לדף השער

מנחת כלולות

הנסיך אברהים

"כך" אמר מספר הסיפורים לשומעיו המשתאים "שב המלך ותפס ברסן השלטון הוא שלט בממלכה בחסד ובחכמה וכל נתיניו רחשו לו אך כבוד והערכה. נניח לו עתה במצבו זה ונראה מה עלה בגורל המלכה והסוחר אשר פרש עליה את חסותו.

אותו סוחר היה ממקורבי בית המלכות ונחשב אורח רצוי בארמון. לעיתים מזומנות היה נוהג לסור לשם ולהביא למלך מנחה: בשמים, אבני חן וחפצי אומנות נדירים שרכש במסעותיו.

כאשר שמע הסוחר כי מלך חדש עלה על כס השלטון, סר לארמון כדי להכירו פנים אל פנים ולחלוק לו כבוד. המלך קיבל את פניו בסבר פנים יפות, שוחח אתו קצרות וארוכות ועד מהרה הפכו השנים לידידים בלב ונפש. המלך אהב להאזין לסיפוריו של הסוחר, נהנה מחכמתו ואף התייעץ עמו בכל הקשור לניהול עניני הממלכה.

באחד הימים חזר הסוחר ממסע ארוך להודו וכמנהגו סר לבקר את המלך בארמונו ואף הביא לו מנחה – תוכי צבעוני בעל נוצות הדורות.

"תוכי זה" אמר הסוחר "הוא עוף יקר המציאות. אין הוא מרבה לדבר, אך בניגוד ליתר התוכים החוזרים בלי להבין על דברים ששמעו, יודע תוכי זה לספר סיפורים ולהשיא עצות."

המלך חייך והודה במלים חמות לידידו הסוחר על המתנה יקרת הערך, אך הסוחר הבחין כי משהו מציק למלך ומעכיר את רוחו. לאחר שעה קלה פנה הסוחר אל המלך ואמר לו: "אדוני המלך, הנה הפכנו שנינו לידידים קרובים ואתה מתייעץ עמי בכל עניני המדינה ואינך מסתיר ממני דבר. שמתי אל לבי כי אף ששולט אתה בממלכה גדולה, מוקף אנשים נאמנים ולא חסר לך דבר, יש איזו נימה של עצב השורה על פניך ומעידה כי משהו מטריד את מנוחתך. אינני חפץ להטרידך ולהוציא ממך את סודותיך, אך אם יש משהו שאוכל לעשות כדי להפיג קמעא את יגונך ולשמח את לבבך אעשה זאת ברצון. הרי יודע אתה כי מזדמן אני במסעותי לאיים נדחים ולארצות רחוקות ואם חשקה נפשך בדבר כלשהו, יהיה נדיר ככל אשר יהיה, אעשה כל מאמץ להביאו לך!"

למשמע הדברים האלה עלתה בת צחוק על פני המלך.

"אכן צדקת באומרך כי עצב נסוך על פני ומעכיר את חדרי לבי." אמר לו, "רבות סבלתי בחיי והזמן החולף לא הגליד את פצעי לבבי, איבדתי את היקר לי מכל ואין תשלום לאבידתי ושום אוצר שבעולם לא ינחמני מיגוני זה. אך למה זה נרבה דברים ונעלה נשכחות. מה שהיה היה ולא ישוב. כאשר עליתי על כס השלטון קיוויתי כי דבר זה יקרבני למטרתי וכי בעזרת כוחי ועושרי אוכל למצוא את אשר איבדתי, אך עד כה לא נשאו מאמצי כל פרי."

המלך פסק מדבורו ושקע במחשבות והסוחר ישב לצדו בשקט ועת רבה לא הוציא הגה מפיו.

לבסוף, נשא ראשו, הביט במלך ואמר: "יודע אני כי לא קלים היו חייך וכי עברו עליך תהפוכות וניסיונות רבים, אך דע לך כי כל יום חדש הוא תחת השמש ואם גם נדמה לך שהגורל מתנכר אליך וכל תקוותיך נכזבו, אף על פי כן אל תתן לתקווה לדעוך ואל תרפה ממטרתך לרגע אחד. נסתרים דרכי הבורא ואיש לא ירד לעומקם, אך אחת למדתי בימי חלדי: הנחן בעוז ובאורך רוח, יגבר על כל מכשול וישלים חפצו כאשר ארע לנסיך אברהים אשר איבד את אהובת לבו ושב ומצאה לאחר שהתמיד במאמציו ולא התייאש."

"ומהו סיפורו של אברהים?" שאל המלך, והסוחר פתח וסיפר:

בשכבר הימים היה בתימן מלך אשר הכריז מלחמה על הכופרים. שלושה ימים ושלושה לילות נמשך הקרב. צבא הכופרים הוכה שוק על ירך והמלך עטור הניצחון פנה לשוב לעירו ולארמונו. אך כאשר חזרו הכל משדה המערכה גילה המלך כי בנו, הנסיך אברהים, לא שב עם יתר אנשי המלחמה.

מיד פקד המלך על הווזיר הראשי לצאת עם מלווים אחדים אל מקום המערכה ולחפשו. זמן מה חיפשו אותו הללו, אך לא מצאו דבר. לפתע הבחין הווזיר באוהל שחור על אחת הגבעות. הוא ניגש לשם, הפשיל את המסך שעל הפתח וגילה את הנסיך אברהים יושב לצדה של נערה יפה כירח במלואו. הנסיך שוחח אתה וסעד לבו בחברתה ונראה היה כמי שנהנה הנאה מרובה.

הווזיר נכנס לתוך האוהל ופנה בלי שהיות אל הנסיך: "כיצד יתכן שאתה יושב כאן ומבלה זמנך בנעימים בעוד המלך והצבא כולו חרדים לגורלך ומחפשים אותך בכל פינה! הנח את עיסוקיך ובוא עמי מיד לארמון."

הנסיך נשא עיניו אל הווזיר ואחר כך אמר בתקיפות: "לא אסכים לשוב לארמון בטרם ייחתם חוזה נישואין ביני לבין נערה זו!"

הווזיר המופתע החל לדבר על ליבו של הנסיך במלים רכות ולבסוף הצליח לשכנעו לחזור עמו יחד לארמון. הוא הבטיח לו כי לאחר מכן ישובו לאוהל לקחת את הנערה.

הנסיך והווזיר חזרו לעיר הבירה, התייצבו לפני המלך וסיפרו לו על כוונותיו של הנסיך. המלך הקשיב ברוב עניין ולאחר ששאל שאלות אחדות וחקר את הנסיך, נתן לו את ברכתו והורה לו להביא את הנערה לארמון כדי לחתום על חוזה הנישואין.

כאשר הגיע הנסיך עם הפמליה המלכותית למקום האוהל, גילה להוותו כי האוהל נעלם וכל מה שנותר במקום היה ערימת חציר. מתחת לערימה היה חבוי נטיף סוכר. בראותו זאת הבין הנסיך כי הנערה נעלמה ואיננה. הוא געה בבכי וקרע את בגדיו מרוב צער. אחר כך התעשת ושב העירה עם מלוויו.

כשהגיעה הידיעה לאוזני המלך קרא לווזיר הראשי ואמר לו: "עליך לפענח את החידה ולגלות בכל מחיר מה פשר ערימת החציר והסוכר שהוצנע תחתיה."

"אדוני המלך" אמר הווזיר "תן לי ארכה של ארבעים יום ואני אעשה כמיטב יכולתי להסיר את הלוט מעל התעלומה."

למחרת היום שוטט הווזיר רכוב על סוסתו בחוצות העיר. בהגיעו לבזאר ראה נער קטן משחק עם דרוויש צעיר. הווזיר התקרב כדי להתבונן במשחקם. לפתע נטל הדרוויש הצעיר אבן, זרק אותה על סוסתו של הווזיר ועקר את עינה הימנית.

הווזיר נמלא חימה: "מדוע פגעת בסוסתי ועקרת את עינה!"

"אדוני הווזיר" השיב הדרוויש "סוסתך נושאת ברחמה סייח צעיר עיוור בעינו הימנית. עקרתי את עינה הימנית של האם כדי שתדמה ליוצא חלציה!"

הווזיר המופתע פקד להרוג את הסוסה ולבדוק את הוולד שבקרבה. הוא נוכח לדעת כי הדרוויש הצעיר לא טעה; הוולד היה עיוור בעינו הימנית.

הווזיר שמח על שעלה בידו למצוא אדם צעיר הרואה את הנסתר מעיני כל והוא פקד להביא את הנער לארמון.

כאשר הובא הדרוויש הצעיר לפני המלך סיפר הווזיר את אשר ארע בשוק.

"נערי" אמר המלך בפנותו אל הדרוויש הצעיר "אומרים עליך שאתה רואה את הנסתר מעין ומפענח תעלומות. אם תדע לגלות את פשר החידה שחדה הנערה לבני, אעשירך עושר רב!"

"הוד מלכותו" השיב הדרוויש "כדי לפענח את החידה זקוק אני לשלושה צורפים מומחים."

עד מהרה הובאו בפקודת המלך שלושה צורפים בקיאים במלאכתם והדרוויש פקד עליהם להכין שתי תרנגולות ותרנגול אחד, כולם עשויים זהב ומקושטים באבנים יקרות. מקץ חמשה ימים השלימו הצורפים את מלאכתם והביאו את פסלי הזהב אל הארמון. הדרוויש פקד לאכוף שני סוסים אבירים האחד לו עצמו והאחר לנסיך אברהים. הוא ארז את ציפורי הזהב יחד עם תכשיטים נוספים בכיסי האוכף ובברכת המלך יצאו שניהם לדרך.

לאחר ימי מסע אחדים הגיעו הנסיך ובן לווייתו אל סמרקנד. הם ניערו מעליהם את אבק הדרך, לבשו בגדים חדשים ונכנסו בשערי העיר. בשוטטם ברחובות ההומים נוכחו לדעת כי העיר כולה מוארת באור יקרות. אשה זקנה נזדמנה להם בדרכם והם ברכו אותה לשלום. "אנו עוברי אורח מארץ רחוקה." אמרו לה "הגענו לכאן לא מכבר וטרם מצאנו מקום ללון בו הלילה. האם תוכלי להליננו בביתך?"

"אם תשלמו לי את שכרי, אשמח לעשות כן."

הנסיך והדרוויש לוו את הזקנה לביתה ובדרך קשרו עמה שיחה:

"על שום מה מוארת כל העיר?" שאלו אותה.

"המלך ובתו עומדים לשוב ממסע הצייד וכל תושבי העיר שמחים לשובם ויוצאים כנהוג לקבל את פניהם בפרחים ובמתנות."

"ומדוע אין גם את יוצאת לקבל את פניהם עם כל היתר?"

"אין לי דבר להציע לנסיכה." השיבה הזקנה.

"אם כך אולי נוכל אנו להיות לך לעזר" אמר הנסיך אברהים והוא פקד על הדרוויש לערוך מגש זהב ועליו תכשיטים ועל ראש ערימת התכשיטים הציב אחת מתרנגולות הזהב.

"קחי מתנה זו לנסיכה" אמר לזקנה "אך אם תשאל אותך מה ערכה עני לה בזו הלשון: ערכה של מתנה זו הוא חבילת חציר ונטיף סוכר."

בשמחה רבה נטלה הזקנה את המגש ונשאה אותו לארמון המלך.

"הו, איזה תכשיטים יפים!" אמרה הנסיכה בראותה את המגש. "מה ערכם ומה תרצי לקבל עבורם?"

הזקנה השימה עצמה כמהססת ולבסוף השיבה בשפל קול: "ערכם כערך חבילת חציר ונטיף סוכר."

בשומעה זו נמלאה הנסיכה כעס והורתה לעבדיה לכרות ענפי שקדים, לחבוט בזקנה ולגרשה מן הארמון. הזקנה המוכה שבה לביתה וסיפרה לאורחיה על הקורות אותה.

"מה דעתך?" שאל הנסיך את הדרוויש למשמע הדברים.

"זהו רמז" השיב הדרוויש "עלינו לשים פעמינו אל גן השקדים המלכותי!"

בבואם לשם גילו השנים גן נהדר למראה, מואר כולו. במרכז הגן ניצבה מיטה רחבה.

"עלה על המיטה ושכב בה" אמר הדרוויש לנסיך, "אך תן דעתך לשמור על ערנותך לבל תירדם!" הוא עצמו התחבא בין העצים.

כאשר ירד הלילה הגיעה הנסיכה לגן בלוויית עבדיה והתקרבה אל המיטה. שם על סדיני המשי ראתה בחור צעיר יפה תואר שוכב ישן. די היה לה במבט אחד כדי להכיר בו את הנסיך שריתק אותה בשיחתו בפגישתם באוהל שליד שדה הקרב. היא שילחה את עבדיה מעל פניה, עלתה על המיטה והחלה לחבק ולנשק את הנסיך, אך הלה ישן שנת ישרים ולא התעורר כלל. הנסיכה שנפגעה מאדישותו הניחה שתי גולות משחק בכיסו ואמרה: "קח לך גולות אלה. לתינוק שכמותך יאים משחקי ילדים ולא משחקי אהבה!"

הנסיכה קראה למלוויה ויחד עמם עזבה את הגן. כאשר התרחקה משם הנסיכה, ניגש הדרוויש אל המיטה, עורר את הנסיך משנתו והובילו חזרה לביתה של הזקנה. בדרכו לשם הוציא הדרוויש את הגולות מכיסו של הנסיך ואמר: "ראה את הצעצועים הללו שהותירה בת המלך בכיסך בעת שישנת. היא רומזת לך שעודך ילד ולא גבר. היא חיבקה ונישקה אותך, ואתה לא התעוררת כלל! החמצת את ההזדמנות, אך על חלב שנשפך אין טעם לבכות."

הנסיך נעצב אל לבו בהבינו את אשר ארע, אך הדרוויש עודד את רוחו: "אל תתייאש. עוד נמצא מוצא!"

למחרת שב הדרוויש ונתן לזקנה מגש תכשיטים ועל ראש הערימה הציב את תרנגולת הזהב השנייה.

"לכי אל הנסיכה ומסרי לה את המתנה וכאשר תשאל לערכה, השיבי לה: ערימת חציר ונטיף סוכר."

הזקנה עשתה כמצוותו. היא הביאה את המתנה לבת המלך והניחה אותה לרגליה. הנסיכה שבחה והללה את המתנה ואחר כך שאלה לערכה.

"חבית חציר ונטיף סוכר."

גם הפעם זעמה הנסיכה על התשובה וציוותה להלקות את הזקנה בענפי רימונים ולגרשה מן הארמון.

דוויה וחבולה שבה הזקנה אל אורחיה וספרה להם על תלאותיה. מיד מהרו הנסיך והדרוויש אל גן הרימונים המלכותי. בהגיעם לשם מצאו את הגן מואר כולו ובמרכזו מיטה רחבה ועליה מונח סייף.

"תן דעתך" אמר הדרוויש לנסיך "אם תירדם תסיר הנסיכה את ראשך בסייף הזה. אל תניח לשינה להשתלט עליך!"

הדרוויש פצע את אצבעו של הנסיך וזרה מעט מלח על הפצע. "שכב על המיטה. הכאב באצבעך לא יניח לך להירדם עד אשר תגיע לכאן הנסיכה."

הפעם ציית הנסיך לעצת הדרוויש ונותר ער עד אשר הגיעה לשם הנסיכה בלוויית עבדיה. הנסיכה שילחה את מלוויה לדרכם וניגשה אל המיטה. היא שמחה למצוא את הנסיך ער, התקרבה אליו וחיבקה אותו והנסיך השיב לה בחיבוק ונטלה בין זרועותיו. כל הלילה שכבו השנים חבוקים על המיטה והחליפו מלות אהבה ולפנות בוקר נרדמו.

כאשר עלתה השמש יצא הדרוויש ממקום מחבואו. בהתקרבו אל המיטה נוכח לדעת כי שני האוהבים ישנים בשלווה וכי מישהו התגנב לשם בחשאי ואסר אותם בחבלים למיטה בלי שהללו יחושו דבר.

הדרוויש עורר אותם משנתם והנסיך אברהים היה מופתע מאוד.

"אינני מבין על מה ולמה קשרו אותנו למיטה?"

"אני יודעת את התשובה." אמרה הנסיכה, "יש לי בן דוד שביקש את ידי ואני השבתי פניו ריקם. הוא בא בודאי לחפשני ובראותו אותי בחברתך נתלקחה קנאתו והוא זומם להבאיש את ריחי בעיני המלך ועל כן קשר אותנו למיטה בטרם ילך."

הדרוויש מיהר להתיר אותם מאסוריהם. "חזרי מיד לארמונך." אמר לנסיכה "ואם יחקרו אותך היכן היית הלילה, אמרי שלא יצאת כלל מחדרך."

הנסיך והדרוויש חזרו לבית הזקנה. הדרוויש סיפר לה את אשר ארע והוסיף: "בואי אתי, אַת ובעלך הזקן אל גן הרימונים."

כאשר הגיעו לשם פקד עליהם הדרוויש לשכב על המיטה. הוא נטל את החבלים ואסר בהם את שני הזקנים למיטה.

"עצמו עיניים" אמר להם "והשימו עצמכם כישנים. כאשר יבוא מישהו ויעיר אתכם שאלו אותו על מה ולמה אסר אתכם למיטה."

הדרוויש הותיר אותם קשורים למיטה והתחבא בקרבת מקום. כעבור שעה קלה הגיע לשם המלך בלוויית בן אחיו. הזקנים בראותם אותו החלו לבכות ולצעוק. כאשר ראה המלך את שני הזקנים הקשורים שאל בהפתעה: "מה מעשיכם כאן?"

"אנחנו זוג זקנים חסרי ילדים." השיבו השנים "סיפרו לנו כי אם נישן לילה אחד על המיטה שבגן הרימונים תסור מעלינו קללת העקרות. הלילה באנו לכאן לישון על המיטה ולעת בוקר מצאנו עצמנו אסורים בחבלים אליה.

המלך ציווה על עבדיו לשחררם ובפנותו אל בן אחיו אמר בכעס: "מדוע שקרת לי? רצית לפגוע בכבודה של בתי ולהעליל עליה עלילת שווא!"

הזקן והזקנה הודו למלך על ששחררם ויצאו מן הגן. עד מהרה הצטרף אליהם הדרוויש. הוא הכין מגש נוסף של תכשיטים ואבני חן והפעם שם בראש הערימה את תרנגול הזהב.

"לכי אל הנסיכה והביאי לה את המגש." אמר לזקנה "אם תבקש ממך הנסיכה לשבת ולארח לה לחברה אמרי לה שאת ממהרת כיון שיש שני אורחים בביתך שהגיעו מארץ רחוקה ועוזבים בקרוב את העיר ואת צריכה לדאוג להם לצידה לדרך."

הזקנה באה לארמון ומסרה לה את התשורה.

"שבי והתארחי אצלי." אמרה לה הנסיכה, אך הזקנה לא נענתה להפצרותיה. "עלי להכין צידה לדרך לשני אורחי העומדים לעזוב את ביתי בקרוב."

"קחי אותי אליהם" ביקשה הנסיכה "ברצוני להכירם."

הזקנה נענתה לבקשתה והנסיכה עטתה על פניה צעיף ויצאה לדרך.

כאשר הגיעה הנסיכה לבית הזקנה שמח הנסיך לבואה. הוא בילה בחברתה, שתה לחייה ותינה עמה אהבים. כאשר ירד הערב רצתה הנערה לשוב לארמון. לפני צאתה התווה הדרוויש הצעיר בזריזות רבה סימן על מצחה בדיו שאינו נמחק בקלות. הנסיכה שבה לארמון וכל הלילה הגתה בנסיך על משכבה.

כאשר עלה השחר יצא הדרוויש הצעיר מן הבית, התקרב לארמון המלך והחל זועק: "מי ייתן ותחרב העיר הרעה הזו שבה חומסים עוברי אורח תמימים וגוזלים את כספם!"

המלך, שזעקות הדרוויש הגיעו לאוזניו, קם ממשכבו, יצא מהארמון ושאל: "דרוויש קטן, מה ארע לך?"

הדרוויש בדמעות בעיניו השיב: "אמש הגעתי לעירך ומישהו התנפל עלי, הכה אותי וגנב ממני את כל כספי. אם אראנו אכירנו מיד כי הותרתי סימן על מצחו!" והוא תאר באוזני המלך את הסימן שסימן על מצחה של הנסיכה.

המלך פקד להביא בפניו את כל האנשים והנשים בעיר שיש כתם או סימן כלשהו על מצחם ולהעבירם בסך לפני הדרוויש. אך זה האחרון נתן בהם מבטים חטופים ומיד פסק: "לא. לא זה האדם שסימנתי."

לבסוף הובאה גם הנסיכה לפניו. הדרוויש התבונן בסימן שעל מצחה ומיד אמר: "הנה היא הפושעת! היא זו שגזלה את כספי!"

המלך נמלא חימה: "איש בממלכתי לא יהין לפגוע בזרים תמימי דרך. כל העובר על החוק ייענש ולו גם בתי שלי. קחו אותה והוציאוה להורג!"

"ואתה" הוסיף בפנותו אל הדרוויש "תקבל ממני זהב ואבנים יקרות חלף הממון אשר נגזל ממך."

הנסיכה הבינה את מזימתו של הדרוויש ולא אמרה דבר. הדרוויש דחה את מתנותיו של המלך באומרו: "אין לי חפץ בזהב ובאבנים טובות. כל מה שאני מבקש הוא שתמסור לידי את הפושעת כדי שאוכל להענישה כרצוני."

המלך נענה לו והדרוויש נטל את הנערה עמו, יצא מן הארמון והוביל אותה לביתה של הזקנה.

הנסיך אברהים הודה לזקנה על עזרתה והעניק לה כסף וזהב ביד רחבה. אחר כך יצאו השלושה לדרך אל תימן.

בבואם לתימן יצאה כל העיר לקראתם והריעה לזוג המלכותי. בכל מקום חגגו את שמחת כלולות הנסיך אברהים עם הנסיכה מסמרקנד והם חיו באושר ובילו ימיהם באהבה ובתענוגים. כשזקן המלך הכתיר את בנו אברהים למלך תחתיו בעוד שהדרוויש הצעיר נתמנה לראש הוזירים.

לסיפור הבא

לסיפור הקודם

לאתר האינטרנט של מרכז מס"ע