חזרה לתוכן העניינים

תקציר

נושא המחקר הוא מספרי-סיפורים מקצועייים בישראל. המושג "מספר", או "מספר-סיפורים" בעבודה זו מתייחס למשמעותו המצומצמת: מספר-סיפורים מקצועי המופיע בפני קהל תמורת תשלום ומתפרנס מעבודתו זו בצורה חלקית או מלאה.

בארצות המערב לרבות ישראל, סיפור-סיפורים מקצועי כאמנות במה מודרנית הוא תופעה חדשה יחסית. בארצות-הברית ובקנדה נערכו מחקרים אחדים בנושא, אך למיטב ידיעתי לא נעשה בארץ עד כה שום ניסיון לחקור בצורה מסודרת את היקף התופעה ואת משמעותה החברתית והתרבותית.

בעבודה זו אני: (א) ממפה, מסווג ומתאר את התופעה בכללותה. (ב) מתאר את תהליכי ההכשרה הפורמליים והבלתי פורמליים של מספרים מקצועיים בישראל. (ג) בודק את הרפרטואר הסיפורי שלהם, מקורותיו ודרכי עיצובו ואת זיקתם למספרים עממיים ולחומרים סיפוריים מסורתיים. (ד) מציע מודל טיפולוגי של אמנות ההיגוד המקצועי. (ה) בוחן מספר מצומצם של מספרים נבחרים על פי המודל המוצע וביצוע ניתוח עומק שלהם הכולל הגדרת פרופיל אישי של כל אחד מהם, הערכה איכותית שלהם כמספרים, ניתוח תהליכי התפתחותם המקצועית ובדיקת מיקומם בתוך קהילת המספרים המקצועיים.

המודל הטיפולוגי המוצע בעבודה: (א) מגדיר ומתאר את אמנות ההיגוד על מרכיביה השונים: מקורות סיפוריים, רפרטואר, קהלי יעד וטכניקות סיפוריות (ב) נותן כלים וקריטריונים להערכה איכותית של מספרים מקצועיים (ג) מאפשר לבנות עבור כל מספר פרופיל ספציפי שיהווה בסיס להשוואה עם פרופילים של מספרים אחרים (ד) מאפשר לאפיין את תהליכי הבניה, ההכנה והעיצוב של הסיפור הקודמים לביצועו הבימתי (ה) מאפשר לאפיין את תהליכי התפתחותם האמנותית של מספרים.

בפרק הראשון מוצגות שאלות המחקר בשלושה תחומים: (א) מיפוי כללי של התופעה ומאפייניה. (ב) תיאור וניתוח של הסדנה להכשרת מספרים של בית אריאלה בשנת 2002. (ג) ניתוח מפורט של ארבעה מספרים המייצגים אוריינטציות שונות באמנת ההיגוד החדשה.

בהמשך הפרק נידון הרקע המחקרי ונסקרת הספרות העוסקת בתחום. תחילה אני סוקר בקצרה את חקר הסיפור העממי ומתייחס לאסכולות שונות בחקר הסיפור העממי. אחר כך נדון חקר הסיפור בתור אמנות במה מסורתית בחלק מארצות המזרח וכן בארצות אפריקה המשוונית.

מכאן אני עובר לסקירה של ספרי עזר והדרכה שעניינם אמנות ההיגוד המקצועית החדשה. בחלק זה נדונים פרסומים שאינם אקדמיים, בעיקר בארצות הברית, שנכתבו על ידי מספרי-סיפורים מקצועיים או אנשים העוסקים בתחום. כמו כן נידונה בקצרה ההיסטוריה של רנסנס סיפור-הסיפורים בארצות הברית, קנדה וארצות נוספות.

בהמשך אני דן במחקר המדעי של אמנות ההיגוד החדשה. נסקרים ספרי מחקר בתחום ובמיוחד ספריהם של החוקר האמריקאי, ג'וזף סובול והחוקרת הקנדית, קיי סטון. בסיום חלק זה נדונה תופעת אמנות ההיגוד החדשה בישראל ונסקרים ספרים ומאמרים העוסקים בתחום, במיוחד ספרים ומאמרים של תמר אלכסנדר, גלית חזן-רוקם ועלי יסיף.

בהמשך מתוארות אוכלוסיות המחקר שבדקתי: (א) קבוצת המספרים המקצועיים בישראל. (ב) בוגרי הסדנאות לסיפור-סיפורים בספריית בית אריאלה בתל-אביב. (ג) שלושה מורים העוסקים בהכשרת מספרים במסגרת של קורסים וסדנאות בבית אריאלה. (ד) קבוצת תלמידים בסדנה להכשרת מספרים של בית אריאלה. (ה) ארבעה מספרים מקצועיים המייצגים אוריינטציות שונות, על פי המודל הטיפולוגי שבניתי.

בסיום פרק זה אני סוקר בקצרה את חידושי המחקר הבאים לידי ביטוי בעבודתי: (א) עצם הניסיון לסקור בפעם הראשונה את תופעת המספרים המקצועיים בישראל (ב) מתן פרספקטיבה חדשה להבנת תופעת המספר הבימתי, פרספקטיבה המקיפה את תהליכי הבחירה, הבנייה, העיצוב וההגשה של חומר סיפורי הקודמים לביצועו הבימתי, ואינה מתמקדת רק בנקודת הביצוע של הסיפור בפני הקהל. (ג) הצגת שיטות ההכשרה ותהליך הלימוד בסדנה מרכזית להכשרת מספרים בארץ. (ג) הצעת מודל טיפולוגי של אמנות ההיגוד המקצועי המהווה בסיס למיקום ואפיון של מספרים ולהערכת איכותם האמנותית. (ד) תיאור הרפרטואר והצגת תהליכי הלימוד וההתפתחות של ארבעה מספרים המייצגים אוריינטציות שונות בסיפור-ספורים מקצועי בארץ. (ה) איפיון זיקתם של מספרים מקצועיים בישראל לחומרים מסורתיים ולטכניקות היגודיות של מספרים עממיים.

הפרק השני בעבודתי עוסק באוכלוסיית המספרים הכוללת בארץ. מקור המידע הוא 47 שאלונים שמולאו על ידי מספרים יהודים בכל רחבי הארץ. המשיבים לשאלון מהווים מדגם מייצג מבחינה סטטיסטית של כלל המספרים המקצועיים בארץ שמספרם מגיע להערכתי למאתיים.

מניתוח השאלונים מצטייר הפרופיל של מספר או מספרת אופייניים בישראל כיום: יליד הארץ, בן להורים יוצאי ארצות אשכנז, בעל השכלה אקדמאית, שגילו נע בין 45 ל-55 המגדיר עצמו כחילוני. היחס בין נשים לגברים באוכלוסיית המספרים היהודיים בארץ הוא: 74% נשים ו-26% גברים. בדיקת העיסוק המקצועי של המספרים בעבר ובהווה מראה על נטיה חזקה מאוד לכיוון של עיסוק בתחום ההוראה, החינוך, האמנות והתאטרון.

71% מתוך כלל המספרים בסקר עברו דרך הסדנאות להכשרת מספרים של בית אריאלה. הכשרות פורמליות נוספות שעברו משתתפי הסקר היו פיתוח קול, לימודי תאטרון מסוגים שונים ולימודי ביבליותרפיה וסדנאות לכתיבה יוצרת. 13% מן המשתתפים בסקר לא עברו כל הכשרה פורמלית כמספרים.

27% ממשתתפי הסקר הגדירו את עיסוקם בסיפור-סיפורים כמקצוע עיקרי. רוב המספרים עוסקים בסיפור-סיפורים כמקצוע משני או כהשלמה לפעילויות אחרות, כמו תיאטרון וביבליותרפיה. היקף הפעילות משתנה מאוד ממספר למספר ונע בין שתים לעשרים הופעות בחודש.

מקומות ההופעה העיקריים הם חוגי בית, ספריות, מועדוני קשישים, בתי ספר וגני ילדים. אחוז המספרים המתמחים בקבוצת גיל מסוימת הוא קטן יחסית. למעלה מששים אחוזים מהמספרים מופיעים לפני כל הגילאים, צעירים ומבוגרים כאחד. העובדה ש-83% מן המספרים מופיעים לפני קהל מבוגר מעידה על כך שההיגוד המקצועי בארץ הולך ותופס מקום כאמנות שקהל צרכניה הוא הקהל המבוגר.

75% מכלל המספרים בסקר מופיעים גם בהתנדבות, בעיקר לפני קהלים של חולים וקשישים, נפגעי פעולות איבה וכדומה. עובדה זו מעידה על מעורבות חברתית עמוקה של קהל המספרים.

מרבית המספרים מופיעים על הבמה בגפם. 28% מן המספרים משתמשים בהופעותיהם בתלבושת מיוחדת. 38% מן המספרים משלבים שירים בהופעותיהם. 55% מן המספרים משתמשים בהופעותיהם במשחקים, משחקי סיפור, או בצורות שונות של הפעלת קהל.

הנתונים שנאספו מצביעים על כך שסיפור-סיפורים היא אמנות השונה במובהק מתאטרון או תאטרון יחיד. הכלים העיקריים שמשרתים את המספר הם הקול והאינטונציה. הצד הויזואלי מצטמצם בעיקרו לשפת הגוף.

בדיקת מקורות הסיפורים של המספרים מצביעה על כך שאחוז גבוה מן הסיפורים מקורו בסיפורי-עם מכל רחבי תבל (81%) לעומת אחוז נמוך יחסית של סיפורים הלקוחים ממסורתו העדתית של המספר (17% בלבד).

המספרים המקצועיים החדשים בארץ כמו גם עמיתיהם בארצות המערב שואבים את הרפרטואר שלהם רובו ככולו ממקורות כתובים. רק למתי מעט יש קשר למסורת החיה של הסיפור העממי והמספרים העממיים. הנתונים מעידים על מגמות של גלובליזציה ופנייה אל מקורות זרים בכל רחבי העולם. עם זאת המרכיב הגבוה של סיפורי-עם יהודיים המופיע ברפרטואר של 55% מן המרואיינים, מעיד על זיקה למקורות יהודיים ולאומיים.

השוואת האחוז הכולל של מספרים המשתמשים בחומר עממי מסורתי, גם אם הוא מגיע אליהם בתיווך ספרותי, לאחוז המספרים המשתמשים בחומרים ספרותיים, מראה כי הכף נוטה לכיוון החומר העממי (81% לעומת 64%). מגמה זו היא מעניינת ביותר; המספרים החדשים המנותקים מן המסורות החיות של סיפור-סיפורים בחברות מסורתיות, עושים שימוש בנגישות שיש להם למקורות מסורתיים שהועלו על הכתב כדי למחזר אותם וליצור באמצעותם מסורת חדשה של היגוד עממי המותאמת לקהל חדש.

אורך המופע של מספרים מקצועיים נע בין 45 דקות לשעה וחצי. מספרים רבים שוזרים קטעי קישור בין הסיפורים. 47% מהם משתמשים בקטעי קישור מילוליים – אנקדוטות קצרות, דברי הסבר ופניות לקהל, 26% מן המספרים משלבים כקטעי קישור, קטעים מוסיקליים או קטעי שירה.

בהעדר מסגרות מסודרות שבהן יכולים מספרי-סיפורים מקצועיים להשתלם במקצועם, נעשית ההתקדמות האמנותית בעיקר בתהליכים של התנסות וצבירת ניסיון במופעים.

הפרק השלישי בעבודתי עוסק בבוגרי הסדנאות להכשרת מספרים של בית אריאלה. מקור המידע הוא 35 שאלונים שמולאו על ידי בוגרי הסדנאות. השאלון התייחס לפרטים אישיים, רקע משפחתי ועדתי, תחומי עיסוק והשכלה, הכשרה מוקדמת בסיפור-סיפורים, הקף העיסוק כמספר סיפורים והערכת הסדנאות. היחס בין גברים לנשים באוכלוסיית התלמידים הוא 3:1. הגיל הממוצע של הבוגרים בעת שהתקבלו לסדנאות היה 46. אף שמטרתן המוצהרת של הסדנאות היא להכשיר תלמידים שיתפקדו לאחר לימודיהם כמספרים פעילים, אחוז הצעירים שהתקבלו לסדנאות (גילאי 23-35) היה מאוד נמוך: % 25.7 בלבד. נראה כי על אף הדרישה הגואה למספרי-סיפורים בארץ, המקצוע איננו נחשב עדין מספיק אטרקטיבי לצעירים. הפרופיל המצטייר לתלמידי הסדנאות להכשרת מספרים בבית אריאלה לאורך תקופה של 19 שנים דומה מאוד לזה הקיים בקבוצת המספרים: יליד הארץ, בן להורים אשכנזים, בעל השכלה אקדמאית, שגילו נע בין 31 ל-49 והמגדיר עצמו כחילוני. בדיקת העיסוק המקצועי של המספרים בעבר ובהווה מראה על נטייה חזקה לכיוון של עיסוק בתחומי ההוראה, החינוך, האמנות והתאטרון. 71.4% מן המספרים מגדיר עצמם כחילונים.

63% מבין בוגרי הסדנאות בסקר עוסקים כיום בפועל בסיפור-סיפורים מקצועי. 54% מן הבוגרים שאינם פעילים כיום כמספרים דיווחו כי הסדנאות שיפרו במידה רבה מאוד את תפקודם כמספרים בעוד שמבין הבוגרים הפעילים היום כמספרים השיבו 50% כי הסדנאות שיפרו רק במידה רבה את תפקודם כמספרים. נתון זה אפשר שהוא מעיד על כך שלאותם בוגרים שיישמו בפועל את אשר למדו בסדנאות, יש הערכה פחותה יותר למידת התועלת שהפיקו מהן בהשוואה לבוגרי סדנאות שלא התנסו בפועל בסיפור-סיפורים מקצועי. כמו כן ניתן להצביע על מגמת עלייה עם השנים (בייחוד בשנים האחרונות 1998-2002) בהערכת תרומתן של הסדנאות מצד הבוגרים.

39% מן הבוגרים שאינם פעילים כיום כמספרים דיווחו כי הסדנאות שיפרו במידה רבה את יכולתם לאתר חומר סיפורי ולהכינו לספור בע"פ 15% מקבוצה זו השיבו כי התרומה הייתה מועטת. בקבוצת הבוגרים הפעילים היום כמספרים התהפך הגלגל: רק 23% סברו שהסדנאות שיפרו במידה רבה את יכולתם לאתר חומר סיפורי בעוד ש-41% השיבו כי הסדנאות שיפרו רק במידה מועטת את יכולתם זו. כמו בשאלה הקודמת ניכר כאן ההבדל בין בוגרים שהפכו למספרים בפועל לבין בוגרים שלא מימשו את מה שלמדו בצורה מקצועית. לבוגרים שהפכו למספרים מקצועיים יש הערכה פחותה ביחס לתרומתן של הסדנאות ליכולתם לאתר סיפורים ולהכינם לסיפור בע"פ.

46% מן הבוגרים שאינם פעילים כיום כמספרים סבורים כי הסדנאות שיפרו אצלם במידה רבה מאוד את הבנת מרכיבי אמנות ההיגוד בעוד שמבין הבוגרים הפעילים היום רק 27% השיבו כך.

מניתוח התשובות על השאלה "באיזה תחומים הרגשת שהסדנאות העניקו לך יכולות חדשות או העמיקו והרחיבו יכולות קודמות?" עולה כי בוגרים פעילים הפיקו מן הסדנאות באופן כללי, יותר תועלת מאשר בוגרים לא פעילים. ההבדל הממוצע בין שתי הקבוצות הוא כמעט 12%. במיוחד היה הבדל ניכר בין הקבוצות בסעיפים הקשורים לשימוש בקול, יכולת דרמטית, ביטוי רגשי ותקשורת עם קהל. בסעיפים אלה הגיע ההפרש בין שתי הקבוצות ליותר מ-18%.

כאשר בודקים את ההבדלים בין השנתונים השונים לאורך ציר הזמן, נכרת מגמה של עלייה בתועלת שהופקה מן הסדנאות בנושאים אלה בקרב קבוצת הבוגרים הפעילים ולעומת זאת מסתמנת ירידה בקרב הבוגרים הבלתי פעילים. נראה כי קיימת הטרוגניות הולכת וגוברת עם הזמן בין התלמידים המתקבלים לסדנאות. סביר להניח שאותם תלמידים שהפכו עם סיום הסדנה למספרים פעילים עשו שימוש טוב יותר בכלים שרכשו, ומכל מקום בעקבות עבודה מעשית בתחום ההיגוד המקצועי הם נוטים להעריך יותר את הכלים שקיבלו בסדנאות.

המדגם שעליו מבוסס פרק זה מקיף 6.1% מבוגרי הסדנאות. (35 בוגרים מתוך 568). מבחינה סטטיסטית זהו מדגם טוב ואמין בהקשר של חמשת הסעיפים הראשונים בשאלון (פרטים אישיים, רקע משפחתי ועדתי, תחומי עיסוק והשכלה, הכשרה מוקדמת בסיפור-סיפורים והקף העיסוק כמספר-סיפורים). אך יש להתייחס במידת מה של זהירות למסקנות הנובעות מן השאלון בהקשר לשאלה השישית שעניינה הערכת הסדנאות וזאת משתי סיבות: (א) כל אחד מהנשאלים השיב על השאלון בפרק זמן אחר ביחס למועד שבו עבר את הסדנה. (ב) אצל חלק מן הנשאלים נעשה התשאול מיד עם סיום הסדנה או בפרק זמן קרוב מאוד לסיומה. לנשאלים אלה עוד לא היה מספיק זמן לגבש הערכה טובה על הסדנאות ותרומתן לתפקודם כמספרים, או מספרים לעתיד.

הסדנאות שבהן מדובר מתפרסות על תקופה של כעשרים שנה שבמהלכה חלו שינויים ניכרים בבניית הסדנה ובצוות המורים. עם זאת ניתן להצביע על מגמה כוללת של שיפור בהערכת הסדנאות מצד בוגריהן במהלך השנים ואפשר לייחס מגמה זו לשיפור שחל עם השנים בדרכי ההוראה ובתכניה.

מגמה נוספת שניתן להצביע עליה, ואשר נתמכת גם בחומר שאספתי בראיונות עם מורי הסדנאות, היא שבסדנאות הושם דגש על הקניית טכניקות היגודיות מעשיות יותר מאשר על הכרות מעמיקה עם החומר התיאורטי הקשור באמנות ההיגוד – מקורות סיפוריים, קשר לעבר, משמעותה התרבותית והחברתית של אמנות ההיגוד ומקומה בעשייה התרבותית בארץ.

הפרק הרביעי בעבודתי עוסק בדרכי ההוראה בסדנאות להכשרת מספרים בבית אריאלה. כדי לקבל מושג על אופי ההוראה בסדנאות ועל תפיסת העולם העומדת בבסיסה ראיינתי בראיונות עומק פתוחים את שלוש המורות הראשיות בסדנאות, מיכל פורת, בלהה פלדמן ונעמי יואלי. כמו כן תיעדתי שיעור אחד של בלהה פלדמן עם תלמידי שנה א'.

התפיסה המאפיינת את מרכז התרבות של בית אריאלה היא שסיפור-סיפורים הוא תחום מקצועי שיש לטפח ולפתח, בדומה לתאטרון באמצעות לימוד מסודר ומאורגן. כל המורים בצוות ההוראה של הסדנה הגיעו לתחום של סיפור-סיפורים מתחום התאטרון. לעובדה זו יש השפעה רבה על עיצוב הסדנה ובנייתה. לאף אחת מן המורות שראיינתי לא היה ניסיון ממשי בעבר בסיפור-סיפורים מקצועי ואף אחת מהן אינה מופיעה כמספרת מקצועית בנפרד מעבודתה במסגרת הסדנאות. חלק מן המושגים והטכניקות המועברים לתלמידים בסדנאות לקוחים מתחום התאטרון. עם זאת כל המורות מודעות היטב לכך שאמנות הסיפור היא אמנות שונה במובהק מאמנות התאטרון והן משלבות את הטכניקות ששאלו מתחום התאטרון עם טכניקות בלעדיות לתחום של סיפור-סיפורים. לסדנה יש אופי מאוד תחרותי והישגי. התלמידים נמצאים בלחץ מתמיד של הופעות לפני קהל ומתחרים ביניהם על האפשרות להופיע כמה שיותר.

במהלך הראיונות ציינו המורות מגוון של טכניקות שהן נוקטות על מנת להשיג את היעדים שהציבו לעצמן. הטכניקות העיקריות הן (א) 'גראונדינג' או 'קרקוע' (הכוונה היא למודעות לגוף וליציבה בזמן ההיגוד ולתחושת קשר עם הקרקע). (ב) ניקוי והתרוקנות (מודעות לגוף וניטרול הפרעות). (ג) עבודה על הצד התוכני של הסיפור. (ד) עבודה על טקסטים קצרים והבנת נקודת המבט של הכותב המקורי של הטקסט. (ה) עיצוב תנועה ושליטה בה. (ו) השתחררות מ'פחד קהל'. (ז) פרצופים של קול וזיהוי פעולה (עיצוב טונלי של המשפטים והמעברים בין עיצור ותנועה). (ח) עבודה קבוצתית.

התחושה הכללית של המורים שבאה לידי ביטוי בראיונות היא שהסדנאות אכן ממלאות את יעודן ומאפשרות לתלמידים בסיום הקורס נקודת מוצא טובה לעבודה מקצועית, אך מסגרת הזמן מצומצמת מדי. אילוצים כלכליים גורמים לכך שמספר התלמידים בקבוצה (בין עשרים לעשרים וחמשה) גדול בהרבה מהמספר האופטימלי.

הודגש בראיונות כי לא מוקדש מספיק זמן לכל הנושא של איתור מקורות לסיפורים ולימוד של רקע תרבותי. כתוצאה מכך מעדיפים תלמידים רבים לספר יצירות ספרותיות מודרניות שמותאמות פחות להיגוד בעל פה מאשר סיפורי-עם וחומרים שעברו במסורת שבעל פה.

הרושם שלי כמתבונן מן הצד הוא שהעבודה הסדנאית מתמקדת בצדדים בסיסיים וחשובים של אמנות הסיפור כמו מודעות עצמית בזמן ההיגוד, התעמקות בתכני הסיפור ועיצובו מחדש כסיפור מוגד על-פה והדגשת הצד המשחקי הדרמטי בעיצוב הדמויות.

מצד שני בהאזנה לתלמידים במהלך הקורס ובהמשך גם בצפייה בהופעות של תלמידים שסיימו את הקורסים והחלו להופיע על במות שונות בצורה מקצועית, יש תחושה של 'מוצר אחיד'. חלק ניכר מבוגרי הקורסים מספרים בסגנון דרמטי בעל אופי דיקלומי.

בסדנאות לא מושם מספיק דגש על איתור חומרים סיפוריים והכרות עם מספרים עממיים ועם חומרים עממיים אותנטיים כפי שנרשמו על ידי חוקרי פולקלור. נעשה מאמץ לתת לתלמידים מעט רקע בפולקלור ובסיפור העממי, בנפרד ממערך הסדנאות עצמן, אך העיסוק בנושאי פולקלור התמקד יותר בהכרות תאורטית עם הז'אנרים הסיפוריים ואסכולות המחקר הנהוגות בתחום.

הבדיקה שלי משקפת את מצב הסדנאות ברגע נתון (שנת 2002). יש מאמץ מתמיד מצד בית אריאלה ומנחי הסדנאות לשנות ולרענן את חומרי הקורס ושיטות ההוראה משנה לשנה.

הפרק החמישי בעבודתי מציג מודל טיפולוגי לאמנות ההיגוד שבניתי. המודל נועד בעיקרו לשמש ככלי מחקרי לניתוח אמנות ההיגוד החדשה בישראל ומתייחס למאפיינים של אמנות ההיגוד החדשה, אך הוא מתאים גם למחקר של תופעות דומות בכל רחבי העולם המערבי ולבחינת אמנותם של מספרים מסורתיים, מקצועיים וחובבים כאחד.

המודל אינו מתמקד רק בתהליך הביצוע (performance) של הסיפור בפני קהל. הוא מתייחס גם לתחום רחב של תהליכים מקדימים הקשורים בבחירת החומרים הסיפוריים ובעיצובם ולשורה של תהליכים נוספים הקשורים להתפתחותו האישית של המספר ולעיצוב עולמו. יעדי המודל הם: (א) הגדרה ותיאור של טכניקות ותהליכים המאפיינים את אמנות ההיגוד ומבדילים אותה מאמנויות במה אחרות. (ב) הגדרה ותיאור של מספרים מסוגים שונים, ועריכת השוואה בין דרכי עבודתם. (ג) מתן כלים להערכה איכותית של אמנות ההיגוד. (ד) הצגת התפתחותו האמנותית של המספר כתהליך בזמן ואפיון הקשר בין תהליך זה לביוגרפיה הכוללת של המספר. (ו) הערכת מקומה של אמנות ההיגוד בתוך המכלול הכולל של התרבות והאמנות הישראלית החדשה.

מבנה המודל. אמנותו של המספר מוצגת כתהליך בזמן. המספר מלקט את סיפוריו ממקורות שונים, מעצב אותם מחדש ומגיש אותם לקהל שלו. בהתאם לכך מתמקד המודל בשלושה שדות בסיסיים: (א) מקורות הרפרטואר הסיפורי ובנייתו. (ב) עיצוב החומרים הנרטיביים. (ג) טכניקות הגשה וקשר עם קהל היעד.

תהליך משולש זה של איתור סיפורים, עיצובם וביצועם לפני קהל, מתרחש בארבע סקלות שונות: (א) הביוגרפיה של המספר. (ב) פעילות אמנותית כוללת של המספר. (ג) מופע סיפורים. (ד) סיפור בודד. ההבדל בין הסקלות השונות אינו מתמצה רק במשכי הזמן השונים שלהן. לכל סקלה יש מאפיינים ייחודיים ששלושת השדות הבסיסיים באים בהם לידי ביטוי. בכל אחת מהסקלות מתרחשים תהליכי משוב של לימוד ושינוי. להלן מוצגת סקיצה כללית של המודל:

1. שדה ראשון – איתור מקורות לבניית רפרטואר נרטיבי.

1.1 סקלת הביוגרפיה של המספר.

1.1.1 רקע משפחתי, חברתי ותרבותי.

1.1.2 תהליך אקטיבי של חיפוש שורשים.

1.2 סקלת הפעילות האמנותית הכוללת של המספר.

1.2.1 דרכי לימוד פורמליות – סדנאות וקורסים.

1.2.2 דרכי לימוד בלתי פורמליות.

1.2.3 הוראה והדרכה.

1.2.4 תחומי רפרטואר.

1.3 סקלת מופע הסיפורים.

1.3.1 איתור קבוצת סיפורים שיש ביניהם קשר.

1.4 סקלת הסיפור הבודד.

1.4.1 מקורות כתובים.

1.4.2 מקורות שבעל-פה.

1.4.3 מקורות אישיים.

2. שדה שני – עיצוב החומרים הנרטיביים.

2.1 סקלת הביוגרפיה של המספר.

2.2 סקלת הפעילות האמנותית הכוללת של המספר.

2.3 סקלת מופע הסיפורים.

2.3.1 שילוב סיפורים למופע שלם.

2.3.2 בניית מפת מופע.

2.3.3 שילוב אלמנטים מוסיקליים.

2.3.4 שילוב אלמנטים ויזואליים ומרכיבי טעם, ריח ומישוש.

2.3.5 שילוב מספרים נוספים ושילוב מנחה.

2.3.6 שילוב אמנים נוספים.

2.4 סקלת הסיפור הבודד.

2.4.1 המעבר מטקסט כתוב להיגוד.

2.4.2 עיצוב צורני של הסיפור ושינונו.

3. שדה שלישי – טכניקות הגשה וקשר עם קהל היעד.

3.1 הרכב קהל.

3.1.1 גיל.

3.1.2 הרכב עדתי.

3.1.3 הרכב מגדרי.

3.1.4 הרכב סוציו-אקונומי.

3.1.5 מגזרים מיוחדים.

3.2 גודל הקהל.

3.3 מקום המופע.

3.4 זמן המופע.

3.5 טכניקות הגשה.

3.5.1 טכניקות ווקליות וויזואליות.

3.5.2 טכניקות המפעילות את חושי הריח, הטעם והמישוש.

3.5.3 טכניקות לשוניות, מבניות ותוכניות.

3.5.4 שילוב ערוצים.

3.6 האינטראקציה בין המספר לקהלו.

3.6.1 התחברות לקהל בפתיחת המופע ובסיומו.

3.6.2 התאמת הסיפור ליכולת הקליטה של הקהל.

3.6.3 דיאלוגים מילוליים.

3.6.4 דיאלוגים בלתי מילוליים ודיאלוגים ספרותיים.

3.6.5 יצירת שותפות סוד בין המספר לקהל.

3.6.6 שימוש בטכניקה של סיפור בתוך סיפור.

3.6.7 מצב הנוכחות והקשב של המספר.

בהמשך הפרק נידונים בפרוטרוט חלקיו השונים של המודל. בסיום הפרק אני דן באפשרויות היישום המעשי של המודל ותרומתו למחקר. המודל ניתן ליישום בכמה צורות: (א) בניית פרופיל אישי של מספר והשוואה בין מספרים. (ב) בניית פרופיל קבוצתי של מספרים בעלי מכנה משותף. (ג) ניתוח אמנות ההיגוד של מספרים מסורתיים והשוואתה לזו של מספרים חדשים.

אף שהמודל המתואר נבנה בעיקרו כדי לאפיין את המספרים המקצועיים החדשים, ניתן להשתמש בו גם ככלי מתודי לניתוח אמנותם של מספרים מסורתיים, מקצועיים וחובבים כאחד. שימוש כזה במודל, יאפשר מחקרים השוואתיים בין אמנות ההיגוד החדשה ואמנות ההיגוד המסורתית ויאיר את זו האחרונה מזווית חדשה. כמו כן ניתן גם להחיל את המודל על אמנויות במה נוספות. שימוש כזה במודל יחייב כמובן שינויים רבים ברמה הפרטנית כדי להתאימו לטכניקות ותהליכים אחרים, אך ישמור על החלוקה הבסיסית לשדות ולסקלות.

בארבעת הפרקים הבאים בעבודתי אני מנתח על פי המודל הטיפולוגי שעיצבתי, ארבעה מספרים עתירי ניסיון, המייצגים ארבע אוריינטציות שונות בהיגוד המקצועי בישראל: (א) אוריינאציה מגדרית (ב) אוריינטציה אידיאולוגית (ג) אוריינטציה של העברת מסורת (ד) אוריינטציה תרפויטית.

הפרק השישי בעבודתי דן במספרת לימור שיפוני. לימור הגיעה אל תחום ההיגוד המקצועי מתחום המוסיקה ועוסקת היום בצורה מקצועית בשני התחומים: היא נגנית ומנצחת על תזמורת ובמקביל מספרת-סיפורים. לימור היא מספרת רב תחומית בעלת רפרטואר סיפורי עשיר: סיפורי-עם, אגדות ארתוריניות, מעשייות, סיפורים אישיים, סיפורי יין וסיפורים על נשים. החל משנת 1997 היא מופיעה מעל במות שונות ברחבי הארץ ונוטלת חלק בפסטיבלים בארץ ובחול. כמו כן היא מופיעה בחוגי בית ובבתי ספר. בשנים האחרונות היא עוסקת גם בהנחיית סדנאות שונות למספרי סיפורים. מבחינת התפתחותה כאמנית מייצגת לימור קבוצת מספרים שעברו לאורך השנים שלבי לימוד והשתלמות מסודרים שבעקבותיהם הפכו למספרי סיפורים מקצועיים.

באמנות הסיפור שלה תופסות הדמויות הנשיות מקום חשוב. באמצעות סיפוריה היא מעבירה מסרים פמיניסטיים ומציגה למאזיניה את העולם הנשי. בפרק המוקדש לה אני מתמקד במופע שלה בשם 'גיא חיזיון' המעלה את סיפוריהן של נשות העלייה הראשונה. בניתוח שלי אני דן במקורותיה ובאופן שהיא מעצבת אותם ומדגישה בהם את היסוד הנשי. הניתוח אינו מצטמצם לתכנים הטקסטואליים אלא מתייחס לכל הרכיבים של אמנות ההיגוד שלה: השימוש בקול ובשפת הגוף, בניית המתח הסיפורי, שפה וסיגנון, שיתוף הקהל ורכיבים נוספים.

כמי שבאה מתחום העשייה המוסיקלית, מקדישה לימור זמן רב לבנייה מדוקדקת של המופעים שלה. במסגרת הפרק אני דן בפרוט רב בכלים המתודולוגיים שעיצבה על מנת ליצור מתוך המרכיבים השונים את המופע השלם.

נושא נוסף הנידון בפרק זה בהרחבה הוא תהליכי המעבר מטקסט כתוב לטקסט מוגד. באמנותם של מספרי-הסיפורים המודרניים, המסתמכים בעיקר על מקורות כתובים, יש לתהליכים אלה חשיבות גדולה מאוד. על ידי השוואה מפורטת של המקורות הכתובים לטקסט המוגד, אני מאפיין תהליכים אלה ומראה כיצד לימור מעצבת את החומרים שליקטה ומתאימה אותם לקהל הטרוגני.

כמו כן נידונה בפרק זה בהרחבה גם ההקבלה בין הערוץ הווקלי לערוץ הויזואלי במהלך ההיגוד ומודגם האופן בו משולבים שני הערוצים זה בזה.

בהיבט הביוגרפי מודגש בפרק זה עד כמה אמנות ההיגוד מהווה עבור לימור דרך חיים ולא רק עיסוק. לימור תופסת את אמנות ההיגוד כסוג של אמנות גבוהה המכילה מסרים תרבותיים וחברתיים. הקשר שלה למקורותיה בולט בכל הרמות למן הרמה הביוגרפית האישית ועד לצורת הבחירה של החומרים שהיא מבקשת לכלול במופעים שלה.

בנוסף לעבודתה כמספרת פועלת לימור רבות בטיפוח תחום ההיגוד המקצועי בארץ. היא נפגשת עם מספרים אחרים, מנהלת רשת מסועפת של התכתבויות עם עמיתים ברחבי תבל, מרצה על אמנותה, מנחה סדנאות למספרים ומנהלת פורום של מספרים באינטרנט.

הפרק השביעי בעבודתי דן במספר משה חרמץ. משה הוא מדריך טיולים באתרים הקשורים לשואה ולתקומה ומדריך קבוצות במוזיאונים שונים כמו "יד ושם" בירושלים ומוזיאון ההגנה בתל-אביב. משה מייצג קבוצה שלמה של מדריכם הפועלים למעשה כמספרי-סיפורים בשטחים פתוחים.

הוא עוסק בהדרכה למעלה מחמש-עשרה שנים. בהדרכותיו אין הוא מסתפק בהצגת עובדות היסטוריות. האתר או המוצג שהוא מדבר עליו משמש לו נקודת מוצא לפרישת תמונה היסטורית רחבה ומקיפה. מאחורי תיאוריו המרתקים נמצאת תפיסה אידיאולוגית ברורה המנסה להציג את הזיקה שבין שואת יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה, לבין הקמתה של מדינה ישראל בשנת 1948.

הרפרטואר הסיפורי שלו סובב סביב ארבעה תחומים: (א) אירועים היסטוריים מראשית ההתיישבות החדשה בארץ (סוף המאה התשע-עשרה) ועד היום. (ב) סיפורים ואנקדוטות על אישים שונים שחיו בתקופה הנ"ל. (ג) מורשת השואה. (ד) מורשת קרב.

נוסף על כך הוא משבץ בתוך הופעותיו ידע היסטורי נרחב על תקופות נוספות וסיפורים השאובים מן המורשת היהודית לדורותיה – סיפורים תנכיים, תלמודיים, מדרשיים וכדומה.

בפרק זה אני מתמקד במופע הדרכה שערך משה לקהל של אנשי תנועת המושבים בגבעת התחמושת, בהר הצופים ובאנדרטת מגילת האש של הפסל נתן רפופורט בהרי ירושלים. אני מנתח את הטכניקות ההיגודיות השונות שמשה משתמש בהן על מנת לקשר בין האתרים השונים ואת האופן בו הוא מציג בפני קהלו את תפיסתו האידיאולוגית. גפ בפרק זה מודגמים ומנותחים תהליכי המעבר מטקסטים כתובים לטקסטים מוגדים. כמו כן מושם דגש מיוחד על הדיאלוג המתמיד שמקיים משה במהלך המופע עם קהל מאזיניו ועל הטכניקות השונות שהוא נוקט בהן כדי ליצור דיאלוג זה: שאלות רטוריות, התייחסות להערות ולשאלות, התייחסות לשאלות פוליטיות ואידיאולוגיות, שיח ממשי עם השומעים וכדומה.

נושא אחר הנידון בהרחבה הוא הטכניקות התאטרליות שהוא נוקט בהן, תוך שהוא משתמש באתרים החיצוניים כתפאורה (לדוגמא, הדגמה של מהלך הלחימה בגבעת התחמושת באמצעות שחזור תנועות הלוחמים בתוך התעלות הקיימות עדין באתר).

הפרק השמיני בעבודתי דן במספרת צילה זן-בר צור. צילה מספרת ומרצה על טקסים מגיים במרכז אסיה ועל מורשתה היהודית-אפגנית. הרפרטואר שלה מכיל סיפורים, אנקדוטות, שירים ופתגמים ששמעה במעגל המשפחתי, סיפורים וחומרי פולקלור אחרים שליקטה מפי מידענים יהודיים, אפגניים ופרסיים, וסיפורים וחומרים פולקלוריים שהגיעו לידיה ממקורות מחקריים כתובים. השורשים העדתיים של צילה מהווים נדבך מרכזי בפעילותה כמספרת. מבחינה זו ניתן לראות בה מייצגת של דור המשך למספרים מסורתיים היונקים את סיפוריהם ממסורת חיה.

מבחינת התפתחותה כאמנית מייצגת צילה קבוצה של "מספרים טבעיים" שלא עברו תהליכי הכשרה ולימוד מסודרים, אלא הגיעו לתחום הבימה כתוצאה מעניין שגילו במורשתם שלהם ובעולם האתנוגרפי.

צילה רואה את עצמה כמי שנמצאת בנקודת החיבור בין חברה מסורתית לחברה מודרנית. היא מתייחסת לאמנותה גם כאמצעי תרפויטי וכלי להעצמה נשית. פעילותה כמספרת מכוונת לשלוש מטרות: (א) שימור מורשת ייחודית של קהילה יהודית קטנה על סיפוריה ומנהגיה. (ב) עידוד חבריה של אותה קהילה לשנות את תדמיתם העצמית הנמוכה, להתגאות במורשתם ולהעריכה ולהנחיל אותה הלאה לבני קהילתם. (ג) הצגת אותה מורשת ייחודית לפני כלל הציבור הישראלי בארץ ושילוב חלקים ממנה בתוך כלל המורשת התרבותית של העם היהודי במולדתו המתחדשת.

בפרק זה אני מתמקד בשני מופעים דומים שקיימה צילה בפני שני קהלים שונים. במהלך הפרק נידונה בפרוטרוט שאלת השפעתו של קהל המאזינים על עיצוב המופע וצורתו, תוך השוואה לתופעות דומות בעולם ההיגוד המסורתי.

נושאים נוספים שהודגשו בפרק על צילה הם השילוב של אלמנטים מוסיקליים בהופעותיה, השימוש בבובות ובאלמנטים ויזואליים נוספים והשימוש בטכניקות המפעילות את חושי הריח, הטעם והמישוש של המאזינים.

הפרק התשיעי בעבודתי דן במספר תולי פלינט. בפרק זה מושם דגש על המקום שתופס סיפור-סיפורים בכל רובדי העשייה והחיים של מספר מקצועי ולא רק בהופעותיו האמנותיות.

תולי פלינט עוסק בהיגוד מקצועי לצד עיסוקיו כעובד סוציאלי וכמטפל בקבוצות של נפגעי טראומה. פעילותו כמספר היא מגוונת ביותר, החל מחוגי בית וסדנאות וכלה בהופעות תאטרליות מעל גבי במות שונות. ייחודו כמספר הוא השימוש שהוא עושה באמנות ההיגוד לצרכים תרפויטיים. מבחינה זו הוא מייצג זרם גדל והולך של פסיכולוגים ועובדים סוציאליים המשתמשים בסיפור סיפורים כדרך ליצירת קשר עם מטופליהם.

בשנת 1991 למד תולי בסדנה להכשרת מספרים של בית אריאלה. כיום הוא מספר-סיפורים מקצועי מעל במות שונות. במקביל הוא עובד כמטפל קבוצתי בבית החולים תל-השומר וכעובד סוציאלי טיפולי וכן גם כיועץ ארגוני וכמנחה סדנאות תקשורת.

את הקריירה שלו כמספר התחיל עוד בטרם הגיע לבית אריאלה, במסגרת הדרכת טיולים ואירועים חברתיים שונים, אך עם סיום הסדנה הפך למספר מקצועי, וכיום הוא רואה את עצמו לפני כל דבר אחר כמספר-סיפורים.

רפרטואר הסיפורים של תולי מבוסס רובו ככולו על סיפורי-עם שנטל ממקורות שונים, הן יהודיים והן כלליים. גם כאשר הוא משתמש ביצירות ספרותיות, הוא מעצב אותן כסיפורי-עם.

תולי מרבה להשתמש בסיפורים הלקוחים מתוך המיתולוגיה היוונית. הוא מאמין שחלק ניכר מסיפורים אלה משקפים תובנה פסיכולוגית עמוקה שמתאימה גם לתקופתנו.

תולי איננו רק מספר מקצועי אלא גם מועסק כעובד סוציאלי בבתי חולים הן כמטפל פרטני והן כמטפל קבוצתי של פגועי טראומה. במסגרת עבודתו הוא מרבה להשתמש באמנות הסיפור כדי ליצור קשר עם מטופליו ולעורר אצלם תובנות חדשות. בפרק המוקדש לתולי אני מציג טכניקות סיפוריות שונות שהוא עושה בהן שימוש במהלך עבודתו הטיפולית: (א) יצירת קשר ראשוני עם מטופלים. (ב) בניית סיפור מותאם אישית כמתודה טיפולית. (ג) הבניית סיפור חדש אצל נפגעי טראומה.

נוסף להופעותיו כמספר-סיפורים מקצועי המופיע לבדו או בחברת נגן, השתתף תולי בשנים האחרונות בשני מופעים של קבוצת תאטרון יהודית-ערבית שהתקיימו בפסטיבל התאטרון השנתי בעכו. במסגרת הפרק אני דן במעורבותו החברתית של תולי בעניינים הקשורים למערכת היחסים בין יהודים לערבים בארץ.

בפרק העשירי של עבודתי, פרק הסיכום, אני דן בחידושי העבודה ובמסקנות הנובעות ממנה תוך השוואת עבודתי למחקרים קודמים בתחום. כמו כן אני מציג בו את זיקתי האישית לתחום כמי שעוסק מזה שנים רבות בסיפור סיפורים מקצועי.

בפרק זה מודגשות מגמת ההסתכלות הכוללת, החשיבות של הבנת תהליכי ההתפתחות האמנותית של מספרים לאורך זמן, וניתוח הקשר בין תהליכים אלה לביוגרפיה של המספרים כמפתח לחקר תופעת ההיגוד המקצועי החדש. אחד הנושאים המודגשים בסיכום הוא מושג המופע השלם, שיש לו משמעות מיוחדת בהקשר של היגוד מקצועי. כמו כן נידון בו המודל שהצעתי ככלי מחקרי להבנת תהליכים היגודיים מנקודת מבטם של המספרים עצמם.

בפרק זה גם מושווים בצורה מפורטת הפרופילים האישיים של ארבעת המספרים שנידונו בפרקים הקודמים. השוואה זו נעשית מנקודת מבט של: (א) אוריינטציה כוללת. (ב) חלוקה מגדרית. (ב) זיקה למסרים תרפויטיים. (ד) תחומים חופפים בפעילותם של ארבעת המספרים.

בהשוואה מודגש הצורך בניתוח כולל המתבסס על כל שלושת השדות של המודל שהצעתי: (א) מקורות הרפרטואר הסיפורי ובנייתו (ב) עיצוב החומרים הנרטיביים (ג) טכניקות הגשה וקשר עם קהל היעד.

בטבלאות השוואתיות המובאות בהמשך הפרק מושווים המספרים על פי המאפיינים השונים של המודל הטיפולוגי: רקע משפחתי חברתי ותרבותי, תהליך אקטיבי של חיפוש שורשים, הכשרה, הוראה והדרכה, תחומי רפרטואר, בסיס הקשר בין חלקי המופע, מקורות הסיפורים, מקורות אישיים, בניית מפת מופע, שילוב אלמנטים מוסיקליים, שילוב אלמנטים ויזואליים ומרכיבי טעם, ריח ומישוש, שילוב אמנים נוספים, שילוב סיפורים אישיים, עיצוב לשוני, הרכב קהל, מקום המופע, משך המופע, טכניקות הגשה ווקליות וויזואליות, טכניקות לשוניות, מבניות ותוכניות, התחברות לקהל בפתיחת המופע, דיאלוגים מילוליים ושימוש בטכניקה של סיפור בתוך סיפור.

בהמשך נידונים בקצרה תופעת ההיגוד במגזר הערבי ובמגזר החרדי, ושיתוף הפעולה בין מספרים ישראליים עם עמיתיהם בארצות אחרות.

בסיום פרק הסיכום מודגש הצורך העולה ממחקרי לנסח את אומנות ההיגוד לא במונחים שאולים מאומנויות אחרות, אלא במונחים מיוחדים לה עצמה.

חזרה לתוכן העניינים