מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור		C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי סיפורה של תמונה הצוענים – איבן גנרליק
אי שם לא הרחק מן הכפר התמקמה לה חבורת צוענים לחנייה קצרה מאין באו? אינני יודע. ולאן ימשיכו בדרכם מחר? אף דבר זה נעלם ממני. כאלה הם חיי הצוענים – חיי נדודים לאין קץ, היום כאן ומחר שם. מחר יחבשו את הסוס וירתמוהו לעגלה, יעמיסו עליה את אוהלם הדל ומיטלטליהם המעטים וימשיכו בדרכם. אך בינתיים – מה טוב ומה נעים לעשות הפוגה קלה, להתבונן באש המרצדת בעליזות ולהעלות טבעות עשן מן המקטרת הגדולה, או סתם לנמנם באוהל פנימה עד הארוחה. ומה עם הנשים? האם גם הן מרשות לעצמן לנוח לאחר יום הנדודים הארוך? כלל וכלל לא. צריך להניק את התינוק הצורח, צריך להכין את ארוחת הערב. מנוחה? לא עכשיו. אולי מאוחר יותר כשהתינוק יירדם. 'נשים מסכנות' אני מהרהר לעצמי 'הנה הן עמלות ויגעות כל היום כולו, והבעלים? בטלנים מארץ הבטלנים! נחים וישנים ואינם נוקפים אצבע!' "לא, אינך צודק!'' משיבה לפתע הצוענייה שליד המדורה להרהורי, בעודה הופכת את האווז המשופר מצד לצד, "וכי מי לדעתך הקים את האוהל? מי התיר את הסוס מן העגלה, ועיקר העיקרים – מי הביא לכאן את האווז השמן שאני עוסקת בצלייתו? כלום חושב אתה שנתעופף ובא לכאן מרצונו שלו?" אכן שאלה כהלכתה! אווז מפוטם זה מנין? מן הסתם מן הכפר. וכיצד נתגלגל לידי הצוענים? "שאלות כאלה, אין זה מן הנימוס לשאול." רומז לי בעל המקטרת בעיניו, "אתה מבין – היו שם אווזים הרבה. למה לו לאיכר כל כך הרבה אווזים? אווז אחד יותר, אווז אחד פחות... והלא אי אפשר לשכב לישון סתם כך על בטן ריקה. גם אנחנו הצוענים, צריכים לחיות..." "ובכן, סחבת?" "לא אני," הוא מיתמם, "אני רק דיברתי עם האיכר והסחתי את תשומת-ליבו. הוא". ממשיך הוא בנחת בין שאיפת מקטרת אחת לרעותה ומצביע על חברו הישן באוהל, "הוא אחראי לכל השאר." אכן סיפור נאה. הנה משום כך שרוע הוא עתה על משכבו ונוחר. וכי קל בעיניכם לתפוס אווז מגעגע ולהסתירו תחת כנף המעיל, וכל זאת תחת עינו הפקוחה של האיכר! והאיכר? האיכר הנה הוא שם באפר מאחור. מתבונן באווזיו. "מוזר מאוד," הוא אומר לעצמו, "והלא הבוקר היו לי חמישה אווזים ועתה נותרו רק ארבעה. אנה נעלם החמישי? באמת מוזר!" "ראו אותי, הסתכלו עלי. אני מתרחץ!" צועק הצועני הקטן בעליזות ממרומי העגלה. בן עשר הוא בסך הכל, אך מראהו מבוגר הרבה יותר. הכלב אינו נותן דעתו עליו. כל מעיניו בעוף הנצלה לאיטו מעל המדורה. את הבשר והשומן יאכלו אדוניו, אך העצמות הדשנות יפלו לבטח בחלקו שלו, אכן סעודה כהלכתה מצפה לו! אך תנועותיו של הנער מושכות את תשומת-ליבו של מישהו אחר: "אמא, הביטי!" אומרת הילדה הקטנה לאמה, "יש צוענים בחורשה. מה הוא עושה שם הנער?" "אוי ואבוי!" אומרת האם ואוחזת בחוזקה בידה של בתה, "מוטב לך שלא תציצי לשם." "כלום יודעת את," מוסיפה היא בלחישה, "שהצוענים גונבים ילדות קטנות? כבר היו דברים מעולם. מוטב שלא יהיה לנו סיג ושיח עם הפוחחים הללו. אנשים הגונים אנחנו ומה לנו ולהם?" והסיפור עוד נמשך. לא סיפרתי לכם אלא את תחילתו. ומה מתרחש בכנסיה הקטנה שעל ההר ובבתי הכפר אדומי הגגות? לאן מוביל הסולם המושען על ביתו של האיכר? שמא תטפסו עליו ותציצו פנימה אל תוך עליית הגג? מובטח אני שתגלו שם עוד דברים רבים שניתן לספרם... * * * איבן גנרליק (Ivan.Generalic) הוא צייר קרואטי, איכר על פי מקצועו. כשרונו האומנותי התגלה בשנת 1930 על ידי קרסטו הגדוסיק. הוא הפך לאחד מגדולי הציירים הנאיביים של יוגוסלביה. ציוריו מתארים את נופי ארצו וחיי איכריה.