לְטָאָה פּוֹקַחַת עַיִן

מִסְתַּכֶּלֶת הִיא בִּזְבוּב,

מִסְתַּכֶּלֶת, כָּכָה, סְתָם

(מַה יֵּשׁ?

כְּבָר אָסוּר לְהִסְתַּכֵּל?)

אַךְ אִם רַק תִּפְקַח עֵינֶיךָ,

אֶבְיָתָר,

וְאִם רַק תַּבִּיט הֵיטֵב,

אָז תִּרְאֶה

אֵיךְ הִיא נִדְרֶכֶת,

אֵיךְ אֶצְלָהּ נִמְתַּח כָּל שְׁרִיר

אֵיךְ עַל פְּנֵי גּוּפָה

                        בַּשֶּׁמֶשׁ

מְרַטֵּט לוֹ עוֹר בָּהִיר.

הִיא תִּשְׁהֶה כְּמוֹ קְפִיץ מָתוּחַ

רַק עוֹד רֶגַע

לֹא יוֹתֵר,

כִּי מִיָּד

            הִיא

                    תְּנַתֵּר.