בלאס דה אוטֵרו (1979-1916)
והחרוז היה לאיש אֶת שֶׁאֶרְאֶה בִּלְבַד אֲנִי אוֹמֵר: שֻׁלְחָן וְכוֹס; הָאִישׁ וּמִיתוֹתָיו הַשְּׁתַּיִם; כְּתִיבָתִי זוֹעֶקֶת, דְּבָרַי צוֹרְמֵי אָזְנַיִם בָּאִים עַד אֱלֹהִים. כִּי זוֹ הַדֶּרֶךְ לְדַבֵּר. בּוֹאוּ לָרְחוֹב, אֶת חֲרוּזַי שָׁם תִּפְגְּשׁוּ. תַּחַת שְׁמֵי סִירְיוּס, קוֹלִי בְּמַעֲרֻמִּים. פַּיְטָנֵי-נַחוּם-תָּקוּם, כֹּה מְגֻשָּׁמִים. אָחוֹרָה אֲסַפְסוּף! שִׁתְקוּ וְתֶחֱשׁוּ! כְּמוֹ בְּתוֹךְ כֶּלֶא אֲדַבֵּר: נוֹהֵג חֵרוּת בִּלְשׁוֹנִי, וּבְיָדַי כְּמוֹ בְּצוֹפָר: אָהוֹי! מָה, אֵיךְ?! אֵיפֹה? בָּרוּר! כּוֹתֵב כְּמוֹ יוֹרֵק. יְרִיקָה עַל הַמִּדְרֶכֶת (הוֹ, פַּיְטָנִים הַלָּלוּ מְעֻדְּנֵי בָּשָׂר, בָּנִים שֶׁל אִמָּא'לֶה) וּכְלַפֵּי מַעְלָה נִתֶּכֶת.
Blas de Otero (1916-1979)
Y el verso se hizo hombre Hablo de lo que he visto: de la tabla y el vaso; del varón y sus dos muertes; escribo a gritos, digo cosas fuertes y se entera hasta dios. Así se habla. Venid a ver mi verso por la calle. Mi voz en cueros bajo la canícula. Poetas tentempié, gente ridícula. ¡Atrás, esa bambolla! ¡Que se calle! Hablo como en la cárcel: descarando la lengua, con las manos en bocina: «¡Tachia! ¡qué dices! ¡cómo! ¡dónde! ¡cuándo!» Escribo como escupo. Contra el suelo (oh esos poetas cursis, con sordina, hijos de sus papás) y contra el cielo.
מספרדית: אבנר פרץ
