חזרה לאתר מס"ע

חזרה לדף השער של מסתרי קווקז

 

מסתרי קווקז

                                                         ט

המסחר בעבדים

‏מפני סיבות שונות ורבות נעשתה קווקז בימים הקדמונים למרכז מסחר-העבדים במזרח. מרובים הם החוטים אשר חיברו את ההרים אל שוקי העבדים של המזרח, ולא של המזרח בלבד. למסחר העברים יש היסטוריה ומסורת בת אלפי שנה. הוא יודע להתחפש בצורות רבות לאין מספר ולרמות גם את פקידי-המשטרה האירופים המנוסים ביותר. כיום עורכים את המסחר הזה בסתר. לא רק הנוסע האירופי כי אם גם המזרחי אינו יודע עליו דבר. כלפי חוץ אין הוא קיים כלל, ומן הנמנע הוא לדעת עליו משהו אף בשעה שאתה חי בשכנותו של סוחר בעבדים. ואף על פי כן פורח המסחר הזה, לועג לנלחמים בו, יש לו הסתדרויות המסונפות למרחקים ואגודות-סתרים, והוא גם יודע להוליך שולל את דעת הקהל במידה כזאת, שהאדם האירופי, וגם איש-המזרח, ממלא פיו צחוק לשמע המלה "סחר-עבדים" וחושב כי מסחר זה שוב אינו קיים זה עידן ועידנים. דברים אחדים מתולדות מסחר-עבדים זה "שאינו קיים כלל" רוצה אני לספר בזה.

‏בני-קווקז הם יפים, יפים ועניים. כך היו תמיד. ‏דבר זה היה בעוכריהם. ממזרח וממערב חדרו לקווקז צבאות שני שליטים תקיפים של השולטן ושל השאה, ואחר כך נוספו עליהם מהצפון צבאות הרוסים ומדרום – של האזרבידז'נים. הצבאות האלה הציפו את עמקי קווקז, חדרו לתוך האאולים והחריבו את הערים. כל מקום אשר בו עברו צבאות המערב והמזרח – היה למדבר שממה. האויב לא חס על דבר, כי הוא לא 'התכוון להישאר בארץ זו. עניים מדי נראו ההרים בעיניו מלהושיב בהם "וָלי"[תואר למושל מחוז תורכי. המתרגם] לזמן רב.

‏הנסיכים והמלכים המקומיים הגנו על ארצותיהם, סכסכו את השולטן והשאה זה בזה ולבסוף מוכרחים היו להודות בשלטונו העליון של אחד משני השליטים האלה. לשליט זה היו למס עובד.

‏איזה מס יכלו הארצות האלו לשלם? לרובן, כמעט, לא היה הכסף ידוע כלל. את הבקר השווה- כסף, לא קיבל השליט. מס כזה היה למטה מכבודו. רק בדבר אחד היו עוד ההרים עשירים – בילדים יפים, ואלה לוקחו בתורת מס. מדי שנה בשנה בא שליח מסטמבול לארצות המשועבדות לתורכיה. השליח הביא אתו רשימה ארוכה ומפורטת. ברשימה זו תוארו בתיאור מפורט, שחובר על ידי רמי-מעלה עשירי-דמיון, הנערות המבוקשות הפעם בבוספור. כל חלק-גוף של הנערה תואר ברשימה. ונסיכי-קווקז נאלצו לערוך מסע-מלחמה על נתיניהם הם ועל שכניהם, כדי לאסוף מאות נערות. הנערות הובאו להרמונות התורכיים. אבל מלבד אלה הוכרחו הנסיכים לאסוף מדי שנה בשנה מספר כזה של נערים יפים ולשלחם מתנה לשליט השני, לשאה של פרס. הפרסי לא אהב נערות, הוא רצה בנערים. את אלה מוכרחים היו לשלוח לו לא בתורת מס כי אם כמתנה ואות הערצה לשאה. אם לא עשו זאת התנפל הפרסי על הארץ ולקח לו את מנחתו בחוזק-יד. הדברים האלה נשנו בכל ארצות קווקז שהיו משועבדות לשאה. מדי שנה בשנה בא שמה השליח מטהרן עם רשימת הנערים שהייתה מפורטת כרשימת הנערות של השולטן. הנסיכים קיבלו ונשקו את אגרת השאה ומילאו את פקודתו. דבר זה היה חוזר ונשנה בכל שנה ושנה. אין אפוא להתפלא שכיום אין כמעט במזרח משפחה אצילה אחת אשר דם קווקזי אינו זורם בעורקיה.

‏כל הדברים האלה אינם בבחינת בדיות נוראות מהעבר האפל. בשעה שאירופה הייתה כבר מכוסה ‏רשת סמיכה של מסילות-ברזל ואוניות-קיטור חיברו ‏את יבשות העולם – הוסיפו עוד להופיע בקווקז מדי שנה בשנה שליחים מסטמבול ומטהרן וקבלו את מכסת המס: נערות יפות ונערים רכים.

‏רק לפני שמונים שנה בוטל החוזה האחרון למשלוח סחורה חיה. ועד אז התנהל הכל כסדרו וכרגיל בימים ההם. אבל אחרי כן התחיל מסחר-העבדים האמיתי. על ידי לחצה של רוסיה חדלו תשלומי-המס החיים. אבל הדרישה לנערים ונערות קווקזיים לא חדלה במזרח. את משאלות השליטים מוכרחים היו למלאות. ממזרח וממערב, מתורכיה ומפרס באו סריסים ערמומיים אל חצרות הנסיכים הקווקזיים. אך היפנה הגנרל הרוסי (אשר הושב על ידי הממשלה לשמש יועץ לכל נסיך) את גבו – והשליחים מיהרו להוציא את צרורות-כספם ועיני הנסיכים שוכרו מיד מרוב תאוות-בצע. אז יצאו הנוּקֶרים' פרשי הנסיך' לעבור על פני הארץ ולהביא את הסחורה שהנסיך היה מוכר מעתה מתוך ידידות. לשאה ולשולטן. המסחר בנפשות עלה ופרח ואוצרותיהם של הנסיכים רבו וגדלו. הנסיך-השליט האחרון של מִינְגְרֶלְיָה [נוף קווקזי ליד החוף חמזרחי של הים השחור, אדמתו פוריה ורבת-אוצרות ומאוכלסת גרוזים מוסלמים. המתרגם] מכר עוד נפשות חיות לתורכיה במחיר מיליון פונט – סכום עצום ואגדי בערך לתנאי הזמן ההוא. ואף על פי כן לא ידע שובעה. הוא יסד מכון מיוחד לגידול נערות יפות ושם גידלו וטיפחו את הסחורה החיה כשם שמגדלים סוסים באירופה [עיין בעניין זה בזיכרונותיו של בֶּרֶזִיוּס, היועץ הרוסי במינגרליה]. גברים יפים זווגו עם נשים יפות וקיבלו אחוזים מהפדיון שהכניסו יוצאי חלציהם. גם נסיכים בסביבת הגבול חיקו את המעשה הזה. צורת-הסתרים החדשה של המסחר בנפשות נוחה הייתה לנסיכים יותר מאשר דרכי-המסחר הקודמים. כי הפעם קיבלו כסף תמורת הסחורה שמקודם היו צריכים להמציאה חינם. אבל האושר הזה של הנסיכים לא יכול להאריך ימים רבים. כי לגנרלים הרוסים נודע מאין בא כל העושר הרב לבני חסותם. הם לא העזו לגלות את הדבר לצאר. הצאר היה מיודד עם רוב הנסיכים, כי הללו היו בכוח שליטים כמוהו ונחשבו אפוא לקרוביו.

‏אבל הדבר נעשה גם בלעדי הצאר. החלו פתאום לסלק את הנסיכים מכיסאותיהם. העניקו להם אותות-כבוד, הלבישום במדי-פאר, שילמו להם משכורות גבוהות ושלחו אותם לעולם אל חצר הצאר. נזהרו שלא לעורר שערורייה פומבית, כדי שלא ייוודע הדבר באירופה שבני חסות רוסית (ורובם היו גם נוצרים) עושים מסחר בנפשות נתיניהם. סוחרי-הנפשות הגדולים ביותר היו הנסיכים הנוצרים של גרוזיה שמפניהם הוכרחה לבסוף רוסיה, לדברי עושי-דברה, להגן על בני-קווקז.

‏ארבעים שנה לפני המהפכה וויתר הנסיך-השליט האחרון בקווקז על כתרו. אבל רבה הייתה אכזבת אלה שהאמינו כי עם זה יחדל כליל המסחר בנפשות. רק עתה עלה מסחר זה ופרח. מה שלא עלה בידי השולטן, השאה והנסיכים המקומיים – הצליח בידי הרכוש הפרטי. מסחר-הנפשות נתארגן כעסק רב וחשוב. הקפיטליסטים השקיעו כספים בעסק וידעו לנצל יפה את הקוניונקטורה.

‏הפקידות הרוסית אשר בקווקז הנכבשה צמצמה את השגחתה רק בגבולות הערים. איש לא התעניין בכל הנעשה בכפרים. למועד הקבוע עבכרו פקידים רוסים את הארץ, אספו את המסים וחזרו אל ההרים. רק בשעה שהמסים לא שולמו באחד המקומות – נשלחה שמה משלחת-עונשין. על כן היו סוכני סוחרי-הנפשות עוברים את הארץ זמן קצר לפני בוא פקידי-המסים, בחרו להם את הילדים היפים כיותר, קבעו את המחיר, אשר על פי רוב היה סכומו כסכום-המסים הדרוש, ועשו חוזה שעל פיו עוברת הנערה לשרת אצל הקונה. הסוכנים האלה היו מבקרים בכל כפר רק פעם אחת במשך שנים אחדות, כדי שהילדים החדשים יוכלו בינתיים להתפתח כראוי. פעם בשנה היו הסוחרים ונערותיהם מתאספים על חופי הים השחור, ועל חופי הים הכספי – הסוחרים עם הנערים הקנויים. בצנעה ובשקט הועלו כולם אל האוניות ומסע-ההברחה המוכן החל. כיוון שבעד מסחר בנפשות היו עונשים במאסר סיבירי – היו הסוחרים נזהרים מאד. אולם מעשיהם היו מתקיימים על פי רוב ללא סכנה: העבדים הקנויים ידעו יפה כי במרחקים נכון להם גורל טוב יותר מאשר בכפרי-מולדתם. ואם נמצאו נערות אשר התנגדו בכל זאת לקוניהן ועמדו בסירובן (רובן היו צעירות מדי מלסרב) היו משחררים אותן לשם זהירות ועל ידי כך היה עולה מחירן של הנשארות. היחס לנערות הקווקזיות בהרמונות התורכיים היה תמיד טוב מאוד, ורק לעתים רחוקות הגיעו הדברים לידי שערוריות. העונשים בעד מסחר בעבדים היו חמורים מאד. השלטון הקולוניאלי הרוסי התנהג עם סוחרי-הנפשות בלא כל רחמים. כאן לא הועיל גם השוחד. כל סוחר-נפשות עונה והוכה והושב בבית-האסורים לכל ימי חייו [על עניין זה יש למצוא חומר רב בידיעות הקרימינליות, שהוצאו על ירי לשכת הנציגות הרוסית בקווקז וכן גם במקורות תורכיים].

‏המפסידים היחידים היו הקונים שמדי פעם היו מוכרחים לשלם מחירים גבוהים יותר. המסחר עצמו לא נפגע על ידי כן, כי מה שלוקח קודם חינם על ידי הנסיכים והשולטנים נקנה עתה בכסף מלא מידי הבעלים האמתיים. יש להעיר, שלא כל שבטי קווקז היו משתתפים במסחר-העבדים באופן שווה.

‏במסחר זה היה ערך מכריע ליופי הנערה ולאופי התושבים. אחדות ממשפחות-ההרים לא היו נוהגות כלל למכור את ילדיהם. והיו גם מהן שהסוחרים לא העזו כלל לבוא אליהן. השוק המפותח ביותר היה בארצות השקטות על חופי הים השחור, במינגרליה, אַבְּחַזִיָה [ארץ קווקזית ליד החוף המזרחי-צפוני של הים השחור. לפני חדירת הרוסים לקווקז הייתה נסיכות חופשית. כיום היא, ככל ארצות קווקז, רפובליקה המסונפת לברית הרפובליקות ‏של רוסיה הסובייטית. המתרגם] ואַדזַ'רִיסְטַן . שם נמצאות הנערות היפות ביותר של קווקז, והתושבים הנוצרים ברובם הורגלו מקודם על ידי הנסיכים ואחרי כן על ידי סוחרי-העבדים עד כדי כך, שהם ראו בבנותיהם את התריס הבטוח ביותר בפני כל מחסור וצרה.

‏מספרים - והדברים נראים קרובים מאד לאמת - כי בשעה שצבאות הגרמנים התקרבו לארצות האלו שלח כל כפר את הנערות היפות ביותר אל הגבול. בלוויית משלחת של זקני-הכפר הופיעו הנערות לפני מטה הצבא הגרמני. זקני-הכפר נשאו נאום שבו הודיעו, כי מימים קדמונים ידועה להם חובתם כלפי הכובש והם ביקשו והתחננו שגם הכובש החדש ירַצה את מנהגיהם ולא ייקח מהם כל מס אחר זולת מס-הנערות העתיק. בפעם הראשונה בקורות ההתיישבות שלהם לא ידעו אולי הגרמנים את אשר עליהם לענות. האם עליהם להתחשב עם מנהגי הארץ גם במקרה זה? הם לא עשו זאת אלא שלחו את הנערות חזרה. כך, על כל פנים, מספרים בקווקז.

‏אחר כך, כשקווקז נעשתה קומוניסטית, הציעו גם הפעם התושבים את נערותיהם לשליטים החדשים. הללו לקחו את הנערות והכניסון לבתי-הספר לתעמולה של האינטרנציונל השלישי. אבל עם זה לא הושמד עוד כליל המסחר בנפשות [רק עם ביטול ההרמונות נשתנו התנאים לגמרי]. רק באותם מקומות-ההרים אשר גם קודם לא היו מוכרים שם את הנערות אלא היו נחטפות או נגזלות – רק שם חדל למעשה כל המסחר הזה.

מלבד המסחר בעבדים הנשלחים ל‏מקומות אחרים ידועים בקווקז גם עבדי-הבית. אלה הם היפים ביופיים. הללו מהווים את הפרק המבדח ביותר בתולדות ההתיישבות הרוסית בקווקז.

‏לפני עשרות בשנים, כשהרוסים כבשו את קווקז כיבוש גמור, הודיעו שהעבדות מנוגדת ניגוד גמור לעיקרי שליחותם התרבותית. אבל כדי שלא לפגוע בזכויות הנסיכים בעלי עבדי-הבית, כינס אותם הנציב הרוסי בארמונו והודיעם, כי הצאר עצמו מבקש מהם לבטל את העבדות. כל בעלי-העבדים הסכימו מיד לבקשה זו, אבל ביקשו כי בקשתו של הצאר תאושר על ידי חוק מיוחד אשר יכריחם לשחרר את עבדי-הבית שלהם. הנציב השתומם מעט לבקשה משונה זו, הסכים לכך וכעבור חודש נערך החוק לשחרור העבדים.

‏כאשר עמדו להכריז על החוק הזה ולהוציאו לפועל, הופיעה משלחת-עבדים בארמון הנציב, והתחננה שלא יפגעו בזכויותיהם המיוחדות על ידי קיום החוק החדש. הנציב, אשר תיאר לעצמו את העבדות בצורה אחרת לגמרי, שאל אותם בהשתוממות לסיבת בקשתם. "זאת היא זכותנו הקדושה, להיות עבדים," השיבו המשוחררים.

"כיצד זה?" נתן עליהם הנציב בקולו.

‏"רבים מאתנו," השיבו העבדים, "שייכים לאצילות התורשתית. אחדים הם כוהנים. ועל הצאר לכבד את זכויות האצילים המקומיים!"

מתחילה חשב הנציב שכל העניין אינו אלא בדיחת-זדון. הוא קרא לבעלי-העבדים והללו אישרו לו במבוכה, כי עבדים רבים שייכים באמת למשפחות-אצילים עתיקות וחלק מהם הם גם כוהני-דת. עבדים אצילים? דבר זה עלה על כל אוצר-מושגיו של הנציב וזה הגביר בו עוד יותר את הצורך לשחרר את האצילים והמשמשים-בקודש מכבלי העבדות.

‏העבדים, שכולם באו לבושים בתלבושות מפוארות, מחו בכל תוקף נגד הגזירה הזאת. אבל בעליהם כרעו לפני הנציב והודיעו כי ימלאו את חוק הצאר ומהיום והלאה יראו את כל העבדים כבני-חורין. ההודעה עוררה בין העבדים מהומה כזאת, שהנציב החליט לדחות לפי שעה את פרסום החוק וכונן ועדה מיוחדת לשם בחינת השאלה הזאת.

‏החומר שנאסף על ידי הועדה הרוסית גילה עובדות מפליאות. עבדי-הבית היו באמת בני משפחות-האצילים העתיקות ביותר אשר בארץ. לרגלי ירידתו של מעמד זה מנכסיו מכר אחד מבני המשפחות האלו, לפני מאות שנים, את חופשתו לאחד הנסיכים. עם מכירה זו נקבעו הזכויות והחובות של העבד החדש ושל בניו אשר יבואו אחריו. העבדים צריכים היו למלאות רק אותה העבודה שהיו ממלאים בני-משפחתם הקודמים. בשכר זה היה אדונם מתחייב לכלכלם כל ימי חייהם וגם להעניק להם מתנות בפרקי-זמן ידועים.

ברבות הימים נתרוששו הנסיכים. והעבדים-האצילים פרו ורבו מאז. משום זה הגיעו הדברים לידי כך, שרבים מבעלי עבדים מוכרחים היו להוציא את כל הכנסותיהם כדי לכלכל את צאצאי עבדיו הראשונים. אם העבד הראשון היה טבח או שומר-סוסים חפצו גם צאצאיו (שמספרם עלה וגדל ברבות הימים) להיות רק טבחים או שומרי-סוסים. בעל-עבדים שהיו לו רק שלושה סוסים. מוכרח היה לכלכל שלושים שומרי-סוסים שחיו בביתו ותבעו גם את המתנות המגיעות להם כחוק. אדם אחר, אשר לו עצמו לא היה מה לאכול, היו לו עשרים טבחים ועל דעת איש מהם לא עלה כלל לעשות איזו עבודה אחרת מאשר לשבת בחיבוק-ידיים במטבח. בידי כל העבדים היו תעודות אשר הבטיחו את מצבם, והחוק על שחרורם היה בעיניהם כעוול וכפגיעה קשה בזכויותיהם העתיקות. אולם רוב בעלי-העבדים שמחו מאד לקראת החוק הזה אשר יגאל אותם מעבדיהם. הואיל ושני הצדדים לא היו אצילים בלבד כי אם גם נוצרים, השתדלה הרשות הרוסית להניח את דעת שניהם. העבדים שוחררו, אבל קיבלו במשך שנים רבות תמיכה מהממשלה, כדי שיוכלו להתרגל לתנאי-חייהם החדשים.

‏והנציב יכול להודיע לצאר: בזכות ותרנותם של אצילי-המקום בוטלה העבדות גם בארץ זו של הוד מלכותו. ‏על יסוד זה ציווה הצאר להביע את רחשי-‏תודתו העמוקים לכל האצילים הנוצרים אשר בקווקז.

‏סתמו ולא פירשו למי בעיקר נשלחה תודה זו אם לאצילים-העבדים או לאצילים בעלי-העבדים.

‏כל הדברים המסופרים לעיל מוסבים רק על החלקים הנוצריים שבקווקז ועל האצילים. שחרורם של העבדים-האיכרים הוא פרק בפני עצמו בדברי-הימים של ההרים.

למוחמדים, בניגוד לנוצרים. לא הייתה כמעט עבדות-הבית ידועה. גם את הייצוא של עבדים לא ידעו. לפי הספירה הרשמית נמצאו בזמן האחרון בדאגסטן רק שלשים וארבעה עבדים ומיד קורא להם דרור.