|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
חזרה לדף הבית של הוראת הסיפור העממי הוראת הסיפור העממי בבית הספר היסודי הסיפור האורבני – דוגמאות מנותחות יואל פרץ |
|
|
הסיפור האורבני, או בשמו הידוע יותר
"אגדה אורבנית" (Urban
Legend) הוא סיפור קצר שעניינו אפיזודה מתוך החיים המודרניים. הוא מוצג
כדבר אמת ומסופר בצורה ריאליסטית. יש לו קרבה מסוימת לז'אנר הצ'יזבאט (בהמשך אני
מביא דוגמא לצ'יזבאט שיש לו שורשים בסיפור עם קדום). האינטרנט תרם יותר מכל להתפשטות הסיפורים
האורבניים. אחת הסיבות לכך היא הקלות בה ניתן להעביר מסרים אנונימיים באינטרנט
ולהפיץ שמועות בלתי בדוקות. חלק ניכר מן האתרים באינטרנט העוסקים
בסיפור האורבני מוקדשים לחשיפת הונאות, שקרים ומתיחות שהופצו באתרים שונים. רק
מיעוטם עניינם הצד ההיגודי של הסיפורים ועיצובם הספרותי. להלן שני אתרים מרכזיים ברשת
מתוכם תוכלו לדלות חומר רב: 1.
http://www.snopes.com/ אתר רחב ידים מחולק לפי
נושאים. 2.
http://www.warphead.com/urbanlegends/
אתר חביב עם הרבה חומר. ניתוח
קצר של סיפור אורבני ידוע. המשאלה
אדם אחד טייל לתומו על חוף הים
בקליפורניה. לפתע נתקלה רגלו בחפץ כלשהו. הוא הסתכל וראה שזו מנורה ישנה. הסיפור מתחיל כסיפור ריאליסטי מודרני –
הליכה על שפת הים. הוא הרים אותה, שפשף אותה וג'ין קפץ החוצה. "בסדר", אמר הג'ין, "שחררת
אותי מתוך המנורה, בלה, בלה, בלה. זאת הפעם הרביעית החודש ואני כבר קצת מבואס
מכל המשאלות האלה, אז תשכח משלוש משאלות. אתה מקבל משאלה אחת בלבד!" בנקודה זו נכנס הקסם. אך אין זה הקסם
הקלאסי של המעשייה. איננו מאמינים היום בקסם – ג'ינים שקופצים מתוך בקבוק. המספר
מערבב בכוונה תחילה שני סיפורים, "אלדין ומנורת הקסמים" ו"השד
בבקבוק" (אולי בהשפעת הסרט של וולט דיסני). הוא מניח שאנו יודעים משהו על
סיפורים אלה – לא הכרות טובה, אלא ידע כללי המסתמך על זיכרון מעומעם מימי הילדות
וה"בלה בלה בלה" רומז לכך שאין מדובר בסיפור ילדים תמים. יותר מכך –
לג'ין יש אישיות משלו. שוב אין זה העבד הצייתן מן הסיפורים הישנים שדי היה
בלחיצת כפתור כדי שימלא את כל משאלותיך. יש לו דעות משל. והוא אינו מדבר כפי
שהיה ג'ין אמור לדבר. אם כך מדוע בכלל נזקק המספר לג'ין? מן הסתם כיוון שהוא
מבקש לבנות את הניגוד בין ישן לחדש, בין דמיון למציאות. עמוק בתוכנו כולנו
משתוקקים למפגש עם כוח כל יכול שימלא את כל משאלותינו (זו גם מן הסתם הסיבה
שדוחפת אותנו להמר בהגרלת מפעל הפיס) והמספר עושה שימוש בתשוקה הזו. האיש התיישב על החוף, הרהר מעט ולבסוף
אמר: "תמיד חלמתי להגיע להוואי אבל אני מפחד מטיסות ואם אני עולה על אוניה
אני סובל קשות ממחלת ים. האם תוכל לבנות לי גשר מקליפורניה להוואי כך שאוכל
לקפוץ לשם לביקור במכונית שלי?" כן. למשימה כזו דרוש באמת מישהו עם כוחות
קסם רציניים! ואל תשכחו שמדובר בסיפור אמריקאי המתרחש בקליפורניה. המאזינים
נוהגים אולי לטייל בעצמם על החוף בסן פרנסיסקו ולהשתאות למראה המבנה האדיר של
גשר שער הזהב המתנשא מעל המפרץ, וכאן הם שומעים על הרעיון המטורף של בניית גשר
מעל האוקיינוס השקט! לרגע אנו אומרים לעצמנו כמאזינים: "ואו! איך הוא הולך
להקים אותו? הוא צריך להיות באמת חתיכת ג'ין רציני, לא סתם שדון מן השורה. הג'ין צחק: "שמע, אתה מדבר על דבר
בלתי אפשרי! תחשוב רק על הלוגיסטיקה שכרוכה בכך, על הקמת עמודי התמיכה בעומקי
האוקיינוס השקט, על כמויות הבטון והפלדה שכרוכות במבצע הנדסי כזה! לא. אתה צריך
לחשוב על משאלה אחרת". אבל לא.
ידענו את זה! אפילו ג'ין לא יכול להתמודד עם משימה כבירה כזאת. הג'ין עצמו הוא
שמוריד אותנו חזרה לקרקע המציאות (אל תשכחו שיש לו אישיות משל עצמו). "בסדר, אנסה לחשוב על משהו יותר
סביר." האיש הרהר קצת ולבסוף אמר: "התחתנתי
והתגרשתי ארבע פעמים. הנשים שלי תמיד טענו שלא אכפת לי מהן ושאני לא מספיק רגיש.
אז מה שאני מבקש זה שאוכל להבין נשים, לדעת איך הן מרגישות מבפנים ומה הן חושבות
כשהן מביטות בי במין שקט מאיים, לדעת למה הן בוכות, לדעת מה הן רוצות כשהן
אומרות "שום דבר", לדעת איך להפוך אותן באמת למאושרות! עכשיו ירד הגיבור שלנו משאיפותיו
הדמיוניות והוא מבקש משהו הגיוני, שאלה שכל אחד מאתנו (הגברים) חש במעמקי לבו
שהיה שמח לדעת את התשובה לה! הג'ין חשב רגע ואז אמר: "אתה רוצה את
הגשר עם שני מסלולים או עם ארבעה?" אופס! הנה המלכודת. הנה האומנות האמיתית
של מספר הסיפורים! הוא בנה את הסיפור צעד אחר צעד, שיחק בין דמיון למציאות.
הכניס את הקסם פנימה, אבל עם חיוך: כן – לא, לא – כן. ועכשיו הוא הופך את כל
הקערה על פיה. גשר מעל האוקיינוס הוא למרות הכל בגדר משימה אפשרית, אבל להבין
ללבה של אשה? תשכח מזה. תקווה כזו היא בגדר דמיון טהור. אם הג'ין לא יכול, איך
תוכל אתה לחלום על יכולת כזו. להלן כמה סיפורים
אורבניים שהורדו מן הרשת: הכלב לאדם זקן היה
כלב – חברו היחיד מזה חמש-עשרה שנים. למרבה הצער, הכלב הלך לעולם שכולו טוב.
הזקן היה כל כך קשור לכלב עד שהלך אל הרבי שלו וביקש לדעת אם הרבי יסכים לערוך לכלב
טקס אשכבה ולומר קדיש על קברו. "מר
ברנבאום," אמר הרבי, "אתה יודע שהקהילה שלנו היא קהילה אורתודוקסית.
קדיש זה דבר שמיועד רק לבני אדם, לא לחיות." "מכל
מקום," הוסיף הרבי, "ישנה קהילה רפורמית חדשה שנוסדה לא מכבר. הם
נמצאים בהמשך הרחוב במרחק של שני גושי בניינים. לך אליהם ושאל שם אם הם מוכנים
לומר קדיש על קברו של כלב. יתכן והם משפיק משוגינע (משוגעים) לעשות זאת
למענך." האיש הזקן
הודה לו ואמר: "האם אתה מאמין שהם גם יהיו מוכנים לקבל ממני תרומה של
75,000 דולר לזכרו של משה, הכלב הקטן שלי?" "רגע,
רגע, עצור!" צעק הרבי, "לא אמרת לי שמדובר בכלב יהודי. כלב יהודי זה
עניין שונה לחלוטין. אני חושב שנוכל לארגן עבורו מניין ולומר עליו קדיש." צלי הבקר והבירה ישראלי אחד,
חבר של חבר של חבר, ונקרא לו יוסי כדי שיהיה לי קל, נסע ללמוד באוקספורד. עכשיו, מן
המפורסמות הוא שאוקספורד זו אוניברסיטה שקיימת שמונה מאות שנה, וסר אייזק ניוטון
היה שם בזמנו דיקן הפקולטה לפיסיקה וכאלה. אז יום אחד יוסי שלנו יושב בבחינה
שהייתה אמורה להמשך שש שעות (יש שם כאלה בחינות, לא עלינו!). אחרי איזה שעתיים
מתחילת הבחינה יוסי מרים את ידו וקורא לבוחן. הבוחן ניגש אליו (הוא כמובן חושב
שהסטודנט רוצה לבקש איזה הסבר בקשר לטופס הבחינה, נהלים, או רוצה לצאת לשירותים)
ויוסי אומר לו: "אדוני הבוחן, אני רוצה לקבל עכשיו את צלי הבקר ואת הבירה
שלי." הבוחן אומר לו: "מה? האם שמעתי צלי
בקר ובירה?" "כן" אומר יוסי, "אני מוכן
עכשיו לקבל את צלי הבקר ואת הבירה שלי." "מצטער,
אני לא יודע על מה אתה מדבר", אומר הבוחן. ואז יוסי
שולף איזה ספר חוקים מרופט של אוקספורד מלפני מאה וחמישים שנה ומראה לו:
"הנה, יש פה חוק משנת 1513 שאומר שכל סטודנט שמשתתף בבחינה שאורכת יותר
מארבע שעות, זכאי לקבל צלי בשר וכוס בירה, והחוק הזה מעולם לא בוטל." הבוחן
מתווכח, אומר שאין אפשרות לקיים את בקשתו של יוסי, ובסוף קורא לממונה עליו.
הממונה מגיע, הם מתווכחים. עכשיו, בריטים זה בריטים. הם מצייתים לחוקים, ואי
אפשר סתם ככה להגיד לא. אבל מצד שני, בינתיים נחקק חוק שאסור להכניס אלכוהול
לאוניברסיטה, וגם צלי בקר זה לא כזה טריוויאלי כמו שהיה פעם. מתחיל מו"מ
מפרך, בסוף מתפשרים על המבורגר וקולה. יוסי מקבל המבורגר וקולה, יושב לו שמח
ואוכל בהנאה מרובה, לועס ברעש, משחק עם קוביות הקרח, רוטב אלף האיים נוזל לו
משני צידי הפה. כל הסטודנטים מביטים בו בהערצה כי הוא כזה כלי עולם שזיין את
המערכת. אחרי הבחינה
יוסי חוזר לדירתו, שמח, טוב לב וגאה כמה הוא כלי עולם שזיין את המערכת ועשה צחוק
על חשבון כמה בריטים מרובעים. אחרי כמה ימים הוא מוצא בתיבת הדואר שלו מעטפה
לבנה מאורכת, ובה הזמנה לבית הדין המשמעתי של האוניברסיטה. יוסי כמובן
חושב שזה כמו בארץ: שלוש דודות שיעשו לו נו-נו-נו. הוא יגיד שהוא יתנהג יפה
מעכשיו, וילך הביתה. הוא מגיע לשם
ומוצא את עצמו בתוך אולם ענק, עתיק כזה, עם תקרות בגובה שבעה מטרים, עם נברשות
ועמודים ותבליטים וכאלה. יושבים שם איזה מאה וחמישים פרופסורים, ארבעים וחמישה
דיקנים, עשרים רקטורים ושלושה לורדים, כולם בגלימות אדומות ועם פאות אפורות
מסולסלות כמו של שופטים בריטים, ואב בית הדין עם מצנפת שחורה שסימלה בזמנו גזר
דין מוות. והם עורכים דיון בתיק של יוסי ודנים אותו להדחה מהאוניברסיטה על סמך
חוק משנת 1415 שמעולם לא בוטל, מכיוון שהוא התייצב לבחינה ללא חרב. בין גן עדן
לגיהינום אדם וכלבו צעדו לאורך הדרך. האיש התענג על
הנוף כאשר הבין לפתע שהוא מת. הוא נזכר שגם הכלב שלצידו מת מזה שנים רבות. הוא תהה
בלבו לאן מוביל אותו השביל. לאחר זמן מה התקרבו השניים לחומת שיש לבנה
וגבוהה. במעלה הגבעה הבחין האיש בקשת גבוהה שקרני החמה השתברו בה. כאשר התקרב אל
הקשת, ראה מתחתיה שער מפואר שדלתו מבריקה כאם הפנינה. השביל שהוביל אליה דומה
היה שהוא עשוי זהב טהור. כאשר הגיעו האיש וכלבו אל השער ראו שוער
ניצב ליד שולחן קבלה. "סלח לי, אדוני" פנה האיש אל
השוער, "מהו המקום הזה?" "זהו גן העדן", השיב השוער. "נפלא! האם אוכל לקבל ספל מים?"
שאל האיש. "כמובן" השיב השוער, "אתה
מוזמן להיכנס. מיד יוגש לך ספל מים צוננים." האיש החווה בראשו לאות תודה והשער החל
להיפתח. "האם גם ידידי הכלב יכול להיכנס?"
שאל ההלך. "מצטער, אדוני, איננו מקבלים כאן חיות
שעשועים."
האיש חשב רגע ארוך ואז הפנה גבו אל השער וחזר לדרך עם כלבו. לאחר הליכה ארוכה למדי הבחין האיש בשביל
המוביל לראשה של גבעה אחרת. השביל היה מוזנח למדי ובקצהו ניצב שער שדמה יותר
לפתח של חווה ושנראה כאילו לא סגרו אותו מעולם. לא הייתה לידו שום גדר. כאשר התקרב
לשער הבחין באדם היושב תחת עץ וקורא בספר. "סלח לי," פנה ההלך אל האיש
הקורא, "האם אוכל לקבל ספל מים?" "בטח, איזו שאלה. הנה שם יש משאבה.
שאב לך כמה שתרצה." השיב האיש בהחוותו לכיוון של מקום שלא נראה מבחוץ, "היכנס
וקח." "ומה בדבר ידידי הכלב?" "יש שם גם קערית ליד המשאבה שנועדה
בדיוק לצורך זה." השניים נכנסו פנימה ואכן ניצבה שם משאבת
מים עתיקת יומין וקערית לצידה. ההלך מילא את הקערה, הגיש את המים לכלבו ולגם
בעצמו לגימה הגונה מן המים. אחרי שהרוו את צמאם, חזרו השניים אל האיש
הקורא שעתה ניצב ליד העץ כמחכה להם. "איך נקרא המקום הזה?" שאל ההלך. "זהו גן העדן" הייתה התשובה. "שמע," אמר האיש, "זה די
מבלבל. האיש שם במורד הדרך אמר לי שגן העדן נמצא שם." "אה, אתה מתכוון לשביל המוזהב עם שער
הפנינים? שכח מזה. זהו הגיהינום." "תגיד, זה לא משגע אתכם שמקום אחר
מתחזה וגונב לכם את השם?" "לא, לא. אני מבין למה אתה סבור כך,
אבל אנחנו שמחים מאוד שהם מסננים את כל הטיפשים האלה שמוכנים להיפרד מחברם הטוב
ביותר למען טיפת מים..." ילקוט הכזבים הסיפורים של 'ילקוט הכזבים', אוסף
הצ'יזבטים שלוקטו ופורסמו על ידי דן בן אמוץ וחיים חפר באמצע שנות הששים, מייצגים
בעיני רבים את הרוח הישראלית הצברית החדשה, ואכן כאלה הם באופיים השובב ובשפתם
הישראלית. מפתיע על כן לגלות כי לא כל הסיפורים הורתם וגידולם בקרקע הישראלית
החדשה וכי יש ביניהם סיפורים בעלי שורשים היסטוריים עמוקים. דן בן אמוץ עצמו, בהקדמתו לספר, מכחיש
בלשונו השנונה את זיקתם של הסיפורים למקורות העבר וכך הוא כותב: "לא נתפלא, כמובן, אם דב סדן
יגלה כאן כזבים שיזכירו לו חידודים מלבוב או מברלין. בעניין זה לא נוכל לעשות
דבר, שהרי דב סדן מסוגל, כפי שאנו מכירים אותו, להוכיח שיש דמיון בין הסיפורים
הכושיים מקונגו הבלגית לבין סיפוריו של הרבי מבלז..."
מצד שני, גם הוא מודה בפה מלא שכדי שסיפור ייקלט בקרב המאזינים ולא יבלע
כעבור זמן קצר בתהום הנשייה, צריך שיהיה בו יסוד מיוחד שלא קל להגדירו: "שקרים רבים סופרו בארץ, מאז
פגישתו של הרצל עם קייזר ווילהאלם – ורבים מהם הלכו לעולמם מיד עם צאתם לדרך. רק
אלה שעמדו במבחן הזמן, שעברו את כל מדורי הביקורת העממית ונשארו בחיים, אלה שהיה
בהם משהו נוסף לסתם בדיחה או מתיחה – (ואותו "משהו" אין אנו מסוגלים
להסביר, לצערנו) – רק אלה שנחרכו במדורות רבות וטעמם עמד בהם כיין משומר, הוכנסו
לאחד התיקים שבילקוט זה..."
להלן נביא כאן כדוגמא אחד מן הצ'יזבטים שבספר, צ'יזבט הנראה במבט ראשון
כיצירה ישראלית 'אסלית', ולצדו סיפור אגדה מן המסורת האסלאמית הקדומה, ונניח
לקורא לשפוט ולהעריך בעצמו את מידת הקרבה שבין השנים. ניתוח
אליוביץ' הזקן הוציא לעצמו שם של רופא. הוא היה אומר שחולים היו באים
אליו מכל הגליל העליון.
"יום אחד", סיפר אליוביץ' "הגיעה אלי ידיעה מטאבאריה
שאדון בעלול קיבל סרטן ושאפילו דוקטור טיכון לא יכול לעשות כלום. באתי לטאבאריה,
ראיתי את כל הבית מלא אנשים, אמרתי להם לצאת ורק את אחיו של בעלול השארתי.
כשיצאו כולם שאלתי איפה הסרטן. פתח את החולצה של אחיו החולה ואה – הסרטן ישב
באמצע הבטן והרגליים שלו תקועות בתוך הבשר. להוריד אותו בכוח אי אפשר. אתה מושך
אותו – הוא תוקע את הרגליים יותר עמוק.
אמרתי לו: "תביא לי קופסת גפרורים, נר, חתיכות נייר קטנות ועלה
תאנה".
הלך והביא. הדלקתי את הנר בשביל לראות מה שאני עושה. הדלקתי גפרור ושמתי
אותו על יד הרגל הראשונה של הסרטן. הרגיש שחם, הרים את הרגל. איך שהרים את הרגל
שמתי חתכת נייר למטה בשביל שלא יוכל לתפוס את הבשר עוד הפעם. הדלקתי גפרור שני
ושמתי מתחת לרגל השנייה. הרים את הרגל - שמתי נייר. וככה מרגל לרגל, מרגל לרגל
עד שכל הסרטן עמד על חתיכות נייר. עטפתי אותו בעלה התאנה וזרקתי אותו לפח –
גמרנו. (ילקוט הכזבים עמ' 22) לוקמאן החכם
ולאיוב קרוב ושמו לוקמאן, הוא לוקמאן החכם ממשל המשלים המפורסם, והנישא
בפי כל בני ערב עד היום הזה. הוא היה בן "בורה", אחות איוב, ויש
אומרים, שהוא היה נכד לה, ואחרים אומרים, כי בן דודתו היה.
ולוקמאן מכוער מאוד, אין כמוהו לכעור. מראהו שחור משחור, שפתיו עבות
וגסות, ורגליו רחבות ומרווחות אצבעות. אבל חנון חננו אללה ביפי החכמה ובהדרת
התבונה, אשר לא היה חכם ונבון כמוהו לפניו ואחריו לא יהיה עוד. גם בנבואה חפץ
אללה לזכות את לוקמאן, אך לוקמאן מאן, באומרו: "חכם עדיף מנביא."
ויחבר לוקמאן ספרים רבים בכל מקצועות החכמה והמדע וגם מישל משלים רבים עד
אין מספר. אבל אהה! כל ספרי החכמה והמדע אשר חיבר אבדו, ורק ספר משליו נשאר
לפליטה, הוא הספר אשר נקרא בפי הערביים בשם "משלי לוקמאן אל-חאכים",
החכם – כיום הזה. וספר יספרו הערבים סיפורים רבים על חכמת לוקמאן ועל תבונתו כי
רבה ואחד מהם ניתן בזה למופת:
ויהי היום ואחד הפלחים העשירים אשר בעיר מגורי לוקמאן חלה ויפול למשכב
ומחלתו כבדה עליו מאוד. ויבואו כל חכמי הרפואה איש אחרי אחיו לראותו ולבודקו,
וכולם פה אחד ענו ואמרו: "המטה אשר עלית עליה לא תרד ממנה, כי מות תמות; כי
חיה רעה תקעה ציפורניה בקרביך ולא תרפה ממך עד אשר תצעידך למלך בלהות. ועל אודות
החיה נפלה מחלוקת בין הרופאים. מהם אמרו: לטאה היא, ומהם אמרו: לא! כי נחש הוא.
והנחש נחש צעיר, אחד מאלה אשר בשדות האבטיחים הצהובים המתגנבים לבוא אל תוך קיבת
הפלח בעת ישנו את שנת הצהרים ופיהו פתוח מתוך שינה. כי יודעים הם הנחשים, שבקיבת
הפלח ימצאו להם תמיד די מזון למחיתם. ויהי כי גבר היאוש בלב העשיר ויזכור את
לוקמאן ה"חאכים" הנודע לשם, וימהר לשלוח לקרוא לו, כי אמר: רק הוא
יצילני. ויהיה כאשר בדק לוקמאן את החולה ויאמר: אכן חולה האיש מאוד, לא יצילהו
בלתי אם הניתוח. אבל הניתוח קשה מאוד וגם סכנה בו. ויאמר החולה: נתח, לוקמאן,
נתח ויהי מה. ויאמר לוקמאן: אנוכי אנתח, אבל שמע בקולי, איעצך, קרא את הקאדי,
הוא השופט, ואת המופתי, הוא הרב, ואת זקני העדה וכתוב לפניהם וחתום, כי לא תהיה
ליורשיך אחריך כל תביעה עלי ועל תוצאות הניתוח, אם טובות תהיינה או רעות. ויעש
החולה כדבר לוקמאן, ויצו אל ביתו וגם ברך את כל קרוביו ורעיו ברכת ההולכים למות.
ויישן לוקמאן את החולה בסמים אשר רק הוא ידעם, ואחר נתחהו בחזהו לעיני כל
הרופאים אשר מיהרו לבוא כאיש אחד לראות בחכמת לוקמאן ובניתוח הראשון אשר נעשה
בארץ מעולם. ומה נבהל לוקמאן בראותו כי לא לטאה ולא נחש בקרב החולה; כאשר חשבו
הרופאים והוא עימהם. וכי רק סרטן גדול וחזק הוא אשר השתרע לאורך הלב ולרוחבו ולא
על נקלה יוסר משם. וימהר לוקמאן אל אחת החנויות הקרובות אשר למוכרי צלי בשר אשר
על יד הבית. ויקח שפוד ברזל מלובן באש, וימהר וישוב אל החולה. ויגע לוקמאן בקצה
השפוד המלובן באחת מרגלי הסרטן, אשר בהיכוותה מיהר הסרטן וירימה מעל לב החולה.
ויעש כן גם לרגלו השנייה וגם לשלישית ולרביעית, עד אשר הזיזן כולן ממקומן. אז
לקח לוקמאן צבת ברזל ויאחז בסרטן וירחיקהו על נקלה מעל לב החולה. וישתוממו כל
הניצבים על מעשהו ועל חכמתו כי רבה, ויאמרו: אכן אין חכם כלוקמאן בארץ, ואין
רפואה בדוקה ככוויה. ותהי מאז לחוק בין הפלחים לרפא את כל פצעיהם וחבורותיהם רק
על ידי כוויה.
ויהי כי אמר לוקמאן אל אחד הרופאים אשר עמד על יד החולה לנקות את מקום
הפצע אחר הניתוח, ויקח הרופא חוטר עשוי חציו זהב וחציו כסף לעשות בו מלאכתו,
ויקרא לוקמאן ויאמר: הס! כי אל לנגוע בכסף ובזהב בלב האדם למען טהרו. כי שניים
אלה, הכסף והזהב, משמשים אך לטמא את לב האדם ולא לטהרו, וכל רופא חכם ירחק מהם.
ויקח לוקמאן צבת ברזל ויטהר את הפצע מחלאתו וישוב ויסגור את מקום הניתוח ואחרי
ימים מספר שב החולה לאיתנו ולבו שלם עמו. |
|