פדריקו גרסיה לורקה (1936-1898)
השחורים (מתוך: משורר בניו יורק) לאנחל דל ריאו חוקת השחורים ועדנם שׂוֹנְאִים הֵם אֶת צֵל הַצִּפּוֹר עַל הַגֵּאוּת שֶׁבְּלֹבֶן הַלֶּחִי וְאֶת מְרִיבַת הָאוֹר וְהָרוּחַ בִּטְרַקְלִין הַשֶּׁלֶג הַקַּר. שׂוֹנְאִים אֶת הַחֵץ לְלֹא גּוּף, אֶת מִמְחֶטֶת הַפְּרִידָה הַמְּדֻיֶּקֶת, אֶת הַמַּחַט הַמְּקַיֶּמֶת לַחַץ וּוֶרֶד בְּסָמְקוֹ הָעִשְׂבִּי שֶׁל חִיּוּךְ. אוֹהֲבִים אֶת הַתְּכֹל הַשּׁוֹמֵם, אֶת הִסּוּס הַמַּבָּע הַבְּקָרִי, אֶת לִבְנַת הַקְּטָבִים הַמְכַזֶּבֶת אֶת מִתְאַר הַמָּחוֹל שֶׁל הַמַּיִם בַּחוֹף. בְּחָכְמַת הֶעָקֵב וְהַגֶּזַע גּוֹדְשִׁים בַּעֲצַבִּים זוֹהֲרִים אֶת הַחֶרֶס וְגוֹלְשִׁים שַׁמְנוּנִיִּים זוֹהֲרִים עַל חוֹל וְעַל מַיִם, טוֹעֲמִים טַעַם מַר-רַעֲנָן שֶׁל רִירָם בֶּן הָאֶלֶף. שָׁם, בַּתְּכֹל הַחוֹרֵק, תְּכֹל בְּלִי עֲקֵבוֹת רְדוּמִים, בְּלִי תּוֹלַעַת, מָקוֹם בּוֹ בֵּיצֵי הַיָּעֵן יָנוּחוּ לָנֶצַח וּמְטָרוֹת טְהוֹרִים יִתְעוּ בְּמָחוֹל. שָׁם, בַּתְּכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ הִיסְטוֹרְיָה, בִּתְכֹל לַיְלָה שֶׁמּוֹרָא-יוֹם אֵין בּוֹ, תְּכֹל, בּוֹ מְשַׁבֵּר עֵירוֹמוֹ שֶׁל הָרוּחַ גְּמַלִּים מֻכֵּי-סַהַר שֶׁל עָבִים חֲלוּלִים. שָׁם, חוֹלְמִים פַּלְגֵי-גּוּף מִתַּחַת לְגַרְגְּרָנוּתוֹ שֶׁל הָעֵשֶׂב. שָׁם, מַרְטִיבִים אַלְמֻגִּים אֶת יֵאוּשׁוֹ שֶׁל הַדְּיוֹ, הַיְּשֵׁנִים מוֹחֲקִים צְדוּדִיתָם תַּחַת פְּקַעַת חֶלְזוֹנוֹת וּמְכִתּוֹת הַמָּחוֹל נוֹתָרוֹת עַל יִתְרַת הָאֵפֶר.
Federico Garcia Lorca (1898-1936)
Los negros (de: Poeta en Nueva York) Para Ángel del Río. Norma y paraiso de los negros Odian la sombre del pájaro sobre el pleamar de la blanca mejilla y el conflicto de luz y viento en el salón de la nieve fría. Odian la flecha sin cuerpo, el pañuelo exacto de la despedida, la aguja que mantiene presión y rosa en el gramíneo tabor de la sonrisa. Aman el azul desierto, las vacilantes expresiones bovinas, la mentirosa luna de los polos, la danza curva del agua en 1a orilla. Con la ciencia del tronco y del rastro llenan de nervios luminosos la arcilla y patinan lúbricos por agua y arenas gustando la amarga frescura de su milenaria saliva. Es por el azul crujiente, azul sin un gusano ni una huella dormida, donde los huevos de avestruz quedan eternos y deambulan intactas las lluvias bailarinas. Es por el azul sin historia, azul de una noche sin temor de día, azul donde el desnudo del viento va quebrando los camellos sonámbulos de las nubes vacías. Es allí donde sueñan los torsos bajo la gula de la hierba. A11í los corales empapan la desesperación de la tinta, los durmientes borran sus perfiles bajo la madeja de los caracoles y queda el hueco de la danza sobre las últimas cenizas.
מספרדית: אבנר פרץ
