חָתוּל טִפֵּס אֶל רֹאשׁ הָעֵץ

וְלֹא יָכֹל לָרֶדֶת.

הוּא מְיַלֵּל וּמְיַלֵּל

וּבֵינְתַיִם מִתְקַהֵל

קָהָל גָּדוֹל

נוֹשֵׂא עֵינָיו לְרֹאשׁ הָעֵץ

מַשִּׂיא עֵצוֹת

קוֹרֵא לוֹ לֶחָתוּל לָרֶדֶת.

אֶבְיָתָר שׁוֹאֵל אֶת אִמָּא:

"אִם לַעֲלוֹת יָכוֹל הָיָה,

מַדּוּעַ לֹא יוּכַל לָרֶדֶת?"

"רֵאשִׁית דָּבָר", אִמָּא עוֹנָה,

"כְּשֶׁטִּפֵּס הִבְהִיל אוֹתוֹ דְּבַר מָה

(כֶּלֶב מְגֻדָּל אוֹ אֶבֶן בְּיַד יֶלֶד)

וּבֶהָלָה נוֹסֶכֶת אֹמֶץ.

שֵׁנִית, הַמְטַפֵּס

נוֹשֵׂא עֵינָיו לְמַעְלָה,

אַךְ בִּרְצוֹתוֹ לָרֶדֶת

נִפְעֶרֶת תְּהוֹם גְּדוֹלָה מִתַּחַת

וְאֵין דָּבָר שֶׁמְּשַׁתֵּק כְּמוֹ פַּחַד!"

כָּךְ עָמְדוּ וְהִסְתַּכְּלוּ

אַךְ הֶחָתוּל

אֵינוֹ מֵעֵז לָרֶדֶת.

עַד שֶׁסּוֹף סוֹף כַּבַּאי גִּבּוֹר

הִצִּיב סֻלָּם, טִפֵּס,

הוֹשִׁיט יָדָיו

קָלַט אֶת הֶחָתוּל

וּנְשָׂאוֹ לְמַטָּה.