מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי של מס"ע חזרה לדף הבית של הוראת הסיפור העממי הוראת הסיפור העממי בבית הספר היסודי הרומנסה היהודית-ספרדית – דוגמאות מנותחות יואל פרץ
הבלדה והרומנסה הספרדית (ובעקבותיה הרומנסה היהודית-ספרדית), שתיהן צומחות באירופה בתחילת ימי הביניים. בשתיהן בולט האופי העממי ובשתיהן עומדת במרכז ההתרחשות עלילה אפית המתפתחת ומשתנה עד לנקודת שיא. פעמים רבות ניצבים במרכז העלילה שני גיבורים הנתונים בסוג כלשהו של עימות. העימות בין הגיבורים לובש צורת דו-שיח. התיאורים החיצוניים מועטים והעלילה היא העיקר. עם זאת יש הבדלים אחדים בין הבלדה לרומנסה. רבות מן הרומנסות הספרדיות אינן סטרופיות כמו הבלדה האירופאית. הבלדות הועלו על הכתב די קרוב לזמן היווצרן והפכו לז'אנר קנוני בעוד שהרומנסות עברו תקופה ארוכה של העברה בע"פ ושמרו יותר על אופיין העממי. לשתי הצורות השיריות הללו על אף קרבתן, יש שלשלת יוחסין שונה. כוחה של הרומנסה היהודית-ספרדית היא בהיותה בבחינת מועט המחזיק את המרובה. בשורות ספורות היא מגוללת בפנינו עלילת דברים שלמה, תוך שהיא עושה שימוש מרבי בקשת רחבה של כלים אומנותיים: חזרות, לשון נופל על לשון, קצב, תנועה ומוסיקה. אבל בכך לא מתמצה עדין כוחה האומנותי. הצורות שבחר בהן מחברה האלמוני של הרומנסה ושהצליחו להישמר על ידי המסרנים לאורך שלשלת הדורות, פורשות לפנינו לעתים רבדים על גבי רבדים של הוויה אנושית שלא תמיד ברורים לעין כבר בשמיעה ראשונה. בשורות הבאות אציג בפניכם רומנסה שמקורה בטטואן (מרוקו) ועניינה פרשת הצלתה של נערה ספרדייה שנפלה בשבי המורים, ואנסה לעמוד על אותם רבדים נסתרים שמתגלים רק בקריאה חוזרת ונשנית של הטקסט. הרומנסה הגיעה אלי דרך המוסיקולוגית שושנה וייך-שחק. התרגום לעברית הוא מעשה ידי. בַּמּוֹרֵרִיָה בקזבלנקה, לרגלי שוקת צוננה, עלמה יפה ראו עיני, כובסת בגדיה. הרומנסה נפתחת בתמונה אידילית שלווה: ליד המעיין המשמש את נשות הרובע המורי (מוֹרֵרִיָה) יושבת נערה ומכבסת בגדים. התיאור הוא בגוף ראשון ועדין איננו יודעים דבר על הדובר. "מורית יפה", אמרתי לה , "מורית שכה יפה הנה" מעם השוקת סורי נא, ילגום סוסי מימיה." אך הנה פונה הדובר אל הנערה בדברים ואנו למדים בדרך עקיפה שמדובר בפרש ספרדי שעבר פה בדרך מסעיו רכוב על סוסו ושסר לשוקת להשקות את סוסו. הוא מתבונן בנערה ומניח כמובן מאליו שזוהי נערה מורית שנולדה וגדלה ברובע המורי. "סורי הצדה והניחי לסוס שלי להרוות את צימאונו" הוא אומר לה, אבל מעבר לדברים הגלויים יש דבר מה נוסף; הסוס, פעמים רבות מייצג בסיפור העממי וביצירה העממית את הרגש או היצר, בעוד שהמים מסמלים אשה, ומה שהוא אומר לה (או אולי לעצמו) בלשון רמוזה הוא משהו מעין זה: "את בחורה יפה, בעלת גוף נאה ותווי פנים מושכים. הייתי חפץ ללגום את מימיך!"ִ אין הוא רואה בה אלא נערה מורית ממעמד נחות, שהוא, הפרש, מסתכל עליה מגבוה (תרתי משמע!) ובוחן אותה כאובייקט מיני המעורר את יצריו. אך הנה משיבה לו הנערה בדברים והתמונה משתנה כליל: "לא בת מורים, פרש, הנני, שבויה גזולה מתוך קינה, בערב פסח חג פריחה, מורים נשאוני הנה." "אינני כלל מה שאתה חושב" היא אומרת לו, "אני ספרדייה כמוך, בת מעמדך ורק מזלי הרע הפך אותה לשפחה ברובע המורי." עתה מתבונן בה הפרש בעיניים אחרות לגמרי. הוא מבין שמדובר בבת עמו. הוא חש כלפיה אהדה ורחמים. הוא מבקש לעזור לה כספרדי לבת עמו ולחלץ אותה מגורלה המר: "האם תאבי לבוא עמי, עלמה שכה יפה הנה?" תשובתה של הנערה להצעתו מעוררת תמיהה: במקום להיענות לו ולהודות לו על כוונותיו הנאצלות. במקום להשליך הכל אחרי גווה ולעלות על סוסו, היא מציגה לו שאלה שכביכול אינה מן העניין: "כביסה שיש עמי בדלי ביד מי אפקידנה?" הפרש מקבל את שאלתה כפשוטה. הוא שולח מבט בבגדים ומשיב לה, כמעט כלאחר יד: שמלה פשוטה - לה ערך אין - הזרם ישאנה." אבל השאלה אינה שאלה תמימה כלל. זהו מעין מבחן. הנערה מנסה לעמוד על טיבו וכוונותיו של מי שמציג עצמו כמושיעה. "מה בדיוק אתה חפץ לעשות אתי? מה יהיה עלי לאחר שתחלץ אותי מכאן? אתה אומנם כבר לא רואה בי שפחה מורית. אתה יודע שאני ספרדייה כמוך, אבל מה עמדתך ביחס אלי כגבר אל אשה? האם תנצל אותי לצרכיך האנוכיים? האם תיטול ממני את "האריג ההולנדי" ו"כתונת המשי העדינה" ולאחר זמן תשליך אותי מאחרי גווך כמו "שמלה פשוטה"?" וכדי שלא יהיה ספק במה מדובר היא פונה אליו עכשיו בשאלה ישירה, תוך שהיא משתמשת בניסוח זהה לשאלה הקודמת וכמעט באותן מלים: "ותומתי אשר שמרתי - אמור ביד מי אפקידה?" השאלה משיגה את מטרתה. היפוך נוסף חל ביחסו של הפרש אליה. הוא יורד מסוסו (או כך על כל פנים נראה לי) ומתבונן בה בפעם הראשונה, אם להשתמש בביטוי מודרני, "בגובה העיניים". לא כשפחה ולא כבת עמו אלא כאשה בעלת כבוד עצמי ומודעות עצמית. ומתוך עמדה חדשה זו הוא משיב לה בלשון שונה לחלוטין: "בטחי נא במלת כבודי, לעד לא אפירנה!" עכשיו שנסתיים הדו-שיח ונקבע מעמדה, עובר חוט הסיפור לידיו של המספר והוא ממשיך אותו בגוף שלישי: על סוסתו אותה הרכיב הוא ואל מולדתו פנה. חצו הם את הגבול ביעף, עלה צחוק על פניה. תגובתה של הנערה מביכה את הפרש. הוא עדין לא התעשת כליל מן השינויים המהירים והוא מבקש להבין מה חולף בראשה: "מה תצחקי, עלמה בת חן? עלמה שכה יפה הנה?" הנערה ערה למבוכתו. היא ממהרת להפיג את חששותיו. "אין זה צחוק של בוז, הנובע מהתנשאות וגאווה. אני אסירת תודה לך על אצילותך וכוונותיך הטובות. אני עצמי עוד לא התאוששתי מהמהפך שחל בחיי אחרי שנות עבדות כה רבות ואני עוד מתנדנדת בין תקווה ליאוש": "לא לסוסה אצחק, אף לא למי שידהירנה; אדמת מולדתי היא זו, מלאה לבי שחוק ורינה." ואכן דקות ספורות אחר כך מתהפך מצב רוחה כליל. ושוב משתמש מחבר הרומנסה באותה תחבולה: שימוש במבנה משפט זהה: חלפו הם לרגלי גבעה, זלגו דמעות עיניה. "על מה תבכי, עלמה בת חן, עלמה שכה יפה הנה?" הפעם אין היא מתנצלת על התנהגותה, אלא נותנת לו את ההסבר מיד: "אבי ערך כאן את צידו, הפעים לבי מראיה. מוֹרָלֵחָה, אחי הטוב, עם מרעיו אליו נלווה." דומה היה שמחבר הרומנסה כבר מיצה את כל השינויים האפשריים במערכת היחסים הנרקמת בין הפרש לנערה. המתח רפה. הם חצו את הגבול. הם משוחחים ביניהם והיא מתחילה להתייחס אליו כאל מושיעה וחתנה, חרֵדָה למה שיחשוב וטורחת להסביר לו את העובר עליה. אך הזכרת שמו של מורלחה, אחיה, נותנת לעלילה תפנית מפתיעה; מורלחה הוא גם שמו של הפרש. מחשבה מוזרה עולה בראשו; הן גם לוֹ הייתה אחות שנחטפה על ידי המורים בנעוריה ועקבותיה אבדו. הוא חייב לברר את העניין עד גמירא. הקצב מואץ ובאותו פסוק עצמו אנו שומעים הן את השאלה והן את התשובה: "מה שם קורא לו לאביך?" "חואן מכפר אוליבה." עכשיו כבר אין כל ספקות. מדובר לא בכלה שהוא מביא עמו לביתו אלא באחותו, עצמו ובשרו. שוב נאלץ הפרש לשנות את יחסו מן הקצה אל הקצה והדבר ניכר בתגובתו המופתעת: "אלי הטוב, מה זאת את שחה? מִשמע אוזני לא אאמינה! אחות את לי ולא כלה - חשבתי אשאנה." עתה התגלתה לעינינו התמונה כולה; כל הקשיים והקושיות סולקו. העלילה הושלמה. הגיבורים דוהרים אל העתיד המצפה להם והגיעה העת לסיים את הסיפור. וכמו שפתחנו באווירה שלווה כך גם בא משפט הסיום ומחזיר אותנו אל האווירה הביתית החמה, אל דמות שעד כה הייתה מחוץ לתמונה ושאנו פוגשים בה פה לראשונה, אל דמות האם המחכה. מחכה לא מהיום ולא מעכשיו, שרויה ביגונה על אובדן בתה, מסוגרת בביתה ונושאת את כאבה. ואת כל זאת אנו שומעים באופן עקיף מתוך דבריו של הפרש החותמים את הרומנסה: "פתחי אמי, תריסי הבית. ראי, הנה השושנה שיום וליל אותה ביכית, מביא אני לך הנה!" עכשיו שקראנו ברומנסה קריאה מונחית איטית, באה השעה לקרוא אותה ברצף ולמצות את מלוא העושר המבני, הלשוני והרגשי הטמון בה: בַּמּוֹרֵרִיָה בקזבלנקה, לרגלי שוקת צוננה עלמה יפה ראו עיני, כובסת בגדיה. "מורית יפה", אמרתי לה , "מורית שכה יפה הנה" מעם השוקת סורי נא, ילגום סוסי מימיה." "לא בת מורים, פרש, הנני; שבויה גזולה מתוך קִנה. בערב פסח חג פריחה, מורים נשאוני הנה." "האם תאבי לבוא עמי, עלמה שכה יפה הנה?" "כביסה שיש עמי בדלי ביד מי אפקידנה?" "אריג הולנדי שאי עמך עם כתונת משי עדינה, שמלה פשוטה - לה ערך אין - הזרם ישאנה." "ותומתי אשר שמרתי - אמור ביד מי אפקידה?" "בטחי נא במלת כבודי, לעד לא אפירנה!" על סוסתו אותה הרכיב הוא ואל מולדתו פנה. חצו הם את הגבול ביעף, עלה צחוק על פניה. "מה תצחקי, עלמה בת חן? עלמה שכה יפה הנה?" "לא לסוסה אצחק, אף לא למי שידהירנה; אדמת מולדתי היא זו, מלאה לבי שחוק ורינה." חלפו הם לרגלי גבעה, זלגו דמעות עיניה. "על מה תבכי, עלמה בת חן, עלמה שכה יפה הנה?" "אבי ערך כאן את צידו, הפעים לבי מראיה. מורלחה, אחי הטוב, עם מרעיו אליו נלווה." "מה שם קורא לו לאביך?" "חואן מכפר אוליבה." "אלי הטוב, מה זאת את שחה? משמע אוזני לא אאמינה! אחות את לי ולא כלה - חשבתי אשאנה. פתחי אמי, תריסי הבית. ראי, הנה השושנה שיום וליל אותה ביכית, מביא אני לך הנה!" להלן דוגמאות נוספות לרומנסות יהודיות-ספרדיות: המלכה והשפחה הרומנסה שלפנינו מגוללת את סיפורה של שבויה שהובאה לארמון המלך כשפחה והנה נתגלה במפתיע כי היא אחותה של המלכה שנלקחה בשבי. הנעימה פשוטה וחוזרת על עצמה שוב ושוב והמתח נשמר בזכות המלים וסיפור המעשה. להלן תרגום עברי של הרומנסה שנעשה בידי המשורר אבנר פרץ משפת המקור, לדינו. "כה תחיה נא לי הבעל – נערה שפחה הבא לי, שתהיה ממרום היחש – ולא אחת מקונסטנטינה." לארמון הנה מובלת - השפחה שבוית החרב ומיד לפני המלך – כבר נושאת היא חן וחסד. בשעה אחת השתים – זו וזו, יחדיו הרו הן, לשתיהן פה יגזרו נא – חיתולים כפי הערך. כבר גוזרים לה למולכת – חיתולים מחוטי כסף, חיתולי בד מריקנה – לשפחה שבוית החרב. למלכה הנה פורשים כבר – מצעי מטת יולדת, במטבח, דרגש יציעו – לשפחה שבוית החרב. בשעה אחת השתים – אחוזות צירים כורעות הן, המלכה, בת היא הביאה – השפחה, זכר יולדת. בעורמה, המיילדת – את הילודים החליפה: למלכה, הבן נתנה היא – לשפחה, את התינוקת. מהרו, מרק הביאו – העלו נא ליולדת וממי כיבוס השקו נא – השפחה שבוית החרב. "נני, נני, בת נחמדת – נני, נני, בבת עין, אף שמשדי הינקתי – לא בטני הרתה ללדת. לו בתי את, לך הייתי – שם אחר, ודאי, נותנת, לך קראתי אז מרקסה – כמו אחות שלי, בוגרת." "כה תחיי, שבוית החרב – שירי שוב את שיר הערש, לי נדמה היה לפתע: – אחותי את הקטנטונת." מלחמת המלך ליאון תרגום עברי: יואל פרץ מלחמה הכריז ליאון; הכריז המלך ליאון וכל מי שיסרב לה, ימצא לו בכלא מעון! וגם אם בן הוא לעם נכר - דוכס, רוזן או ברון - אל הדגל נקרא הוא, אל דגלו של המלך ליאון. והנה מעשה באחד כופר את אשתו קילל בחרון, "תתפגרי, הו אלדה! יתפקע לך הגרון! "בנות שבע ילדת לי ואף לא בן כדורון. מן הקרב מי יצילני, ממלחמת המלך ליאון?" "אל נא אבי, אל נא תקלל אותנו בחרון? אם אמי בן לא ילדה – לא עשתה זאת בזדון. תן לי נשק וגם סוס ובגדים כשל אדון, מקרבות אצילך ממלחמת המלך ליאון!" "שערך, נערה, הוא שער אשה – לא קצר הוא כשל אדון!" "עם הכובע אכסהו, אכסהו בכובע קטון!" "חזך, נערה, הוא חזה אשה, לא שטוח כשל אדון!" "מעילי, אבי, יסתירהו לבל יגלה זה הקלון!" "רגלים לך זעירות מאוד – לא ידמו לרגליו של אדון!" "אם מנעל לי וגם גרב, לא יוכר בי העוון!" על הסוס היא דוהרת, מיטיבה לרכוב מאדון, מלחמה אך החלה, ומאה אויבים הרגה באון. ניטש בשנית הקרב – כל אויב היא ניצחה בגאון, אך בלהט המלחמת נשר כובעה הקטון. קראו הכל, פה אחד בקול: "נערה היא זו - לא אדון!" הכריז אז בן המלך: "אשאנה לי ברצון!" הרימה על כפים, נשאה אל הארמון, ועם שחר נישאה היא לבנו של המלך ליאון. ד"ר אבנר פרץ, מנהל מכון מעלה אדומים לתיעוד השפה הספניולית ותרבותה, מביא באתר הבית שלו אנתולוגיה בשם "פרח צחור – מסע בנתיבי הרומנסה". האנתולוגיה מכילה חומר רב על הרומנסה היהודית ספרדית. ניתן להיכנס לאתר על ידי לחיצה על הכתובת המופיעה כאן: http://folkmasa/av.htm למי שרוצה להרחיב את השכלתו בתחום הרומנסה היהודית-ספרדית אני ממליץ לעיין בשני ספרים: אטיאש משה, רומנסירו ספרדי, הוצאת קרית ספר, תשכ"א (1961). רפאל שמואל, האביר והרעיה השבויה – מחקר ברומנסה של דוברי הלאדינו, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, 1998. בלדות ושירי עם סקוטיים סקוטלנד השוכנת בחלקו הצפוני של האי הבריטי היא אחת מהארצות העשירות ביותר במוסיקה ושירה עממיים. תושביה הקדומים של סקוטלנד הם צאצאיהם של העמים הקלטיים שפלשו לאי גלים גלים החל משנת 1000 לפנה"ס. בסוף המאה החמישית לספירה הגיע לסקוטלנד שבט הסקוטים, שבט קלטי מאירלנד ועל שמו נקראת הארץ סקוטלנד. הסקוטית והגלית המדוברות בסקוטלנד הן שפות קלטיות והמורשת הקלטית בסקוטלנד עדין חיה ונושמת. העניין של בני סקוטלנד במורשתם הלאומית התעורר עוד בשלהי המאה השבע-עשרה עת יצא לאור (בשנת 1765) אוסף של שירים עתיקים ערוך בידי תומס פֶרְסִי, בישוף של הכנסייה. מאז ועד היום יש מאמץ בלתי פוסק להעלות על הכתב ולשמר את המנגינות, השירים, הבלדות והסיפורים העתיקים. אחד במפעלים הגדולים של איסוף שירי עם ובעיקר בלדות נעשה על ידי פרופ' צ'יילד. בספרו "הבלדות האנגליות והסקוטיות" שפורסם בתחילת המאה העשרים, קובצו מאות שירים ובלדות, ורבים מן הזמרים העממיים נעזרים עד היום בספר זה כדי לשחזר את השירים העתיקים. במקביל קיימת גם מסורת שבע"פ העוברת מדור לדור. תרגום של מבחר בלדות אנגליות וסקוטיות תורגם לעברית על ידי נתן אלתרמן ויצא לאור בשנת 1962 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, תחת השם "בלדות ישנות ושירי-זמר של אנגליה וסקוטלנד". רבים מן השירים והבלדות היו מושרים בעבר בבתי אבן מיוחדים לדבר שנבנו בצמוד לכפרים ונקראו בַּסִי (bothy). במקומות אלה נהגו להתכנס פועלי חוות ורווקים בחברת זמרים ונגנים עממיים כדי לשיר ולרקוד בצוותא, והמושג "בלדות בסי" מציין את סוג השירים שהושרו במקומות כאלה. ניקוי המתבן - שיר היתולי "המתבן של ג'ורדי" הוא שיר לעג הומוריסטי המספר בגנותם של איכר ובני משפחתו. השיר נכתב במאה השבע-עשרה, היה פופולרי לאורך מאות בשנים וזכה למהדורות רבות. בחלק מהן נעשה ניסיון למתן ולעדן את המלים שנראו וולגריות מדי לטעם הויקטוריאני, אבל בגרסה שאשמיע לכם בשיעור נצמד הזמר דווקא לאחת מן הגרסאות המקוריות. במהלך ההאזנה נסו להקשיב כיצד יוצר הזמר קשר עם הקהל שלו ומשתף אותו בשיר. ואלה מלות השיר בתרגום חופשי שלי לעברית: על גבעה בתוך חווה ישנה גר האיכר ג'ורדי מקנטיר; הוא ואשתו המשונה – מן המכוערות בכל העיר. פזמון: למגרפה אין ידית והקלשון אבד בגן המריצה נשברה - אוי איזה בלגן! ביום בהיר הלכו ברוב ששון, לנקות את המתבן שהעלה סרחון; להוציא משם הר של זבל, שכבר הגדיש בריחו את סאת הסבל. לטאטא את המתבן הם התחילו, ג'ורדי החליק ונפל. החזירה נכנסה פנימה והעגל בעט בה - הוי כמה חבל. החזירה נקלעה ישר אל מתחת שמלתה של האשה. והבת נחתה בטעות על התחת על גבה של אותה חזירה מבאישה. הפרה שבאה את עגלתה להציל, דחפה את השניים במורד התלול, ושם הדף אותם הפר האציל אל קן של צרעות בתוך עץ חלול. הייתה שם מהומה שלא תתואר ובדיוק באותו רגע הופיע הדוור; סוסו השליו נבהל וקיפץ וזרק את רוכבו ישר על העץ... בלדה על ספינה "הנסיכה המלכותית" הוא שמה של ספינה והבלדה מספרת את עלילותיו של רב החובל ומלחיו הנמלטים מפני הפירטים - שודדי הים. בתקופות מסוימות רבו שודדי הים בקרבת חופיה של סקוטלנד ושירים רבים התייחסו למכה זו. כאן לפנינו אחד מהם בתרגומי. בארבעה-עשר לחודש פברואר הפלגנו מן היבשה בספינה הנאווה "הנסיכה המלכותית". לכיוון ניופאודלנד שמנו פעמינו וארבעה-עשר מלחים היו על הסיפון. וממזרח למערב שטנו. אך זה הרחקנו שוט יומיים או שלושה עת מראש התורן הצופה הודיע: "ספינה אני רואה נישאת היא לקראתנו באה לרחרח ולבדוק את טיבנו; לבושה שחור, ודגל שחור לה - מבשר רעות מראֶהַ!" "אלי הטוב!" שח רב החובל, "מה נעשה עתה? שודדי ים הם אלה, את ספינתנו הטובה רוצים הם לחמוס!" "הו לא!" קרא הקצין הראשון, "לא נפול ללא קרב לידיהם, אולי עוד יעלה בידינו להתחמק." ספינת הפירטים אלינו התקרבה ועת לצדנו קרבה היא, מבעד לחצוצרת מגבר נשמע קול קורא: "מי אתם?" רב החובל לסיפון עלה וכך להם הוא השיב: "מלונדון הנאווה הגענו ואל קהיר אנו שטים." "עצור ספינתך והתקרב אלינו מכתב יש בידינו לשלחו אתך!" "לא נסטה ממסלולינו ואם נעצור - יהיה זה בנמל מבטחים ולא לצדכם. כל היום כולו רדפה אחרינו הספינה לילה ויום ניסתה לצודנו, אך ספינתנו הטובה הרחיקה אותם מאתנו, לשודדים הפנתה עורף והראתה להם את זנבה. "תודה לאל!" רב החובל קרא, "נפטרנו מעונשם של אלה! פיתחו בחורי חבית של ברנדי הניחו למשקה לזרום במורד הגרון. כל עוד ספינתנו אותנו נושאת לא נירא מאויב ומשחית!" פרידה מסטרלינג השיר הבא הוא שיר פרידה נוגע ללב. קשים היו החיים בסקוטלנד במאה השבע-עשרה. רבים מבני דלת העם התענו ברעב וכדי להשלים את מכסת מזונם היו יוצאים לצייד אסור באחוזות האצילים. באלה מהם שנתפסו לא נהגו ביד רכה. על חטאים פעוטים מעין אלה נשלחו החוטאים לגלות של עשרות שנים אל טסמניה הרחוקה, אי בקרבת אוסטרליה שנקרא אז ארץ ון-דיימן, כאילו היו פושעים מועדים. בשיר נוגה זה שר אחד מאותם אומללים שיר פרידה לסטרלינג עירו ולג'יני אהובתו. הזמר זכר את מנגינת השיר מילדותו אך את מילותיו שיחזר מתוך אוסף כתוב של שירים שיצא לאור בסקוטלנד. זוהי דוגמא איך חוברים ביחד מסורת שבכתב עם מסורת שבע"פ כדי לחדש ולרענן שירים עתיקים. התרגום הוא מעשה ידי. ממריא לשחק עפרוני, קולו עצוב וחד גוני, ממך כעת נפרד אני, שלום אחרון לך סטרלינג, הו. פזמון חוזר: אך גם הרחק לבי לך ישאף, חלפו ימי נעורי ביעף, ברכת שלומי כטל תרעף שלום אחרון לסטרלינג, הו. לא עוד, עת שחור הערב רד בגן המלך נפסע יד ביד, לא עוד ארנב אהיה לך צד, בהרחיקי מסטרלינג, הו. לא עוד בעמק אהיה תר אחר פסיון ועוף הבר, שוב לא ארדוף ארנב בכר, בהרחיקי מסטרלינג, הו. בקשה אחת יש לי ודי, והיא שלוחה לכל רעי: כלבי ורובי לכם הם שי, בהרחיקי מסטרלינג, הו. שלום לך ג'יני יקרה, אותך עוד אבכה מרה, מצאי לך רע אחר, יקירה, בהרחיקי מסטרלינג, הו. היי שלום, לספינה אעלה, עשרים שנה לוַן-דַיְימֵן אגלה, על לבבך זכרי יעלה, בהרחיקי מסטרלינג, הו. נסיים את הדיון בבלדות עם ביצוע מקצועי מודרני של בלדה סקוטית עתיקה בביצועה של הזמרת האמריקאית ג'ון באז המופיע בתקליטור הבלדות שלה. התרגום שלי מקביל פחות או יותר לתכני השיר אך מבוסס גם על גרסאות נוספות. מטי גרוב יום חג, יום חג, ראש השנה, יום זמר והלל. לכנסיה בא מטי גרוב, לשמוע דבר האל. לשמוע דבר האל. בין הגברות עוטות שחורים, צעיף ומחוכים, את אשת לורד רנדל ראה שושן בין החוחים. שושן בין החוחים. אל מטי גרוב היא טפפה, עיניה מושפלות, "בוא אל ביתי, הו, אנא, בוא עמי להשתעות. עמי להשתעות." "הו לא אוכל, הו לא אעז, לשכב עמך הליל. כי את, על פי טבעתך, אשתו של לורד רנדל. אשתו של לורד רנדל." "גם אם אשתו אני", אמרה, אתה, אל נא תחשוש. לאנגליה הלך הלורד המלך שם לפגוש. המלך שם לפגוש." "הו אנא בוא, לך אהיה, לך רק אייחל. את יצועי אחלוק עמך, יחדיו נשכב בליל. יחדיו נשכב בליל." אך פרח משרתים צעיר שאת שיחם שמע, נשבע ללורד זאת לספר לפני שקיעת חמה. לפני שקיעת חמה. שינס מותניו, דילג ורץ על פני גבעות והר, ובאין שם גשר – בשחייה, חצה את הנהר. חצה את הנהר. "מה חדשות בפיך, בני, האם רכוש אבד? כלום אחזה אש בביתי? כלום לי תינוק נולד? כלום לי תינוק נולד?" "אין נזק בביתך, הו לורד, לא גיל, גם לא כאב, אך מטי גרוב עם כלתך, עם הגבירה שוכב. עם הגבירה שוכב." למשרתיו קרא הלורד, אסף המחנות, "הימנעו", אותם ציווה, "מתקוע בקרנות. מתקוע בקרנות." אך איש רחום, את מצוותו, להפר נועז, והוא הריע בקרנו, בקול צלול ועז בקול צלול ועז. מטי גרוב אל הגבירה, אמר בדמי הליל: "הן קול קרנות שומעות אוזני, קרנו של לורד רנדל. קרנו של לורד רנדל." "אך קול תקיעת רועים היא זו, רחוק הוא לורד רנדל, החם גבי בחום גופך צונן הוא כה הליל. צונן הוא כה הליל." כה נרדמו הם חבוקים, צמודים עלי משכב, ועת נעור הוא, לורד רנדל ניצב למראשותיו. ניצב למראשותיו. "כלום יצועי לך ינעם? סדין סטין צחור, וכלתי שבחיקך, בלילה כה שחור. בלילה כה שחור." "אכן ינעם לי משכבך, סדין שלך צחור, אך פי שבעה תנעם לי זו שבחיקי תנום. שבחיקי תנום." "בגדיך חיש לבש, אישי ועל רגליך קום. בל יאמר באנגליה: הכיתי איש ערום. הכיתי איש ערום." מטי גרוב אחז חרבו, הכה ולא יסף, כי לורד רנדל השיב מכה ואת גופו שיסף. ואת גופו שיסף. "קומי לך רעייתי, בגדך עטי כעת. האם עוד תחשקי עכשיו במטי גרוב המת. במטי גרוב המת." את ראש המת אחזה, נישקה, גם לחי, גם סנטר, "את מטי גרוב המת", אמרה, "אותו אוהב יותר. אותו אוהב יותר." "אבוי גם לי וגם לך, לו אך ידי כשלה, הרגתי איש שאין מושלו באנגליה כולה. באנגליה כולה." הבלדה ידועה בגרסאות רבות ושמות הגיבורים משתנים מגרסה לגרסה. אחת הביצועים הוא של הזמרת ג'ון באז. ג'ון באז היא זמרת אמריקאית של שירי עם ושירי מחאה שהחלה להופיע באמצע שנות השבעים ועדין פעילה כזמרת עד היום. הזמרת הסתמכה על אחת הגרסאות הקרויה: Little Matty Groves. נראה שהמקור לשם הוא הכפר שממנו בא הגיבור. מן הסתם היו שני כפרים סמוכים בשם מטי גרוב וכדי להבדיל ביניהם הוצמד לאחד מהם השם "מטי גרוב הקטן". ג'ון באז מתייחסת לגיבור כאילו הוא קטן במובן הפיסי ובמקביל קוראת ללורד "הלורד הגדול". על ידי כך מודגש הניגוד בין שתי הדמויות המתעמתות בבלדה. בתרגום העברי נתתי ללורד שם שונה מזה שמשתמשת בו באז, ואשר מופיע באחת הגרסאות הקדומות. עשיתי זאת כדי להקל על החריזה העברית. בגרסה של ג'ון באז הושמטו כמה פרטים המופיעים ברבות מן הגרסאות הקדומות: א. בתיאור ריצתו של נער המשרתים נאמר כי הגיע לנהר ומאחר והגשר היה הרוס, קפץ למים הקרים וחצה את הנהר בשחייה. כאן יש רק רמז לכך. ב. הלורד השומע את בשורתו של הנער אומר לו כי אם דבריו אמת ייתן לו במתנה מחצית מאדמותיו, אך אם שיקר יתלה אותו. קטע זה אינו מופיע כלל בגרסה שלפנינו. ג. כאשר קורא הלורד למטי גרוב לקום ולהתגונן עונה לו הלה כי אין בידו אף לא סכין בעוד שללורד יש שתי חרבות. בתגובה מציע לו הלורד את הטובה מבין שתי החרבות שלו ונותן לו את זכות המכה הראשונה. בגרסה של ג'ון באז יש רמז קלוש לקטע זה. ד. בסיום הבלדה הורג הלורד לא רק את מטי גרוב אלא גם את רעייתו. הוא מצווה לקבור אותם בקבר משותף ולשים את גופתה של רעייתו מעל גופו של מטי גרוב מכיוון שמוצאה במשפחת אצילים. בגרסה של ג'ון באז הושמט כל הסיום המקורי. לא ברור מן השיר מי אומר את השורות האחרונות האם זו האשה שמוכיחה את בעלה על הרג אהובה, או הלורד המתחרט על הריגתו של מטי גרוב מתוך הערכה לאומץ לבו. סיומה של ג'ון באז משאיר את המאזין בתחושה של מתח דרמטי ואי ודאות. בביצוע המוקלט של ג'ון באז בולט השילוב שביו המוסיקה והטקסט.