חזרה לדף השער

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

עֹשה פלא

 

‏‏מעשה האשה שחציה העליון כצורת בהמה

‏מעשה בעיר אחת שהרב היה לו בן יחיד חכם בחורים. ויהי מימים, ויעל על לבו של הבן ויאמר לאביו, שרצונו לילך למקומות אחרים, כדי ללמוד מהם יותר ולהוסיף בחוכמה ובדעת חדרים. וללמוד ולהכיר מנהגי העולם ודרך ארץ מבני אדם שהם יקרים. ויפצר בו מאוד, עד שנתרצה אביו לעשות רצונו לשולחו אל אחד הערים. וגמר בדעתו לשולחו לעיר תהילה קושטאנדינא, יע"א [=יכוננה עליון, אמן], עיר גדולה של חכמים ושל סופרים. והזמינו לו צידה לדרך ויצוו אותו ויאמרו לו: "לך לשלום! אך זאת בזאת חלותינו היא, שלמרבה בתשלום שנה אחת תשוב אלינו לחיים טובים ולשלום, יען אני ואמך זקנים, באים בימים, ועינינו לך תלויות לראות פניך הנעימים, ושתהיה מצוי אצלנו באחרית הימים."

ויחבקוהו וינשקוהו ויברכוהו. ויסע וילך בים דרכו, אורחות ימים.

‏ויבוא לעיר קושטאנדינא, יכוננה עליון. ותכף שאל על בית הרב יושב בסדר עליון. והלך אצלו לבית ישיבתו, וימצאהו לומד עם תלמידיו וכל בני חברתו. והקדים להם שלום איש לפי מהללו. וישב עמהם ללמוד, ויראו אותו, כי חכמת אלהים בקרבו וידיו רב לו.

‏ויקר מקרה, שנתקשו בני הישיבה בעניין אחד ולא יכלו להבינו, עד שהגיע זמן הסעודה וכל אחד פנה לדרומו ולצפונו. והבחור הנזכר נשאר שם הוא לבדו, מעיין בתלמודו כדי להבין עומקו וסודו. ובעודו חוזר ושונה בתלמודו הפוך בה והפוך בה להבין הדבר לאמיתו, נפל עליו פתקא וירא והנה כתוב בה הבנת העניין וישובו על מתכונתו.

ושמח לבו ויגל כבודו בחשבו, שמה' היתה לו ומן השמים זכו לו. וכאשר חזרו החכמים, ענה ואמר להם: "הודו לה' כי טוב, שזכיתי שנפלה לי פתקא מן שמיא והודיעוני העניין בטוב."

והמה, כשומעם, צחקו עליו ביודעם סוד הפתקא ומהיכן באה אליו. והבחור, בחושבו שמן השמים ריחמו עליו להוציאו ממצוקים, ויהי כמו צער בנפשו, שאינם מאמינים לו והמה משחקים. אמר להם: "בחייכם, תגידו לי סוד הדבר והטעם שאינכם מאמינים לי, כי לא לחנם תעשו כך, אנשים ככם חכמים ונבונים."

ויפצר בם מאד עד שהוכרחו לגלות לו האמת, דברים נכונים. ויאמרו לו: "תדע שבעלייה שיש על גבי הישיבה, שם יושבת בת אחת של הרב חכמה גדולה וחכמת אלוהים בקרבה; וזה דרכה, שבכל זמן שאנו מתקשים בהלכה, היא כותבת פתקא וזורקה להאיר עינינו ולהעלות ארוכה."

‏וכשמוע הבחור הנזכר, תמה על השמועה ויאמר בלבו: הנמצא כזאת אשה חכמה דנהירין לה שבילי דנהר דעה? ויעצוהו רעיוניו לדבר על אודות האשה. וידבר אליהם לאמור להרב אבי הנערה, שיתננה לו לאשה.

ויענו לו: "כלך לדרך אחרת ואל תדבר בזה העניין, שזה הדבר הוא מן הנמנע לך ודין לא אהניין." [=וזה לא מועיל (על פי דברי ר' אבהו במדרש בראשית רבה (וילנא) פרשה ג ד"ה ז: "א"ר אבהו: מלמד שהיה בורא עולמות ומחריבן, עד שברא את אלו, אמר דין הניין לי, יתהון לא הניין לי" (אלה מועילים לי, הקודמים לא הועילו לי)]

והבחור לשמע אוזן מחכמתה נכנס בלבו אהבתה. ותמיד חוזר ומתחנן להם, שידברו עם הרב על זה; ואם לא ירצו, לפחות יגלו לו טעמו על מה זה.

אמרו לו: "אל תרבה לְסַרְהֵב (להפציר) עמנו, יען אינה ראויה לך, וה' יזמין לך טובה הימנה שתהיה מזלך."

חזר ואמר להם: "תאמרו לי, מה מום יש בה?"

אמרו לו: "אין אנו יכולים לגלות ולהוציא דיבה."

אמר להם: "אף על פי כן, תהיה כמו שתהיה, אני רצוי ומקובל ליקח אותה, שנפשי חשקה בה מפני חכמתה."

‏וכל כך הפציר עמהם, עד שהוכרחו לדבר על זה עם הרב אבי הנערה. ויספרו לו כל העניין ושהבחור דבקה נפשו עם הנערה. והגם שאמרנו לו, שאינה ראויה להינשא, עם כל זה הוא סבר וקביל בלב שלם את כל חסרון המעשה.

ואביה כמו צער בנפשו להשיא את בתו שלא לגלות מומה ותכסנו כלימתו; אבל בשומעו גודל אהבת הבחור עם בתו, השליך על יי יהבו והודה לדבריהם על כרחו, שלא בטובתו. ואביה ואמה אש תוקד בקרבם בחושבם אחרית דבר מראשיתו, ויאמר לתתה לו. וישמח הבחור על שעלתה בגורלו.

‏ובת הרב הנזכר שמעה וידעה את כל אשר נעשה, והזמינה עצמה ותטהר בקדושה. וקבעו ימים מועטים לעשות החופה. ובהגיע תור נערה, עשו החופה באנשים דבר שבמניין, בלי הרבות קול ששון וקול שמחה, יען לב אביה מלא יגון ואנחה. וכשבאה הכלה מביתה לבית החתונה, כיסתה פניה במסווה גדול שכיסתה רוב גופה, והחתן חשב, שזה מנהג המדינה, ונתן לה קידושין כדת משה וישראל; וקראו וחתמו הכתובה בכל תנאיה כדת יקותיאל [משה רבנו]. 

‏ויהי בלילה קודם שיכנס החתן לחדרה, עמדה הכלה והתפללה תפילתה בדמעות שליש לפני ה' אל נורא, שה' יראה בעוניה ומרודה, ויתננה לחן ולחסד ולרחמים בעיני חתנה חמודהּ, ‏שישמע אליה לקיים מצות עונה אתיא פקידה פקידה [ראה תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף יא עמוד א] ‏ולבל יתרחק ממנה, בראותו את פניה, להניחה שכולה וגלמודה. וכאשר נכנס החתן אצל הכלה והרים את ידו להסיר מעל פניה המסווה, וירא, והנה פניה כצורת בהמה – ויחרד האיש וילפת ושב לאחוריו הרחק כמטחווי.

‏ותען הכלה ותאמר לו: "בבקשה ממך, אל תבוא בדמים, יען מאת ה' היתה זאת וה' שלחך אלי; ובפרט שהכל היה ברצונך, שכבר אמרו לך שלא הייתי ראויה. ואתה הפצרת באבי וסברת וקיבלת ליקח אותי כמו שבראני יוצרי, שוכן עלייה. ואם תעזבני מכל וכל, והיו עליך דמים. ובכן אבקש ממך שתחוס ותרחם עלי ותקיים מצוותך; ואחר כך אם תרצה להניחני ולהתרחק ממני, איני מכריחך, ותעשה כרצונך. אבל עתה הפעם אתה מוכרח לבטל רצונך ולכוף את יצרך לקיים מצוותך."

וכל כך הרבתה בבכיה ובתחנונים, עד שנכמרו רחמיו עליה, ויקרב אצלה ויבוא אליה.

‏וכשבא ללכת ולפרוש ממנה, החזיקה בו ותאמר לו: "שאלה אחת קטנה אני שואלת ממך, צריך שתעשנה: שעתה שאתה רוצה להיפרד ממני ולילך לחיים טובים ולשלום לדרכך, לפחות תיתן לי בידי אות וזכרון מידך למען יהיה לי לעדות ה' נאמנה, שאם אישאר מעוברת, הוא ממך."

אמר לה: "מה אתן לך?"

ותאמר לו: ‏"חותמך וטליתך וספר תפילתך."

ויתן לה, ויקם וילך אל ארצו, כי לא נשאר לו עוד לב להתעכב באותו מחוז. וחזר לעירו אצל אביו ואמו, ולא סיפר מאומה מכל אשר עבר על ראשו, שחרפה היה לו, והשומעים ילעיגו לו. וכעבור זמן מה, נשא אשה אחרת. ואותה כלה נשארה עצובת רוח אמריה ממררת.

‏ויהי כמשלש חדשים אחרי היפרדו מהכלה הנזכרת, הכירה בעצמה, שה' פקד את שרה [במהדורות אחדות רשום צ'רה וכנראה מדובר בשיבוש] והיא מעוברת. ותגד לאביה ולאמה, והיא מתבוששת ברב בושה וכלימה, כדרך כל כבוּדה בת מלך פנימה. והם שמחו לדבריה שמחה רבה. ואדרבא, וינחמו אותה וידברו על לבה. וימלאו ימיה ללדת, ותלד בן. ותרא אותו כי טוב הוא נחמד למראה וטוב, ותחבקהו ותנשקהו. ותכרוך אותו בבגדה ותלך אל פתח הבית ותניחהו. והיא מר לה. והיא יושבת בביתה המיוחדת לה, ואין שום אדם ואפילו אביה ואמה נכנסים אצלה, שאין להם לב לראותה מעת לידתה; והיא נתגדלה על ידי מינקת זרה משרתת.

‏וכשומעם קול בכיית הילד ונאקתו, יצאו לקראתו ויקחו אותו. ‏ויראו אותו יפה תואר ויפה מראה, ופניו מאירים מזיו שכינתו, וישמחו בו עד מאד. ויאמרו: "גדול ה' ומהולל מאד, אשר לא עזב חסדו מעמנו להשאיר את שאריתנו. וזה יהיה לנו למשיב נפש באחריתנו."

ויקחו לו מינקת ותניקהו. ויהי ה' את הנער ויגדל ויברכהו וישכירו לו מלמד ללמדו תורה. והנער חריף ופיקח שבימים מועטים למד האותיות ונקודות והגיע למקרא; וכן על זה הדרך היה הולך וגדל ומוסיף יום יום עד שהגיע לגמרא. וכשהגיע הנער להיות בן י"ג שנים שנכנס למניין, כבר הגיע לקרוא פוסקים ושו"ת [=שאלות ותשובות] ונעשה כמעיין. והיה לומד עם בני הישיבה, מקשה ומתרץ קושיות דאביי ורבא.

‏והיה ביום ההוא שהיו מתווכחים הבחור הנזכר עם בחור אחד בן גילו, שהיה מתקנא בו והוא שונא לו, ויען ויאמר לו: "בן בלא אב ואם, שתוק ואל תתגאה עלי, שאתה לא תוכל להתגדל ולהשוות לי!"

וכשמוע הנער את דבריו, שתק ולא השיב על בזיונו. וחרה לו מאד ויקם וילך לביתו אצל זקנו, שאותו היה מכיר במקום אב, ולזקנתו במקום אמו; ויאמר להם: "גדל צערי היום, אם אמרתי אספרה כמו. צער בנפשי, כי לא אוכל שאת לשמוע בזיוני ולא אוכל לענות כסיל כאולתו, באומרם אלי, כי אין לי אב ואם. ואני מתגדל ומתנשא עמכם לאב ולאם; ובכן צריך שתודיעוני האמת לאמיתו."

ויענו ויאמרו לו: "אל תחוש לדברי הנער, מנוער מדעתו, ומקנאתו בך העזה פניו וגילה חרפתו, שאנחנו אביך ואמך, ואל תחוש בייחוסך."

והנער שלא האמין לדבריהם, בראותם זקנים, הלבינו שערותיהם, ובחושבו שלא ייתכן שיעיז פניו לומר דבר כזה להטיל מום בקדושים בהיותו מַזֶּה בן מַזֶּה [ראה תלמוד בבלי, ברכות כח, ע"א. (י.פ.)]; ובודאי שלא על חינם מלאו לבו לדבר הזה. ועל כן בכל יום ויום היה מסרב (=מסרהב, מפציר) בהם הרבה, כי אש תוקד בקרבו לא תכבה, עד שהוכרחו לומר לו, מה זה ועל מה זה. ויאמרו לו: "הנה אמך נמצאת בבית הזה!"

ולא איחר הנער ליכנס לביתה, ודפק ונכנס בלי ידיעתה. וכיון שהיא לא ידעה מכניסתו, לא נזדרזה לכסות פניה קודם ביאתו. ונכנס ומצאה מגולה, וגדל צערה שראה בניוולה, ותכף מיהרה לכסות פניה, ותשיב את המסווה על פניה. ויען הנער ויאמר לה: "אמי, למה תבושי ותתכלמי? מה תשתוחחי ומה תהמי? שאני בנך יוצא ירכך, ורצוני לראות את פניך. ותהיה כמו שתהיה בריאתך, אני אוהב אותך וחייב בכבודך!"

ויגש אליה והסיר את המסווה מעל פניה, ויחבקה וינשקה, ונהרי נחלי דמעה נוזלות מעיניה, והיא נפלה על צואריו ותחבקהו ותנשקהו, ונתנה הודאות לאל יתברך שזכתה לראות אותו ואת נוהו, שמיום לידתה לא ראתו עינה. ותגל האשה בפרי בטנה.

‏וראה הנער שולחן ערוך לפניה, מליאה ספרים וכתיבות מחכמת רעיוניה. וישאל אותה ויאמר: "מי יבוא אליך פה לקרות באלו הספרים?"

ותאמר לו: "בני, אין שום אדם נכנס אצלי, ואני במסתרים, נעלמה מעיני כל חי ומלראות מאורים; ומיום שהייתי שלימה בדעתי, והכרתי מומי מעת בריאתי, גדלה אנחתי ותרדנה דמעותי, והצדקתי דינו יתברך עלי, כאשר מוטל עלי, והשלכתי כל יהבי בתורתו. ותהי זאת נחמתי, שה' השפיע לי מחכמתו. ויומם ולילה זוהי מלאכתי, והיא שעמדה לי בעת צרתי לבלות בה ימי ושנותי ואני גלמודה, ולא אחשוב בענייני ותענוגי דרך העולם בעוסקי בתורה החמודה."

וישמח הנער מאד ויאמר לאמו: "אם כן, איפוא, אני אלמד עמך לילי ויומי."

וכן היה שישבו ללמוד האם עם בנה. וירא אותה והנה בקיאה בתלמוד ובפוסקים, בחכמה ובתבונה. ויאמר: "זאת נחלת שדי ממרומים; מעתה אין לי צורך לילך ללמוד משום חכם שבחכמים, שאמי גדלה חכמתה מכל האנשים השלמים."

‏ועם כל זה הנער, לא נחה דעתו, יען עדיין רוצה לחקור דבר מראשיתו, ולידע מי הוא אביו ולהכיר הורתו ולידתו.

וכאשר עברו איזה ימים במספר ירחים, ויאמר לאמו: "הלא שאלה אחת אני מבקש ממך שתשיבני דברים נכוחים. שתודיעני מי הוא אבי ואיה מקום כבודו. שזה כמה זמן שאני עמך ולא זכיתי לראות צורתו והודו."

ותען ותאמר לו: "בני, אל תשאלני עליו, נפשי ובטני, כי אם זכרתני, עששה מכעס עיני."

אמר לה: "אף על פי כן אחלה פניך, שתמחול לי ותעשה רצוני."

וכל כך הפציר עמה בנועם חנו, עד שהוכרחה לעשות רצונו. והגידה לו כל העניין מראשו ועד אחריתו, והראתה לו כתובתה, וישמח הנער מאד בהכירו יחוסו ומשפחתו. ויאמר לה: "וכשנפרד ממך, לא הניח בידך דבר לזכרון?"

אמרה לו: "לקחתי ממנו חותמו וטליתו וספר תפילה שהיה בידו להיות לי לזכרון."

‏אמר לה: "טוב עשית בחכמתך, ואם כן עתה צריך אני לילך אחריו לבקשו שיבוא אצלך."

אמרה לו: "בני, אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע, יען הוא רחוק, רחוק מי ימצאנו, וגם בודאי לא יאבה לשמוע."

אמר לה: "אף על פי כן אני צריך לילך אצלו להכירו."

ויקם וילך אצל זקנו ויאמר לו שיזמין לו צידה לדרכו ודי מחסורו. שאני צריך לילך לעיר אבי ולבקשו, שנפשי קשורה בנפשו.

ויאמרו לו: "אנה תלך למקום רחוק, ואתה רך בשנים. וכיצד תרחיק נדודים ותניח לנו זקנים, ולמה אתה צריך לו, שאין אתה חסר דבר, ואנחנו במקום אביך למלא כל משאלותיך, לא תחסר דבר."

והוא לא הטה אוזן לדבריהם, באומרו, שהוא מוכרח לילך להכיר את אביו, ויחזור אליהם, עד שהוכרחו להזמין לו צורכו.

ויקח בידו חותמו וספרו וטליתו של אביו ויקם וילך לדרכו.

‏וה' הצליח דרכו וינחהו במעגלי צדק אל מחוז חפצו, ויבוא לעיר אביו ואל ארצו בבוקר בזמן התפילה. וישאל על בית הרב לילך שמה תחילה, להתפלל שם תפילתו. ששמע שיש לו ישיבה בביתו, ולהתייעץ אחר כך עמו, יורנו איזה דרך ישכון אור לראות את אביו במקומו. ויתעטף בטליתו וספר תפילתו בידו. והרב עומד לנגדו.

וישא הרב עיניו וירא לזח הבחור פנים חדשות, מתפלל תפילתו בעשר קדושות. והסתכל בטליתו וירא והנה על ארבע רבעיו רשום שם בנו יחידו. ונתן עיניו בספרו אשר בידו, וירא והנה גם שם כתוב שם בנו. ותמה על המראה רעיונוהי יבהלוניה בחשבו מה עניינו; ונפשו מתאוה ומשתוקקת לידע, כיצד באו אלו ליד זה הבחור מארץ רחוקה. וכשגמרו התפילה, קרא הרב להבחור בכבוד ותהילה, ויאמר לו: "‏ידידי, מאיזה מקום אתה, בני?"

אמר לו: "אדוני, מעיר גדולה של חכמים, קושטא שמה, אני."

אמר לו: "בחייך, תאמר לי מה שמך."

אמר לו: "שלמה עבדך."

אמר לו: "והלא שם הכתוב בספרך ורשום בטליתך אינו זה."

ויען ויאמר לו: "שם אדוני אבי הוא זה."

אמר לו: "ומר אביך היכן הוא?"

אמר לו: "לא ידעתי, ועל זה באתי לבקשו ולהתייעץ עמך היכן אמצאהו."

‏והרב משתאה לאמור: מה הדבר הזה, ואיך יכול להיות, שבני העלים ממני כל זה. וכשחזר, שאלתי לו על ספרו וטליתו, אמר לי, שנאבדו ממנו בחזרתו. והנה עודנו מדבר עמו וראה טבעתו על יד ימינו. אמר לו: "וזה החותם מהו עניינו?"

אמר לו: "גם זה ממר אבי שהניח ביד אמי זכרונו."

ויאמר לו בנועם אמרי קדשו: "בני, המתן מעט במקום הזה, עד שאני אשלח אחריו לבקשו. ‏שכמדומה לי שזה האיש יימצא בעירנו, ואביאהו לפניך לראות אם הוא אביך ותכירנו; רק תיתן החותם והספר והטלית בידי. ונכון לבך יהיה בטוח, ידידי, שבעזרת השם אני אביאנו אליך על ידי."

ויתן לו ויניחהו בבית אחד לבדו.

‏ובין כך ובין כך חזר בנו מתפילתו ולימודו, ויאמר לו אביו: "‏החותם שלך, היכן הוא, בני?"

ויען ויאמר לו: "אבי, דבר ישן של זמן שתים עשרה שנה אתה שואלני. וכבר אמרתי לך, שבחזרתי נאבדו ממני."

אמר לו: "וטליתך וספרך היכן הנחת אותם מופקדים?"

ויאמר לו: "מה החלום הזה אשר חלמת להכביד עלי בדברים כבדים? ובבקשה ממך, תניחני."

אמר לו אביו: "ולמה לא תגיד לי האמת ותודיעני? ואם אני אביאם לפניך, מה תענה ומה תאמר?"

ותכף הוציאם מחיקו והראה לו ואמר לו: "זהו טליתך וספרך וחותמך שהיה בידך."

ובנו לא מצא לו מענה, כי אם שאל אותו מהיכן באו לידו?

אמר לו: "בנך בא לכאן והביאם בידו לבקש אחריך."

באותה שעה נהפכו פניו כשולי קדרה, ויאמר: "תמחול לי כבודך! ואם מצאתי חן בעיניך, הראני נא את כבודו למען תצדק בדבריך."

ויאמר לו אביו: "סלחתי כדבריך."

ויקרא אל הנער ויאמר לו: "הנה הוא זה אביך קונך, ואני אביו, זקנך."

‏והיה כראות הנער פני אביו, וייפול על צווארי אביו ויחבקהו וינשקהו ויבכו. וגם אביו בראותו את בנו יפה תואר ויפה מראה, חמד בחורים, ותרדנה דמעותיו כמו מים יתהלכו. ויחבק לו וינשק לו ושמח שמחה גדולה לקראתו, אשר כמעט פרחה נשמתו. ובפרט שלא זכה לבנים עם האשה השנית שנפלה בגורלו. והיה לו למשיב נפש, בראותו פרי בטנו ישווה לו. וישמחו עמו זקנו וזקנתו בראותם ליוצא חלציו, חכמתו וחריפותו, שלם בדעות ובמידות טובות שראוי למלא מקומו נחלת אבות.

‏וכאשר עברו איזה ימים, אמר הבן לאביו בדברי חן ותחנונים: "אבי, אני צריך לילך להביא אצלך את מרת אמי בעבור תשבו יחדו מתעלסים באהבים. כי כמו צער בנפשי בראותי איש נפרד מאשת נעורים."

ויען אביו ויאמר לו: "בני, לא אוכל לעשות הדבר, מחמד עיני, יען תוסיף בצערי ובושתי וכלימתי. ואתה תשב לבטח עמי ותהי זאת נחמתי."

וחזר בנו ואמר לו: "תמחול לי אבי, שזה הדבר אי אפשי לסובלו, שתהיו נפרדים איש מאשתו, כי אם בהתאספם יחד חתן עם כלתו. סוף דבר לא סר למשמעתו, ולא למר זקנו וזקנתו. ויקם וילך לדרכו, ובה' שם מבטחו, שהוא יצליח דרכו.

‏ובהיותו באמצע הדרך, רעיונוהי יבהלוניה, מתפלל לאל שוכן סנה שיעשה עמו לטובה אות ויראנו נפלאות, לצרף מחשבתו למעשה, בחושבו שהדבר קשה. שודאי אמו לא תרצה להראות לשום אדם ועוז פניה משונה. ומכל שכן לבוא אצל בעלה שבעבור סאת ברח ממנה ולא הדר חזיה לקיניה. ובחשבו זאת, גדל צערו ונתעורר בבכיה נהרי נחלי. מתפלל לפני ה' שימציא לו תרופה לזה העניין וינחנו במעגלי. ומרוב בכייתו נשאר מתעלף, ואחזתו שינה. ובאותה שעה עצמה, אמו זכרה מבנה אשר הלך למרחוק לבקש לאביו להביאו אצלה. והיא יודעת בעצמה, שזאת רעה חולה, שאינו יכול לראותה ואין תרופה למכתה; על זה גדלה אנחתה וערכה תפילתה לפני אל עליון ודמעתה על לחיה, שה' ירחם עליה ויראה בעונייה. ותעל שוועתם אל האלהים ברגע אחד מהאם ובנה, ונתעוררה מדת הרחמים עליה בעין חמלה וחנינה. וישלח ה' לאליהו הנביא זלה"ה (=זכרונו לחיי העולם הבא] ונראה אל הנער בחלומו במראה, ויאמר לו: "מה לך פה, בני ידידי, בוכה ונאנח, מהלך כדרך יחידי."

ויען הנער ויאמר לו: "כי גדול צערי על אבי ואמי שהם נפרדים, ולא אדע מה לעשות כדי לקרבם יחד והיו לאחדים. יען כי אמי ה' בראה בריה משונה, ודין גרמא בנזיקין [וזהו הגורם של הנזק (=הצרה)] שמר אבי נפרד ממנה. מר לי מר בראותי את אמי נפש נענה!"

ויען אליהו ויאמר לו: "קח בידך זאת הצלוחית מלאה, ששאגתכם עלתה למרום כצעקתה הבאה. וכשתלך אצל אמך, תרחץ אותה באלו המים ותתרפא והיתה לאשה אחרת יפה כלבנה ברה כחמה מאירת עיניים. והיזהר הרבה שלא יראנה שום אדם בעולם, ואפילו זקנך וזקנתך, כי אם אתה לבדך עד שיראה אותה בעלה אביך תחילה, ואחר כך יראוה אביה ואמה בשמחה ובצהלה."

‏וייקץ הנער משנתו וירא והנה הצלוחית אשר ראה בחלומו, היא בפועל ולא בחזיון, עודנו מחזיקה בידו. ותגדל שמחתו ואמר: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו." [תהלים קז, א]

‏וכשהגיע לעירו, תכף הלך לבית אמו וייפול על צוארה ויחבקה וינשקה בשפה ברורה. והיא גם כן מרוב שמחתה כמעט פרחה נשמתה, כי נכספה נפשה גם כלתה לראות בנה חמודה. ויאמר לה: "אמי, אל תבכי ואל תנודי, שה' ראה בעונייך. ומובטחני בה' שתשמחי בבעל נעוריך, שתהילה לה' יתברך ביקשתיהו ומצאתיהו; וצריכים אנו לילך אל מחנהו."

ותאמר לו אמו: "כיצד אוכל להיראות אל פניו, והוא ברח מאתי וישנאני שאינו יכול לראות צורתי?"

ויאמר לה: "את תשמעי לי וה' עזרתה לי."

והתחיל לעשות עמה נענועים ומשמש על ראשה ועל שערה. ויאמר לה: "כמה זמן יש שלא תרחצי גופך וראשך כמנהגך הטוב והישרה כדרך כל אשה כבודה נקייה וטהורה?"

ותאמר לו: "מיום שרחקת ממני שלא מלאני לבי לרחוץ ולהטהר, כי נחשבתי כמת מלב רואי בחוץ נדדו ממני."

ויאמר לה: "אם כן, עתה צריכה את לרחוץ כל גופך ואני רוצה לשרתך."

ותכף הלך והביא לה המים והכלי והתחיל לרחוץ אותה, ואחר כך רחצה באותם המים מראשה ועד טיבורה. ואמר לה: "לכי שכבי ותנוחי על משככך, ושכבת וערבה שנתך וה' ישלח דברו וירפאך."

‏ותלך ותישן והקיצה משנתה והנה נהפכה לבריה חדשה היפה בנשים כלבנה במילואותה. והיא לא הרגישה בעצמה מרוב דאגת לבה.

ויאמר לה בנה: "תקחי המראה והסתכלי בה."

אמרה לו: "בני, שאר בשרי, מעולם לא רציתי להסתכל בי שלא להגדיל צערי."

אמר לה: "אחלה פניך זאת הפעם תעשה רצוני."

וילך והביא לה המראה והניחה לפניה וראתה עצמה בריה נעימה לבנה אדמדמת כחוט השני.

ותאמר לבנה: "מה זאת עשית לי, בני?"

ויאמר לה: "‏אמי, שתוקי, שה' אלהי צדקי ראה בעוניינו ושמע תפילותנו. ועתה לא אוכל לספר לך את מעשה ה' הגדול והנורא, שצריכים אנו לילך כולנו אצל אבי במהרה."

באותה שעה פיה פתחה בחכמה, להודות לה' על הנסים והנפלאות שעשה עמה.

‏ויקם הנער וילך אצל זקנו וזקנתו ויאמר להם: "מהרו קומו והזמינו עצמכם לילך לעיר אבי אל מכון שבתו. וגם אני ואמי כולנו יחד נלך לראותו."

ויאמרו לו: "זה הדבר אי אפשר, שאנחנו זקנים באים בימים, ולא נוכל לעבור אורחות ימים."

ויאמר להם: "‏אני לא אשמע לקול מלחשים, כי אם אתם תבואו אחרי ותהיו מחשים."

והלך תכף בלתי רשותם והביא הפועלים וכרך וקשר כל הבגדים והמטלטלים. והם צועקים לאמור: "מה תעשה?"

והוא מהיר במלאכתו עושה ומעשה. עד שגמר והזמין הכל בחכמה ובתבונה, ושלח כל המשאות לספינה ובא ולקח מימינו ומשמאלו לזקנו וזקנתו הזקנה, והוליכם אל תוך הספינה. והמה תמהים בראותם זריזותו וחריצותו ואומרים: "לא על חנם הוא זה כי רוח אירת היתה אתו. ונראה מה יהיה אחרית דבר מראשיתו."

וחזר אצל אמו ויכסנה בשמיכה מראשה ועד רגלה, והביא אל פתח ביתה העגלה, ויכנסו לתוכה האם עם בנה. ולקח חדר מיוחד לו ולאמו בספינה. וזר לא יקרב אליה, שהוא עושה לה כל צרכה ומשמשה. וזקנו וזקנתו שמחים במעשיו, כדי שלא יגיע להם בושה.

‏ויהי כאשר הקריבו אל עיר אביו, סגר החדר של אמו וקדם ויצא לחוץ להודיע לאביו. וגם לזקנו וזקנתו שמצד אביו להודיעם שכולם באו אצלם ושיזמינו מקום לקבלם. והזמין לאמו חדר מיוחדת שהאשה עולה עמו ואינה יורדת.

וכשמוע אביו שהביא לו אמו, גדל צערו ומצטמק בינו לבין עצמו, באומרו: "מה זאת עשה אלהים לי, שעתה יתגלה חרפתי מאשתי וכל רואי ילעיגו לי. ואיך אוכל לראות פני זאת האשה משונה למשל ולשנינה."

ומנגד אביו ואמו ששים ושמחים בשומעם שמר מחותנם הוא רב הגדול בענקים. והמה לא ידעו סוד העניין שבתם אשת בנו אינה תמימה. ‏וחזר הנער אל הספינה ולקח בתחילה לזקנו וזקנתו, ויקבלום מר מחותנו בכבוד גדול והעלום לביתו. וחזר והלך ולקח לאמו מכוסה כל גופה, והביאה אל החדר אשר הזמין לה, שהכל עשה בחורפא. וחמיה וחמותה היו מבקשים ומתאווים לראותה, והנער לא הניחם להתקרב אצלה, באמור להם שהיא מבולבלת מחולשא דאורחא, ושימתינו עד שתתיישב דעתה. וסגר הדלת בעדה.

‏והלך אצל אביו ואמר לו: "יקום אבי ויבוא לראות אשתו החמודה."

ויחרד אביו חרדה גדולה ויאמר לו: "הרף ידך ממני שאין לי לב להתקרב אצלה."

ובנו אחז אותו בבגדו ויוליכהו בעל כרחו, ואמר לו: "זאת הפעם אני מכריחך, שתבוא אצל אמי פעם אחת ולא אשנה לו לנחמה ולדבר על לבה שהיא מרת רוח נפשה עצובה. ואחר כך תעשה כרצונך, שאני בנך ומחוייב לעשות רצונך."

ויוליכהו לביתה וישא עיניו וירא אותה, והבה היא בריה חדשה, אשה יפה עד מאד במידה גדושה. והאיש משתאה לה ויאמר: "הזאת נעמי אשתי אשר מאסתי בה?"

ויאמר לו בנו: "זאת אשתך, והיא אמי ואתה אבי, והרי הכתובה."

וסיפר לו כל המאורע, מטוב ועד רע ושה' ראה בעונייה ושמע תפילתה, ושלח דברו על ידי אליהו לרפאותה למען תשבו יחדיו בשלום והשקט ושלוה, וישמח החתן עם הכלה בגילה וחדוה.

‏ותכף נהפך לאיש אחר ותבער בלבו אהבתה, ויפול על צוארה ויחבק וינשק אותה. והיא גם היא נהפכו עליה ציריה, ותפול על פניה. ואחר כך באו אביה ואמה לראות אותה, שלא יכלו עוד לראותה מיום לידתה. וגם באו חמיה וחמותה, וישישו וישמחו בראייתה, אשה חכמה נאה ויפה ושלימה בכל שאין תמורתה. וכשידעו את כל הנוראות אשר עשה ה' עמה לשנות הטבע והבריאה מצורת בהמה ליופי אשה בריאה נעימה, כולם כאחד נתנו הודאות לעושה נפלאות גדולות לבדו, אשר לא עזב חסדו מישראל עבדו. ועשו החופה מחדש בקול ששון וקול שמחה. ונתיישבו שם בעיר ההיא כולם בהשקט ובטחה.

‏כן יעשה ה' עמנו אות לטובה וימהר יקבץ נפוצותינו תוככי עיר הקודש ירושלים דדהבא, בעגלא ובזמן קריב, כן יהי רצון, אמן.

 

יצא לנו מהמעשה הזה כמה גדולה כח התפילה. שבעבורה הקב"ה משנה טבע הבריאה ועושה דבר פליאה. כמו שראינו שמענו בזאת האשה שה' ראה בעונייה ושמע תפילתה בדמעתה והפכה מצורת בהמה לאשה יפה ונעימה. וכמו שמצינו בתלמוד דוגמתה במסכת תענית פרק ג': ר' מני הוה שכיח יומא חד קמי דרב יצחק בן אלישיב" וכו' אמר לזה: "לא מקבלא דביתאי עלי." אמר לו: "מה שמה?" "חנה." אמר: "תתיפה חנה." נתייפתה. אחר ימים אמר ליה: "קא מרדה עלי." אמר: "תחזור חנה לשחרוריתה." וחזרה חנה לשחרוריתה.

גם למדנו מזה כמה גדול השלום ובפרט בין איש לאשתו וגודל מצוות כִבוד אב ואם. שבראות הקב"ה גודל צער בנה ותפילתו ודמעתו, כדי לקרב השלום בין אביו ואמו הקב"ה שמע צעקתו ושלח לו אליהו בחלומו ונתן לו רפואת אמו. יען ראה ה' גודל צער לבו שבעבורה שם בים דרכו בעודו באבו, ה' היה בעזרו ומילא שאלתו. כן יהיה ה' בעזרנו וישמע תפילתינו ויעשה בקשתינו להיות שקטים לעבודת יוצרנו תמיד כל ימי חיינו. אמן, כן יהי רצון.