מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף קודם

 

 

 


 

 

 

זיכרונות ילדות של ישראל פרץ משכונת אהל-משה בירושלים

 

השכונה שלנו

‏השכונה, שבה גדלתי והייתי לאיש, היא שכונת "אוהל משה": אחת השכונות הראשונות שנבנו מחוץ לחומות ירושלים בשלהי המאה שעברה. עלילות הרבה נרקמו בשכונה זו, ורבות אפשר לספר על אנשיה. לפני שאפתח בזיכרונותי, אתאר מעט את תושביה של השכונה, את אופייה וצורתה.

שכונת "אוהל משה" נבנתה כמין גטו קטן, שבתיו הקיצוניים נוגעים זה בזה ויוצרים מעין חומה. רוב הבתים היו בני קומה אחת, ומיעוטם – בעלי שתי קומות, וקירותיהם עבים מאוד. שישה שערים לשכונה, והם קיימים עד היום: השער הראשי בצפון השכונה; מעליו מתנוסס שלט, חקוק באבן, ובו מצוין שם השכונה ­על שמו של השר משה מונטפיורי, שתרם מכספו להקמתה. שני שערים נוספים לה במזרח, שניים במערב ואחד בדרום. בלילות נסגרו השערים על מנעול ובריח.

שומר ערבי נאמן מונה לשמור על השכונה בלילות, ומקום מגוריו היה בצריף שליד הבור הגדול; על-כן כונה הבור "אל פוזו דיל חאג' '', כלומר: הבור של החאג' מלבד בור זה היו בשכונה חמישה בורות נוספים, שמימיהם חולקו בין התושבים. בשנים של בצורת חילקו את המים במנות, לפי מספר הנפשות בכל משפחה.

שלושה גנים עיטרו את השכונה, ולכל אחד מהם סיפור משלו. הראשון היה מול השער הראשי. צמחו בו עצי-פרי – תות, אגסים ועוד. זוכר אני במיוחד עץ לימון אחד, שכל הילדים נתנו בו עיניהם שכן מספר לימוניו עלה על מספר העלים שלו. עצי-אזדרכת אחדים הוסיפו לגן יופי ונוי בעת פריחתם. גם הגדר הבנויה אבן וסורגי הברזל הצבועים שחור הוסיפו לחִינו. שני שערי ברזל נעולים העידו עליו, שאינו רשות-הרבים – כי אם שטח פרטי. מפתחות הגן נמסרו בידי הרב רפאל שאקו, שהיה אמור לשמור עליו מפני ילדים-מחבלים, המבקשים להתפרץ לתוכו. אך הגדר לא הועילה הרבה: אנו, הילדים, תמיד מצאנו דרך להיכנס פנימה.

‏הגן השני – מקומו היה באמצע השכונה. גן זה גבל בצריפו של השומר. מספר העצים בו לא היה רב, והוא שימש בעיקר למתיחת חבלים לתליית כביסה. גדר רחבה, ששימשה לנו גם ספסל, הקיפה אותו. מכל עצי-הגן חביב היה על ילדי השכונה עץ-חרוב, שצמח בקצהו. פרי לא נתן, אך גזעו התפשט והסתעף לכל הכיוונים כמין מדוזה, וכמעט כולם נהגו לטפס עליו.

‏אחד מגבאי השכונה, נסים פרג, שאותו כינינו "המתלונן הגדול", נהג לגרשנו מן הגן הזה – אף כי לא גרמנו כל נזק – ולהתאונן לפני הורינו. אלי, משום-מה, התאנה הגבאי יותר מלאחרים; פעמים רבות הענישוני הורי על לא עוול בכפי בגלל תלונותיו – עד שנוכחו לדעת כי אין בהן ממש והוכיחוהו על פניו.

‏זכור לי מקרה אחד במיוחד עם אותו גבאי: היה זה בליל ט"ו בשבט. אחת הדודות מסרה לידי גופייה, כדי שאצפין אותה במקום סתר על גבי עץ. ומדוע? כי באותם ימים האמינו, שזוהי סגולה להולדת ילדים; וכשם שט"ו בשבט מבשר את תחילת יצירת הפירות, כך תבאנה גם נשים עקרות פרי-בטן, אם תלבשנה בגד, שהיה על העץ בליל החג.

למחרת היום עם שחר, טיפסתי על העץ שבו החבאתי את הגופייה; כשירדתי והגופייה בידי – תפסני הגבאי, ובחרפות ובגידופים הובילני לבית-הורי. מרוב הלחץ שלחץ עלי בכפות ידיו נשארו בי סימנים כחולים למשך ימים אחדים. בדרך הביתה בכיתי מרוב כאב, והגבאי דחפני אל זרועות סבא קוריאל בצעקות-של-טירוף: ‏"הנה הפושע! הנה הכבשה התמימה שלכם! טרם האיר היום – והוא כבר מטפס על העצים!"

‏סבא, שהיה רודף-שלום, הרגיע אותו אט-אט. הוא הסביר לו את פשר מעשי, והוסיף כי הגיעה העת שיחפש לו קורבן חדש – שכן נכדו אינו היחיד המטפס על עצים.

‏הגן השלישי בשכונה היה משופע בעצי-אזדרכת ובשיחי ורדים, ואף-על-פי שהיה מסורג, היו שעריו פתוחים לכל. שבילים מיוחדים התוו את מקום מתיחת החבלים לתליית כביסה, ולכאן היו באות נשים מן השכונות הסמוכות – כל שכונה ביום המיוחד לה – לתלות כביסתן.

‏לא הרחק מאותו גן שכן כבוד בית-הכנסת הגדול אל-קאל-גראנדה, שהיה המפואר שבכל בתי-הכנסת בשכונות הסמוכות. ביתנו צפה לשם, וחלונותינו – מול חלונות האולם. לכן שימשו החדרים כעין עזרת-נשים בשבתות וחגים לשכנותיה של סבתא קוריאל.

בקומה התחתונה של בית-הכנסת היה התנור של כל השכונה. לידו גר השמש. תנור זה המה מנשים כל השבוע מבוקר עד ערב. האופה, סלמון אל-אורנרו, היה איש חביב מאוד והתייחס בסובלנות לנשים שהטרידוהו כל הזמן, אך זוכר אני שביום קיץ חם אחד הוא כה הזיע, עד כי ביקש מהנשים להתרחק כיוון שרצה לנשום קצת אוויר. אך הנשים לא זזו – כל אחת עם משאלותיה ובקשותיה. במקרה הזדמנתי לשם ממש באותו יום. הבאתי ביסקוטיקוס (מין מאפה) לאפייה. האופה איים שם לא תעזובנה הנשים את התנור הוא יוריד את מכנסיו. אמר ועשה! מצחיק היה לראות איך כל הנשים מתפזרות בבהלה, מהן צוחקות ומהן מתרעמות. אני נותרתי שם אחרון.

"אתה הבן של קוריאל?" פנה אלי, "עזוב את העוגות כאן ותגיד לסבתא שאני כבר אשים לב שהעוגות תאפינה יפה. לסבתא הייתה פרוטקציה אצלו.

 

‏ה"פוש" שהציל את אבא

בבית הורי הייתי השלישי מבין הבנים. שישה בנים היינו; אחי הצעיר, בנימין, נפטר בעודו תינוק. זוכר אני את היום שבו נולד: אבא קיבץ את כולנו, וקראנו פרקי-תהילים בחרדת-קודש, כי לאמא היו חבלי-לידה קשים. עם שחר, למרבה השמחה, נולד אחינו – ולכולנו רווח, כיון שאמא יצאה בשלום. אך בנימין לא האריך ימים. עם זאת, הולדתו הייתה לגבי רגע מיוחד, ומאז אותו מאורע נקל לי לרשום את זיכרונותי ברציפות.

‏שמות רבים נתנו לי שכנינו, אך איני חושב, שהיה בהם אפילו אחד, שהתכוון לגנאי: אל מורניקו – השחום; אל די לוס אוג'וס סין קרה – עיניים בלי פנים; הפיספיס, או אל פיספרטו – החתלתול השחור; ובעיקר כינוני אל איז'ו ‏דה קוריאל, כלומר: בנו של קוריאל, שם משפחת סבי מצד אמי. ימי ילדותי עברו עלי בגן-הילדים של הגננת שמחה, ששכן בחצר בית-הספר "אליאנס". ימי-אושר היו אלו, שבהם ביליתי זמני בשירים, בציור ובכיור בחמר מבוקר ועד ערב.

‏באחד הימים יצאו כל תלמידי בית-הספר וילדי הגן אל רחוב יפו, רחובה הראשי של ירושלים, לבושים בגדי-חג. במה גדולה נבנתה שם, ועליה ישבו נכבדי-העיר; ביניהם בלט איש נמוך-קומה, בעל זקן שחור. אנו, ילדי-הגן, ישבנו על ספסל למרגלות הבמה, ומשני צידי הכביש ניצבו תלמידי בית-הספר "כל ישראל חברים"; הכל ציפו לבואו של המלך הרם, שעד היום איני יודע מי היה. הגננת שמחה מסרה לידי זר פרחים גדול, וביחד עם עוד ילדה, לבושה בגדי-לבן – מסרנו שנינו את הזר למלך. יום זה אזכור עד אחרית ימי.

‏מאורע אחר, שנחרת בזכרוני, הוא גיוסו של אבא לצבא התורכי. זוכר אני, איך באה אמא, הוציאה אותי מן הגן, ויחדיו ירדנו לשער יפו. ברחבה גדולה שליד השער היו מאות מגויסים. חלקם יושבים, חלקם עומדים – ועל-פני כולם הבעת דיכאון, מחכים בשקט למר-גורלם. גם אבא היה ביניהם. אמא מסרה לידי חבילה קטנה, ובה חגורת בד שחורה, שנקראה "פוש", ואשר בה היו מעטרים את התרבוש – הכובע התורכי המקובל אז בארץ. אמא ביקשה ממני להתחמק מעיני המשמרות, להתערב בין המגוייסים, ולמסור את החבילה לידי אבא. בינתיים פנתה היא עצמה אל הז'אנדרם – קצין בדרגה גבוהה בצבא התורכי – ובידה מסמכים, שהעידו על כך שאבא הוא תלמיד חכם וגם מורה לתלמוד.

‏"שלמה פרץ, שלמה פרץ!" נשמע פתאום קול קורא.

‏אבא התייצב לפני הקצין, ואני נשרך בעקבותיו. הקצין חקר את אבא, ואמא עמדה מן הצד והקשיבה.

‏"איה הפוש שלך?" שאל הקצין.

‏"הנה", אמר אבא, שהספיק בינתיים להוציא את הפוש מן החבילה.

‏"ומדוע אינך לובש אותו?" המשיך הקצין בקול גערה.

"הסרתי אותו רק לרגע, כדי לסדרו", התנצל אבא, "ובדיוק עבר שוטר, ותפס אותי. הדבר קרה בחצר בית-הספר, אך הוא לא האמין לי והביא אותי לכאן."

‏"בסדר", אמר הקצין. "חבוש את הפוש, ואל תעז להורידו. ועכשיו – לך מכאן!"

הוא החתים את הניירות בחותם רשמי, ואנו יצאנו משם ביד רמה.

‏כל זה היה מעורפל בעיני, ולא הבנתי את פשר הדברים. אך כשהתבגרתי, התחוור לי העניין לאשורו: חגורת-הפוש העידה על בעליה, שהוא רב, או תלמיד חכם – והתורכים נהגו באותם ימים לא לגייס אנשים כאלה לשורות הצבא. אמא, הסתבר, הייתה זו שהתנגדה שאבא ישא את הפוש, מיום שקיבל הסמכה לרבנות.

‏מאז ולהבא כמעט לא עזב אבא את הבית. שבועיים-שלושה חלפו, והנה הגיעו הבריטים גם לירושלים, והשלימו את כיבוש הארץ מידי התורכים. אבא יצא לרחוב – וגם אחד מדודי, שהסתתר במוסנדרה (עליית-גג) במשך חודשים אחדים מפחד הגיוס, יצא ממחבואו – והכל נשמו לרווחה. אך על כך בהמשך.

 

כיבוש העיר

הבריטים הגיעו לשערי ירושלים. כל הלילה וכל היום נשמעו הדי ההפגזות על פרברי העיר. במוצאי-שבת הגיעה לביתנו משפחת גיני, שנסה מביתה מפחד ההפגזה, וביקשה אצלנו מחסה. הבית היה מלא מפה-אל-פה, והכל היו שרויים במבוכה; אך אדון גיני היה מחזק את רוחנו בדבריו: "עד אור-הבוקר ייכנסו הבריטים לתוך העיר. אתם עוד תראו!"

ואכן, כך היה. לאחר חצות נדם קול הפגזים, ודממה ירדה על העיר – השקט שלאחר הסערה. אך האיר היום ­ואני חמקתי מן הבית ורצתי לרחוב יפו, רחובה המרכזי של ירושלים. קולות רעש והמולה עלו באוזניי. טורים ארוכים של פרשים בריטים ויחידות רגלים עשו דרכם לעבר שער יפו. התחלתי להתקדם בכיוון הנגדי, לעבר שכונת "רוממה". בבואי לשם שמעתי פרש מריע בחצוצרה. החיילים הבריטים התייצבו בשורות מסודרות לטקס מיוחד, שבו מסר ראש עיריית ירושלים את מפתחות העיר לידי המפקד הבריטי.

‏ביקשתי להתקדם, אך חייל מזויין חסם את דרכי. בידי הייתה לחמנייה שנטלתי מן הבית, וטרם נגסתי בה.

מסרתי אותה לידי החייל – והוא הצטחק, לקח את הלחמנייה והוציא מתרמילו משהו, שנראה כחבילת מקרונים. "Take, take. Much, much!" אמר אלי, כלומר: "קח, קח! הרבה הרבה!"

לא הבנתי מה הדבר. ניסיתי לטעום ממנו. "לא, לא!" צחק החייל, "לא לאכילה." הוא הראה לי גפרורים, והבנתי, כי זה חומר הצתה, ובאמת כך היה. מאוחר יותר, כשחזרתי הביתה, מסרתי את ה"מקרונים" לאמי, ובמשך חודשים אחדים השתמשנו בהם כפתילות טבולות בשמן.

 

ימים ראשונים בחדר

‏סיימתי את תקופת הגן, ובאתי בשערי בית-הספר.

לאמיתו של דבר, לא היה זה בית-ספר רגיל – כי אם "חדר" בנוסח הספרדים, שנקרא "כותב-דל-חכם-מנשה". חכם מנשה היה מורה נוקשה, ולא היה אהוד על תלמידיו. מדי פעם נהג להעניש את התלמידים המתפרעים וסגרם במחסן הסמוך, שחלונותיו אטומים, ושגם בצהרי יום שררה בו אפילה.

הרבנית, לעומת זאת, הייתה אשה חביבה ומסבירת פנים. מדי פעם נהגה לחלק לנו סוכריות. אני נהגתי לקטוף כל בוקר פרח מן העציצים הרבים, שעיטרו את חצר ביתנו, ולהביאו לה מתנה. אולם לעתים רחוקות היה חפצי עולה בידי, שכן כמעט בכל בוקר הייתה נקרית על דרכי צעירה נחמדה, אחת מבנות השכונה – ובדרכי חיבה וחנופה הייתה מוציאה את הפרח מידי.

‏באחד הימים החלטתי לשים קץ לדבר. נטלתי ורד גדול מן העציץ, מילאתי אותו פלפל-שחור – ויצאתי לדרכי, מהלך לתומי, החומש ותרמיל-האוכל בידי השמאלית, והפרח בידי הימנית. במקום הרגיל צצה הגברת הצעירה. מיהרתי להגיש לה את הפרח, והיא הגישה אותו אל אפה, ושאפה עמוקות...

‏הייתה זו הפעם האחרונה, שביקשה פרח מידי. זמן רב נטרה לי טינה; אך לבסוף התפייסה, ושבה לברכני לשלום בעברי ברחוב.

‏באחד הימים ביקש המלמד לייסרני, על שהפרעתי בשיעור. לאחר ששילח את התלמידים לביתם, נעל אותי בתוך החדר הריק – והסתלק. המנעול לא היה גבוה, ואני לא התקשיתי להגיע אליו בקפיצה, אולם מבלי-משים נתפסה כף ידי במסמר חד שבלט מן הקיר. לקול צעקתי, באה הרבנית וחילצה אותי. היא חבשה את הפצע, לאחר שזרתה עליו מעט טבק לחיטוי, והחזירה אותי לביתי. לאחר אותו מעשה העבירוני לבית-הספר "דורש-ציון", שבו כיהן גם אבא כמורה לתלמוד ולחשבון בכיתות העליונות.

אבא לא שבע נחת מן ההוראה, כיון שהתקשה להטיל מרות על תלמידיו. לבסוף נטש אותה. את מעט הכסף שחסך, מסר לידי סבא קוריאל, ונכנס עמו לשותפות בחנות. מלבד זאת התעסק בכתיבת מכתבים עבור אלמנות ובענייני אפוטרופסות, ואת יתר זמנו בילה בישיבה.

 

‏אני עושה עסקה בחנותו של סבא

‏סבא קוריאל היה איש עני עד מאוד. הוא עלה עם הוריו מתורכיה, בהיותו צעיר לימים, והיה חובב ספר. הוא הרבה לעיין בספר הזוהר, וספרייתו הייתה גדושה ספרי קודש. לעתים, כאשר נחה עליו הרוח, היה קורא לפנינו מן הספר "מעם לועז", ספר האגדות והמדרשים הכתוב לאדינו – שפתם של יהודי ספרד, שהייתה לשון הדיבור בבית.

את רוב זמנו בילה סבא קוריאל בחנותו אשר ברחוב הנוצרים בעיר העתיקה, שם עסק במכירת דברי-סדקית. קונים בני כל העדות – יהודים, נוצרים, מוסלמים וארמנים – נזדמנו תדיר לחנותו, והוא היה אהוד על כולם. חנותו של סבא הייתה שייכת למנזר היווני שבעיר-העתיקה, ומדי שלושה חודשים שקל סבא לידיהם את דמי-השכירות.

‏סבא שלט בשפות רבות: יוונית, ערבית, ספרדית, צרפתית ותורכית, ואף אני קלטתי מלים אחדות ביוונית ובערבית. את ימות החופש הגדול אהבתי לבלות בחנותו של סבא. המיקח והממכר משכו את ליבי.

‏באחד הימים הופיע בחנותו של סבא אדם צנום, קטן-קומה, שהרבה לצחוק ולחייך. עיניו התרוצצו בלי-הרף בחוריהן, כבולשות אותנו ואת החנות.

‏"מה שלומך, חווג'ה מוסה? איך העסקים?" פנה בלבביות מופרזת אל סבא, אף שלא היה מכר או מודע לו מתמול-שלשום.

‏סבא התבונן בפניו, וכלאחר-יד פלט לעברי: "איזה נוכל, כנראה!"

‏"הִי לִי בֵּעָה" – כלומר, "יש לי סחורה" – אמר האיש, והוציא מכיסו דוגמאות של סרטים צבעוניים בגדלים שונים. "יש לי הרבה מן הסחורה הזאת, ואני מוכן למכור לך אותה בזיל-הזול."

‏סבא נטה לפקפק בדבריו, והשיב לו בחוסר-אמון: ‏"אולי גנבת?"

‏"לא, לא, יה חווג'ה מוסה, אללה יוסתור – ישמרני אלוהים מלעשות כדבר הזה! אבי הביא את הסחורה מסוריה, ויעץ לי לפנות אליך. אם תרצה, אלך ואביא את הסחורה, ולא – אפנה למישהו אחר."

‏"טוב", אמר סבא. "הבא אותה – ונראה."

‏הערבי יצא מן החנות. עברו שעות אחדות, והוא לא חזר. ‏היינו בטוחים, שכבר לא נראה אותו יותר – והנה הופיע וקופסת-קרטון ענקית בידיו. בתוך הקופסה היו מונחים הסרטים בחבילות ארוזות יפה, כחמישים מטר בכל חבילה, אך כמעט כולם מאותו סוג: סרטים מוזהבים, חסרי כל יופי וחן.

‏"מה אתה אומר?" שאל אותי סבא, כאילו התייעץ עם שותף-למסחר, מבין דבר.

‏אמרתי, כי אלה סמרטוטים ממדרגה ראשונה, ולעולם לא יוכל להיפטר מהם.

‏"מה אתה יודע?" אמר סבא, "הסחורה הזאת היא זהב! עוד תראה, איזה עסקים נעשה מהסרטים הללו!"

‏אבא לא נהג להתערב בנעשה בחנות, אך הפעם שינה ממנהגו והעיר לסבא, כי המצב הכספי שלנו קשה, וכי אין צורך להוציא סכום גדול כל-כך - עשרת אלפים גרוש – על סמרטוטים. אך סבא בשלו: "לסחורה הזאת יש ערך רב."

‏חלפה שנה, ולא נמצא קונה לסחורה. רק חבילות מועטות נמכרו. יום אחד - יום גשם כבד, סמוך לפסח ואני אז כבן שמונה או תשע – אמר לי סבא: "היום איני בקו הבריאות, וההליכה לחנות קשה עלי. קח את המפתח, וגש לחנות; פתח רק דלת אחת, ואל תמכור דבר – רק שהחנות תהיה פתוחה, ובעוד שעה-שעתיים תסגור ותחזור הביתה."

‏לא סירבתי, כי השהייה בחנות נעמה לי מאוד. אהבתי לנשום את אווירת המסחר, להקשיב להמולת ‏הרחוב, ולהתבונן בקונים המתמקחים על הסחורה.

‏ישבתי בחנות כשעתיים. הקור חדר לעצמותי, וכבר עמדתי לסגור את החנות וללכת, והנה הופיע הקוואס (השרת) של הכנסייה היוונית.

‏"היכן חווג'ה מוסה?" פנה אלי.

השבתי לו, שהוא חולה, אך אם ירצה השם – מחר כבר יהיה בחנות.

‏"אולי יש לכם בחנות סרטים ממין זה?" שאל, ובדברו הראה לי דוגמת סרט דומה מאוד לסוג הסרטים, שהיו בקופסה.

‏הוצאתי אחת מחבילות הסרטים המוזהבים, ששכבו אצלנו כאבן שאין לה הופכין, והסחורה מצאה חן בעיניו.

‏"תן לי דוגמא, ואביא אותה לבישוף." אמר, והוסיף: ‏"האם יש לכם סרטים רבים מן הסוג הזה?"

‏"נוכל לספק לכם כמה שתרצו," עניתי, "אך דע לך, כי הסחורה היא מטיב מעולה, ועל-כן יקרה! תן לי תשובה בדחיפות, כי הקור גדול, ואני עומד לסגור את תחנות."

‏חלפה מחצית השעה – והנה שב הקוואס ובשורה בפיו: תופרים מדים לפרחי כהונה, ודרושים להם מאות מטרים מן הסרטים המוזהבים. הוא לקח חבילה אחת לניסיון, ואני חזרתי הביתה, וסיפרתי את הדבר לסבא.

‏"אתה רואה," אמרתי בגאווה, "טוב שירדתי העירה לפתוח את החנות. עשיתי עסק טוב, ויתכן שניפטר מן הזהב שבתיבה."

‏וכך היה. העסקה נעשתה, והסחורה כולה נמכרה ברווח גדול פי עשרת מונים משוויה האמיתי.

 

לימודים ותעלולים

‏שהיתי בבית-הספר "דורש-ציון" תקופה קצרה מאוד. ‏תלמידיו של אבא הציקו לי, וגם מן המורה, הרב יהודה שאקו, לא שבעתי נחת. הוא לימד תורה בטעמי המקרא ונהג להענישנו על כל טעות קטנה בקריאה, במריטת אוזניים ובצביטות. גם ממני לא חסך שבטו, אם כי המעיט להכותני, כנראה מפני שאבא היה מורה באותו בית-ספר.

‏כיון שלאמא היו קשרים טובים עם אשתו של מנהל בית-הספר "למל" – בית-ספר שנחשב באותם ימים לאריסטוקרטי ביותר, ושבו למדו גרמנית החל מן הכיתות הנמוכות – הרי על אף ששנת הלימודים כבר החלה, ניאות המנהל לקבלני. עד מהרה השתלבתי היטב בכיתה, ומשכתי את תשומת-ליבם של המורים, הן בשל הישגי בלימודים, והן בשל היותי ראש וראשון לכל מעשי קונדס ותעלולים.

‏באחד הימים קיבלתי רשות לצאת לשירותים באמצע השיעור. יצאתי לחצר הריקה, והנה נחו עיני על מתקן הספורט – קורה שנשענה על עמודים בגובה שלושה-ארבעה מטרים, וממנה השתלשלו חבלים וטבעות. על אחד העמודים הותקן סולם. עליתי עד לשלב האחרון, זחלתי לאורך הקורה ונתליתי עליה ברגלי, כשראשי כלפי מטה. מבעד לחלון הפתוח שבקומה השנייה הבחנתי בתלמידי כיתה ב'. ילדי הכיתה השגיחו בי, וגם המורה נזעק לחלון ‏להתבונן במחזה.

‏שניות אחדות לאחר-מכן, כבר ניצב המורה לרגלי הסולם. "חזור לאחוריך לאט-לאט ורד!" שמעתי את קולו בוקע סמוך לאוזני. מילאתי אחר דבריו, ועוד בטרם הספקתי לרדת מן הסולם, וכבר החל המורה להכותני. אחר-כך הביא אותי לכיתה והמשיך להפליא בי מכותיו עם סרגל, עד שקול בכיי זעזע את כותלי בית-הספר. עד מהרה הועברתי לחדרו של המנהל, ושם נכלאתי עד בואה של אמא.

‏"בקש סליחה, והבטח לי שלא תעשה זאת שוב," דרשה אמא. אך אני מיאנתי.

‏המכות הנאמנות שקיבלתי הפילו אותי למשכב. ימים רבים שכבתי במיטתי, והרגשתי את דאגתם הרבה של כל בני הבית. יעקב אחי לא סר ממיטתי. לאחר שהחלמתי התחזק הקשר בינינו, ונהפכנו לרעים בלב ונפש. "מי ארמניקו", היה נוהג לכנותני בלשון חיבה, ‏כלומר: "אח קטן שלי".

יחד עם עוד שניים מאחי נהגנו כולנו לישון במיטה רחבה, שמעליה הייתה פרושה הנמוסיה – רשת מלמלה דקה להגנה מפני יתושים. מדי ערב הייתי נוהג לספר לאחי סיפורים דמיוניים לפני השינה. אני עצמי שכחתי אותם כמעט מיד; אך יעקב אחי זכר אותם לאורך זמן, ואף העלה חלק מהם על הכתב. יעקב הצטיין בכישרון ‏הכתיבה שלו.

יעקב עבר, בהשפעת חברים, לבית הספר "אליאנס"; ואני, כמובן, הלכתי בעקבותיו. בית-ספר זה היה תחנת-נדודי האחרונה. שם סיימתי את לימודי, ואף רכשתי את ידיעת השפה הצרפתית.

 

אני עובר ‏לספסל הקדמי בכיתה

 רוב השעורים בבית-הספר "אליאנס" ניתנו בשפה הצרפתית, ועל-כן התקשיתי בימים הראשונים לקלוט ולהבין את הנאמר. לפי הנוהג, שהזה מקובל אז בבתי-הספר הצרפתיים, נקבע מקום מושבו של התלמיד בכיתה על-פי הישגיו בלימודים. התלמידים המצטיינים ישבו לפנים, והנחשלים – בחלק האחורי של הכיתה. המורה לא הקדישה לי תשומת-לב רבה, ומקומי היה בספסל האחורי. והנה, יום אחד רכשה המורה כרטיס הגרלה במרוץ סוסים מצרי. כיון שלא התעניינה בי ביותר, שלחה אותי לבנק "עותומן" שבעיר העתיקה, לברר אם כרטיסה זכה בסכום כלשהו.

‏באתי לבנק, עברתי על רשימת הזוכים – וגיליתי, כי המורה זכתה בארבעים נפוליונים זהב: סכום עצום באותם ימים! בדקתי ושבתי ובדקתי, אם עיני לא רימוני; לבסוף ניגשתי למנהל הבנק. המנהל אישר את הזכייה ואף מסר לי טופס מודפס, ובו כל מספרי הזכיות.

קשה לתאר את קבלת הפנים, לה זכיתי מצד המורה. היא חיבקה ונישקה אותי, והזילה דמעות שמחה על לחיי. אחר-כך הוציאה ממחטה, ליטפה אותי בעדינות, ומחתה את עקבות דמעותיה מפני. חשתי עצמי ברקיע השביעי.

‏אך בכך לא נסתיים העניין. למרבה הפתעתי, נשתנה יחסה של המורה אלי מן הקצה אל הקצה: היא הושיבה אותי בספסל הקדמי, החלה לתת לי שיעורים פרטיים ללא-תשלום, וברשותם של הורי אף אירחה אותי פעמים רבות בביתה.

 

אני נגמל מעישון

סבא קוריאל נוהג היה מדי ערב, לפני ששכב לישון, בתום הקריאה בספר "הזוהר", או בספר "מעם לועז", להתקין לו סיגריות. הוא היה נוטל קמצוץ טבק מן הקופסה הקטנה, נותנו בנייר עטיפה דק ומגלגלו – ובן-רגע הייתה הסיגריה מוכנה. הייתה זאת מלאכת-מחשבת ממש. את הסיגריות סידר עשרים-עשרים בכל קופסה, והקופסאות נערכו כשורות חיילים על אדן החלון. שחצץ בין חדר ההורים לחדרו של סבא.

‏ על חטאי מודה אני היום: במשך תקופה ארוכה נהגתי לסחוב כל יום קופסת סיגריות, ולעשן בסתר את תוכנה עם חברים לכיתה. יום אחד, בעת שעישנו להנאתנו, חלף על פנינו המורה תג'ר. נדמה היה לנו שלא השגיח במעשינו – והיינו מבסוטים.

‏מסתבר שלא כך היה. המורה תג'ר חמור-הסבר דיבר צרפתית בלבד, ולימד טבע והסטריה בכיתות הגבוהות. על כן התפלאנו לראותו נכנס לכיתתנו, שכן רק לעתים רחוקות עשה זאת - בעת שהחליף את המורה לחשבון. רטט אחז בנו, כי ידוע היה שהוא ממהר להצליף בסרגל על תלמידיו. הוא נכנס לכיתה וציווה על כל התלמידים לעמוד ליד הלוח, עד שיושיב אותם אחד-אחד במקומות שבחר להם. לאחר שישבו הכל, הודיע המורה ברצינות חגיגית: "היום לא נעסוק בחשבון, כי אם בבריאות האדם!"

‏להפתעתי, הצית המורה סיגריה, ואמר: "רואים אתם, גם אני התחלתי לעשן בגיל רך. הדבר השפיע לרעה על התפתחותי הגופנית, הרעיל את ריאותי, גרם לי לעצבנות ולחוסר שקט, להזיות ולמחלות."

‏המורה תג'ר הוסיף והאריך בדברים על הנזקים, שגורם העישון לנפש ולגוף, ותיאר בצבעים קודרים את גורלו המר של כל המתמכר לעישון, כשהוא נועץ מבטו מפעם לפעם בי ובחברי לעישון. דבריו החדירו בנו פחד כה רב, עד כי אבד לנו כל חשק אפילו לחשוב על עישון.

‏עד המקרה הזה, לא אמר סבא קוריאל דבר על הסיגריות שנלקחו ממנו; אולם ימים ספורים לאחר מכן העיר באחת הארוחות: "אינני יודע, בזמן האחרון יש .סימן ברכה בסיגריות שלי. נראה, שאיני מרבה לעשן, כי הערימה הולכת וגדלה מיום ליום... "

 

חילול הקודש

‏השהייה בחנותו של סבא נעמה לי עד מאוד, ומעולם לא השתעממתי שם. קונים מכל הסוגים היו מזדמנים לחנות; ביניהם גם פלחים תמימים מן הכפרים שבסביבות ירושלים, שהיו סבורים בתמימותם, כי ניתן להשיג בחנות-בדים גם ירקות...

‏רוב בעלי החנויות ברחוב היו יהודים שסחרו בבגדים, בצעצועים, בדברי סדקית וכדומה. החנות מול חנותו של סבא הייתה שייכת לנוצרי, ובין שתי החנויות הפרידה הסמטה הצרה. כאשר לא היו קונים בסביבה, נהגו סבא ושכנו לשבת ולשוחח משני עברי הסמטה, ומעולם לא נלאיתי להקשיב לשיחתם.

‏בקצה הרחוב הייתה סמטה שפנתה ימינה לכיוון מסגד מוסלמי, וקצת הלאה ניצבה כנסיית הקבר הנוצרית – "אל הֶקְיַאמֶה", כפי שכונתה בפי הערבים. מגיל צעיר השתוקקתי לראות את הכנסייה מבפנים; אך ליהודי לא הייתה אז דריסת רגל במקום.

‏באחד הימים אזרתי עוז והתגנבתי פנימה. הסתובבתי ברחבי הכנסייה, והצצתי לכל פינה. שלושה כמרים חלפו על פני, אך לא שתו ליבם אלי. להוציא נוצריות אחדות עטופות שחורים, שהתפללו בקול נמוך, הייתה הכנסייה ריקה מאדם והיא הדהימה אותי בגודלה וביופייה.

כאשר עמדתי לעזוב את המקום, ראיתי שומר מוסלמי ניצב בשער. יראתי לצאת. ידעתי, כי אם יתפסני ­דמי בראשי. ברגע שראיתי, כי הוא עסוק בשיחה עם מישהו, ניצלתי את ההזדמנות ונמלטתי. אך השומר הבחין בי ורץ אחרי, כשהוא מזעיק עוברים ושבים לתפוס את היהודי שחילל את הקודש.

ראיתי את המנזר של הפטריארך היווני, ובצר לי – נכנסתי פנימה וביקשתי מחסה. למזלי, פגשתי שם את השרת, שבא ימים ספורים קודם לכן לחנותו של סבא לרכוש את הסרטים. הוא החביאני והלך לסבא, להודיע לו על המקרה. רק בערוב היום, ובליווי שלושה פרחי כהונה, נלקחתי לחנותו של סבא.

 

בית כנסת מעל לבריכה

באותו רחוב, שבו הייתה חנותו של סבא, גרה גם משפחת מאיר גיני; הם החזיקו בית-כנסת קטן, שחלונותיו פנו לבריכת חזקיה. בריכת חזקיה היא בריכה עתיקה בלב העיר העתיקה, המוקפת בתים מכל עבריה, ועל כן רק מעטים מבין המבקרים היום בעיר יודעים על קיומה. הבריכה הייתה יבשה, אך תמיד הרשימה אותי בממדיה. סבא פרץ, סבי מצד אבי, היה ידידו של סניור מאיר גיני, וגם כיהן בבית הכנסת שלו כחזן.

בחצר הבית גרה כל משפחתו של סניור גיני. הוא עצמו היה הסיטונאי הגדול ביותר בעיר, ומכר פירות יבשים, קטניות, אורז, סוכר ועוד. לעתים היה סבא פרץ, ידידו, עוזר על-ידו; בכל ליל שבת ובשבת עצמה היה עושה את דרכו הארוכה מ"אוהל משה" ועד לעיר העתיקה, כדי לעבור לפני התיבה בבית-הכנסת. קולו היה ערב מאוד. משה אחי נהג להילוות אליו; אך לעיתים, בבקשי לשמוע את תפילתו, הייתי מתלווה אליו במקומו.

 

‏המתיחות של האחד באפריל

‏האחד באפריל חל בשבת. היינו בעיצומה של הסעודה הראשונה, כאשר לפתע התדפק אחד מבניו של מוסא – בעל החנות שמול חנותו של סבא – על הדלת.

סבא נבהל: "מבשר רעות!" אמר בהתרגשות; ואכן, כך היה. הנער הודיע לסבא, כי החנות עולה בלהבות. אני, שחיבבתי מאוד את החנות, הצעתי לסבא שאלך יחד עם אחי הבכור יהודה לראות מה קרה.

‏"אני מוכרח ללכת אתכם," אמר סבא. "וכי מה תוכלו אתם, הילדים לעשות?"

‏דחופים ומבוהלים יצאנו לדרך. הגענו לשערי העיר העתיקה חסרי נשימה. שקט מוחלט שרר בשער יפו. נכנסנו בחיפזון לרחוב הנוצרים, ובאנו אל החנות – לא דובים ולא יער! החנות סגורה ונעולה, והכל שקט...

מוסא השכן קידם את פנינו והתנצל: "הייתה זו מתיחה של האחד באפריל. לא תיארתי לי, שאתה בעצמך תבוא. חשבתי לחמוד לצון עם הצעירים שבמשפחה!"

‏סבא לא השיבו דבר. נחנו בחנותו של מוסא כמחצית השעה, ופנינו לשוב לביתנו.

‏אך סבא כעס מאוד ולא היה גבול להתמרמרותו על המקרה, ואף התשלום לא איחר לבוא. חלפה שנה – וסבא שלח אותי לביתו של מוסא עם פתק בידי. האחד באפריל חל אותה שנה ביום ראשון, שבו לא נהג מוסא לפתוח את חנותו. סוחר בשם אלברנס כתב, לבקשתו של סבא, את הפתק בערבית, ובו רשום לאמור: "התקבל מברק מבנך, סלים. הוא נמצא בנמל יפו, ומחכה שתבואו לקבל את פניו. הדוור לא רצה למסור לידי את המברק המקורי, כי אין מוסרים מברקים לידיים זרות. על החתום: משה קוריאל."

‏למחרת היום בא אלינו השכן, וטענות בפיו: "חווג'ה מוסא, מה עוללת לי? גרמת לי לנסוע ליפו עם כל בני משפחתי. אני עייף ורצוץ, נופל מן הרגלים, ולא זו בלבד – הנסיעה עלתה לי הון כסף!"

‏"כן," השיב סבא, "אתה לא חמלת על זקן כמוני, ולא חסת על בריאותי; הן יודע אתה, שאני נכה ברגל, וההליכה קשה עלי. מאותה ריצה בשבת חשתי ברע ימים רבים. לך נגרם רק נזק כספי; הכסף בא והולך, אך בריאות – אין מוצאים בנקל."

 

על הידידות

‏חברים רבים היו לי, אך במיוחד התיידדתי עם נער ושמו משה, אשר היה לי כאח. באחד הימים הוגלתה משפחתו מן הארץ. היה זה יום עצוב לכל בני השכונה, אך חושבני כי איש לא הצטער כמוני. זוכר אני כיצד ניגש אלי אביו של חברי, אל טיו חיים (הדוד חיים), ליטף את ראשי ואמר: "אל תבכה פשה (פשה פרושו פחה; כך היו פונים אלי בלשון חיבה), עוד יחזור אליך חברך משה. כולנו נחזור!"

‏הפרידה הייתה קשה. ימים רבים עוד הוספתי לראות את משה לנגד עיני בהקיץ. עברו שנים, ומשפחתו של משה חזרה מגלותה. שוב חזר משה לפקוד את ביתנו. חלומות רבים רקמנו אז על תוכניותינו לעתיד, כאשר נגדל, אך כולם נגוזו. המציאות טפחה על פנינו, ורק הידידות נשארה.

 

כשבגרוש היה חור

‏חברי כינוני "בעל ההמצאות". וכל-כך למה? בחודש אלול נהגו בני השכונה להשכים קום באשמורת הבוקר, לאמירת סליחות בבית הכנסת. אני, שאהבתי שירה, לא החמצתי אף לילה. עם גמר התפילה נעים היה לשוטט בשוק "מחנה יהודה". בקצה השוק, בפינת רחוב יפו היו מתאספות המון ערביות כפריות שהציעו למכירה את מרכולתן: ענבים, תפוחים ופירות אחרים.

‏אני חבבתי סאברס. באחד הבקרים הלכתי לשוק יחד עם חברי, יעקב סלח. פניתי אל אחת מן הפלחיות ושאלתי למחיר. "עשרה בגרוש", השיבה לי והחלה לקלף את הסאברס. חמישה אכלתי אני וחמישה חברי. תחבתי את הגרוש לכף-ידה של המוכרת, אך מעשה שטן הגרוש נעלם. לא הועילו כל החיפושים בסל; הגרוש נעלם ואיננו.

‏ימים אחדים לאחר מכן שבתי והלכתי עם חברי יעקב באשמורת הבוקר לשוק. הפעם חשקנו ברימונים.

"בכמה?" שאלנו את הפלחית.

"שניים בגרוש", השיבה.

בחרתי שני רימונים יפים והושטתי לה את הגרוש. אך הנה, גם הפעם חזר המעשה על עצמו: הגרוש נעלם, וכל חיפושיה של הפלחית, שהפכה את מרכולתה ופשפשה בסלה, נסתיימו בלא-כלום. הגרוש היה כלא היה. אך מצפוני ייסרני; השבתי לה את הרימונים והלכתי משם.

‏את סודי לא גיליתי לאיש עד היום. ומה היה הסוד? בתקופת המנדט היה בגרוש חור, ואני ניצלתי זאת. קשרתי גומייה לגרוש, גומייה שנמתחה דרך שרוול המעיל עד אל מתחת לבית השחי. ברגע שהייתי תוחב את הגרוש לכף ידה של המוכרת, הייתי מרפה ממנו והגרוש היה נעלם בתוך השרוול...

 

כוכבים בצהרי יום

‏משחקי הילדים היו מגוונים ביותר וגם מתעלולים לא משכנו את ידינו. זוכר אני כיצד דיברנו באחד הימים על אסטרונומיה. לפתע צץ רעיון במוחי. "מי רוצה לראות כוכבים ביום?" שאלתי.

"איך אפשר?" תמהו החברים.

"אני אוכיח לכם שהדבר אפשרי," אמרתי. בחרתי באחד התמימים שבחבורה ואמרתי לו: "פשוט את מעילך והבט לשמים דרך השרוול. אם תתאמץ, תוכל לראות כוכבים."

הבחור התפתה ופשט את מעילו. בינתיים רמזתי לחברי, יעקב מזרחי, להביא כד מים. שניים מחברי אחזו בשרוול ובעוד הקרבן מסתכל כלפי מעלה ­יצקתי מלוא הכד מים על פניו ובגדיו. התעלול הזה עלה לי בסטירת לחי מצלצלת מהוריו של אותו חבר...

 

ייסורי אוהב

‏כבר סיפרתי לכם על אודות הגן, בו היינו מבלים ‏במשחקים ושעשועים. גן זה גבל בביתה של הגברת שרה אנג'ל, רעייתו של מנהל סניף הדואר ב"מחנה יהודה". משני דברים התפעלתי: מיופייה הרב של הגברת שרה ומקולה הערב. כאשר הייתה פוצחת בשיר, הייתי נוטש את משחקי, מתיישב מאחורי חלונות ביתה ומקשיב לזמרתה. חברי נהגו לקנטר אותי: "הנה באה שרה, אהובתו של ישראל!" אך אני לא שתי לבי ללעגם. שירתה הקסימה אותי ולא יכולתי להינתק משם.

‏סיפרתי לכם כבר על השילינג שקבלתי מסבא, באותו יום בו נשלחתי לשלם את דמי השכירות של החנות. בשילינג הזה קניתי צנצנת קיפלס – מין ממרח חריף וטעים – ובעודי יושב מול חלונה של הגברת אנג'ל ומקשיב לשירתה, ליקקתי אותו עד תום.

‏עד מהרה הרגשתי ברע, תקפו אותי כאבי בטן ובחילה עזה, ואני הקאתי את כל אשר אכלתי – הישר על אדן חלונה. הגברת אנג'ל הקימה קול צעקה גדולה ויצאה אל הגן, אך בראותה אותי שוכב על האדמה ומתפתל בכאבי בטן, מיהרה ולקחה אותי אל אמי ושתיהן ישבו יחד לטכס עצה מה לעשות.

‏"אין עצה ואין תרופה – אלא חוקן." פסקו הנשים. ולא הועילו כל בכיותי והתנגדותי. יחד עם עוד אשה צדקנית, הגברת חרוש, שנזדמנה למקום, הוציאו את זממן אל הפועל. כשרווח לי במקצת, התוודיתי בפני הגברת אנג'ל כי אוהב אני את שירתה, אך חברי מונעים ממני לשומעה.

‏"אל תתבייש, פשה," אמרה לי, "כשתרצה לשמוע את שירתי – היכנס ישר לחצרי ואיש לא יפריעך·"

כך נקשרו בינינו קשרי ידידות שהתמידו זמן רב.

 

תעלולי תשעה באב

באחד הימים, בעת ששהיתי בחנותו של סבא, נזדמנה לשם קונה וביקשה מחטים. סבא לא היה באותו רגע בחנות ואני ביקשתי מחיר הגבוה פי שלוש ‏מן המחיר הנכון. הקונה שילמה מבלי לעמוד על המקח וכשחזר סבא. ושמע על כך, השתאה מאוד. "כבר הוצאת לה את הנשמה!" אמר.

‏"אם כך," אמרתי, "תן לי חבילת מחטים אחת."

בכל חבילה היו עשר מחטים.

‏"לשם מה דרושות לך מחטים?" שאל סבא.

"סתם כך, שיהיה בבית."

‏"האם סבתא ביקשה?"

‏"לא," אמרתי, "אני עצמי זקוק להן."

‏סבא לא הוסיף לשאול ומסר לי את המחטים. בערב תשעה באב התאספנו יחד כמה חברים שומרי-סוד וקטפנו מלאי של פירות אזדרכת ירוקים. אחר כך חילקתי ביניהם את המחטים, ביקשתי מהם להשחיל בהן חוטים והסברתי להם את תוכניתי: "בשעת הקינות, כאשר מכבים את כל האורות בבית-הכנסת והמתפללים יושבים על המחצלות וקוראים את הקינות על חורבן ירושלים – יתגנבו הללו ויתפרו את מעילי המתפללים אל המחצלות. וכשיסיימו את מלאכתם – יתחילו להפגיז את הקהל בפירות האזדרכת!

חברי קיבלו את תוכניתי בהתלהבות, אך אני חששתי מאוד מתוצאותיו של מעשה קונדס זה ועל כן השמתי עצמי כחולה ולא באתי לתפילה. אך זוכר אני איך הצצתי מחלון ביתנו וראיתי את השערורייה שקמה שם. "אל איניטו די קוריאל!" צעק פרג הגבאי, "רק הוא מסוגל לעשות כדבר הזה!" אך הילד איננו... הסבירו לו שאני שוכב חולה בביתי והוא נרגע, אך מעונש לא נמלטתי: סבא חקר אותי על אודות המחטים, ואני – תכונה אחת הייתה בי: לא יכולתי להוציא דבר שקר מפי. סיפרתי לו את האמת וספגתי מכות נאמנות מאבי. ואילו סבא – הוא התייחס לעניין ביתר סלחנות...

 

נקמה

‏לאחר שנענשנו על תעלולינו מידו של פרג הגבאי, בקשתי דרך להתנקם בו. בקומה התחתונה של בית הגבאי התגורר הרב אורבך: רב אשכנזי, אדם נשוא-פנים ונחמד מאוד אשר התייחס לכל ילדי השכונה בחיבה רבה וממש אהב את ה"שקוצים", כפי שנהג לכנותנו.

‏הרב אורבך היה עורך טכסי נישואין. בחורף התקיימו החתונות בתוך ביתו ובקיץ – בגן מתחת לעץ החרוב, שעליו כבר ספרתי. בת יפה היתה לו לרב אורבך. אחד מאחי שם עליה את עינו. בת זו הייתה מופיעה ‏פתאום בביתנו ומחפשת את ניסים. "ניסים זה אני!" הייתי מכריז ומיד יוצא לרחוב למלא בקשתו של הרב ולקבץ "מניין" ועשרה גברים), לצורך טכס הנישואין של זוג צעיר.

‏פעם אחת, בעת שחיפשתי אחר עשירי למניין, פגשתי מאחורי ביתו של הגבאי בשני בחורים, שלא היו מבני שכונתי כי אם משכונה מרוחקת בשם סוכת-שלום. השניים היו ידועים כילדים לא-ממושמעים והורי לא הרשו לי להתחבר איתם. ביקשתי מהם, שברגע שישמעו קולות שמחה בוקעים מן הקומה התחתונה – ימהרו לנפץ את זגוגיות החלונות שבקומה העליונה ויבואו על שכרם.

‏ואכן, כפי שסיכמנו מראש, עוד באותו יום ששי, בשעה שנסתיים בבית הרב טכס 'שבע ברכות' והנאספים הריעו לכבוד הזוג הצעיר – נופצו חלונותיו של הגבאי... כל בני משפחתו יצאו החוצה, כדי לברר מה פשר הדבר – ואילו אני התערבתי בין קהל המוזמנים לחתונה, כאילו לא ארע דבר. הפעם אף לא עלה על דעתו של הגבאי לחשוד בי וכל חקירותיו העלו חרס.

‏השנה התשיעית לחיי הייתה גדושה אירועים בשבילי. הגבאי פרג הרגיש כנראה כי מנהג היד הקשה, שנהג עם ילדי השכונה, לא הועיל – והחל להיות מתון יותר בהליכותיו. הוא שוחח איתנו רכות והזמין ארבעה מאיתנו, הילדים, לשיחה בביתו. בקשתו הייתה שלא נטפס על עץ החרוב. לזאת התנגדנו בכל תוקף: הבטחנו רק שנהיה שקטים יותר. אך למחרת היום, ואנו בבית הספר, נגדע עץ החרוב! תושבי השכונה התמרמרו מאוד על מעשהו של הגבאי, אך את הנעשה – אין להשיב. כמעשה נקם התאספו כל ילדי השכונה ערב-ערב מול ביתו של הגבאי, הרעישו עולמות והתפרעו עד רדת החשיכה.

 

הסוחרים הצעירים

‏שני אחי הגדולים, יהודה ויעקב, קינאו בי על שהלכתי לחנות מדי יום ביומו. גם הם רצו להיות סוחרים. סבא קוריאל הרגיע אותם וסיפק להם סחורה, שניתן היה למוכרה בערב חג הסוכות.

‏מול ביתנו, בכניסה לשכונת משכנות, העמידו השניים לוח גדול על "חמורים" מעץ ועליו שטחו את הסחורה – סחורה מגוונת מאוד: צעצועים, מראות, מסרקות, זיקוקין די-נור וקישוטים לסוכה. בכל ערב ערכו השניים את מאזן ההכנסות. את הרווחים שלשלו לכיסם, ואת הקרן החזירו לסבא.

‏סבא לימד אותנו להכין קישוטים מכל הסוגים מן הניירות הצבעוניים: שרשראות, פנסים, מניפות, פרחים ועוד; סחורה זו הייתה מבוקשת מאוד בערב החג. ידי היו זריזות במלאכה זו וסיפקתי להם תוצרת רבה. כל מה שהכנו בערב, נמכר למחרת היום. כתשלום עבור עבודתי קיבלתי כדור שחור מגומי כבד. הכנסתי אותו למגירה וכמעט שכחתי על קיומו, אך כדור זה עתיד היה להנחיל לי צרות צרורות.

 

מעשה בדבור

‏ימים אחדים לפני ראש השנה קנה סבא ארגז ענבים, כדי להכין מהם יין. הארגז היה עטוף היטב ואני ניסיתי לפותחו, כדי להציץ ולראות את הענבים. תוך כדי ניסיונותי יצא פתאום דבור מתוך הענבים ועקץ אותי בזרת היד. העקיצה כאבה מאוד, אך אני לא ייחסתי לכך כל חשיבות. יום-יומיים חלפו – וכף היד התנפחה כולה; אחריה גם היד ולבסוף הזרוע. קיבלתי חום גבוה ואושפזתי בבית-החולים "שערי-צדק".

‏עוד באותו יום החלו בניתוחים, כדי לגלות את העוקץ שחדר לידי – אך ללא הועיל: החום לא ירד והיד המשיכה להתנפח. ד"ר וולך, שטיפל בי, קבע שיש לקטוע ­את היד, כי המוגלה התפשטה כבר עד למרפק. אך אמי התנגדה לכך בכל תוקף.

‏ד"ר וולך טיפל בי במסירות רבה: במשך שלושה ימים פתח לי את הזרוע שוב ושוב במקומות אחדים, בניסיון לגלות את העוקץ. הניתוחים נעשו ללא הרדמה וכאבו מאוד! לבסוף התגלה העוקץ, כמעט מתחת לבית השחי. חומי החל לרדת, אך רק כעבור שבועיים נוספים שוחררתי מבית החולים. אמא לא משה ממיטתי אף לרגע, שכן חששה פן יקטעו את ידי בהיעדרה...

 

מעיל של חורף

‏החורף החל בעוצמה רבה והקור חדר לעצמות. ‏התאוננתי על כאבים בזרועי הימנית, ואז החליטו הורי לתפור לי מעיל לחורף ממרבד-צמר שהיה בבית. חייט-אומן תפר את המעיל ואני הרגשתי בו ממש כמו בתנור. גם בימים לא-קרים לבשתי אותו בהנאה רבה... והנה הגיע ט"ו בשבט. הורי החלו להתכונן לקראת טכס בר-המצווה של אחי הבכור, יהודה. אבא כתב עבורו דרשה ארוכה ויהודה קרא אותה שוב ושוב ושינן אותה בעל-פה. לא אגזים אם אומר שאף אני ידעתי לדקלם בעל-פה חלק ניכר מן הדרשה...

באחד הימים יצאתי למגרש לשחק בכדורגל. נעלתי את נעלי החדשות, ששימשו אותי בראש השנה ובחגים. את המעיל שלי הנחתי על גל אבנים. סימנו שערים בשני קצות המגרש והתחלתי לשחק עם חברי במרץ. אך לפתע בעטתי בעיטה חזקה בכדור, וסוליית הנעל התפרקה!

בלית ברירה חזרתי הביתה; את המעיל – שכחתי במגרש... כשחזרתי עם נעלי הישנות כדי להמשיך במשחק, כבר לא מצאתי את המעיל. הצטערתי מאוד על הנעליים שהתקלקלו, אבל בעיקר הצטערתי על המעיל שנעלם ואיננו. הורי גערו בי ואבא הטעימני את נחת זרועו: "לבר-מצווה ולפסח לא יהיו לך נעליים, וגם מעיל חדש לא נתפור לך!" ואת כעסו של אבא, כשהוא רוגז באמת, אין לתאר.

 

‏ושוב בבית החולים

‏התכונה לקראת טכס בר-המצווה של אחי יהודה הייתה רבה מאוד. גם תזמורת הוזמנה ללוותו לבית-הכנסת ובחזרה. אני סייעתי להכנות בחפץ-לב. הקשבתי לחזרות שערך אחי, בלמדו את הדרשה מתוך הנייר ובשננו אותה על-פה.

‏באחד הימים ביקש ממני אחי לשוב להקשיב, אם יודע הוא הכל כראוי – אך אני התחמקתי. נטלתי את כדור הגומי, שהיה שמור עמי במגירה – אותו כדור שחור שקיבלתי מסבא תמורת עבודתי – ויצאתי למגרש המשחקים.

‏שיחקנו ב"מסירות". אחד החברים הטיל את הכדור לעברי בעוצמה רבה, והכדור פגע בי באגן-הירכיים. לא יכולתי לזוז מעוצמת הכאב. בקושי הובילוני הביתה והניחוני על מיטתי. לא עצמתי עין כל הלילה מרוב כאבים ועם בוקר נלקחתי לבית-החולים.

‏"שוב התכשיט הזה?" אמר ד"ר וולך. הוא הזריק לי זריקה להרגעת הכאבים ושלחני הביתה, אך אני לא יכולתי לעמוד על רגלי ומקום הפגיעה היה מנומר כולו בצבעים שונים ומשונים.

‏­שוב הובהלתי לבית החולים, וד"ר וולך קבע כי יש לנתחני בהקדם האפשרי. הפעם לא נשארה אמא ליד מיטתי, בגלל עומס ההכנות לפסח ולטכס בר-המצווה. למחרת בבוקר, כאשר שבה לבקרני, כבר הייתי לאחר הניתוח, שוכב במיטה חסר-אונים ורגלי תלויה באוויר...

‏לא זכיתי להיות נוכח בטכס בר-המצווה של יהודה, וגם את ליל-הסדר נאלצתי לחגוג בבית-החולים, עם ד"ר וולך. זוכר אני איך ישבתי לידו על כסא-גלגלים, השולחן ערוך לתפארת ומסביב יושבים רבים מן החולים ומעובדי בית-החולים. את הקושיות ידעתי לשאול יפה, מאחר שהיו שגורות על פי משנים עברו.

 

לכבוד שבת המלכה

ברצוני לסיים את סיפור זיכרונות ילדותי בתיאור קצר מהווי המשפחה: כיצד היה עובר עלינו יום שבת-קודש.

שבת הייתה ממש יום חג. שהתחדש  עלינו מדי שבוע. ההכנות החלו כבר ביום שישי. מבעוד יום השכימה סבתא והכינה את מאכלי השבת: חמין. בורקאס ופסטליקוס (מאפי בצק) למיניהם. סבא היה מביא הביתה ראש דג גדול וממנו הכינה סבתא את הג'לטינה – דג קרוש. את המגשים עמוסי דברי המאפה הייתי מוביל לאופה סלמון. האופה היה מקבל כשי מעשר (כעשרה אחוזים או יותר) נכבד מן העוגות – ואף על פי כן היה נשאר עדיין די והותר לכל בני הבית וגם לכיבוד השכנים.

‏בחצר ביתנו היה בור מים: בשנות בצורת, בעת שהמים היו במשורה. היו כל השכנים נקהלים לביתנו לשאוב מים – וסבתא הייתה מחלקת ביניהם את המים בנדיבות רבה. "יש לי – שיהיה גם להם." הייתה נוהגת לומר.

‏כשהתמעטו המים בבור, קרה שהדלי ניתק מן החבל והיה צורך למשותו מן הבור. במקרה זה היו נוהגים לדלות אותו באמצעות כלי מיוחד שנקרא גַנְצֵ'רָה[ מעין כתר-ברזל כבד. ממנו השתלשלו ווים מחוברים לשרשראות ברזל. אני הייתי אומן במלאכת משיית הדלי בגנצ'רה, וזכיתי לתשבחות רבות.

עם תום ארוחת הצהריים הייתה אמא מתחילה לרחוץ אותנו, הילדים, לכבוד שבת. היא הכניסה אותנו אחד-אחד לתוך גיגית גדולה של נחושת, וקרצפה אותנו מכף-רגל ועד ראש.

‏עם בוא הערב. נשמעה קריאתו של השמש ממרומי מדרגות בית הכנסת: "הַסִּינְדָר!" – כלומר  הדלקת נרות. את מקום נרות השעווה המודרניים מילאה בילדותי ה"קַרְיָה" (עששית) – הלא היא קערת זכוכית עמוקה, בקרקעיתה מים ועליהם שמן זית זך, שממנו בלטו שבע פתילות פשתן: כמנין שבעה ימי שבתא. מראה מרגש היה זה, לראות את סבתא ואמא עומדות שתיהן עם היָזְמָה (שביס מבד דק ולבן) לראשיהן. ומדליקות את הפתילות בחרדת-קודש. כששפתותיהן מדובבות תפילה. חשמל עוד לא היה באותה תקופה בביתנו: אך לכבוד שבת הדליקו שלוש עששיות גדולות – והבית הואר באור יקרות.

‏לאחר ששבנו מבית הכנסת, היה סבא מתחיל בקידוש. דממה הייתה משתררת: סבא היה שר את מלות הקידוש בנעימה ערבה ונושא עיניו לשמים, כאילו שח הוא עם הקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו ואומר לו: "ראה – לך כל הכבוד הזה!"

‏לאחר הקידוש החלה הסעודה – ובין מנה למנה פצחו המסובים בשירים; לעתים שירי קודש, ולעתים שירי חול...

‏אחד השירים האהובים עלי ביותר מאותה תקופה – ואשר משום-מה נשכח, וכבר שנים רבות לא שמעתיו – היה  שיר ­קינה על מותו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, ואלה מלותיו:

כְּיוֹם אָבִיב מֻקְדָּם אֵלֵינוּ הוֹפַעְתָּ,
וְחֶשְׁכַת חַיֵּינוּ בְּאוֹר-קֶסֶם הִגַּהְתָּ.
וְשִׁירַת-חָפְשֵׁנוּ בָּרָמָה הִשְׁמַעְתָּ
וּפִתְאוֹם נִפְסָקָה.

הוֹפַעְתָּ הַגָּדוֹל וַנִּגְדַּל אֲנַחְנוּ
מֵעֵדֶר עֲבָדִים לְלוֹחֲמִים נֶהֱפַכְנוּ.
בְּבִטְחַת דַּרְכֵּנוּ אַחֲרֶיךָ הָלַכְנוּ
מַאֲמִינִים וְגֵאִים, מַאֲמִינִים וְגֵאִים.

הוֹי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל, הֲמִמּוֹתֶךָ נִדְהַמְנוּ
אוֹ רַק בַּחֲלוֹם אֶת חַיֶּיךָ חָלַמְנוּ.
אֵין זֹאת כִּי נִרְדַּמְנוּ, קָרָאתָ וְלֹא קַמְנוּ
וּבְיָגוֹן הָלַכְתָּ.

אֲבָל, הֵן לֹא מַתָּ, הֵן לֹֹא יִגַע מָוֶת,
הַמָּוֶת לֹא יָעֹז לְקַחְתֶּךָ.
אַל תְּהַתֵּל כֹּה מָרָה בְּאֻמָּה כּוֹאָבֶת,
עוֹד חַי גִּבּוֹרָהּ, עוֹד חַי גִּבּוֹרָהּ.

                                                       (מילים: אהרון ליבושיצקי; לחן: אברהם צבי אידלזון)

 

כיום אביב מוקדם אלינו הופעת,
וחשכת חיינו באור-קסם הגעת.
ושירת-חופשנו ברמה השמעת
ופתאום נפסקה.

הופעת הגדול, ונגדל אנחנו
מעדר עבדים ללוחמים נהפכנו.
בבטחת דרכנו אחריך הלכנו
מאמינים וגאים, מאמינים וגאים.

הוי, רכב ישראל, הממותך נדהמנו
או רק בחלום את חייך חלמנו.
אין זאת כי נרדמנו, קראת ולא קמנו
וביגון הלכת.

אבל, הן לו מת, הן לא מת,
המוות לא יעוז לקחתך.
אל תהתל כה מרה באומה כואבת,
עוד חי גיבורה, עוד חי גיבורה.

אכן. צדקו דברי השיר: הרצל נאסף אל אבותיו – אך המפעל הגדול אשר החל בו חוזה המדינה – עדיין חי ומתפתח. כאשר באתי לעולם. שלטו התורכים בארצנו; כשהגעתי לשערי בית-הספר - כבשו האנגלים את הארץ מידם; אך הנה גדלתי והייתי לאיש. ויחד עמכם. הקוראים – זכיתי גם אני לחזות בהתגשמות חלומו של הרצל ובהקמת מדינה יהודית בארצנו – מדינת ישראל!