מרסלין דבורד-ואלמור (1859-1786)
חדרי גָּבוֹהַּ בֵּיתִי נִשְׁקָף לִשְׁמֵי רוּם סַהַר פּוֹקְדֵהוּ חִוֵּר וְעָגוּם. צִלְצֵל מִי לְמַטָּה, מָה אִכְפַּת, כִּי לַשָּׁוְא, הֵן אֵין זֶה שׁוּם אִישׁ, אִם הַהוּא אֵינוֹ שָׁב! נֶחְבֵּאת מֵעֵין כֹּל אֶרְקֹם אֶת פִּרְחִי, בְּלִי כַּעַס, נַפְשִׁי מְמָרֶרֶת בִּבְכִי. כְּחֹל טֹהַר רָקִיעַ מִכָּאן יֵרָאֶה, אֶרְאֶה כּוֹכָבִים אַךְ גַּם סַעַר גּוֹאֶה! כִּסֵּא אֶל מוּלִי נִצָּב לוֹ הָכֵן, שֶׁלּוֹ הוּא הָיָה, שֶׁל שְׁנֵינוּ גַּם כֵּן. עָנוּד הוּא בְּסֶרֶט עוֹדֶנּוּ נִצָּב, כָּנוּעַ עוֹמֵד שָׁם כָּמוֹנִי עַכְשָׁו!
Marceline Desbordes-Valmore (1786-1859)
Ma chambre Ma demeure est haute, Donnant sur les cieux; La lune en est l’hôte, Pâle et sérieux : En bas que l’on sonne, Qu’importe aujourd’hui Ce n’est plus personne, Quand ce n’est plus lui! Aux autres cachée, Je brode mes fleurs; Sans être fâchée, Mon âme est en pleurs; Le ciel bleu sans voiles, Je le vois d’ici; Je vois les étoiles Mais l’orage aussi! Vis-à-vis la mienne Une chaise attend: Elle fut la sienne, La nôtre un instant; D’un ruban signée, Cette chaise est là, Toute résignée, Comme me voilà!
מצרפתית: אבנר פרץ