פדריקו גרסיה לורקה (1936-1898)
שיר רוכב קוֹרְדוֹבָה. רְחוֹקָה וּבוֹדֶדֶת. סוּסוֹן שָׁחֹר, מְלוֹא הַסַּהַר, וְזֵיתִים בְּשַׂק מִרְדַּעַת. אַף שֶׁהַשְּׁבִילִים יָדַעְתִּי לֹא אַגִּיעַ לְקוֹרְדוֹבָה. דֶּרֶךְ מִישׁוֹרִים וְרוּחַ, סוּסוֹן שָׁחֹר וְאֹדֶם סַהַר. הַמָּוֶת בִּי יַבִּיט בְּלִי הֶרֶף מִמִּגְדָּלֶיהָ שֶׁל קוֹרְדוֹבָה. אַי, מַה אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ! אַי, סוּסוֹן שֶׁלִּי בֶּן חַיִל! אַי, כִּי יְיַחֵל לִי מַר-הַמָּוֶת לִפְנֵי בּוֹאִי אֱלֵי קוֹרְדּוֹבָה. קוֹרְדוֹבָה. רְחוֹקָה וּבוֹדֶדֶת.
Federico Garcia Lorca (1898-1936)
Canción del jinete Córdoba. Lejana y sola. Jaca negra, luna grande, y aceitunas en mi alforja. Aunque sepa los caminos yo nunca llegaré a Córdoba. Por el llano, por el viento, jaca negra, luna roja. La muerte me está mirando desde las torres de Córdoba. ¡Ay qué camino tan largo! ¡Ay mi jaca valerosa! ¡Ay, que la muerte me espera, antes de llegar a Córdoba. Córdoba. Lejana y sola.
מספרדית: אבנר פרץ
