חזרה לאתר מס"ע

חזרה לדף השער של מסתרי קווקז

 

מסתרי קווקז

ה

העיר הערומה

מדי יום ביום, לפנות ערב, בשקוע השמש ובחזור הבקר אל האאול – הלכתי אל המסגד. לא לשם תפילה הלכתי שמה – אם כי מעולם לא החסרתי גם את זו – אלא משום שחצר המסגד משמשת בכל דָאגֶסְטָן, בכל עריה וכפריה, כבית-ועד ומרכז לחיי-הרוח. בבוא אדם אל אחד הכפרים ואין לו שם כל מכיר – הולך הוא אל חצר-המסגד ומציג שם את עצמו לפני הזקן בנאספים. מיד מקיפים אותו האנשים, מוכנים לשרתו ולארחו. בכלל כדאי הדבר להתהלך ולשוטט בחצר-המסגד. שמה באים ה"אַבְּרֶקִים" אחרי מסעי-שוד מוצלחים ומספרים על עלילותיהם האחרונות. כמו כן אפשר לשמוע שם את החדשות על כל המאורעות המתרחשים בארץ, בערים ובכל המזרח. מפליא הוא הדבר עד כמה ממהרות החדשות להתפשט במזרח דרך מדבריות והרים. אבל השעה המעניינת ביותר היא, כשהחצר מתרוקנת ונשארים בה רק נכבדי-העדה והם דנים בינם לבין עצמם על שאלות שונות, הגורמות לממשלה בעיר יגיעת-מוח מרובה. זולת זאת יסופרו ויתוארו בשעות הערב השקטות האלו העלילות המופלאות ביותר והתעלולים המחוכמים לכל פרטיהם ודקדוקיהם, כדי שהנוער ישמע וילמד מהם והזקנים יוכלו למות במנוחה מתוך הכרה שהדור הבא אחריהם לא יבייש את אבותיו.

‏המעשה המפורסם ביותר, שהיה אז בימי לשיחה בפי כל יושבי-ההרים ושעורר השתוממות והתפעלות מרובה, היא ההתנפלות על העיר קִיסְלֵר – עיר מודרנית עם בנקים, משרדי-דואר, בתים בעלי שלוש קומות, חנויות עשירות, משטרה וגדוד חיילים אשר שימש שם כחיל-מצב תמידי. בעיני הממשלה אשר במַחַטש-קַלֵה – המטרופולין של דָאגֶסְטָן – היה כל העניין לחידה. ראו בזה מעשה יד בגידה נעלמה, אבל לא ידעו היכן יש לבקש את האשם. גם בהרים לא ידעו את כל שורשי הדבר, אבל שמחו שם, פשוט, על "המאורע הגדול" כשהוא לעצמו. רק כעבור כמה שבועות כששוחרי-העלילות הופיעו שוב בהרים, אפשר היה לשמוע מפיהם בשעות הערב בחצר-המסגד את מהלך כל העניין. הדברים סופרו רק לאלה היודעים לשמור סוד והנאמנים על כך. אנחנו היינו בעלי זכות יתרה, כי מנהיג התעלוּלָה היה בן כפרנו וידידו הקרוב של איסכנדר-חאן, והלז סיפר לנו בפשטות ובלא כל התפארות (כאן הייתה זו מיותרת לגמרי) את כל פרטי מעללו שאני מספר אותו בזה.

‏באחד הימים באה הידיעה לקיסלר כי בקרוב יובא מרוסיה בשמירה מעולה התקציב השנתי שנועד לדָאגֶסְטָן. הכסף הזה מוכרח היה להישאר ימים אחדים בקיסלר ומשם עתידים היו לשלחו למַחַטש-קַלֵה תחת משמר גדול. שמירת הכסף – תפקיד לא פשוט בדָאגֶסְטָן – נמסרה למפקד הצבא הקיסלרי המורכב מגדודי הממשלה וילידי המקום. משלוח הכסף היה אפוא מובטח מפני כל מקרה, ואף התנפלות בלתי-צפויה מצד בני-ההרים לא הייתה יכולה להפחיד את המשמר בעל מאות-חיילים אחדות. הכסף הגיע לקיסלר ביום הקבוע ונמסר לשלטונות הצבאיים שהחלו להתכונן מיד למסע אל מחטש-קלה. משלוחי כסף כאלה אינם בקווקז בבחינת חזיון נדיר. מובן הדבר מאליו, כי בין ערים שאינן מחוברות זו לזו על ידי מסילות-ברזל, מקבל על עצמו הצבא את עניין המשלוח. על פי רוב הסתפקו בפלוגת משמר קטנה שדיה הייתה לעבור בלווייתה את הדרך בלא כל סכנה. זולת זאת, קרה כל הדבר בימי שקט ושלום גמור, ופלוגת-המשמר שהופקדה על משלוחי-הכסף הייתה כבר זה שנים רק דבר שבמנהג וצורה בלבד. לא היה אפוא יסוד כל-שהוא לחשש ולחרדה. משלוחי-כסף פרטיים ויתרו בימים ההם זה מכבר על משמר מיוחד, כי מאומה לא אונה להם בדרך. שתי הערים – מחטש-קלה וגם קיסלר – היו כמעט ערים אירופיות גמורות ותושביהן חייכו בהנאה בשעה שהאורחים אשר באו מאירופה היו שואלים אותם על התנפלויות של כנופיות שודדים. זה מאה שנח לא שמעה קיסלר קולות ירייה בגבולותיה זולת היריות בשעת החגיגות החודשיות. רק במזרח אפשר למצוא ניגודים כאלה: עיר אירופית שקטה ומודרנית ובמרחק שש שעות ממנה – שלטון ימי-הביניים וחיי-מזרח אמתיים שאיש אינו שם לב להם וכאילו נשכחו כליל. כך הייתה קיסלר עיר יפה בקרבת ההרים, עיר של חיי מותרות כמעט וגאוות תושביה האירופיים.

‏זמן קצר לפני בוא הכסף קיבל המפקד על ידי הדואר מכתב אלמוני ובו היה כתוב כי כנופיה חדשה ורבת-אנשים החליטה להתנפל הפעם על המשלוח. במכתב סופרו כל פרטי תכנית ההתנפלות בפירוט כזה, שהוציא מן הלב כל ספק באמיתות הדברים. יומיים אחרי קבלת המכתב ביקר אצל המפקד נסיך גדל-יחשׂ אחד מילידי המקום וספר לו מתוך התרגשות שידידיו בהרים שמעו גם הם על ההתנפלות העתידה להיערך ועל ההכנות המרובות לכך. המפקד החל לחשוש. אבל כאשר קיבל למחרת מכתב אלמוני נוסף טלגרף למחטש-קלה וביקש כי ישלחו לו הוראות. הוראות אלו נשלחו תכף ומיד.

‏כי גם במחטש-קלה התהלכו שמועות כאלו והממשלה פקדה לאחוז באמצעים הנמרצים ביותר כדי להבטיח את משלוח הכסף. ובאמת נראה היה שיש מקום לחשוש. מדי שעתיים הגיעו מההרים ידיעות מעוררות חשש. אלה סיפרו שראו רוכבים חשודים המרגלים את הדרך והאחרים – שכנופיית השודדים היא מחנה שלם המזוין במכונות-ירייה, תותחים וכדומה לכך. מתיחות הרוחות הלכה וגדלה. בעיר נערכו התערבויות אם הכסף יישדד או לא, ודאגת המפקד גדלה משעה לשעה. לבסוף החליט שלא להסתפק במסע-משלוח זה במשמר מעולה בלבד, אלא לקח אתו גם את כל הצבא שהיה ברשותו, את המשטרה, המיליציה ורוכבים מתנדבים – לשם יתר ביטחון. זולת אלה נספחו למסע מספר רב של תושבים מתנדבים וצמאי-עלילה, ומשלוח הכסף נהפך והיה למסע צבאי גדול.

‏לפני צאת המסע לדרך נאם המפקד נאום נלהב וחגיגי: "אנו נראה להם לשודדים," הרעים בקולו, "שיודעים אנו לעמוד בפני כל סכנה! כל מעשה-שוד הוא עתה פה בבחינת העזת-שיגעון. אוי לזה אשר טרם יבין זאת!‏" השומעים קראו "הידד!", שתו סֶקט ומסע-המלחמה המסוכן החל.

‏ארבעה ימים נמשכה הנסיעה, שבדרך כלל היא נמשכת רק עשרים וארבע שעות. האלפים האחדים של אנשי המסע שהיו זקוקים לכלכלה חנו בכל כפד וכפר כדי להראות לתושבים השקטים את הכוח הצבאי העצום וכדי שהידיעה על כך תחדור אל ההרים, תפחיד את השודדים ותניאם מהמעשה שהם אומרים לעשות. אכן, הכנופיה הנפחדת לא נראתה לעין, והמסע עבר בשלום וללא כל תאונה. "מוגי-לב הם הנבלים האלה," רטן המפקד, כי בסתר לבו קיווה לתגרה קלה ומוצלחת שאחריה ייכנס למחטש-קלה כגיבור ומנצח-ההרים. אבל, לצערו, לא קרה דבר. אחרי ארבעה ימים הגיע המחנה למחטש-קלה, נתקבל שם בחגיגיות מרובה והמפקד ראה את עצמו כמנצח גדול אשר יריעו לכבודו. הוא טלגרף לקיסלר והודיע על דרכו הצלחה ומיד השיבו לו משם בטלגרמת ברכה. באותו יום צהלו פני המפקד כפני ילד ביום הולדתו. המסע המסוכן נסתיים אפוא בהצלחה. המחנה נשאר עוד ימים אחדים במחטש-קלה כדי לנוח מ"תלאות" הדרך, המפקד ערך תהלוכת פאר של צבאו וההרים נשכחו כליל מן הלב.

‏אבל בינתיים קרה הדבר הזה: כשהמחנה עם הכסף יצא את קיסלר, חזרו התושבים לעבודתם הרגילה וחיכו בקוצר-רוח לידיעות מ"שדה-המלחמה". הידיעות האלו לא אחרו לבוא. באותו יום, בערב, נראו באופק עננים קטנים. מיד הלכו העננים האלה וגדלו והתושבים בפרבר-העיר הכירו בהם תריסרים של עגלות-איכרים הרתומות לשורים והמתקרבות לאטן אל העיר. על העגלות ישבו דמויות פוחחות אשר נראו מרחוק כרוכלי השווקים או איכרי-ההרים. העגלות נכנסו בשקט העירה, הגיעו עד הכיכר הגדולה של העיר ועמדו שם. אנשי העגלות לא השיבו על כל שאלה שנשאלו, ירדו מהעגלות והחלו להוציא בנחת וברחבות את כל הסחורות מתוך החנויות הגדולות והטעינון על העגלות. האזרחים הנדהמים חשבו שיש כאן איזו אי-הבנה וניסו מתחילה להתנגד למעשה הבעלים החדשים, אבל מיד חדלו מניסיונם זה. כי מנהיגם של הבאים עלה על אחת העגלות והודיע בקיצור נמרץ: "העיר שייכת לנו! אנו לוקחים אתנו כל דבר הטוב בעינינו!"

‏וכך היה. מעשרת השוטרים שנשארו בעיר פרקו מיד את הנשק, כבשו את משרד-הדואר והשוד הגדול בוצע באופן שיטתי ומסודר. בלי חפזון בדקו האדונים החדשים בית אחר בית, חדרו לבנקים והריקו את קופותיהם. כל תושב בעיר נעצר בדרכו, הובא לביתו ושם מוכרח היה למסור את כל כספו, תכשיטיו וחפציו היקרים. לבסוף פשטו את בגדיו והוא הוצג ערום כביום היוולדו, כדי שלא יוכל לצאת ולהפריע את מהלך "העבודה" ביתר המקומות. כל מלבוש וכסות לוּקַח מהבית. וכך חגגו השליטים החדשים את ניצחונם שלא עלה אף בטיפת-דם אחת. ארבעה ימים הספיקו כדי להוציא כל דבר-חפץ מהעיר ולהטעינו על העגלות היוצאות ובאות חליפות. התושבים הנפחדים עד מוות לא ניסו כלל להתקומם או לברוח מהעיר – ולו גם ערומים – ולקרוא לעזרה. הם ידעו יפה את המנהגים שאנשי-ההרים משתמשים בהם במקרים כאלה. מבט אחד על הבוזזים המזוינים מכף רגל ועד ראש דיו היה להוכיח כי "אַבְּרֶקִים" הם הבאים. אכן התושבים יכלו לשמוח שחייהם ניתנו להם לשלל. השודדים התנהגו, בכלל, בנימוס: הם לא נגעו לרעה בשום אשה ואף רוסי אחד לא הומת בירייה. אשר לנשים היו הדעות מחולקות אחר כן, כי איש לא יכול להאמין לנשים הערומות שלא נגעו בהן, אם כי השודדים הודיעו על כן בהודעה מיוחדת שהדביקו לפני צאתם על בית מועצת-העיר. ביום הרביעי כשהגיעה ממחטש-קלה הטלגרמה של המפקד על המסע שעבר בשלום, השיבו לו השודדים בשם התושבים בטלגרמת ברכה ותודה וכבואם העירה כן גם החלו לצאת ממנה לאט לאט אל ההרים ושרידי השלל אתם.

‏העיר הערומה נשמה לרוחה. כשחזר המפקד עם מחנהו העירה, נתקל בראשי העיר המעוטפים קש כפראי-אדם כשהם יושבים במשרד-הדואר ומשתדלים להתקין איזה מכשיר ארעי במקום מכונת-הטלגרף הגנובה.

‏המקרה הזה עורר שערורייה עצומה. המפקד סולק מיד ממשרתו וכן גם כל השוטרים פרוקי-הנשק. חמת הממשלה בערה עד להשחית. על העיתונים אסרו לכתוב על כל המאורע הזה ומשלחות-עונשין מרובות הוכרחו לשוטט זמן רב בין ההרים ללא כל תוצאות. מכל החפצים והכספים השדודים לא נמצא דבר. הפעם היו להם לאנשי-ההרים יועצים מומחים ובעלי-ניסיון והם ידעו למחות כל סימן ועקב של מעשם.

‏איש בעיר לא ידע מי הם היועצים האלה ואף בהרים לא נודע הדבר לאשורו. את כל האמת יכול אולי לדעת אז רק המנהיג אשר סיפר לנו את המעשה הזה בחצר-המסגד. רק לאחר שנים נודע הדבר לכל.

חודשים אחדים אחרי ההתנפלות הזאת החלה ברוסיה זריקת-הפצצות הגדולה. בתי-דפוס נעלמים הדפיסו כרוזים לפועלים וידי המשטרה הצאריסטית היו מלאות עבודה. איש לא ידע את הסיבה לפעילות ה"אלמנטים הפושעים". רק למעטים הייתה ידועה החותמת שמנהיג אנשי-ההרים חתם בה את ההודעה שהודבקה על בית מועצת-העיר בקיסלר. גם המנהיג עצמו לא ידע חותמת זו מהי, כי הוא לא ידע לקרוא.

‏בחצר-המסגד. לאורו החיוור של הירח, הושיט לי חפץ קטן ועגול. התכופפתי כדי להתבונן בפיתוחי האותיות שעל שטח החותמת ולעיני נראו המלים: ‏"אגודת הטרוריסטים-אקטיביבטים של הקומוניסטים הקווקזיים, מחוז ההרים."

"האיש אשר נתן לי את החפץ הזה," אמר המנהיג, "קיבל את החצי מכל הביזה. הוא אשר המציא את הרעיון הזה וכדומה לו – אדם גדול הוא." אז לא התעניינתי ב"אדם גדול" זה, וגם לא ידעתי את פשר המלים "טרוריסטים-אקטיביסטים". החזרתי למנהיג את החותמת והקשבתי לשיר-השודדים החרישי שהחל לשיר. השיר חובר על ידי המנהיג עצמו והוקדש לאדם הגדול שנתן לו את החותמת כקמע-סגולה בפני הרוסים.

‏היום יודע אני מי היה האיש, היום ידוע הדבר לרבים. קַמוֹ היה שמו, ארמני מטיפליס, אדם מכונס לתוך עצמו ומגושם. הוא לא ידע כמעט לקרוא, שנא את הכל ואת מחצית ימי חייו בלה בבתי-אסורים. רק לאדם אחד שמר קמו ידידות-אמונים רבה, לגרוזי אחד אשר נסע ממקום למקום ואשר עסק בפעולות-הסתרים שלו גם בשבתו בבתי-אסורים. לגרוזי הזה הקדיש קמו את כל חייו, כשם שהגרוזי הקדיש את חייו הוא לאדם גדול אחר שישב בקצה העולם וגם כן בהרים, בעיר ציריך אשר בשוויצריה. יושב-ציריך זה לא הרבה לעשות פרסום לעצמו ורק מזמן לזמן כתב מכתבים לקוניים בעלי השם היבש: "אינסטרוקציה".

‏זה מכבר היה הגרוזי שקוע בדאגה, כי האדם הגדול בציריך ישב שם בלא כסף ועל ידי כך נפסקה כל עבודתו הכבירה. קמו לא יכול לראות בצער ידידו. "קמו יעזור," אמר ונסע אל ההרים. גם הגרוזי לא ישב בחיבוק ידיים. הוא אשר המציא את התכנית הגדולה, שהאדם שישב בציריך מוכרח היה לאשרה. רק מנהלי התכנית ומגשימיה נבחרו על ידי קמו. והמנהיגים האלה היו ישרים עד למאוד. הם חילקו ביניהם את השלל באחווה רבה וצל הדאגה חלף לזמן ידוע מעל פניהם של שני האנשים אשר בגרוזיה ובציריך. שוב יכלו בתי-הדפוס לעבוד. שוב יכלו להבריח פִּירוֹקְסִילִין [סוג של חומר נפץ] דרך הגבול כדי להכין את יום-הימים הגדול. קמו הארמני הוא עתה בין המתים. הוא מת מיתה מעליבה אשר לא הלמה כלל את חייו: בשעה שרץ בטיפליס דרך הכיכר אל הארמון כדי לברך את ידידו הגרוזי שישב שם עתה כשליט, עבר עליו קרון-החשמלית והוא נהרג. גם האדם הגדול שישב בציריך הוא עתה בין המתים. רק הגרוזי עודו בחיים ומושל כיום על החלק השישי של כדור הארץ. סטלין הוא שמו של הגרוזי ולנין הוא שם האיש שישב בציריך ואישר את התכנית ההיא.

‏זהו אחד הסיפורים שאפשר היה לשמוע בלילות-ירח בחצר-המסגד ושעל פיהם התחנך הנוער. אנשי-ההרים לא ידעו אז מאומה על שני האנשים הגדולים, ובודאי אינם יודעים עליהם הרבה גם היום. ועוד פחות מזה ידעו איזה תפקיד חשוב מילאו בכל מה שקדם והכשיר את הגדולה במהפכות על ידי זה שנתנו את האפשרות לאנשים הגדולים להמשיך את עבודתם. אנשי-ההרים פשוטים הם, ישרי-לב ואוהבי-מלחמה.

‏"אם תשוב מוג-לב ממסע-השוד – אגרש אותך מעל פני." שרות הבחורות בהרים.

‏"אם תמות כגיבור במסע-השוד – יגיל לבבי." שרות האמהות, והלוחמים עצמם שרים: "מה ייתנו לנו כבוד ותבונה אם האהובות יגרשונו." כך שרים הם ונעשים ל"אַבְּרֶקִים", שודדי-הרים – המעמד הנערץ בקווקז.

‏ה"אַבְּרֶק" חי כחיה ונעלה כמלאך, אומר הפתגם בהרים. בעיני משפחות רבות נחשב הדבר לפחיתות-כבוד כשאין "אברק" בין בניה. אני ראיתי כמה אברקים כאלה. ביניהם יש נסיכים ואיכרים מכל סביבות קווקז. כולם אדיבים ומתהללים. הם אוהבים את מקצועם אהבה עזה ושונאים כל רשות. אבירים הם, אבירים אמתיים ואם גם אבירים-שודדים – אבל אחרוני האבירים בעולם.

‏נוסף לכל זה עליזים הם, צוחקים ומתבדחים באמצע הקרבות כשהם נתונים בין החיים והמוות. הם מבקשים את הסכנה לשם סכנה ושודדים כדי להעניק מתנות לנשותיהם. גאים הם ואיש, זולת הכהן, אולי, שאלוהים מתגלה אליו, אינו יכול להידמות אליהם. לעולם אין האברק רואה את עצמו אבוד וללא תקווה. בכל מצב הוא יודע לעזור לעצמו. לעולם אינו מתייאש, אף אסור לו להתייאש.

סַמִי-אַגָא היה שם האברק הגדול שהכרתי. הוא היה בעל קומת-ענק ושפם שחור, וידיים היו לו, שכל פסנתרן ראוי היה לקנא בו בגללן.