-מאיפה בתימן?

-בתימן אני על יד צנעא עיר הבירה, לא רחוק, יום הליכה ברגל, שש שעות.

-איזה כפר?

-הכפר קוראים לו אלקארה. זה על יד העאפש, איפה שעושים אלגאת, שלועסים אותו. זה המקום הזה מפורסם בקאת שמה, אז אנחנו שמה במקום הזה.

-מה שנת הלידה שלך

-1924. היום הזה כבר שבעים וארבע.

-תספר לי דרך איפה הגעתם.

-קודם כל שמענו שמועות רוצים לעלות ארצה, ועלינו לארץ ישראל ככה, כלם עלו והולכים, לא ידעו אפילו הדרך של ארץ ישראל, בשיירה גדולה מאוד.

-באיזה שנה זה היה?

-בשנת... אנחנו נכנסנו ארצה סוף 1949, סוף, במרבד הקסמים. יצאנו משם... בדרך התעכבנו וזה, לקח איזה שנה, כמעט שנה לא שנה מלאה, ששה שבעה חדשים.

-נשארתם בחאשיד.

-בחאשיד לא. נשארנו חוץ מחאשיד במקום אחר. חאשיד היה קוראים לזה... סגרו את הדרך. היו הרבה אנשים לא היה מקום איפה לשים אותם. אז אנחנו ישבנו בכפר קוראים לו אלסדה. שמה ישבנו עד שהדרך נפתחה - עלינו לחאשיד. בחאשיד ישבנו אולי איזה חודש ימים. לא יותר. מחאשיד, באוירון... אבל היה לנו בעיות שם בחאשיד שהיה עוד רכוש: כסף, זהב וזה וזה וזה, ורימו אותנו, אמרו הכל טמא. אל תכניסו שום דבר, שום כלום.

-מי אמר את זה?

-שמועות. מכאן לכאן לכאן, מאוזן לאוזן, מישהו שמה אמר ואנחנו... אני בעצמי היה לי כסף - זרקתי אותו שלא יראו. תכשיט של הנשים ששמים, המלבוש הזה וזה... כסף וזהב בידיים - זרקו את זה.

-השמועה אמרה שאסור להיכנס לא"י?

-כן. שזה טמא, וארץ ישראל קדושה וזה אסור. אז חזר אוירון אחד, התקלקל, אז שאלנו מה קרה למה החזירו אותם? אמרו לקחו איתם כסף וזה טמא וזה מטמא את ארץ ישראל.

-מי אמר את זה?

-שמועות. אתה לא יכול לתפוס בנאדם אחד, מי אמר. כנראה מהראשונים שהיו שמה ראו אנשים תמים, התחילו להפיץ את זה שזה ככה.

-מהעולים ומהממונים?

-גם מהאנשים העולים לפי דעתי, אלה שידעו לדבר ערבית ועברית תימנית גם כן. אני עכשיו חושב הרבה שזה לא יכול להיות מארץ ישראל כי הם לא מבינים הרבה ערבית. זה דברו בערבית ככה. אז כשחזרו אנשים האלה זרקנו את הכל מה שהיה לנו. היה... כשהגענו ארצה אחרי כמה שמענו שזה לא ככה וזה, כמה צער, ואנשים קיבלו שבץ בשביל זה.

-קיבלו שבץ?

-כן. בשביל כסף היה לו כסף וזהב, הרבה היה לו.

-ומה עשיתם איתם

-זרקו אותם.

-לאן זורקים כסף וזהב?

-בתוך החול. אני בעצמי היה לי כסף, לא הרבה אולי עשרים וחמישה גרוש, אבל גרוש זה... קירש. אז חפרתי את זה והכנסתי את זה שלא אף אחד יראה. שאני כאילו אין לי כלום. אפילו רימו אותנו אמרו, * היה על האוירון, תשמע זה דבר צחוק, שוקלים אותנו אני כבר הייתי נשוי, בחאשיד. ושאלתי למה אנחנו עולים על משקל כזה? אחד אמר זה לדעת כמה צריך להתחתן עם נשים. אז אני אמרתי יש לי אישה, אני לא יודע למה זה. טוב עליתי, היה המשקל שלי אני זוכר עד היום הזה ארבעים ושבע קילו. הייתי ילד אבל נשוי. זה שמעתי את זה כשעלינו ארצה. יש דברים שאנחנו יושבים חברה, משחזרים מה שהיה צוחקים מעצמנו, איזה תמות היתה, ואיזה... כי לא ידענו מי שישקר מישהו ישקר אותך? לא ידעת הוא מדבר אמת, כל דבר זה אמת, מה... הגענו למחנה עין שמר כבר לפנינו אנשים, כבר מחנה א' מלא ישבנו במחנה ב'. אז ישבנו במחנה ב' הרכיבו לנו אוהלים, ישבנו באוהלים שמה תשעה חדשים. כשהיו הולכים לקחת אוכל מחדר אוכל, פעם ראשונה אני זוכר על זה בחיים שלי שהביאו לי לחם ככה כזה, הביאו חלבה כזאת והביאו זיתים. זיתים בתימן אין. אין דבר כזה. אני רואה זה, משהו כזה כמו גללים של העזים מה זה... אני שואל החבר שלי הוא אומר גם אני לא יודע. אז אנחנו עוד היינו ילדים והיינו כל אחד זורק על השני, כי לא ידענו מה זה. בא המלצר הזה אומר מה, זה הרבה כסף. -למה? אמר תאכל רק את הקליפה ותראה. אכלנו ככה, לא רגילים לזה, התביישנו עושים ככה כאילו אוכלים ולא רוצים. זה פעם ראשונה שהיה לנו. פעם שניה לאט לאט לאט לאט, ככה הבננו מה הולך, אבל היות והמחנה כולו תימנים, אתה מדבר ערבית ממשיך לדבר אותו דבר. רק כשבא שהוא מנקה את המחנה או משהו הוא אומר: כרטיס, כרטיס אדום. מדבר איתך, אנחנו לא ידענו מה זה כרטיס.

-מה זה כרטיס אדום?

-כל אחד קיבל כרטיס בשביל ללכת לאכול, להביא את זה ל.. שמה שיתנו לו אוכל. ולא ידענו להגיד מספיק לא מספיק, איך זה, מה זה, לא מבין מה זה.

-לא יכולתם לדבר עברית?

-לא, לא ידענו. לא ידענו עברית בכלל. מי ידע עברית? דיברנו לשון קודש. קצת לשון קודש.

-והם לא הבינו את זה?

-לא, לא הבינו. הם לא דיברו איתנו לשון קודש כי לא ידענו. רק היה אומר חבר - מה זה חבר? חבר (HOVER) חבר! זה כתוב ככה חובר. אתה (ATTO), לא אתה (ATTA). מי אומר אתה (ATTO)? מי יודע מה זה? לא מבין מה זה. תראה היום הזה, זה קל להגיד, אבל אדם שלא אמרו לו זה הקמץ הוא פתח, אז תבין על מה המדובר, אז הוא יבין. זה מהתחלה מהתחלה. אתן לך דבר אחד שזה היה בטלויזיה אבל אני רק אסביר לך דבר כזה: אני רציתי לראות איך העולם הזה, לא רק במחנה. הייתי שובב כזה, היו לי הרבה חברה אתי יחד היה לי מזל, והלכתי ברגל עד כרכור. אני מגיע שמה אני רואה ממטרות. לא ידעתי, זה הממטרות שהם משקות את האדמה ככה. אני אומרתי אהה... בשביל זה זרקנו את הכסף, הם צודקים, אלה צדיקים. אלהים נותן להם גשם - רק לחלקה שלו! אני אומר לך האמת, מתוך תמּוּת. לא הסתכלתי למעלה למעלה, לא הייתי... חזרתי בריצה להגיד לאנשים, לחברים שלי, אנחנו פושעים, אנחנו לא יהודים, אנחנו לא בסדר. -מה יש? אמרתי תראו: הצדיקים: איך אלהים נותן להם גשם רק במקום שלו. תאמינו בשם אני ראיתי, החלקה הזאת עם גדר, לא מגיע אליה - רק אליה. באנו איזה ששים שבעים שמונים אחרי. כל הבחורים הסתכלו [להסתכל]. הגענו כבר סגר את המים. התאכזבתי מאד, באמת. אני אומר נשבע לכם שזה אמת אני לא משקר, תסתכלו, האדמה רטובה. טוב. אחד אומר ככה, בסדר. אני מסתכל ככה, אני רואה המגדל הזה יש מים למעלה, הכל הוא יורד מים משמה מגדל, מי * מים מראש המגדל הזה עד למטה?

-מה זה מים ממגדל?

-היה ממלאים המגדל מים. כנראה התמלא והיה יורד. אנחנו, אין לנו צינורות בתימן, שיודעים שזה לחץ *. יש לנו נהרות וזהו, ובארות אבל לא זה. [הסתכלנו משתוממים] איך יכול להיות דבר כזה? חזרנו הום לא יודעים מה זה, לא לא מבינים מה זה, זה... לא יודע. כל אחד אומר לשני לא יודע. אז ישבנו שמה תשעה חדשים, באו אמרו לנו אתם רוצים יישוב מלא או אתם רוצים שיכון. אנחנו לא יודעים מה זה יישוב מה זה שיכון. אמרנו מה זה? אמרו: יישוב - כולכם יחד, כמו קיבוץ, אנחנו יודעים מה זה קיבוץ? כמו יחד. שיכון - כולם. אנחנו רוצים יחד - בסדר. הביאו אותנו לכאן, לקרן ישע.

-רגע, איך הם דברו אתכם אם לא הבנתם את השפה שלהם?

-יש תימנים ותיקים, שאלה מדברים אלה מתרגמים לנו מה הוא מדבר, מדבר בתימנית.

-מי הם, אתה זוכר אותם?

-אני זוכר, עד היה אחד מה קוראים לו... אני חושב ז"ל כבר נפטר.

-אני שמעתי על צאלח אחד...

-חוץ מצאלח עוד יש מישהו... [אשתו אומרת: מורי נסים. הוא עונה לה:] לא לא, בעין שמר, כשהיינו במעברה בעין שמר. מה קוראים לו... [אשתו: אני חושבת זה מורי נסים. הוא עונה לה:] לא, מורי נסים זה היה כאן, בקרן ישע.

-לא משנה.

-אז אמר לנו: זה בסדר מה אנחנו רוצים, העבירו אותנו לקרן ישע על יד משמר העמק. מעברה. ישבנו שמה שלוש שנים, הביאו לנו צריפונים וגם אוהלים. קודם אוהלים שנה, ואח"כ בנו לנו צריפונים, ישבנו שנתיים עד שגמרו לבנות את המושב הזה.

-ומה עשיתם שם

-שם עבדנו בקרן קיימת רק. בייעור. ק"ק עבדנו והיה לנו טוב שמה, בסדר גמור. היה קשה, קשה היה, קשה קשה מאד.

-מה היה קשה?

-המים היו מביאים לנו כמו בצבא בתוך טנק. בשמש היה מתחמם, ואז קשה מאוד לסבול את המים החמים, וחם, ואוהל. ובסוף עשו לנו צריף כזה בשביל להתרחץ מותר לכל אחד להתרחץ רק פעם אחת ביום, לא ביום [אשתו: פעם בשבוע]. בהתחלה, בהתחלה פעם בשבוע ואח"כ אמרו פעם אחת ביום אפשר, אבל לא יותר מזה. מי שיעשה יותר - יענש. אז את האמת, אני אותו זמן, אני לא יודע למה עשיתי, הזעתי יותר מדי וזה וזה, התגנבתי - התרחצתי עוד פעם. תפסו אותי אמרו לי שהתרחצתי פעמיים. מביאים אותי למדריך אומרים זה הוא התרחץ פעמיים.

-מי תפס אותך?

-אחד מאלה שראו אותי אמרו זה, אתה כבר התרחצת פעם, למה עוד פעם?

-הממונים?

-לא לא, מהחבר'ה. אז אמרתי אני לא יודע, אני זה, אני זה, לא ידעתי מה. באו לקחו אותי כאילו משפט, מה עשית? אמרתי להם אני יותר לא אעשה את זה. טעיתי פעם אחת תותרו לי, יותר לא התרחצתי רק פעם אחת. היה קשה בדבר אחד: אתה עובד בקרן קיימת, אתה לא רגיל לזה. אני אמרתי לך הייתי ילד, הייתי לוקח את הטוריה עושה ככה - מסתובבת ביד שלי. אני אין לי כח לזה אני לא מכיר את זה. שמש, לא הייתי יודע מה אני יעשה. אבל למזלי היה לי מדריך ראה אותי אני לא מסוגל לעבוד בשמש הזה. כל רגע אם יש איזה חתיכת עץ או משהו, אני הולך תחת העץ. אומר לי בא הנה בא: מה עבדת בתימן מה עשית? -אומר לא עשיתי שום דבר. -אתה נשוי? אמרתי כן.

-מה זאת אומרת, לא עבדת בתימן?

-הייתי ילד, מה,

-באיזה גיל עלית? שכחתי לשאול.

-עליתי יכול להיות בגיל 14 וחצי, 15. אבל לא עבדתי בכלל לגמרי, הייתי לומד וזהו. אז אח"כ אומר לי אתה תשמור על הפועלים, החברים שלי. תקנה שעון... איזה שעון, אני יודע מה זה מספרים? קניתי שעון ואני יודע. הוא אומר לי בא הנה בא הנה. אתה יודע השעון הזה? -כן. אמר תסמע: זה כאן אחת, שתים, שלוש... הסביר לי, כן, אני רוצה ללמוד, אני רוצה לדעת. אומר וזה רגעים. מכאן עד כאן - זה. בסדר. אתה יודע, כל היום אני מסתכל מסתכל, אותו יום תפסתי באמת מה שהוא אמר לי, בסדר. אז הייתי אומר להם לנוח, שעה עובדים - עשר דקות לנוח. ב-ד-י-ו-ק אני מסתכל. תמות אני אומר לך, לא יעבור דקה אחת. אז הוא ראה, ישב שמה כנראה לראות שאני מדייק. ובסוף החברים צעקו עלי: מה אתה עושה לנו בעיות? אנחנו עם המדריך לפעמים עוד רבע שעה לפעמים עוד יותר, לא מדברים על רבע שעה, עוד יותר מה אתה... היו משקרים אותי. היו אוכלים ארוחת צהרים הם עושים ברכה, ברכת המזון, מברכים אותה... לא מפסיקים.

-ברכת האורח.

-כן. ועוד אלוהים יברך... אני לא יכול להגיד להם תפסיקו עם זה. * לברך, ואני פוחד שהמדריך יגיד אני לא אמרתי להם יקומו בזמן. בא המדריך ואני אומר לו תשמע אני לא יכול. -מה? -הם עושים ברכה יותר מדי. אמר תן להם לברך עד שילכו הביתה. אז בסוף הסתדרתי עם החבר'ה, ואמרתי לו תשמע, אני לא רוצה להיות מנהל עליהם. -למה? אמרתי אני רואה שכולם מתרגזים ממני, אני לא רוצה. אמר אז תביא להם מים, תגמור. הביא לי חמור עם ג'ריקנים, אני הייתי ממלא מים ושם שמה ישתו, ואני יושב מה איכפת לי מאף אחד.

-ולא עובד?

-ולא עובד ולא כלום. לא, אני עבדתי אני חושב אולי חמישה חודשים.

-בתור מנהל?

-בתור מנהל. בסוף היה לי מזל, אני הייתי רקדן וזמר משהו. אני מדבר, מותר לי להגיד... אסור לאדם לשבח את עצמו אבל את האמת, הייתי ילד, אבל הייתי מגנט. כמו שאתה רואה בנאדם שר - אני מיד מחקה אותו. יהיה איך זה יהיה בדיוק אני עושה את זה. או רוקד, רק אני מסתכל עליו ככה, כבר גמרנו, אין מה לדבר, כבר אני יודע.

-איזה שירים היית שר?

-של שבזי

-ואתה גם היית ממציא...

-לא לא לא. רק של שבזי. זה גם כן הייתי בתימן. הייתי אפילו עוד ילד קטן והיו מהללים אותי וזה, שאני ילד קטן ומבין את השירות של האנשים המבוגרים, הצעירים... הוא אומר אני מחקה אותו אין מה לדבר, היו מהללים אותי והיה לי טוב. וזה פה, הייתי במעברה היה ברית מילה בארץ, התחלנו לרקוד לשיר. בא אחד אמר לי סעדיה, מה קוראים לך? קולת סעדיה כורייש. אמר אני מכיר אבא שלך, הוא עזר לי בתימן, אני עליתי מוקדם באתי כאן ילד, והוא בנאדם כבר בן 50. עזר לי ז"ל הוא עשה... אמרתי אם הוא עשה לך למה לא תעשה לי אני? אמר מה אתה רוצה? אומר אני לא יכול לעבוד בקרן קיימת, אמר לי אני אתן לך עבודה.

-והוא מה התפקיד שלו?

-הוא בחיפה גר. אמר לי, אחרי איזה שבוע ימים בא אלי: אתה רוצה לעבוד בבית חרושת? אמרתי כן. תחת גג? אמרתי כן. הלכתי עבדתי אותו זמן בטירה, באלומניום, נחושת, שהייתי עושה תבנית כזאת, שהיו עושים כיסאות מנחושת ומברזל. כסאות, אבל היה עושה אדמה וזה זה, אולי ראית אותה פעם, זה היה מזמן... אז עם המנהל היה לי מזל אתו עבדתי אתו עם המנהל הזה, הוא באמת אומר תשמע, אני אלמד אותך עבודה טובה בסדר, אני עשיתי דמות [אַטְרְל?] מזהב

-מה?

-אטרל אטרלל, בגרמניה. אמר אני מקצועי לזה וזה וזה, אני ילמד אותך אבל אתה תשמור מרחק, רק אני ואתה. אז עבדתי אני והוא - בדיוק הייתי כמוהו. הוא עושה תבנית אני עושה תבנית. היה גומר היה הולך לו, הם באים לבקר רואים את הכל, כל הזמן עבדתי ככה. לא, זה כבר סיפור גדול מאוד אחרת. ברוך השם שמה היה לי טוב וזה כבר.

-זה עוד לפני שהגעתם לפה.

-לפני. היהודי הזה שנתן לי עבודה שמה - בא אחד * משמר העמק השומר הצעיר. היה שירים כאן, ריקודים, חתונה שם, הוא אמר אתה רוצה לעבוד אצלנו בבית חרושת? אמרתי כן. בא תבוא. אנחנו פתחנו בית חרושת תבוא לעבוד. נכנסתי אתו לעבודה, היתה מכונה לשלושה איש: אחד בוקר אחד צהרים ואחד ערב מתחלפים עליה, היינו עושים אלקו של חברת חשמל, של השעון. אז עבדתי שם שלוש שנים יכול להיות, לא, שלוש שנים באלקו, אח"כ התחילו מכוניות מכוניות מכוניות, עד שהמפעל הזה התעצם הרבה ואני למדתי כל המכוניות יחד. עבדתי כאן במשמר העמק שלושים ושתים שנה. מקרן ישע עוד הייתי - עד כאן. עד שאני אמרתי אני רוצה לצאת הביתה, הבן שלי הולך לצבא, יש לי מתחיל להיות משק קצת, ואני לא רוצה יותר לעבוד. הם נתנו לי יצאתי לברית המועצות. יצאתי עם הלהקה שלי לברית המועצות.

-איזו להקה?

-הלהקה שלי מכאן, לריקודים. להקת רקדנים תימנים, לפסטיבל הבינלאומי שהיה, יחד עם כולם, לא הייתי לבד. באו אלי, בא נגיד אני התחלתי... לא, אתה רוצה לשמוע על אודות המושב, ואני מכניס אותך לדברים אחרים, זה לא...

-בא נחזור לתקופה שהגעתם לכאן. כל מי שבא לכאן היו אותם קבוצה של תימנים?

-כולם לא רצינו לקבל אף עדה אחרת. אלא רק תימנים.

-וכל האנשים האלה בתימן...

-בתימן אחד הכיר את השני רק בחתונות.

-ומה הם עשו בתימן?

-יש צורפים, יש *, יש רוכלים,

-יש חקלאים?

-לא. בתימן מי אמר לך יש חקלאים תימנים? מישהו אמר לך יש? [אשתו: יש אדמה אבל הערבים מעבדים] אנחנו יש לנו אדמה אבל זה בושה ליהודי לעבוד ולעשות את זה, זה לא עבודה של יהודי, זה לא.. יהודי יש מקצוע וזה וזה. היה לנו אדמה והאדמה שלנו אצל ערבים. הערבים שני שליש לנו שליש לערבים.

-ספר לי על היום הראשון שהגעתם למקום הזה.

-אז אחרי שאמרתי לך באנו מהמעברה לכאן, נכנסנו לבתים האלה, עוד לא היו בתים, עוד לא גמרו אותם מספיק, עשו לנו צריפונים על יד הבתים. ישבנו בצריפונים אני חושב איזה ששה חודשים - שנה, עוד ישבנו בצריפונים כאן. אח"כ בנו הבתים אלה, שני חדרים ומטבח.

-על אותו מקום שהיה הצריף.

-זה הבית - אחד שתים שלוש, ככה [אשתו: יש שני חדרים ומטבח]. גם * ונוחיות בחוץ. כמו בצבא. שהיתה פעם הצבא. גם מקלחת היתה בצבא בחוץ. חיים זה ככה, לא משהו...

-איך היו התנאים כשהגעתם לפה?

-התנאים קשים.

-התנאים של הדיור, למשל,

-אני אגיד לך, קודם כל הדיור, איך לך את הצניעות אם אתה עם אשה, עם ילדים עם זה, זה קשה. יש לך אחת שתים שלוש חדרים. זה חדר וזה חדר וזה מטבח. איך לך פרטיות הכל ככה, זה ככה הדברים. אתה רוצה למקלחת אתה צריך לצאת החוצה, אתה רוצה נוחיות אתה צריך לצאת החוצה, אם אתה בערב עד שמה...

-לזה הייתם רגילים כבר מתימן

-לא, לא ככה בתימן.

-איפה השירותים בתימן?

-אני אגיד לך... בחוץ אבל אחרת, בתימן אני אספר לך איך זה, לא ככה. עכשיו הכל כאן אדמה שחורה. בגשם קשה מאוד לצאת, אתה צריך לצאת מן הדלת רק עם מגפים, לחזור עם מגפים. מהבנין הזה עם הבוץ עם החצץ, לפעמים, אחרי שבאנו וזה וזה... זה היה חיים קשים מאוד. [אשתו: היה יוצא לבית כנסת עם מגפים] כשאני עולה מפה מתרחץ מתלבש, ואני הייתי צריך להיות ככה מסודר, עד שאני אגיע לבית כנסת איך אני אגיע? בנעלים שלי כבר הנעלים על הנעל נעל, נכנס בית כנסת. היה נכנס לקחת ספר תורה הוא במגפים. נכנס לבית כנסת עם הבוץ... מה תעשה זה ככה אמרו... זה בית כנסת... חיים ככה. אבל את האמת, שהוא אמר מה זה וכל אחד אמר אתה [לא] מתבייש להגיד על ארץ ישראל קשה לך? זה לא קשה, זה ארצנו, זה ארץ הקודש. וכשהיו מדברים ככה - כל דבר שהיה קשה, לא חשוב. היה, תאר לך, אתה עובד שמונה שעות בקרן קיימת ובערב אומרים אתה צריך לשמור, ארבעה חמישה צריך לשמור, עוד היה הכל פתוח והכל בעיות וזה וזה. אז תשמע, במושבים היה קשה: לשמור בלילה, לקום לעבוד בבקר להתפלל, ללכת לעבוד בקרן קיימת בטוריה, זה היה קשה. אבל אתה יודע מה, אין דבר עומד בפני הרצון, זה קשה - אבל אמרנו זה ארצנו, אין מה לעשות. בא נגיד אחרי שהיה קשה זה,

-תספר לי עוד על שאר התנאים שלכם, למשל תחבורה ושירותים רפואיים...

-הכל מהכביש הראשי בעגלות, למשל הלחם בא עד הכביש הראשי שמה מעלים את זה בעגלה כי לא יכולים להיכנס מהבוץ. זה היה במכונית. רופא היה בא באופניים ממשמר העמק עד כאן

-כל יום?

-לא, פעם בשבוע. ואם יש משהו לא בסדר, אתה צריך לקחת עגלה ולקחת החולה עד משמר העמק.

-ושאר המצרכים.

-שאר המצרכים היתה לנו צרכניה.

-מהתחלה?

-כן מהתחלה צרכניה, כן.

-ואם אשה צריכה ללדת?

-אנחנו הולכים עד משמר העמק שם, מצלצלים לשמה יביאו אמבולנס מורידים אותה עד שמה ואח"כ הולכת.

-כשהגעתם לכאן - זו היתה א"י שחשבתם שתגיעו אליה, או שזו היתה א"י אחרת?

-לא. זה ארץ ישראל שידענו בה, זה ארץ ישראל. אבל מה? התפללנו על ארץ ישראל, בית המקדש חרב, בעיות כל הגויים נגדנו, מה אתה רוצה לעשות? למשל כשהיינו במעברה, חסר אוכל וחסר זה. מה אתה רוצה? מאיפה יתנו לך כל זה? מלחמה בצד, עליה בצד, ובעיה מה... תסתפק מה שיש. אנשים כל כך היו אוהבים את הארץ, גם היו ברוך השם, עד שכל דבר קשה - לא חשוב. זה ארצנו אין מה לעשות, זה כך. היו עשירים מאוד מאוד. היו עשירים לא ידעו לעבוד לא ידעו כלום. היה להם כסף היו להם פועלים ערבים הכל עובדים עובדים הוא כמו מלך. והגיעו כאן נגמר הכסף, נגמר הכסף הם זרקו אותו, הוא צריך לעבוד, היה קשה מאוד, איך יעבוד? הוא לא יכול לעבוד? אבל עבדו מה אפשר לעשות, התרגלו, הכל בייעור בייעור. אני מדבר על היישובים, שם הבניינים הזה.

הערות:

מקליט:

פלטיאל גיאת

גיבור/ת הסיפור - דמויות:

נושאים / מילות מפתח:

מסרים:

סמלים/מוטיבים:

דקויות - לשים לב בניתוח:

הערות פלטיאל: