חזרה לאתר מס"ע

חזרה לדף השער של מסתרי קווקז

 

מסתרי קווקז

ז

אומן הריח הטוב

לא כל אדם בדאגסטן הוא שודד או לוחם. על שיאי ההרים שאין להגיע אליהם, באַאולים ובטירות האבירים אשר טרם נחרבו, גרים עוד כוהנים, חכמי ספר, משביעי רוחות וגם אומנים, אשר כמו בכל המזרח הם נחשבים לבני חסדו המיוחדים של אללה. לא רק המשורר, הצייר או הזמר נחשבים בהרים לאמנים. במקומות הנידחים, בסוכות קטנות ומזוהמות יש גם אמנים מסוג אחר מיוחד, שאינו ידוע באירופה ואינו נחשב בה כמעט כלל, ואף על פי כן הרי סוג אמנות זה הוא שריד אחרון לאמנות עתיקה מאוד של האנושות.

האומנים האחרונים האלה של אמנות גוססת אינם כותבים ספרים, אינם מפייטים וגם אינם מפחדים מפני כל בקורת. הם חיים להם לבדד בבתי המלאכה שלהם רבי התעלומות בדאגסטן, קונסטנטינופול ופרס, ועבודתם היא לתת ריח טוב לבני-האדם. (כיום אין מלאכה זו קיימת עוד. האומן האחרון מת לפני שנים אחדות). התפקיד הזה אינו קל. כך, על כל פנים אמר לי אחד מאומני הריח הגדולים של דאגסטן שהזכיר בגעגועים את הזמנים שבהם היו עוד אנשים שהבינו יפה את האומנות שלו. האומן הזה היה אז מחוסר עבודה וחי כאורח בבית נדיב לזגיני. וכיוון שהייתי צנוע וצמא דעת והתייחסתי אליו באדיבות, סיפר לי על עיקרי אומנותו כפי שהיו קיימים עוד לאחרונה רק בחצרו של עבדול חמיד איש הדמים אשר בסטמבול, בארמון אילדיס-קיאוסק ליד הבוספור.

תפקידו של אומן הריח הטוב היה להמציא ולעשות בשביל כל אחד ובייחוד בשביל כל אשה את הבושם היפה והמיוחד לו. באירופה עושה זאת הספר והאדון קוטי בפריס (יצרן בשמים פריזאי ידוע). אבל אנשים אלה הם בעלי מלאכה גרועים בלבד המוכרים את תוצרת בית החרושת ומבשמים אלפי נשים בריח שווה אחד. דבר זה נראה בעיני אמן הריח הטוב כברבריות נוראה. אין אשה הדומה לחברתה, ועל כן יש לסמן את תכונתה המיוחדת על ידי ריח היפה רק לה.

בבוא נערה חדשה להרמונו של עבדול חמיד באילדיס-קיאוסק, לארמון הפרחים של השאה, או לטירת הנשרים של השמחל בדאגסטן, צריכה הייתה קודם, לפני בואה אל השליט, להופיע לפני אמן הריח הטוב – האדם היחידי אשר לו הייתה הרשות לשוחח אתה ביחידות. האומן היה שואל את הנערה למוצאה, להרגליה וחינוכה, היה מצווה עליה לרקוד, לאכול ולשיר, הסתכל בה מכל הצדדים, הוסיף לשאול אותה המון שאלות נוספות ואחרי כן הסתלק לו קמוט מצח ותפוס מחשבות אל מעבדתו. שם היה עובד לפעמים שבועות רצופים כדי להוציא טיפות מעטות של תמצית ריחנית, אשר תבדיל מעתה בין הנערה לכל יתר הנשים שבעולם. בושם זה צריך היה להבליט את תכונות אופייה הנסתרות של האשה, להשלים או להעלים את סגולותיה הגופניות – הכל לפי דרישת השראת האומן וחוקי אומנות הריח. בחורה לזגינית פראית קיבלה בושם גס וחריף ריח ונסיכה מעודנת תרבות יותר מדי – ריח רך-מתוק או כניגוד לרכותה – בושם חזק במינו.

ערך מכריע היה לרושם הכללי של הנערה, לגזרת גופה, להילוכה ותנועותיה, והם אשר הפיחו את רוח היצירה בדמיונו של האמן. לעתים כשהיה לאחת הנשים אופי מורכב ביותר, היו שואלים גם בעצת סריסים מומחים, ובמקרים יוצאים מן הכלל, כשהאשה למשל הייתה אירופית, הביאו את הדבר אף לפני השליט בכבודו ובעצמו. כך סומנה הנערה ראשית כל על ידי בושם מיוחד. אחר כך עברה לידי אמן השערות והפרכוס ולבסוף קושטה בקישוט האחרון על ידי סריסי הבגדים והאבנים הטובות. נערה יפה היא בעיני אמן הריח כחומר גולמי של אשת הרמון שנמסר לו מידי הטבע, מין חומר יקר אשר בהיעדנתו הוא ממלא את התפקיד הראשון והמכריע. בגדים, אבנים טובות ואף הפרכוס הם לדעתו דבר לוואי בלבד, בייחוד הבגדים שהוא רואה אותם רק כעין נרתיק זמני של מעשה האומנות שלו. העיקר הוא בשבילו רק הריח הנכון שאותו ירגיש השליט בשעת שמחתו. אם היטיב למלאות את עבודתו היה השליט ממלא למחרת את כיסיו זהב כבד. השימוש בריח הטוב שמוצאו מהמזרח, הוא הרגל תרבותי של האנושות. בשום מקום לא היטיבו לעדן ולטפח אותו כמו במעבדות של אומני הריח הקדמונים.

ענף אחר של האומנות הזאת הוא הבושם של הגברים. כאן קיימים כללים אחרים. על הלוחם להעלות מתוכו ריח כזה המוסיף אומץ לעצמו ומבלבל את חושיו של האויב. לשם כך עושים במטות הצבא של לוחמי ההרים בשמים משום או מדברים חריפי ריח אחרים ומחלקים אותם לכל הלוחמים. לפני הקרב מושחים האנשים את גופם ופניהם בבשמים אלה. לפי דברי האמן משתק סם משכר זה את פחד המבושמים ומבלבל את חושי האויבים. את עשיית בושם המלחמה לא החשיב האמן כל כך. הנשים היו חשובות בעיניו יותר ולהן בייחוד הקדיש את עיקר יצירתו האומנותית.

נשים ולוחמים בני חלוף הם. הם נשכחים על נקלה. אחרי מותם לא ייוודע דבר מאומנותו הנעלה של האומן. אומן אמיתי יוצר לשם הנצח ועל כן התמסר אומן הריח בשעותיו הנאצלות לספרים. גם בהם יש לטפל כאשר מטפלים בנשים. גם על הספר לתת ריח טוב. תוכנו בלבד אינו מספיק תמיד כדי לשכר את הקורא. המחבר, המצייר, הקליגרף ואמן הריח – לכולם חלק שווה ביצירתו. אין זה תפקיד קל כל עיקר להמציא לספר את הריח הנכון! בכוונה רבה מדפדף האמן בספר החדש. הוא מהרהר, מעיין בספרי האמנים הקדמונים, מתייעץ עם המחבר והמצייר ודורש לפעמים להביא תיקונים בספר. ורק אחרי כל זה הוא ניגש בזהירות ובהיסוס לעבודה הדומה לעבודת היצירה של המשורר.

ערכו של הספר רב הוא מערך האשה. יחד עם אומנות המחבר יודיע הספר בנצח גם על אומנותו של אומן הריח. הריח דבוק בספר ועליו להתמזג עם התוכן, הכריכה ואותיות הדפוס. אין עליו להשפיע השפעה מפרעת אלא לפרש את התוכן בדרכו הוא.

"על הספר לתת ריח," אמר לי אומן ניחוח אחד, "כרכים עתיקים וכתובים יפה צריכים להזרים מתוכם ריח מחייה כדי שהקורא העייף לא יירדם בשעת עבודתו כי אם יזכור בתודה את האומן."

עתה דעכה האומנות הזאת. נערות וספרים שוב אינם נותנים ריח לפי תוכנם. בעליהם השמרנים רק חולמים עוד לעתים על הזמנים היפים של הקליגרפים החכמים, הסריסים ואומני הניחוח.

ואלה עצמם? אומני הריח האחרונים פזורים בתורכיה ובפרס או בטירות דאגסטן. הם מספרים אגדות אשר שום אדם שוב אינו רוצה להאמין בהן והם בזים לחרושתן קוטי [בעל תוצרת הבשמים הידועה שבצרפת], שהשמיד אומנות נעלה ונבחרת.