|
מסתרי קווקז י כיצד מתעלים למדרגת נסיך באותה מִינְגְרֶלְיָה
עצמה, שבה יכלו כוהנים ואצילים להיות עבדים, שבה הוקמו פעם מכונים מיוחדים
לגידול נערות יפות ואשר בין מאתים אלף תושבים היו אלף וחמש מאות נסיכים
גדולי-יחש – קרה לפני עשרות שנים מקרה מעניין ומבדח מאוד. הדבר היה בשעת שלטונה של דֶדוֹפַּלִי, המלכה האחרונה במינגרליה,
אשר כל ימי חייה שמרה שנאה עצומה לשכנה, למלך האחרון של אַבְּחַזִיָה.
וזהו שורש השנאה: בימי בחרותו בא מלך אבחזיה לחצר מלך
מינגרליה כדי לבקש את ידה של הנסיכה מֶנִיקָה,
בת-הדוד היפה של המלכה האחרונה. כיוון ששני המלכים היו שכנים, נוצרים ורבי-יחש –
לא היה דבר אשר יעכב בעד הנישואין האלה. יועצי-החצר קבעו ביניהם את המוהר שעל
מלך מינגרליה לשלם למלך אבחזיה
וגם את תאריכי התשלומים ושני המלכים חתמו על חוזה-הנישואין. החתונה נערכה ברוב
פאר והבישוף הראשי סידר את הקידושין של החתן הצעיר והנסיכה אשר נחשבו ליפים
ביותר אשר בארץ. למחרת הכתיר המלך את אשתו במעמד אנשי-החצר וכל רבי-המדינה למלכת
אבחזיה. שבועות אחדים ישב המלך הצעיר בחצר המלכות של מינגרליה ואחר כך נסע לבדו למולדתו כדי להתקין את ארמון
אביו לשם קבלת פני המלכה הצעירה. האורחה עם מכסת-המוהר הראשונה עתידה הייתה
להגיע כעבור שבועות אחדים ואחרי חודשים אחדים עתידה הייתה לבוא המלכה עצמה. מכסת-המוהר הגיעה. המלך בדק אותה
בתשומת-לב – ודעתו לא נחה ממנה. הסוסים לא היו טהורי-גזע למדי, הזהב היה בעל
משקל קל יותר מדי והאבנים הטובות – מלאות פגמים. הוד מלכותו ראה את עצמו נפגע עד
למאוד. "אין זה מוהר-מלכות, בחוזה היו
פני הדברים אחרים לגמרי," אמר המלך וכתב למינגרליה
מכתב מלא תרעומות וכן דרש תוספת מוהר. גם שליט מינגרליה
בא לידי כעס: "כספנו אינו מוצא חן בעיניו, מוחה אני כלפי יחס כזה."
אמר אל מיניסטר-החוץ שלו. וכך החל הסכסוך הדיפלומטי. לשווא ניסה היועץ הרוסי להשלים בין שני
הנסיכים היריבים ולעוררם לויתורים. הדבר היחידי שעלה בידו הוא, שמלך אבחזיה הודיע בקצרה כי הוא יקבל את פני המלכה רק בשעה שיתנו
לו את המוהר הטוב בעיניו. חליפת-המכתבים בין שני המלכים ארכה שנתיים ימים והיא
הלכה ונעשתה חריפה יותר ויותר. והמלכה הצעירה מוכרחה הייתה לשבת ערירית כל הזמן
הזה ולחכות ליישוב הסכסוך. אבל הסכסוך לא נתיישב. באחד הימים קבל מלך מינגרליה מכתב ובו כתוב היה, בערך, כך: "אנחנו בחסדי
האלוהים, מיכאל הראשון, מלך אבחזיה ושליט סַמוּסַרְקַן, צֶבֶּלְדָה וכולי,
מוותרים על כל המוהר ושוב אין אנו רוצים לשמוע דבר על הוד מלכותו. הבישוף הראשי
שלנו ערך אתמול את נישואינו עם יורשת-העצר של סְוַנֶטְיָה
[אחת מרצות עבר קווקז. על תושביה הסוונטים עוד יסופר
בפרקי הספר הזה. המתרגם] שאביה המלך אינו קמצן כמוהו. ואשר למכסת-המוהר הראשונה
– הרי אנו לוקחים אותה לעצמנו כדמי-פיצוי בעד כל הזמן שחכינו," ועל החתום:
מיכאל רֶקְס. על נתינת גט-פיטורין לאשתו הראשונה לא
כתב אף מלה! המלך נשא לו אשה שנייה ולא דאג כלל למלכה
החוקית. הדבר הראשון שעלה בדעתו של המלך הנעלב היה להכריז מלחמה על אבחזיה. אבל היועץ הרוסי, שהיה תקיף יותר משני המלכים גם
יחד. לא הרשה זאת. למלך מינגרליה לא הייתה אפוא דרך
אחרת אלא למות מרוב כעס. וכך היה. כעבור שבוע לקבלת המכתב – שבק חיים. על כיסאו
עלתה אשתו דֶדוֹפַּלִי. כדי להרגיז את שליט אבחזיה מסרה דדופלי את שטח-הגבול
שבין שתי הארצות למלכה העזובה. מניקה היפה הוסיפה להחזיק בתואר "מלכת אבחזיה" ונעשתה לכל ימי חייה שליטה יחידה על
שטח-הגבול עם כל הזכויות הקיימות לנושאת כתר-מלכות. היא סידרה מסעי-שוד קטנים
לארץ בעלה. תלתה את כל נתיניו אשר באו בגבולות ארצה והקיפה את עצמה נסיכים
ואצילים שהיו מוכנים תמיד לכנותה בתואר הוד מלכותה. ובארצה של זו קרה גם
מקרה-הרמאות שעליו אספר בזה. באחד הימים ישבה המלכה מניקה בחצר
ארמונה ושתתה תה. בשעה זו נכנס לחצר טֶמוּרְקְוָה ל.,
מַשְׁמוּט ידוע בתעלוליו, שהמשטרה חיפשה אותו זה זמן רב. בימינו אחז טמירקוה
חבל שפרה הייתה קשורה בו. אנשי-החצר חפצו כבר להתנפל על הרמאי לבוש-הקרעים שנפל
סוף סוף לידם ולמסרו לבית-האסורים. אבל הלז נפל על
ברכיו והתחנן כי ירשו לו תחילה לומר דברים אחדים למלכה. המלכה הרשתה לו, וטמירקוה פתח בוידויו: הוא, טמורקוה,
אמר, היה עד עתה משמוט נוכל וכל האנשים ההגונים נמנעו מבוא בחברתו. הוא היה לבוש-קרעים ומצבו – רע. אבל
עכשיו החליט להיטיב את דרכו והוא מבקש מקלט אצל המלכה מניקה הגדולה, הנעלה
והידועה לשם. כאות לתשובתו מדרכו הרעה הביא למלכה מנחה דלה – פרה אחת שהיא כל
רכושו. ובקשתו שטוחה כי יתנו לו עבודה כלשהי. המלכה הייתה נרגשת מאד למשמע דבריו. יש
לעזור לאדם זה, הרהרה המלכה וקראה למיניסטר שלה. כעבור חצי שעה באה העזרה. המלכה
קיבלה את הפרה ונתנה למשמוט במתנה אחוזה קטנה הנמצאת
בקרבת בירתה והנותנת אפשרות לקיום הגון. טמירקוה היה
ממשפחת-אזרחים נכבדה והיה מוכשר למדי לנהל עניני אחוזה. אחרי עתרת של ברכות-תודה
הלך לו בעל האחוזה החדש לדרכו, אבל הפרה נשחטת באותו יום ובשרה נאכל על ידי
המלכה ואנשי-החצר. אבל באליה זו טמון היה קוץ. כשבא טמורקוה אל אחוזתו ראה שאין בה אפילו כדי צמד-שדה שלם. זה
היה הפגם שבמתנה זו. אבל תחת זה נודע לו מפי פקיד האחוזה שאדמה זו הייתה קשורה
מתוך איזה טעמים היסטוריים לתואר-נסיך תורשתי. דבר זה לא היה ידוע כלל למלכה,
למיניסטרים שלה ולבעל-האחוזה החדש גם יחד. כיוון שאחוזה זו ניתנה מעתה באופן
חוקי לטמורקוה, הלך הלז באותו יום לרשות המקומית,
קיבל את האישור הדרוש המאשר את תוארו החדש – והחל לשרור באחוזתו כנסיך. כך עברו שלושה ימים. והנה הופיע פתאום
לפני המלכה כומר רוסי אחד אשר גר במינגרליה, והתחנן
בדמעות כי תוציא משפט צדק. הגנב טמורקוה גנב ממנו
לפני שבוע את פרתו ועתה הגיעה אליו השמועה כי טמורקזה
נתן את הפרה במתנה למלכה ושהיא נשחטה ונאכלה כבר. הכומר איים, שאם המלכה לא תפצה
אותו, יפנה אל היועץ הרוסי והלז ודאי יטיל עליה את אחריות כל הדבר. המלכה מניקה
שילמה לכומר דמי-נזק וציוותה לאסור את טמורקוה הגנב.
הלז מיהר וברח אל הגבול הרוסי והמלכה יכלה רק לעקל את "אחוזתו" . טמורקוה ידע להוציא מתוק מהעז הזה. הוא
בא לטיפליס, אל נציב הצאר, הציג את עצמו כנסיך, הראה
את תעודותיו וסיפר שהמלכה מניקה רדפה אותו בגלל נטייתו לרוסים וגם גירשה אותו
מארצה. גם הנציב נרגש מאד למשמע דבריו, מילא את בקשת ידיד הרוסים ונתן לו
פספורט-נסיכים. וכיוון שבאותו זמן לא היה רצוי הדבר לפתוח בריב עם מינגרליה ציווה הנציב לאוצר-המדינה הרוסי לשלם לטמורקוה דמי-נזק בעד אחוזתו "הענקית" שאבדה לו. טמורקוה היה מרוצה. הוא גם חזר אחר כך למינגרליה
וכשהמלכה רצתה להעמידו לדין, הודיע שהיא, מניקה, הריהי רק איזו מלכה מינגרלית-אבחזית ואולם הוא טמורקוה – נסיך רוסי הנהו אשר לא ייתן כי יפילו אחת משערות
ראשו ארצה. טמורקוה
סיים את דרך-חייו כבעל-תעשיה גדול, אבל בנו גורש על ידי הבולשביקים. ואף על פי
כן שפר עליו חלקו. תואר-הנסיך היה לו לתועלת גם בחוץ-לארץ. הוא נשא אמריקאית
עשירה לאשה, ואני עצמי קראתי באחד העיתונים שיחה אחת
עמו. "כן," סיפר לעיתונאי, "מוצא משפחתו הוא מהמאה השמינית ואביו
היה שר רם-מעלה בחצר המלכה המינגרלית. אחוזתו היפה שייכת
עתה לבולשביקים." בעיני הנסיך נצצו דמעות בשעה שדיבר על אביו רם-המעלה
והאדם הפוליטי החשוב – כך סיים העיתונאי את דבריו. זהו המעשה בטמורקוה
הרמאי – ואין המעשה הזה מיוחד במינו. קווקז מלאה גיבורים שוחרי-עלילות כאלה. הדבר
קרה כאמור, לפני עשרות-שנים אחדות, בזמן שהיו עוד מלכים ופיאודלים. עכשיו נשתנו
הזמנים, אבל האנשים לא נשתנו יחד אתם. גם עכשיו מתרחשים בקווקז, אבל בצורות
אחרות, מעשי-רמאות מבדחים והתנגשויות טרגיות כאלה. לא תמיד הם מסתיימים בשלום
כסכסוך בגלל הכתר של אבחזיה. לא תמיד יכול היועץ
הרוסי להתערב ולא תמיד היריבים הם מלכים נכנעים השוכחים את מנהגי ארצם. בהרים
הגובלים ליד הארצות הנוצריות שולטים עוד המנהגים העתיקים בכל תוקפם הקדמוני. ושם
אין המעשים האלה מסתיימים בראיון שבעיתון כי אם בגאולת-הדם. |