חזרה לדף השער

חזרה לדף הראשי של מס"ע

 

עֹשה פלא

 

מעשה ר' פנחס

מעשה במדינת פולונייא. בחסיד אחד גדול מפורסם בחסידותו וקדושתו ועשיר גדול ששומעו היה הולך בכל המדינות ושמו ר' פנחס, זכר צדיק וקדוש לברכה. וכל חכמי דורו היו נהנים ושואבים מתורתו. וכל מי שהיה לו חולה בביתו, היה שולח או בא אצלו להתחנן לו שיתפלל להי על רפואתו. וכן על כל צרת יחיד או ציבור שלא תבוא, כולם היו פונים אל תחינתו. ובקדושתו ותפילתו היה רופא חולים ופוקד עקרות. ויעתר לו ה' ומעולם לא חזרה ריקם תפילתו. ובית ישיבתו היתה מחוץ לעיר. והיו לו תלמידי חכמים מיוחדים ותלמידים אצלו לבית ישיבתו להתפלל וללמוד עמהם. ולא היה הולך לביתו כל השבוע כי אם מערב שבת לערב שבת דווקא וראש חודש ומועדים. ובמוצאי שבת או ראש חודש ויום טוב תכף חוזר לישיבתו. וכל האנשים החולים שנתרפאו בתפילתו, כשהיו קמים, היו הולכים אצלו לנשק ידיו ולקבל ברכתו. וכן הנשים החולות שנתרפאו או העקרות שנפקדו על-ידו, היו הולכות הנה וילדיהן ותשתחווינה לקבל ברכתו.

ויהי היום פעם אחת ערב ראש חודש הלכו איזה נשים שנפקדו בתפילתו אל ביתו אשר בעיר אצל אשתו, הן ובניהן להמתין לר' פנחס להודות לו ולקבל ברכתו, ביודעם שכל ערב ראש חודש בוא יבוא האיש אל ביתו. ואשתו החסידה לא היתה יודעת מזה דבר.

ויהי כבואנה אצלה תמהה תמיהה גדולה על מה ועל מה זוהי סיבה זוהי ביאה. וקיבלתם בכבוד ותשאל להן מה היה בקשתן.

ותאמרנה לה: "אין לנו שום דין תורה עם שום אדם להתדיין לפניו, ולא לשאול ממנו דבר, אלא באנו להקביל פניו ולנשק ידיו, אנו ובנינו שעל ידו, בזכותו ותפילתו ה' ראה בעוניינו. ויפקדנו בבנים זכרים, אלו הבנים."

ורבי פנחס הנזכר היה חשוך בנים, ואשתו עקרה ולא ילדה. וכשמוע אשתו את דברי הנשים באות מאירות, שתקה ולא ענתה עוד וחרה לה עד מאד. ותאמר: בלבה: הייתכן שיש כוח ביד בעלי להתפלל על אחרים למלאת שאלתם ולא יתפלל עלינו בעצמנו שאנו חשוכי בנים ובאים בימים?

ועל זה גדל צערה ונפשה מרה לה. וכאשר בא בעלה החסיד הנזכר, לא דיברה אתו מאומה, יען היתה נוהגת בו כבוד גדול. והוא גם כן לא היה מרבה דברים עמה.

ואחר עבור ראש חודש, חזר לישיבתו עם תלמידיו כמנהגו הטוב. ואשתו החסידה מאותו היום והלאה עמדה בתפילה ובתענית מדי יום ביומו וצועקת להקב"ה ודמעתה על לחייה. שהקב"ה יראה בעונייה ויפקדה בבן זכר.

וה' משמים שמע תפילתה וסיבב הסיבות שבהגיעו שני ימים קודם ראש חודש, טעה החסיד בחשבונו וחשב שהיה ערכ ראש חודש. וקם ובא אל ביתו ואשתו היתה עסוקה בתפילתה שלא היה לה ידיעה מביאתו. ובפתע פתאום נכנס החסיד אצלה. וימצאה בוכה ומבכה מרה כלענה וישאל אותה ויאמר לה: "בתי, למה תבכי, הגידי נא לי מה יש לך?"

ותען ותאמר לו: "אדוני, אמור לי אתה מה זה מיהרת לבוא קודם ראש חודש שלא כמנהגך?"

אמר לה: "האמת אתך ואני טעיתי בחשבוני וחשבתי שהיום היה ערב ראש חודש."

אזי אמרה לו אשתו: "הא ודאי מאת ה' היתה זאת . כדי שתבוא בלתי ידיעתי ותראה גודל צערי ותחוס ותרחם עלי."

אמר לה: "מה שאלתך ויינתן לך."

ותען ותאמר לו: "שאלתי ובקשתי היא ששמעתי ותרגז בטני וגדלה תמיהתי, בראותי שאתה מתפלל על אחרים וה' שומע תפילתך ופוקד עקרות ורופא חולים. ואיך לא תחוס ותרחם עלינו להתפלל בעדנו שה' ירחם עלינו ויפקדנו לפחות בבן זכר לעת זקנתנו. כי הננו זקנים באים בימים ואין לנו מי שימלא מקומינו. ואיך לא אבכה ולא אמרר."

אמר לה: "בתי, הקדוש ברוך הוא יודע נסתרות, ואין לנו להרהר אחר מידותיו. ולו חפץ ליתן לנו בן, אין מי שיאמר לו מה תעשה. והוא אדון ופטרון, הטוב בעיניו יעשה."

אמרה לו: "אף על פי כן כבר אמרו רז"ל: אל יתייאש אדם מן הרחמים. ולעולם ירבה בתפילה ובפרט צדיק שכמותך שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ואם לא תחוס על עצמך להיות לך בן להשאיר שאריתך ולמלא מקומך, תעשה למעני ותראה בעוניי ותתפלל עלי. ולא תהא כוהנת כפונדקית ולא אהיה כאחת שפחותיך."

וחזרה והתנפלה לפני רגליו ותבך ותתחנן לו למלא שאלתה ולהתפלל בעדה עד שנכמרו רחמי בעלה החסיד ר' פנחס עליה. ונתן לה דיבור להתפלל עליה.

ויתפלל אל ה' ויעתר לו. ויגידו לו לאמר: "הנה הרה ותלד לך בן. אבל תדע לך שמוכרח שתעבור עליכם צרה גדולה בשבילו."

ויגד החסיד לאשתו מה שהשיבו לו. ותאמר לו: "יהיה מה שיהיה. אני רוצה לזכות להוליד בן מכל מקום ואחר כך ירחם ה'."

וה' הקים את דברו ותהר החסידה אשתו, וימלאו ימיה ללדת ויאמר לה בעלה: "בתי, אם תשמעי לעצתי תבואי עמי למקום בית ישיבתי ושם תשבי ותלדי בעזרת השם. יען זה הבית אשר בעיר, קטנה מהכיל אנשים רבים. ושם מחוץ לעיר הוא מקום רחב ושדות וכרמים. יען בעזרת השם כשתלדי, אני צריך להזמין ליום המילה עם רב גדולים וקטנים. שמלבד כל בני העיר צריך להזמין לכל החכמים אשר בערים וגם כל הגבירים. וצריך ארץ רחבת ידיים, ושם במקום ישיבתי הארץ הנה רחבת ידיים לפנינו. ונערוך שם אוהלים לעשות סעודת מצווה כאשר תאווה נפשנו."

ותאמר לו אשתו: "עשה כרצונך והנני מוכנת לילך כאשר תאמר אלי."

ויקומו וילכו יחדיו מחוץ לעיר אל בית ישיבתו. וימלאו ימיה ללדת ותהר ותלד בן. וישמחו שמחה גדולה האיש וביתו. ותכף שלח כתבים לכל הערים אשר סביבותיהם לבשר לכל החכמים והגבירים מהבן הנולד להם. ולהזמינם שיבואו ליום המילה הם ובניהם ותלמידיהם.

והיה כשומעם קול מבשר, שמחו שמחה רבה. ויבואו כולם איש איש ממקומו איש לא נעדר, להיות שם מזומנים ליום המילה. מהם לכבוד הרב שכולם היו גמולים חסד ממנו, ומהם שהיו רוב החכמים תלמידיו. ויתקבצו כולם על פני השדה אשר סביב הישיבה ועשו המילה בשמחה ובקדושה.

ויעש החסיד משתה גדול לסעודת מילה. ויט אוהלים לרוב ויערוך להם שולחנות כל כת בפני עצמה. החכמים במסיבתם והגבירים על מכונם. ועל הכל עשה סעודה גדולה לכל העניים בכבוד גדול. ויחלק לתלמידיו לשרת לכל המזומנים. כל אחד ואחד באוהל אחד לעמוד על משמרתו לבל יחסר להם דבר ולמלא לכל אחד שאלתו.

והחסיד הנזכר בירר לו לחלקו לעמוד לשרת על שולחנות העניים כדי להאכילם ולהשקותם כרצונו ככל תאוותם בכבוד גדול. וכאשר גמרו סעודתם החכמים, ויביאו לפניהם מיני פירות ומגדנים כנהוג בשולחן מלכים, התחילו כל ראש ישיבה לדרוש בדברי-תורה כל אחד על שולחנו כנהוג. הן לכבוד אכסנייא החכם בעל הברית והן לכבוד אליהו מלאך הברית.

וכשהתחיל לדרוש החכם הגדול שבהם, שלח התלמיד המשרת העומד עליהם לקרוא להחסיד הבעל-הבית שיבוא לשמוע דרושו.

וילך התלמיד אצל הרב החסיד ויאמר: "חכם פלוני רוצה לדרוש על שולחנו ומחלה פניך שתלך אצלו."

ותכף החסיד הניח אותו תלמיד לשרת לעניים במקומו והלך לשמוע דרשתו. וכאשר גמר, חזר אצל העניים על משמרתו. וכאשר עבר רביע שעה ורצה לדרוש חכם אחר על שולחנו, גם הוא שלח לקרוא להרב לשמוע דרשתו. והיה חוזר הרב ומניח תלמידו במקומו והולך אצלו ואחר כך חוזר לאיתנו. וכן על זה הדרך עד שדרשו כולם, וברכו ברכת-המזון וקמו לילך כל אחד לדרכו.

ויחלק החסיד לכולם מתנות לחכמים גדולים כפי ערכם ולתלמידי חכמים כפי מדרגתם ולעניים לכל אחד מתנה ראויה. ובכל כת שהיתה הולכת היה הולך החסיד ללוותם. וחוזר אצל העניים שכל דעתו היה עליהם. ובחזרתו, ראה איש עני צועק ובוכה ואומר: "החיוני, החיוני שאני מת ברעב ובצמא."

ויאמר לו החסיד: "למה אתה בוכה?"

ויען ויאמר לו: "אני מוטל ברעב שגנבו ממני כל מאכלי."

אמר לו: "לא תבכה ואני אמלא חסרונך כאשר תאווה נפשך."

ותכף ציווה ויביאו לו תרנגולת פטומה ויין ישן ובשר ודגים ולחם ומגדים וייתן לפניו לאכול וחזר לילך ללוות למזומנים. וכשחזר פעם שנייה ראה אותו עדיין בוכה וצועק כבראשונה. אמר לו: "מה יש לך?"

חזר ואמר לו: "גם הפעם הזאת גזלו ממני הכל ולא הניחוני לאכול."

וחזר החסיד ואמר לו: "אל תצטער."

וחזר והביא לו מחדש סעודה שלימה והוכרח עוד החסיד לילך ללוות האורחים. וכשחזר עוד פעם שלישית מצאו עדיין בוכה ואומר שהוא מת ברעב. שגזלו ממנו הכל וחזר החסיד והביא לו כל צורכו. וכן על זה הדרך עשה לו כל הפעמים שהיה הולך ובא החסיד ללוות לאורחים. ובכל פעם היה חוזר ומביא לו הכל מחדש. והכל בפיוס ובתחנונים ובסבר פנים יפות ולא נתכעס עליו כלל עד שגמרו לילך כל המזומנים. וחזר החסיד אצלו. והביא לו מחדש כל הצריך ין וישב בצדו עד אם כילה לאכול ולשתות לשובע נפשו. ונתן לו מתנה חשובה יותר מכלם לשלחו לשלום.

ויהי ככלותו ללוות את כל הבאים ועשה צדקתו עם כל אחד בלב תמים ולא נשאר שום אחד מהקרואים, הפך פניו החסיד הנזכר וירא והנה איש זקן עומד בצדו. וישאלהו החסיד לאמר לו: "למה אתה עומד וממתין, כלום חסר לך איזה דבר?"

ויען הזקן ויאמר לו: "לא, אדוני, אינני חסר מאומה. כי תהילה לה' אכלתי ושתיתי לשובע נפשי ולקחתי מתנתך. ישלם ה' פעלך. אומנם שאלה אחת קטנה אני שואל ממך. שתעשה רצוני ואל תשיב פני ריקם שרצוני לילך אצל אשתך לברך אותה ולברך את הילד הנולד. בהיות שאני כהן ותגדל חסדך."

ויאמר לו החסיד: "בוא עמי."

ויוליכהו לבית אשר אשתו ובנו שמה. ויאמר החסיד לאשתו: "זה האיש הוא כהן ורוצה לברך את בננו."

ותאמר לו: "יכנס."

ויבוא האיש הביתה ויעמוד אצל המיטה אשר היא יושבת עליה, ויאמר לה: "תני נא לי בנך בידי ואברכהו, שזה דרכי ליקח אותו על כפות ידי ולברכו."

והאשה בתום לבבה נטלה את בנה ונתנה לו.

והאיש הנזכר שלח ידו ויחזק בו. ויהפוך פניו לפתח הבית והילד בידו וינס ויצא החוצה.

ובראות האשה כי האיש נשא את רגליו, צעקה ואמרה: "אנה תלך ותוליך בני, ידידי."

וגם בעלה החסיד רץ אחריו וצועק ואומר לו: "אנה תוליך את בני. שוב מדרכך וכי צחוק באת לצחוק עמנו."

והם צועקים בקול מר. והאיש הנזכר עשה עצמו כחרש לא ישמע. וכל עוד שהוא מתרחק, החסיד רודף אחריו ואומר לו: "אחי, די בזה השחוק ואל תצערנו עוד."

וכל עוד שהחסיד הולך וצועק במר צווח, האיש הנזכר רץ כצבי והולך כעוף פורח. סוף דבר עד שנלאה החסיד לרוץ אחריו וצעק לתלמידיו שיבואו לעזרה לרדוף אחריו להשיגו ולהציל את בנו מידו. וירוצו כלם אחריו והוא רץ יותר ויותר שאין שום אדם יכול להשיג פסיעותיו. וייקחו סוסים הרצים למהר להשיגו. וכל עוד שהם רצים, הוא מתרחק. עד שיצא אל המדבר מקום הרים וגבעות. והם רואים אותו מרחוק ורחוקים ממנו מאד. והמה ראו שהגיע לסלע אחד. וייפתח פתח אחד בתוך הסלע ונכנס בתוכה ותכף נסתם הפתח ולא ראו אותו עוד. וחזרו לאחוריהם בפחי נפש ויספרו להחסיד את כל הקורות.

ואביו ואמו בשומעם, נהפכה שמחתם לתוגה. ויתאבלו על בניהם ביגון ואנחה. והחסיד הנזכר נשאר בבית ישיבתו. ולא חזר עוד לביתו אפילו בראש חודש ויום טוב מרוב דאגתו. ואשתו חזרה לביתה לבדה מרה כלענה. ותסגור הבית בעדה. ומאותו היום לא יצאה מפתח ביתה. ולא היתה רוצה לראות שום אדם כלל. כי אם המשרתת שהיתה עמה לקנות לה ולעשות לה כל צורכה ולהוליך המאכל לבעלה כמנהגה.

ויהי אחר הדברים האלה, חשב החסיד ר' פנחס בלבו לאמר: מאחר שכך גזרה חכמתו יתברך ואחר שזיכנו לבן זקונים חלף הלך לו ולקחו ממנו. אם כן, למי אעזוב כל עושרי. ולמה אעזוב לאחרים חילי ולא אעשה קרן קיים לנפשי. וחשב בלבו והסכימה דעתו לבנות בית אכסנייא גדולה על אם הדרך להכנסת אורחים. ולה ארבעה פתחים לארבע רוחות העולם פונים. ושם יחנו כל עובר ושב ממזרח וממערב מצפון ומים עשירים ואביונים. ושם ימצאו מרגוע לנפשם מיטה ושולחן וכסא ומנורה. עד שכל אחד איש לדרכו פנה.

וכן עשה וישלח אחר הסרסור ויצווהו לקנות לו שדה גדולה במקום חשוב הראוי לכך וכן היה. ויקרא לאומן הבנאי הגדול ויאמר לו: "רצוני שתבנה לי בכאן פלטין גדול להכנסת אורחים. ויהיו בו בתים ועליות ואורוות סוסים וכל הצריך להם הם ותשמישיהם. ושיהיו בו ארבעה פתחים לארבע רוחות העולם וכו'."

ויאמר לו: "הנני מוכן לעשות כרצונך."

ויעש עמו המקח והקצבה של הערך והזמן. ויעשו קונטראקט ויכתבו ויחתמו כנהוג. וכאשר נגמר בניין הפלטין בית אכסנייא הנזכר על מתכונתה, שלח וקנה מיטות ושולחנות וכלים וכל מטלטלין הצריכים וסידר כל הבתים בסידור נאה ושלם. ואחר כל זה, הפריש מממונו קרן גדול והניח במקום בטוח ונאמן לריווח היום כדי שהקרן יהיה קיים לעולם והפירות יהיו לצורך כל ההוצאות המצטרכות דבר יום ביומו לכל האורחים שיבואו שם מכל העולם לאכול ולשתות המה וחמוריהם עד שילכו לדרכיהם. ומינה על זה גזברים אנשים נאמנים כל אחד בשכרו, לעמוד על המשמר להספיק לכל האורחים כל צורכם בענווה ובכבוד ולבל יפילו מדבריו ארצה. וגם ציווה אותם שאם יהיה האורח איש עני או צנוע, יתנו לו גם כן צידה לדרך ומתנה ראויה איש לפי ערכו בנאמנות גמורה וביראת ה'.

ותכל כל המלאכה הנזכרת וכתב ושלח אגרות לכל המקומות להודיע עניין זה. וכתב בארבע רוחות הפלטין מודעה רבה באותיות גדולות, להודיע שזהו בית אכסנייא לכל עובר ושב יהיה עשיר או עני, גוי או ישראל, ליכנס לשם לנוח ולאכול ולשתות. גם מקום ללון הם וכל אשר להם. עד שילכו למחוז חפציהם. וציווה לפקודים שלא לגלות לשום אדם שם הבעלים כלל.

והחסיד הנזכר היה יושב בישיבתו כדרכו הטובה. ואשתו החסידה למינה. והיה העלמה נעלמה מעיני כל חי. ענייה צוערה סדורה בביתה ומתאבלת על בנה אין מנחם לה.

והקול נשמע מבית אכסנייא הנזכר, והתחילו לבוא לשם כל עובר ושב. והממונים עומדים על משמרתם.

ויהי כי ארכו הימים קרוב לשלוש-עשרה שנה מזה העניין. והיה ביום ההוא, האיר וזרח לבית אכסנייא הנזכר איש אחד עני עייף ויגע, רעב וצמא באומרו שהיה לו כמה ימים שהוא בתענית והיה מת ברעב. וכאשר ראה המודעה הנזכרת בפתח הפלטין הנזכר, נכנס לתוכו וראה את כל האורחים אוכלים ושותים ושמחים. ותכף הפקידים יצאו לקראתו ויאמרו לו: "ברוך הבא. שאל מה תאווה נפשך לאכול ולשתות. פתח פיך ויאירו דבריך שהננו מוכנים לעשות רצונך."

אמר להם: "טובים דבריכם וה' יאריך ימיכם אבל לא אוכל עד שאשאלה מכם ותודיעוני איך היא הנהגתכם עם האורחים הבאים אצלכם. וכמה פורעין בעד אכילה ושתייה ולינה בבתיכם."

השיבו לו: "במקום הזה אין צריך לפרוע כלל. וכולם אוכלים ושותים כרצונם עד שילכו לדרכם בלי כסף ובלי מחיר."

אמר להם: "ומי הוא הפורע בעדם כל ההוצאה הזאת?"

אמרו לו: "זה הדבר אינו מוטל עליך לידע. יהיה מי שיהיה. מה איכפת לך, אתה תבוא ותאכל ותשתה כרצונך ואל תשאל."

אמר להם: "אני אין דרכי לאכול עד שאדע ממי אני אוכל. ולא אוכל ולא אטעום מאומה עד שתודיעוני מי הוא הבעל הבית."

ויפצרו האנשים בו מאד שיאכל וישתה וירווה צימאונו, ושלא יכביד עליהם להגיד לו שם הבעלים שהוא מן הנמנע.

והעני הנזכר צועק ואומר: "הנני קרוב למות ברעב ובצמא ואתם אינכם מניחים אותי. והעוון תלוי בכם שתגרמו מיתתי."

ויאמרו לו: "אדוני, הנה השולחן ערוך לפניך. אכול ושתה כאוות לבך ואין מעכב בידך."

והוא צועק ואומר: "לא אוכל לאכול דבר עד שתודיעוני מי הוא הבעל-הבית, ואם לא תגידו לי אתם תגרמו מיתתי."

בקיצור, נלאו האנשים להפציר בו שיאכל. והוא צועק שהוא מת ברעב ולא אוכל עד שתודיעוני הבעל הבית. עד שעל כרחם שלא בטובתם הוכרחו להגיד לו. ויאמרו לו: "חסיד אחד שמו ר' פנחס והוא עשיר וחשוך בנים עשה זה לגמילות חסדים."

ויאמר להם: "והיכן הוא? שאני רוצה לראותו."

אמרו לו: "זה אי אפשר שהוא רחוק מקום ישיבתו ואנחנו עומדים במקומו."

חזר ואמר להם: "אני לא אטעום מאומה עד שיבוא הבעל הבית."

והתחננו לו ואמרו לו: "אדוננו, תעשה חסד עמנו ותאכל ואל תפציר בנו לילך לקרותו. יען ידענו נאמנה שלא יבוא. ובין כך ובין כך אתה בצער הרעבון."

אמר להם: "ולמה לא יוכל לבוא?"

עד שהוכרחו להודיעו שהוא בצער על המאורע שאירע לו. ויספרו לו כל מעשה בנו.

אמר להם: "אדרבא, בשביל שהוא בצער אני רוצה לראותו ולנחמו. ועתה שידעתי זה, ודאי לא אשים בפי דבר עד בואו פה. ותמהרו לקרותו, שאני מת ברעב ולא אוכל להמתין עוד."

וצועק צעקות ובכיות גדולות באומרו שנפשו יוצאה בדברו, והם גורמים מיתתו. עד שעל כורחם הוכרחו לשלוח אחרי החסיד. ויספרו לו כל המעשה של זה העני שהוא קרוב למות ברעב ואינו רוצה לאכול דבר עד שיראה פניו. ועל כורחו שלא בטובתו קם ובא אצלו.

וכראות העני את החסיד, שמח לקראתו ויאמר לו: "בוא ברוך ה'."

והתחיל לבכות ולצעוק לפניו לאמר: "אני מת ברעב ולא אוכל להמתין עוד."

ויאמר לו החסיד: "הנה באתי אליך. ולמה לא תאכל והשולחן ערוך לפניך."

אמר לו העני: "מקודם לא רציתי לאכול בלתי רשותך כפי שורת הדין ודרך ארץ ליטול רשות מבעל הבית ורציתי לראות פניך ולהכירך. ועתה לא אוכל אני לבדי עד שתאכל אתה עמי."

ויאמר לו החסיד: "לא אוכל עתה לאכול דבר והריני יושב אצלך והרשות נתונה בידך לאכול כרצונך."

חזר ואמר לו העני: "מן הנמנע שאוכל שום דבר עד שתאכל עמי ביחד."

חזר ואמר לו החסיד: "אחלה פניך שתניחני ולא תפגע בי לאכול שאיני יכול לאכול מרוב צערי."

אמר לו העני: "אם כן ספר לי צערך. ודאגה בלב איש ישיחנה."

אמר לו: "עתה לא עת האסף. ועתה אכול לשובע נפשך ותרווה צמאונך ואחר כך ירחם ה'."

אמר לו העני: "בחייך, רבי, צריך שתספר לי, שאם לאו איני אוכל ואני מת ברעב. וחס וחלילה אתה תהיה גרמא לצערי ומיתתי."

וכן על זה הדרך הפציר בו כמה הפצרות החסיד עמו ולא יכול לו. והוכרח לספר לו כל מעשה בנו.

אמר לו: "אל תדאג ואל תצטער על זה וירחם ה'."

ושאל לו: "איה שרה אשתך?"

אמר לו החסיד: "מיום שאירע לנו זה המאורע, נהפכה שמחתה לתוגה והלכה ונסגרה בירכתי ביתה ויומם ולילה דמעתה על לחיה ואין מנחם לה. זה קרוב לשלוש-עשרה שנים מזה העניין."

באותה שעה קפץ העני ונשבע: "חיי ראשי שלא אוכל דבר עד שתבוא היא פה ונאכל כלנו ביחד. ואם לאו, לא אוכל ואני מת כרעב."

ונלאה החסיד להפציר בו שיאכל ושהוא גם כן יאכל עמו על כורחו לעשות רצונו. ושלא יתעכב עוד מלאכול עד ישלח אחרי אשתו, יען אי אפשר שתבוא כי לא תניח שום אדם להתקרב אל פתח ביתה.

והעני לא ישמע לקול מלחשים. והולך וצועק צעקה גדולה ומרה: "הנני מת ברעב ואין מרחם עלי." וזעק: "אהה. כי אין מנוסה ואומר איה שמים, איה רחמנות בני ישראל. הייטב בעיני ה' שאמות ברעב בעבור אשה אחת?"

עד שניחר גרונו בצעקתו ובכייתו ועשה עצמו כאילו נתעלף וקרוב לצאת נשמתו. עד שגדל צערם ונבהלו כל העומדים שם. וגדל צער החסיד עד מאד שחס וחלילה לא תבוא תקלה על ידו ולא יהיה הוא גרם מיתתו. עד שהוכרח לשלוח אנשים חשובים במרוצה שילכו אצל אשתו ויודיעוה זה העניין שיש בו סכנת נפשות. כדי שתמהר לכבוד ה' להחיות נפש אחת מישראל.

וילכו ויבואו בית האשה. וקשקשו על הפתח בהרעשה. ויהי בשומעה, ‏ותשקף בעד החלון לראות מה קול החרדה. ויאמרו לה: "‏בעלך החסיד שלחנו אליך בחפזון. וצריכים אנו לדבר עמך חושי אל תעמודי."

וכשמוע את דבריהם, הוכרחה לפתוח להם הפתח. ונכנסו אצלה ויספרו לה את כל המעשה. ושתכף צריך שתבוא עמהם ואל תאחר שכל שהייה אסורה שיש סכנת נפשות בדבר.

ועל כן שלא בטובתה קמה והלכה עמהם מרה ונאנחה. וכשנכנסה בפתח הבית שעומדים שם החסיד בעלה והעני, תכף העני קם על עומדו ותחי נפשו. ויאמר לה: "בואי ברוכה לה', את בתי, שבי לימיני אחותי ידידתי, שאני רוצה לאכול ביחד עמכם. שזה זמן רב שאני מעוטף ברעב בשבילכם."

ותען האשה ותאמר לו: "אדוני, לא אוכל לאכול כי נפשי מרה עד מאד."

אמר לה העני: "ידעתי וכבר סיפר לי בעלך את כל קורותיך. ועתה אל תדאגי וה' ירחם עלייכי. ועתה נאכל ונשתה ביחד והחיו את נפשי שגם אני כהן. ובזכות זה ה' ימלא חסרונך."

וכשמוע האשה שם כהן, נאנחה וזכרה עונייה ומרודה מהכהן שלקח בנה ונתעוררה בכייתה נהרי נחלי דמעה.

ויאמר לה העני: "אחותי, לא עת לבכות שאני מוטל ברעב וקרוב לצאת נפשי."

סוף דבר מרוב צעקותיו ובכיותיו, הוכרחו לאכול עמו לחם תמרורים. והעני לא היה אוכל דבר עד שייטלו ידיהם הם תחילה. וכן עשה עד שגמרו הסעודה. וברכו ברכת-המזון ובירך אותם ברכת אכסנייא.

אחר כך אמר העני להחסיד: "אני רוצה לבוא עמך שיש לי מה לדבר עמך."

וילכו שניהם יחדיו לבית ישיבתו. ויקרא: "הוציאו כל איש מעלי." ויישארו שניהם החסיד והעני.

ויען העני ויאמר לרבי פנחס: "תדע, שאני אליהו הנביא ואני הוא הכהן שלקחתי בנך. ואותו עני שהיה בוכה ביום המילה שהיה אומר שהיו גונבים ממנו בכל פעם כל האכילה. היה השטן שנדמה כך כדי לנסותך ולראות אם יכעיסך כדי לקטרג עליך ולהעמיד גזירת בנך, או אם תסבול ולא תכעוס עליו ותעמוד בצדקתך. ועל ידי ענוותנותך וצדקתך שסבלת ולא כעסת עליו. לא מצא מקום לקטרג וחלף הלך לו. ונתבטלה הגזירה קשה ונשארה חלושה. והוא זה הצער שעבר עליך עד היום. ועתה הגיע הזמן להביאו אצלך. שעתה הגיע להיות בן י"ג שנה שהוא בר-מצווה וצריך לקיים המצוות בעולם הזה. ועתה שמע בקולי אייעצך לשמור ולעשות כל אשר אנכי מצווך: קודם כל תזמין בית אחת בביתך סגורה מכל צדדיה שלא ימצא בה שום חלון ושום חור או סדק אשר ממנו יראה שום אור כלל כי אם תהיה חושך ואפלה. וקח עמך מעיל בגד גדול והיטהר והתקדש ותבוא עמי. וקודם לך ובשר לאשתך החסידה שבעזרת השם בקרוב תזכה ותראה הבן יחיד שלה."

וכן עשה ובזריזות גדול הזמין הבית כאשר ציווהו אליהו. ולקח הלבוש הנזכר וטבל עצמו והחליף שמלותיו בקדושה. והלך עמו אל המדבר אשר הוא חונה. מקום אשר לא עבר בו איש ואין קול ואין עונה. ובהגיעם אל הר אחד גבוה, אמר לו: "תלך לקצה זה הסלע ושם תמצא פתח פתוח לפניך. תיכנס לתוכו ותמצא שם מבוי אחד אורך מהלך מיל אחד כולו חושך ואפלה. ולא תפחד ותלך אותו כולו. ובסופו תצא לאור לגן אחד גדול ונאה עד אין חקר. ובסוף תמצא בית אחד גדול. תיכנס לתוכה ותראה אותה כולה מליאה אנשים סביב סביב לה מראשה ועד סופה. ואודיעך שכולם הם נשמות צדיקים שבגן עדן של הארץ. ובהיכנסך לבית הנזכר, ‏תלך ותפנה לצד ימין. ותסבב אותה כולה על הסדר שהם יושבים ותנשק ידי כולם. ובסוף השורה לצד פתח הבית משמאלך, שם תמצא נער קטן בן י"ג שנים הוא בנך יחידך. ותשליך עצמך עליו כמו שאתה רוצה לחבקו ולנשקו. ותשליך על פניו ועל גופו זה המלבוש של בגד שהבאת עמך. ותכסהו בטוב לבל יראה אור. ותצא עמו במהרה לחוץ מן הדרך שנכנסת. והנני עומד לפניך פה ממתין לך, והגם שהנשמות הנזכרות יצעקו ודאי אחריך לאמור: אנה תוליך זה הנער שהוא משלנו וכבר זכינו בו אנחנו, אתה עשה עצמך כחרש לא ישמע ואל ‏תשיבם דבר. וכן עשה."

וייקח החסיד המלבוש בידו וילך לו אל קצה הסלע וימצא שם פתח פתוח. ונכנס לתוכו לתוך מבוי אחד ארוך מיל חושך ולא אור. והלך אותו כולו עד שיצא לאור. והנה גן גדול עד מאד. והלך בתוכו עד שמצא בסופו בית אחד גדול. ונכנס לתוכה ברתת וזיע וירא והנה היא מליאה מנשמות צדיקים בדמות גופני. ופנה לימינו וסיבבה מראש ועד סוף ונשק ידי כולם. ובסופה לצד הפתח, מצא הנער כאשר אמר לו. ותכף השליך עצמו עליו ויכסהו במלבוש כאשר ציווהו. ולקחו ויצא עמו.

וכל הנשמות היושבות שם צעקו אחריו. והוא רץ ויצא במהרה ולא השיב להם דבר עד שיצא אל המקום אשר היה שם בתחילה. והנה אליהו עומד שם ממתין אליו. ויהי אך יצוא יצא, והפתח נסגר אחריו.

וילכו יחדיו החסיד נושא בנו מכוסה במלבושו ואליהו עמו. ויצווהו אליהו לרבי פנחס ויאמר לו: "הישמר והיזהר בו שתכניסהו תכף בבית שהזמנת לו שלא יראה אור. ושלא יראהו שום אדם ואפילו אמו עד עבור ארבעים יום. כי אם אתה לבדך להאכילו והשקותו בהדרגה גדולה. עד שירגיל בגשמיות העולם הזה וכן תתנהג בעניין האור. שבכל יום תפתח מעט מזעיר סדק ק‏טן שממנו יבוא האור. ובכל יום תוסיף לפתוח מעט יותר כשיעור שלא יזיק לו. יען שכל זה הזמן היה בגן עדן התחתון וניזון מאור רוחני. ועתה בא ליזון מאור גשמי. ולזה צריך בהנהגה גדולה להדריכו במידה ובמשורה ותשמרהו שלא יצא כלל מפתח ביתך. והרי הוא חכם גדול יותר ממך שלמד כל התורה בגן עדן וכל רז לא אניס ליה. ואחר ארבעים יום שכבר הורגל באור העולם הזה, אני אבוא אליו שיש לי מה לדבר עמו ולצוותו. ואחר כך יכולה אמו לראותו."

וכן היה ויכניסהו תכף מכוסה להבית שהזמין לו סגורה כנזכר ולא היה נכנס שם כי אביו לבד. וינהגהו ככל אשר ציווה אותו אליהו. וכאשר נשלמו הארבעים יום, נגלה אליהם אליהו ז"ל. ויאמר לנער: "הט אוזנך לי שמע אמרתי, ששלושה דברים אנכי מצווך היום, הישמר לך פן תעבור עליהם ותלכד חס וחלילה. דהיינו אחת, שלא תתגאה בתלמודך כשתשמע שיטעו חבריך בדבר הלכה, כי תועבת ה' גבה לב. שנית, שתיזהר בכבוד אב ואם ולא תסתור דברי אביך. שלישית, שלעולם לא תשים בים דרכך ותהיה שקוד בלימודיך, וה' יהיה בעזרך."

ויברכהו ברכת כוהנים ויאמר לו: "עליכם שלום" וילך לו.

ואחר כך ותבוא אמו אצלו ותשמח בו שמחה גדולה ותחבק ותנשק לו. ואביו ייחד לו בית ישיבתו לבדו. והוא היה לומד עם תלמידיו כמנהגו.

ויהי מימים והנער הולך ומטייל בחצרו לרוח היום. ועבר סמוך לפתח ישיבת אביו שהיה כנגדו ושמע לתלמידיו שטעו בתלמודם. ויען ויאמר להם: "אתם טועים בדבר הלכה."

וישחק בקרבו ויאמר להם: "תראו בספר פלוני בדף פלוני ותבינו ההלכה על מתכונתה."

ובאותה שעה שמח לבו ונתגאה בקרבו. ועבר על ציווי ראשון אשר ציווהו אליהו. ואחר עבור עוד איזה ימים, חזר עוד לטייל בחצרו ושמע לאביו שהיה מלמד לתלמידיו עניין אחד. ויען ויאמר לו: "לא כן, אבי. ונהפוך הוא, שהאמת הוא כך וכך. ועיין בספר פלוני וכו' ועיניך תחזינה מישרים."

וכשמוע אביו את דבריו חרה לו עד מאד ולא על כבודו שביישו נגד תלמידיו אלא שעבר גם על הציווי השני שציוהו אליהו. ויירא מאד ויצר לו שמא יענש חס וחלילה.

ויהי אחרי הדברים האלה אירע מעשה שהמלך שלח לקרוא לכל החכמים ויאמר להם: "הנני רוצה לנסות אתכם ולראות חכמתכם. ואני רוצה לשאול שלשה דברים מכם וזמן שלשה ימים יינתן לכם. ובסוף שלושה ימים צריכים אתם לבוא להודיעני מדעתכם מה הם השלושה דברים שעלו על לבי לשאול מאתכם, וגם תשובתכם תשיבו בידכם. ואם תגידו לי באמת, הרי אתם בני חורין לעצמכם. ואם לאו, חס וחלילה, אעשה כליה בכל שונאי ישראל ואתחיל מכם."

ויהי כשומעם ויחרדו האנשים מאד. ויאמרו: "מה זאת עשה אלהים לנו לגזור עלינו זאת הגזירה הקשה, שמי הוא שיכול להגיד לו את אשר עם לבבו לב חושב מחשבות אוון. והן עתה אין לנו לא נביא ולא חוזה לסמוך עליו ואין לנו על מי להישען כי אם על אבינו שבשמים."

ויתאספו כל הקהל בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות וגזרו תענית יום ולילה שלושה ימים. ועמדו בתפילה וסליחות ותחנונים לבקש תשועה מאת בעל הרחמים.

ויהי ביום השלישי בצאתם מבית-הכנסת, נתוועדו כל ראשי הקהל וכל החכמים בבית החסיד רבי פנחס להתייעץ מה לעשות להציל ממוות נפשם.

והיה כראותו הבחור בן ר' פנחס הנזכר את כל הועד הגדול הזה בביתו וראה פניהם זועפים נאנקים ונאנחים, נכנס אצלם ושאל להם: "מדוע פניכם רעים ומה כל החרדה הזאת? ספרו נא לי."

ויאמר לו אביו: "בני, אין לך עסק בזה."

והוא מפציר בם שיאמרו לו מה זה ועל מה זה.

ויען ויאמר איש אחד מהקהל: "ומה נפסיד אם נאמר לו. אפשר שהקב"ה יזרוק לו בבואה בפיו ויבוא לנו תשועה על ידו."

ואביו החסיד צעק עליהם שלא יאמרו לו דבר. והם לא שמעו אליו מרוב צערם ובפרט ששמעו שמועתו שהיה חכם גדול. ויגידו לו את כל הקורות אותם ואת הגזרה שגזר המלך עליהם ועל כל ישראל.

ויען הבחור ויאמר להם: "על זה אתם מצטערים? בעזרת השם אני אלך, ומבטיח אתכם שאני אשיב לו ואגיד לו את כל אשר בלבבו. ‏ולכו לשלום לבתיכם אכלו ושתו ואל תצטערו."

וכשומעם את דבריו, וישמחו כל הקהל מאד. כי היו מכירים אותו ובטחו בה' ובו ויברכו אותו. ואביו שהיה מתיירא על בנו דואג ומצטמק בקרבו.

סוף דבר בהגיע עת לילך אל בית המלך, אמרו לו להבחור: "נקומה ונעלה והזמן היה קצר לעת ערב. ובהיות שהיו שני דרכים לילך לבית המלך אחד ביבשה יותר רחוקה והשני קרובה דרך ים כמו שניים או שלשה מילין בספינה קטנה שעוברים מעבר אל עבר, אמרו כולם: "הטוב הוא לילך דרך ים הקרוב טרם הזמן יעבור."

ואביו התחיל לצעוק שלא ילך דרך ים ולא יעבור, שלבו נוקפו פן יקרנו אסון. וכולם השיבו לו: "שלוחי מצווה אינם ניזוקין. ובפרט מצווה גדולה כזו להציל כמה נפשות מישראל שודאי לא יהיה ניזוק."

בקיצור, לא היטו אוזנם לדברי אביו החסיד. וייקחו את הנער ויורידוהו באוניה קטנה וכל ראשי הקהל עמו. וגם אביו על כורחו הלך עמו להיות עליו השגחתו.

וילכו ויבואו לפני שער המלך. והמלך יושב על כסאו משגיח מן החלונות לראות אם יבואו היהודים להשיבו או לא יבואו ולעשות בהם כליה כמחשבתו.

וישא עיניו וירא והנה ספינה קטנה באה לקראתו. והיהודים בתוכה ובקרבם נער אחד מראהו כמלאך האלהים. ועמוד אש נטוי מן השמים עד ראשו. ורעדה אחזתו ובהפך לבו בקרבו. וניחם על הרעה אשר דיבר לעשות ותכף יצא לקראתם ויקבלם בסבר פנים יפות. ויקח את הנער בימינו ויעלהו ויושיבהו בצידו. ועיניו תלויות אליו מסתכל בו ותוהה בו שמראהו כמלאך האלהים נורא מאד.

ויאמר הנער: "אדוני המלך, מה אדוני שואל מאת עבדיך?"

ויען המלך ויאמר לו : ניחמתי וחזרתי בי מכל אשר שאלתי. ואיני רוצה מכם דבר כי עתה ידעתי כי גדול ה' אלהיכם והוא לעולם מגן בעדכם. ולכו לחיים טובים ולשלום לדרככם ותנו הודאות לה' אלהיכם. ומלבד שאני מחלתי אתכם, גם בעבור כבוד ואהבת הבן יקיר הלזה הנני כותב לכם ונחתום בטבעת המלך שעד משך עשר שנים תהיו פטורים מכל מיני מסים וארנוניות."

וייקראו סופרי המלך בעת ההיא. וכתב וחתם ככל אשר דיבר ונתן בידם. וישתחוו לו ויברכוהו וילכו מאתו לשלום שמחים וטובי לב על הצלתם ומשתעשעים עם הנער שעל ידו באה ישועתם.

איברא שמרוב שמחתם לא רצו לחזור ביבשה גם בחזרתם. ואמרו: "נחזור דרך ים הקרובה וניתנה הודאות לה' ונאמר לפניו הללויה."

ואביו החסיד צועק אליהם שלפחות בחזרה ילכו ביבשה והם לא שמעו אליו. וייקחו את הנער כולם כאחד וייסעו בספינה קטנה. ובאמצע הדרך כולם שמחים ומדברים זה עם זה. והנער הלך אל שפת הספינה להסתכל בים מזה ומזה. ובהיותו שם על שפתו, באה לו השינה והכביד ראשו ונפל לים. והמה טרודים בשמחתם ולא ראו אותו.

ויהי כאשר הקריבו אל העיר ויבקשו את הנער להוציאו ולא מצאוהו ויתעצבו האנשים מאד ואביו בכפליים התחיל לבכות ולצעוק על בנו. ואמו כשומעה, שמעה ונאנחה ותשם שק על ראשה ותתאבל על בנה. כי לא היה זמן רב שמעט נחה שקטה מצערה. ואחר י"ב שנים שנעשה להם נס וה' השיבו לה, חזר ונאבד בנה חמודה. ותזעה: "אהה!" ועיניה נוזלות נהרי נחלי דמעה.

והנער נפל במצולות ים ושם נגלה אליו אליהו ז"ל. ויאמר לו: "מה זה בני, עברת על אשר צוויתיך."

ויען הנער ויאמר לו: "אמת, אנכי חטאתי ועברתי ממצוותיך. ועתה אני שואל ממך מחילה ותחון עלי ותוציאני מאפלה לאורה ולא אשוב עוד לכסלה."

ויאמר לו אליהו ז"ל: "אם אתה מקבל עליך בכל לבך שלא לעבור על כל אשר אצווך, אני אמחול לך ואצילך."

ויען הנער ויאמר לו: "הן, אדוני, מהיום והלאה לא אסור מדבריך."

ויאמר לו: "עתה אני אזמין לך דג גדול שיבלעך. ולא תירא שאתה תהיה חי ובריא, אולם לא יזיקך, ואני אהיה עמך לא אעזבך ולמחר ערב שבת קודש כחצי היום יקיאך אל היבשה בעיר קושטאנדינא. ואני אעשה שלמחר לא יעלה במצודות הדייגים שום דג בעולם. ואני יודע שהרב מקושטאנדינא בכל ערב שבת, משתדל בכל עוז לקנות דגים לכבוד שבת, וכשלא ימצא יצטער הרבה. ואני אתן בלבו לילך ולשכור צייד אחד שישליך המצודה לים על מזלו ומה שיעלה במצודתו יהיה לו. ואעשה שהדג שאתה בקרבו יעלה וילכד ברשתו. וכשתעלה ויוליכך לבית וכו' ויוציאך מבטן הדג ותצא החוצה, היזהר והישמר שלא תתוודע לו שאתה יודע לקרות בתורה אפילו אות אחת כלל. עד הזמן שאני אבוא אליך ואתנה לך רשות לגלות חכמתך. ואפילו אם הרב יפציר עמך ללמדך, תעשה עצמך טיפש גדול. ובקושי תתלמד האותיות והתפילות עד תנ"ך דווקא. ומשם והלאה כשירצה ללמדך משנה וגמרא, עשה עצמך קשה כברזל ולא תתלמד אפילו אות אחת. ותהיה אצלו לשמשו עד עת בוא דברי."

וכן היה. ויבוא דג גדול ובלעו והיה למחרתו ביום השישי נתייבשו כל הימים מלהוציא דגים בעיר קושטאנדינא. והרב שלח נערו פעמים שלוש לקנות דגים לכבוד שבת בכל אשר ימצאו ולא יכלו למצוא בשום אופן ושום ערך כלל. וכאשר עבר יום ששי ערב שבת קודש, ומשרתיו לא מצאה ידם להביא לו מאומה, גדל צערו ויצא הוא בעצמו וימצא דייג אחד עומד על שפת הים. וישאלהו לאמר: "יש לך דגים?"

אמר לו: "אדוני, היום נלאינו כל הדייגים להשליך רשתות בכל הימים ולא השיגה ידינו דבר."

אמר לו הרב: "אני רוצה שתשליך המצודה במזלי לפני. ואני אתן את שכרך כך וכך בין שתצא ריקנית בין שתצא מליאה, מה שיעלה בתוכה יהיה שלי."

אמר לו הדייג: "טוב אדוני."

וישלך המצודה ויזדמן אותו דג ונכנס בתוכה. וימשכהו ויעלהו אל היבשה וירא והנה דג גדול משובח ומפואר כבד המשא. וישמח הרב שמחה גדולה ושילם לו שכרו ועוד שכר טורחו שיביאהו לביתו. ויתנהו בבית התבשיל כדי לנקותו.

והרב הנזכר היה לו בת יחידה. ויאמר לה אביה: "לכי ונקי הדג הזה ותבשליהו לכבוד שבת."

ותלך העלמה ותקחהו והתחילה לנקותו. ותיקח הסכין ותתנהו בבטנו לפותחו ולנקותו מזוהמתו, והנה קול יוצאה מתוך הדג ואומר לה: "תעשה בנחת אל תזיקני."

ויהי כשומעה את הקול, אחזתה רעדה ונשתנו פניה. ותזעק ותקרא לאמה ולאביה. ויבואו אביה ואמה ויאמרו לה: "מה כל החרדה הזאת?"

ותאמר להם: "כך וכך היה המעשה."

ואמה התחילה לשחוק עליה וכו'. ותיקח אמה הסכין בידה והתחילה לפתוח בטן הדג כדרכה. והנה קול יוצא מבטן הדג כבראשונה.

ותפחד גם אמה ותנס ותצא החוצה. וכראות הרב את כל הבהלה אשר נבהלו אמה ובתה, אמר: "תנו לי הסכין, ואני בעצמי רוצה לפתוח בטנו ולראות זאת הפליאה."

וייקח הסכין והתחיל לפתוח הדג מצדו. והנה הקול יוצא לקראתו ואומר לו: "בבקשה ממך, תעשה במתינות ואל תזיקני."

והשיב לו הרב: "לא תירא ולא תחת, ואני אעשה במתינות ובנחת."

וכן עשה ופתח הדג ומצא זה הנער בתוכו ערום עם כותנתו שכל מלבושיו נאבדו ממנו ונפסדו בנפילתו.

וישמח הרב מאד לקראתו כי הכיר בו שהוא יהדרי מהול בקדושתו. ותכף ציווה לבני ביתו ויחמו לו מים חמין וירחצוהו וילבישוהו בגדים נקיים. ובליל שבת בתוך הסעודה שאל לו הרב אם היה יודע לקרוא בתורה, ויאמר: "לא, אדוני."

חזר ושאל לו אם היה יודע להתפלל תפילה, ויאמר: "לא."

וכן על זה הדרך שאל לו על כל דבר ויאמר לו: "איני מכיר אפילו צורת האותיות."

והרב כראות את הנער יפת תואר ויפה מראה ובעל דרך ארץ, נשא חן בעיניו ויאמר ללמדו תורה. והתחיל ללמדו מאלייף בי"ת והוא עשה עצמו טיפש גדול עד שבקושי לימדו הא"ב. ואחר כך טרח יותר ללמדו הברכות הצריכות והתפילות. והתחיל ללמדו פרשה ונתקשה יותר ויותר. וכל כך היה אוהב אותו שלא היה מקפיד על טרחתו עד שלימדו תורה נביאים וכתובים. וכשרצה ללמדו משנה לא עלה בידו ללמדו אפילו אות אחת. עד שנתייאש הרב מללמדו עוד ויאמר: "הודו לה' כי טוב. שלפחות זכיתי ללמדו התפילות והברכות וכל התנ"ך. שעל כל פנים יצא מכלל עם הארץ."

והיה משמש אותו על שולחנו. והיו אוהבים אותו הרבה הרב ואשתו ובתו בראותם מידותיו הטובות ויפה אף נעים ובעל חן.

ואחר עבור איזה זמן ויקר מקרה שבא לאותה העיר חכם אחר, שליח אשכנזי מפולניה ושומעו הולך שהוא גאון הדור ובעל חריפות ויצאו כל הקהל לקראתו. ויקבלוהו בכבוד גדול ויתנו לו אכסנייא בבית גביר העיר. ותכף בלילה הראשון שאל הגאון הנזכר לבעל הבית שישלח להודיע לכל חכמי העיר ולבעלי בתים, שיתקבצו כולם בבוקר בבית-הכנסת הגדול לשמוע הדרשה שרוצה לדרוש אחר תפילה. וכן עשה ושלח הגביר משרתו להודיעם ולמחרתו נתקבצו כלם. וכשגמרו תפילה התחיל לדרוש . פלפול עצום ולהקשות קושיות גדולות עד שכל חכמי העיר וגם הרב נבהלו ולא יכלו להשיבו. ואחר כך הגאון עצמו אמר להם: "אני אתרצם כל הקושיות." והתחיל להביא כמה שאלות ותשובות עד שתירצם כלם.

וכל החכמים והגבירים המה ראו כן תמהו בקיאותו וחריפותו. ואחר כך חזר ושאל להם עוד קושיות יותר חזקות מהראשונות ובין כך ובין כך עבר זמן רב. אמר להם: "די כהיום הזה. שכל אחר צריך לילך לעסקיו לכו לשלום, ולמחר בעזרת השם בשעה פלונית היקבצו כולכם ואתרץ לכם כל אלו הקושיות."

וכל הגבירים היו מדברים זה אל זה לאמר: "זה באמת הוא חכם גדול יותר מהרב שלנו. שהרי הוא לא ידע להשיב שום תשובה על קושיותיו."

והרב היה שומע ומצטער הרבה. למחרתו דרש גם-כן שלוש שעות בפלפול עצום. ותירץ כל הקושיות של יום אתמול. והקשה עוד קושיות חדשות והניחם לתרצם ליום השלישי. וכן על זה הדרך מדי יום יום כל השבוע. וביום החמישי דרש כמנהגו. והניח כמה קושיות עצומות כדי לתרצם ביום שבת קדש.

והיה ביום השישי, נגלה אליהו אל הנער ויאמר לו: "הבה באתי אליך. עתה הגיע הזמן שיהיה לך רשות לדבר בתורה. פתח פיך ויאירו דבריך וכה תעשה בזאת הלילה ליל שבת-קודש כשתיכנס להביא הקערה לשולחן לפני הרב ויתחיל כמנהגו לשחוק עמך תאמר לו: אדוני, שאלה אחת קטנה אני שואל מכבודך. ותאמר לו שייתן לך רשות לדרוש בבית-הכנסת למחר קודם שידרוש הגאון הנזכר. ובודאי הוא ישחק לדבריך בהכירך שאינך יודע דבר. מכל מקום אתה תפציר בו. ואני יודע שגם אשתו ובתו יהיו בעזרך. ומאהבתך יתחננו לו שיעשה רצונך. ולמחר כשתדרוש תתעצם בפלפולך האמיתי כמו שלמדת בגן-עדן תורת אמת. ותודיע להם שכל הקושיות והפלפולים שהקשה ושתירץ הגאון הנזכר כלם דרך הרכבה ותורפא ואין בהם ממש. ובודאי תמצא חן בעיני כל שומעי דבריך. ואחר התפלה, ודאי יבואו כל ראשי הקהל לבית הרב לבקרך ולסעוד עמך על שולחנך ולהשתעשע בתורתך. וכל אחד מהגבירים שיש לו בת יתן עיניו עליך וישתדלו ליתן לך בתו להשיאך. ואתה לא תאבה ולא תטה אוזן יען בת זוגך היא בת הרב, בעל האכסנייא שלך. ואחר כך אני אבוא אליך והוריתיך את אשר תעשה."

וכן עשה בליל שבת-קדש נכנס לשרת על השולחן. והתחילו הרב ובני-ביתו לשחוק עמו כדרכם מאהבתם אותו. ויען הנער ויאמר להרב: "בבקשה ממך שתתן לי רשות לדרוש למחר בבית-הכנסת הגדול מעט מזער לפי קוצר דעתי קודם שידרוש הגאון המפורסם."

ויהי כמצחק בעיני הרב ואמר לו: "בני, מה אתה יודע לדרוש, וכי אתה רוצה לביישני בפני קהל ועדה?"

אמר לו: "אדוני, אף על פי כן תמלא שאלתי ולא יהיה לך בושה, שכולם מכירים אותי ויתלו הסרחון בי."

סוף דבר, התחיל לסרב עמו וגם אשתו ובתו של הרב היו בעזרתו. ויאמרו לו: "תעשה רצונו ויהיה מה שיהיה. ואין עליך שום אשמה שכל אשר בשער יראו שאינו יודע דבר וישחקו עליו. ואנחנו רוצים לשמוע ולראות מה יהיו חלומותיו."

עד שנתרצה הרב ונתן לו דיבור לעשות רצונו.

ויהי ממחרת ביום שבת קודש בהיותם בבית הכנסת אחר קריאת ספר תורה, שלח הרב את השמש לומר להגבירים וראשי הקהל וגם להגאון הנזכר, שרוצה לעלות זה הבחור אברהם שעמי, לומר שני דברים כערכו קודם הגאון. ומבקש שיתנו לו רשות כלם.

ולכבוד הרב נתנו לו רשות לעלות. וכלם עיניהם נשואות אליו לשמוע מה ידבר ומה יצטדק ומשחקים זה עם זה.

ויעל אברהם לתיבה וייקח הטלית בידו ובירך עליו בכוונה גדולה. וכלם תמהים ומשחקים מראות תנועותיו. ופתח פיו בחכמה ואמר: "שמעו נא, רבותי, אתם ודאי כבר הוא בדעתכם כל הדרשות והפלפולים והקושיות והתירוצים שהקשה ושתירץ הגאון הנזכר, השם יחייהו וישמרהו, שביום אחד דרש בעניין זה והקשה ותירץ כך וכך. ברם תדעו נאמנה שכל הקושיות לא יכונו בשם קושיות כלל. והוא טעה ולא הבין ההבנה של הגמרא על מתכונתה. וזה הביאו להקשות מה שהקשה. וההבנה של הגמרא הוא כך וההבנה של הרמב"ם הוא כך. וכן על זה הדרך. ברם אם יש להקשות הוא זאת הקושיא וכו' וזאת הקושיא וכו' מכח זאת השאלה פלונית ופלונית וכו'. וגם אלו הקושיות יש ליישבם על פי גמרא פלונית ושאלה פלונית וכו' וכו'. וגם מה שפלפל ביום שני והקשה כך וכך אין בהם ממש וההבנה היא כך וכך. וגם התירוצים שתירץ, לא נגע ולא פגע דלא ראי זה כראי זה, שזה העניין הוא כך וכך וזה לא נגע כך וכך. ואם יש להקשות, הוא כך וכך. וגם על זה יש לאלהים פתרונים. והוא כמו שכתוב בספר פלוני בדף פלוני וכמו שכתוב בספר פלוני וכו' וכו', ובזה יתיישבו כל הקושיות. וגם מה שדרש ביום שלישי וכו' וכו'. ומה שדרש ביום הרביעי וגו' וכן על זה הדרך כל הדרשות שדרש ושפלפל ושהקשה ושתירץ בכל השבוע וגם הקושיות שהניח בצריך עיון ביום ה'."

כלם דחה אותן בקש והחזירן למכתשת ויישב הכל על מתכונתו.

וכל העם מקצה נבהלו נחפזו בשומעם. ויתמהו האנשים איש אל רעהו מרוב חכמתו וחריפותו ובקיאותו לאין קץ ולאין תכלית. ויאמרו זה לזה: "הזה אבראמיקו שהיינו משחקים עליו?"

והגאון הנזכר נהפכו פניו כשולי קדירה ונשבר גאון עוזו ולא מצא ידיו ורגליו לברוח משם.

והרב שמח ונעלס ובחכמים יתקלס. ובצאתם מבית הכנסת הלכו כלם לבקרו לבית הרב בעל האכסנייא שלו וכל החכמים והגבירים עשו סעודה עמו. וגם על השולחן פתח פיו בדברי-תורה פרפראות לחכמה הנחמדים מזהב ומפז ואבנים טובות ומרגליות. וכלם היו מלחשים ביניהם מי ומי ייתן לו בתו לזכות להיות לו לחלקו. וחיו שולחים לו שלוחים ללחוש באוזנו ולידור לו נדוניא רבה כל אחר כפי מסת ידו. העשיר לו ירבה מוהר ומתן מגדנות. והבחור אבראמיקו עומד בדיבורו ומקיים מצוותו. ואינו נותן דיבור לשום אדם הבאים לרצותו.

והרב הבעל-הבית וגם כן הרבנית, שמחים הרבה בראות חכמתו ובקיאותו ודואגים מצד אחר שהיו חפצים ללוקחו לבתם. ואין לאל ידם ליתן לו עושר וכבוד כמו שנודרים לו הגבירים. ועל זח נעצבים ונאנחים שמא יקדמנו אחר במתן דמים.

וכשיצא הרב לחוץ, קראה אותו אשתו ותאמר לו: "אדוני, לא עת לחשות. למח תשתוק ולא תדבר עם ידידינו אברהם על בתנו מאחר שאנחנו זכינו בו קודם כל. וכמה יגיעות יגעת עמו. ומאחר שה' שלחו לביתנו, למח ייקחו אחרים זכיותינו?"

ויאמר לה בעלה: "בתי, מה אעשה שאין כוח בידינו ליתן לו למחצה לשליש ולרביע ממה שנותנים לו הגבירים ראשי קהלנו."

אמרה לו: "אף על פי כן, אתה לא תחשה ותדבר עמו על זה המעשה. ואפשר שלא יהיה כפוי טובה, וה' ייתן בלבו להתרצות במה שתשיג ידינו ולא ישיב את פניך ויודה לקחת את בתנו כמו שראינו שמן השמים שלחוהו אצלנו."

ויאמר לה: "בתי, רחוק הדבר ממנו ועם כל זה אשמע לעצתך ואבקש אופן לשלוח לו לדבר עמו על זה העניין, וה' יהיה לנו לעזרה."

והבחור ר' אברהם עיניו משוטטות לכאן ולכאן וראה והבין מבין ריסי עיניהם שהרב ואשתו דואגים ויראים שמא ייתן דיבור לאחרים ויצא לבית אחרת. ויקרא להרב ויאמר: "ראה ראיתי והבנתי שאתם בצער על שמדברים עמי על עניין שידוכין וחוששים שמא אתן עיני בממון ואקח בת אחרים. לכן תדעו נאמנה ולבכם יהיה בטוח שאיני נותן דיבור לשום אדם שאיני לוקח כי אם בתכם שהיא בת זוגי וה' שלחני אליכם."

וישמח הרב שמחה גדולה ויחבקהו וינשקהו ויברכהו. וימהר וילך לבשר לאשתו וגדלה שמחתה כמוצא שלל רב. ולמחרתו ביום ראשון הזמינו החכמים וגמרו השידוכין וכתבו וחתמו וקבעו זמן לנישואין חודש ימים עד שיזמינו כל צורכי החופה והבגדים והתכשיטין.

וכאשר הגיע הזמן לעשות החופה ביום שישי אחר חצי היום כנהוג באותם הערים, אמר החתן ר' אברהם להרב מר חמיו: "רצוני לילך לעשות טבילה בים לכבוד שבת ולהחליף שמלותי."

ויאמר לו חמיו: "טוב הדבר."

וייקחו בידם שתי חליפות שמלות וילכו שניהם יחדיו. וכשהגיעו אל שפת הים התחיל ר' אברהם החתן לכתוב אגרת אחת. וישאל לו הרב חמיו: "למי תכתוב זה הכתב?"

ויאמר אברהם: "לאבי ולאמי אשר הם חיים על האדמה והנם בערי רוסייא. להודיעם ולהזמינם שיבואו להיות בשעת החופה."

והרב בשומעו, תמה על דבריו ויהי כמצחק בעיני חתנו. ויאמר לו: "מה אתה מדבר? היכול יוכל להיית הדבר הזה? והלא המקום רחוק הרבה מקושטא לערי רוסייא והיום קצר והדרך רחוקה."

ויאמר לו החתן: "אל תחוש לזה שתכף אני שולח לחם שיבואו. והרב חמיו חזר ומנגדו שהוא דבר שאי אפשר להיות. והבחור החתן אינו מטה אוזנו. ומאי דביני ביני כתב וחתם האיגרת. ועיניו צופיות לים למצוא שליח לשלוח הכתב באהבה מסותרת. וישא אברהם את עיניו וירא והנה כנגדו ספינה קטנה באה וזקן אחד מנהיגה. ויאמר לו אברהם: "אדוני זקן, להיכן אתה הולך?"

ויאמר לו: "אני הולך לרוסייא."

אמר לו: "בחייך, תעשה לי חסד ותוליך זאת האיגרת לאבי ולאמי ותזרזם שימהרו ויבואו תכף לחופתי."

השיב לו הזקן: "הנני מוכן לשרתך ואעשה כל יכולתי שיבואו אצלך."

ולקח הכתב מידו ויסע וילך כמו עוף הפורח. וברגע כמימריה נעלם מן העין. והרב מר חמיו משתאה לראות הפלא הזה ולא האמין בזה. וחשב בדעתו שכל זה הם דברי צחוק והיתול. ושחס וחלילה נתבלבל דעתו מרוב חכמתו. ועל כורחו הוא ממתין שם עמו לראות מה יהיה אחריתו. ומאי דביני ביני עשו טבילה והחליפו שמלותיהם. וכבר הגיע העת קרוב לזמן השבע ברכות והרב חמיו מסרב עמו לחזור לביתו באמור אליו בודאי כבר באו כל החכמים והגבירים וכל המזומנים והם ממתינים. ואין משורת דרך ארץ שיהיו יושבים ומצפים.

והחתן אומר לו: "הן עוד היום גדול. עתה תראה היקרך דברי ויבואו תכף לחיים טובים ולשלום."

והזקן הנכבד כבר הגיע לעיר אביו ר' פנחס ז"ל והלך לבית ישיבתו והתנפל לפניו בבקשה ובתחנונים שיעשה עמו חסד גדול וילך עמו תכף לברך שבע ברכות לבנו יחידו ושימהר לבוא עמו בחפזון גדול שהשעה דחוקה וכל המזומנים ממתינים לו.

וימאן ויאמר לו: "תמחול לי כבודך שעתה ערב שבת קודש ואיני יכול לילך בשום אופן."

והזקן חזר ונשק ידיו והתחנן לו בבכייה ואמר לו: "חי אני שאיני זז מכאן עד שתבוא עמי לנשואי בני. ולא די אתה לבדן אלא גם אשתן שזהו חפצי ורצוני."

ויאמר לו הרב: "יען נשבעת, אני אבוא אחריך על כורחי שלא בטובתי. אבל מן הנמנע שתבוא אשתי יען היא בצרה ויגון על בנה. ועתה כשתשמע חופת בנך, זוכרת ומתמרמרת יותר על בנה חמודה."

ויאמר לו הזקן: "לא כן, אבי. שצריכה לבוא גם אשתך עמי. ואני אלך לבית ואקח אותה."

וכן היה. הניח להרב והלך לביתה. וידפוק על הפתח בכוח גדול וביד חזקה. ותשקף בעד החלון משרתה. ותרא והנה זקן אחד דופק בחזקה. ותאמר לו: "מה שאלתך?"

ויאמר לה: "אני רוצה ליכנס אצל הרבנית לדבר עמה שיש לי הכרח גדול לדבר ביני לבינה."

הלכה משרתה ותאמר לגבירתה. ותאמר לה:  "פתחי לו וייכנס ונשמע את דבריו."

ויבןא אצלה והתנפל לפניה ויאמר לה: "אדונתי, צריכה את לבוא עמי תכף לחופת בני ידידי שהיום רוצה ליתן קידושין ואם אין את באה לא יוכל לגמור הנישואין. וכל המזומנים אליכם ממתינים שתבואו את והרב בעלך."

ותאמר לו: "בבקשה ממך אל תזכור לי צרת בני יחידי, שאילו היה לי זכות, עתה הייתי רואת בחופת בני מחמד עיני. ועתה לך לשלום ותשמח בחופת בנך ותניח לנו במקומינו שדי לנו אנחותינו. ותשואות חן חן על השגחתך עלינו לכבדנו."

וחזר הזקן ואמר לה: "אל תרבי תדברי. העבודה, לא אעזבך עד שתבואי עמי. וכבר מר בעלך הרב החסיד מוכן לבוא עמי. והשעה נחוצה וממתין לך והוא ערב שבת קודש."

בקיצור, כל כך עשה, עד שלקחה בידה על כורחה והוליכה אצל בעלה. והלכו שלושתם אל הספינה שלו הקטנה. והם צועקים ואומרים: "אנא אתה מוליכנו ותרחיק נדודינו והיום ערב שבת קודש וצריכים אנו לחזור לביתינו?"

והזקן אומר להם: "אל תפחדו כי הנה המקום קרוב לנו."

וברגע כמימריה, כהרף עין, הגיעו אל המקום שהיה שם בנם מחמד עין עם הרב חמיו ממתינים לברך על היין.

וישאו עיניהם החתן ר' אברהם וחמיו מעלת הרב. ויראו והנה ספינה קטנה באה לקראתם. ויאמר החתן לחמיו: "הרי אבי ואמי בתוך הספינה הזאת הם באים."

וחמיו עודנו משחק ומהביל דבריו ואינו מאמין. והנה עודם מדברים, והנה קרבה אליהם וירדו אל היבשה. ויאמר הזקן להבחור החתן: "הלא הבאתים אליך והצגתים לפניך."

וייקחם החתן מידם ויוליכם לבית המשתה והרב חמיו מחריש ומשתאה. ויבואו הביתה לעשות הנישואין. ואביו ואמו דואגים ונאנחים. ואינו נכנס שום שמחה בלבם בזוכרם בנם חמודם. ויברכו ברכת אירוסין. והתחילו לקרות הכתובה בין ברכת אירוסין לברכת נישואין. ויט אוזנו החסיד רי פנחס וישמע ששם החתן אברהם בן פנחס. ויך לבו בקרבו ויאמר בלבו: מה זאת עשה האלהים לנו בזה המקרה שיהיה שם החתן כשם בני ושם אביו כשמי להזכיר לנו את צרתנו ולעורר דאגת בנינו. והתחילו הדמעות נוזלות מעיניו. וגם אשתו לעומתו נגד פניו.

וישא עיניו החתן וירא אותם והנם זועפים ויאמר להם: "למה אתם עצבים?"

ויאמרו לו: "בחייך, תניח לנו בצערנו ואל תוסיף על דאגתינו. כי כשומעינו שם אביך כשמי ושמך כשם בנינו, תמהנו על המראה וזכרנו צרותינו."

ויאמר להם בהחבא: "אני בנכם אברהם."

וייפול על צואריהם ויחבק להם וינשק להם. ויפג לבם של אביו ואמו מרוב שמחתם. וינחם אותם וידבר על לבם עד השב רוחם בקרבם. ויפלו על צואריו וישקוהו ויבכו. ויאמר להם: "עתה לא עת האסף. ועתה תנו תודה לה' ותגילו ותשמחו בשמחתכם. ואחר כך אספר לכם כל המעשה."

וגמרו השבעה ברכות בשמחה רבה. והרב חמיו בראותו שהחסיד ר' פנחס המפורסם הוא מר מחותנם, גדלה שמחתו כמוצא שלל רב. ותכף אחר החופה שלחו והביאו את כל כלי ביתם ויתקבצו כלם כאחד וילכו יחדיו לעיר הקודש ירושלים תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, ובהיכנסם עשו לעניים סעודה גדולה. ויחלקו צדקה לעניי ארץ ישראל כפי מסת ידם. ויהיו שם בהשקט ושלוה כל ימיהם עד זקנה ושיבה.

עד כאן המעשה הנורא של רבי פנחס, זכרונו לחיי העולם הבא.

 ‏כן הקב"ה יוציאנו מכל צרותינו. ויקבץ נפוצותינו תוככי עיר הקדש ירושלם תבנה ותכונן משוש לבנו, בעגלא ובזמן קריב ואמרו אמן.

תועלתיות הנלמדות ממעשה רבי פנחס ז"ל

‏זה יצא ראשונה. להודיענו שאין האדם יכול לברוח מגזרותיו, שהרי ר' פנחס הקדוש עם כל זכותו ותורתו, לא היה כוח בידו לבטל גזירת בנו שהיתה מכוח מזלו ומערכתו.

שנית, למדנו כוחה של צדקה והענווה ושיהיה האדם סבלן. ולא יכעוס עם שום אדם שבעולם. שהרי ר' פנחס בעבור רוב צדקתו וענוותנותו וסבלנותו שעשה ושסבל מאותו עני שהיה צועק ביום הסעודה, על ידי זה נתבטלה גזירת בנו ממיתה עולמית. שאותו העני היה הס"מ (=סתא מסאבותא) כדי לנסותו והכביד עליו לראות אם יכעוס או יבעוט בו. וכשראהו עומד בצדקו ולא יכול לו, חלף הלך לו. ונזדמן לו אליהו ז"ל והוליכו לגן עדן במקום גיהנם והיה תמורתו. שאותו הצער נתחלף להם במקום מיתתו. ואחר כך שמחו כפליים באחריתו.

שלישית, למדנו כמה קשה מדת הגאווה ועונש מי שעובר מצוות כבוד אב ואם. שכשעבר בנו מצוות אליהו, עברו עליו צרות צרורות. לולא שבזכות אביו וזכות תורתו הגין עליו ונסלח לו. ובחזרתו בתשובה על אלו הדברים, הצילו ממצולות ים ממוות לחיים.

רביעית, למדנו שלא ישא האדם אשה לשם ממון. אלא ישתדל שתהיה בת תלמיד חכם וצנועה וכו' שזהו העושר האמיתי לזכות לבנים צדיקים שהכל הולך אחר האם זרע קדש מצבתה.

חמישית, למדנו שלא יהיה האדם כפוי טובה ובפרט למי שהטיב עמו בעת צרתו. כמו שראינו ‏שעשה בנו של רבי פנחס הנזכר בציווי אליהו הנביא זכור לטוב.