מס"ע

מרכז סיפורי עם ופולקלור

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

הוראת הסיפור העממי בבית הספר היסודי

המעשייה – דוגמאות מנותחות

יואל פרץ

סוגת המעשייה הוגדרה כבר על ידי האחים גרים. המעשייה היא סיפור מעשה המתרחש באל-זמן אל-מקום, כלומר אין בו ציונים מוגדרים של זמן ההתרחשות או המקום בו אירעה. המעשייה מכילה יסודות מאגיים ופלאיים.

עֶלי יסיף בספרו "סיפור העם העברי" אומר:

"כאשר מספר עממי מתחיל סיפור כך: 'היה היה בארץ רחוקה, מעבר להרי החושך...', משדר המספר לקהלו הגדרה ז'אנרית ברורה. הוא מודיע לקהל שומעיו של הסיפור, שעתה עומד הוא לספר להם סיפור שאינו אמיתי, שנועד לשעשוע בלבד, ואשר על כן אל לנו להתייחס אל מבנהו ואירועיו הפנטסטיים כאילו הם אמת. קונבנציה סיפורית-סגנונית זו מקובלת הן על המספר והן על קהלו ויש לראותה כאמצעי קומוניקטיבי מובהק. זוהי הבחנה ז'אנרית אתנית הנובעת מתוך עולמם של המספר העממי וקהלו, והמשלימה את הניתוח האנאליטי שלה. [על פי עֶלי יסיף, סיפור העם העברי, עמ' 8 בהשמטות ושינויים קלים]

בחלק זה אביא דוגמאות אחדות של מעשיות ממקורות שונים ואדון בהן מכמה נקודות השקפה של המחקר הפולקלוריסטי.

מעשיות האחים גרים

לפניכם הסיפור הנזל וגרטל מתוך מעשיות האחים גרים בתרגומו של שמעון לוי, הוצאת ספריית פועלים, תל-אביב, 1994. בהמשך אני מביא מקבילה בדווית של אותו סיפור שרשמתי מפי מידען בדווי.

במהלך הדיון בשתי המקבילות מובאת התייחסות לטיפוס הסיפורי על פי ספרם של אנטי אארנה וסטית תומפסון, מניחי היסוד לאסכולה הגיאוגרפית-היסטורית ופרשנות פסיכולוגית על פי משנתו של הפסיכולוג האמריקאי, ברונו בטלהיים. בהמשך אני דן בהיבטי תוכן וצורה במעשייה הבדווית שהובאה כאן ובדמות הע'ולה – המכשפה הבדווית המופיעה בסיפור.

הנזל וגרטל

סמוך ליער גדול גר וחוטב עצים עני עם אשתו ושני ילדיו, הילד נקרא הנזל, והילדה גרטל, לא היה להם אלא מעט לחם לשבור רעבונם, ופעם, כאשר היה מחסור גדול בארץ, גם את לחם יומו לא הצליח עוד לספק, כאשר שכב בלילה במיטה, וחשב, התהפך מצד אל צד מרוב דאגה, נאנח ואמר לאשתו: "מה יעלה בגורלנו? איך נוכל לפרנס את ילדינו המסכנים כשאפילו לנו עצמנו אין עוד דבר?", "אתה יורע אישי'" ענתה האשה, "מחר השכם בבוקר נוציא את הילדים ליער, למקום הסבוך ביותר, שם נדליק להם אש, ונוסיף לכל אחד מהם פרוסת לחם, אז נלך למלאכתנו ונשאיר אותם לבד. הם לא ימצאו שוב את דרכם הביתה ואנחנו ניפטר מהם." "לא אשה," אמר האיש, "לא אעשה כדבר הזה; איך אוכל לשאת זאת בלבי, להשאיר את ילדי לבד ביער? חיות הפרא יבואו במהרה ויקרעו אותם לגזרים."

"הו שוטה," אמרה היא

, "אם כך ארבעתנו נגווע ברעב, ולך לא נותר אלא להקציע את הקרשים לארונות המתים." היא לא הרפתה ממנו עד שהסכים. "'אבל הילדים המסכנים, הרי הם מעוררים רחמים," אמר האיש.

גם שני הילדים לא יכלו להירדם מרוב רעב ושמעו מה שאמרה האם החורגת לאב. גרטל בכתה בדמעות מרות ואמרה להנזל: "זה הסוף." "הירגעי גרטל." אמר הנזל. "אל תתייאשי. אני כבר אמצא דרך להציל אותנו." כשנרדמו הזקנים הוא קם. לבש את מעילו הקטן. פתח את הדלת התחתונה וחמק החוצה. הירח זרח באור בהיר וחלוקי החצץ הלבנים לפני הבית נצצו כמו המון מטבעות כסף. הנזל התכופף ותחב לכיס מעילו חלוקים רבים ככל שיכול, אחר-כך חזר ואמר לגרטל: "התעודדי אחות קטנה, אלוהים לא יעזוב אותנו." וחזר לשכב במיטתו.

כשעלה עמוד השחר, בטרם זרחה השמש, כבר באה האשה והעירה את שני הילדים: "קומו בטלנים, אנחנו הולכים ליער להביא עצים." נתנה לכל אחד מהם פרוסת לחם ואמרה: "הנה לכם משהו לצהריים, אבל אל תאכלו את זה קודם כי יותר לא תקבלו כלום." גרטל טמנה את הלחם מתחת לסינר שלה, כיוון שכיסו של הנזל היה מלא אבנים. אחר-כך יצאו כולם יחדיו בדרך אל היער. אחרי שהלכו זמן מה, נעצר הנזל והביט לאחור אל הבית, וכך עשה שוב ושוב. אמר האב: "הנזל, מה אתה מביט שם ונשאר מאחור? היזהר ואל תשכח את הרגליים שלך."אה, אבא," אמר הנזל, "אני מסתכל אחורנית אל החתולון הלבן שלי, היושב למעלה על הגג ורוצה לומר לי שלום. אמרה האשה: "שוטה, זה לא החתולון הלבן שלך, זוהי שמש הבוקר הזורחת על הארובה." אבל הנזל לא הסתכל אל החתולון שלו, אלא השליך בכל פעם אחד מחלוקי החצץ מכיסו על הדרך.

כשהגיעו למעבה היער אמר האב: "עכשיו אספו עצים, ילדים. אני רוצה להדליק אש כדי שלא תקפאו." הנזל וגרטל קוששו זרדים וערמו אותם לגובה כגבעה קטנה. הזרדים הוצתו וכשהלהבות בערו לגובה, אמרה האשה: 'עכשיו ילדים, שכבו לכם ליד האש ונוחו. אנחנו הולכים ליער לחטוב עצים. כשנגמור, נחזור וניקח אתכם."

הנסל וגרטל ישבו ליד האש וכשהגיעה שעת הצהריים, אכל כל אחד מהם את פרוסת הלחם הקטנה שלו. מאחר ששמעו את חבטות הגרזן, האמינו שאביהם בקרבת מקום; אלא שלא היה זה הגרזן, אלא ענף שהיה מחובר לעץ כמוש, והרוח חבטה אותו אנה ואנה. כשישבו כך זמן רב, נעצמו עיניהם מעייפות והם ישנו שינה עמוקה. כשהתעוררו לבסוף, היה כבר לילה חשוך. גרטל התחילה לבכות ואמרה: "איך נצא עכשיו מהיער?" הנזל ניחם אותה: "חכי מעט עד שיעלה הירח ואז כבר נמצא דרכנו." כשיעלה הירח המלא, אחז הנזל ביד אחותו הקטנה ועקב אחרי חלוקי החצץ שזהרו כמטבעות חדשות והורו להם את הדרך. הם הלכו במשך כל הלילה והגיעו עם אור השחר אל בית אביהם. הם דפקו בדלת, וכשפתחה האשה וראתה את הנזל וגרטל, אמרה: "ילדים רעים, מה ישנתם זמן כה רב ביער, חשבנו שאתם בכלל לא רוצים כבר לחזור." אבל האב שמח, כי נשבר לבו על שהשאיר אותם כה בודדים מאחור. זמן לא רב לאתר מכן הייתה שוב מצוקה גדולה בכל, והילדים שמעו איך אמרה האם בלילה במיטה לאב: ''שוב נגמר הכל, נשארה לנו רק עוד חצי כיכר לתם, אחריה, סוף פסוק. על הילדים ללכת. אנחנו נוביל אותם עמוק יותר לתוך היער, כדי שלא ימצאו שוב את הדרך בחזרה, אחרת אין לנו הצלה."

לב האיש כבד עליו, והוא חשב: "מוטב היה אילו חילקת את פרוסת הלחם האחרונה עם ילדיך." אך האשה לא שעתה לכל אשר אמר, אלא גערה בר וטענה כלפיו. מי שאומר אלף צריך גם לומר בית... ומכיוון שנכנע בפעם הראשונה עליו לוותר גם בשנייה.

הילדים היו עדיין ערים ושמעו את השיחה. כאשר נרדמו הזקנים קם הנזל שוב, ורצה לצאת החוצה ללקט חלוקי חצץ כמו בפעם הקודמת, אבל האשה נעלה את הדלת והנזל לא יכול לצאת. הוא ניחם את אחותו הקטנה ואמר: "אל תבכי, גרטל, והירדמי לך בשלווה, אלוהים הטוב כבר יעזור לנו."

השכם בבוקר באה האשה להוציא את הילדים מן המיטה. הם קיבלו את פרוסונת הלחם שלהם, שהייתה קטנה מאשר בפעם הקודמת. בדרך אל היער, פורר אותה הנדל בכיסו, נעמד לעתים קרובות וזרק פירור על הארץ. "הנזל, מה אתה עומד ומביט סביבך." אמר האב. "המשך בדרכך." ''אני מסתכל על היונה הקטנה שלי העומדת על הגג ורוצה לומר לי שלום." ענה הנזל. "שוטה." אמרה האשה. "זו איננה היונה הקטנה שלך. זוהי שמש הבוקר הזורחת על הארובה למעלה." מעט-מעט זרק הנזל את כל הפירורים על הדרך.

האשה הוליכה את הילדים עמוק עוד יותר לתוך היער למקום שלא היו בו מימיהם. שם הודלקה שוב אש גדולה והאם אמרה: "אתם ילדים, תישארו כאן לשבת, כשתהיו עייפים תוכלו לישון קצת; אנחנו הולכים ליער לכרות עצים ובערב כשנגמור, נבוא לקחת אתכם." בהגיע שעת הצהריים, חילקה גרטל את לחמה עם הנזל שפיזר את הפרוסה שלו על פני הדרך. אחר-כך נרדמו והערב חלף אך איש לא בא אל הילדים המסכנים. הם התעוררו רק בחשכת הלילה, והנזל עודד את אחותו הקטנה ואמר: "חכי גרטל, רק עד שיעלה הירח, אז נראה את פירורי הלחם שפיזרתי, הם יורו לנו את הדרך הביתה." כשעלה הירח שמו פעמיהם לדרך, אבל לא מצאו עוד שום פירור כי הציפורים הרבות שהתעופפו ביער ובשדה ניקרו הכל. אמר הנזל לגרטל: "אנחנו נמצא כבר את הדרך." אבל הם לא מצאו אותה. הם הלכו כל הלילה ועוד יום מבוקר ער ערב אבל לא הצליחו לצאת מן היער והיו רעבים מאוד כי לא היה להם דבר לאכול מלבר גרגירי יער אחדים שמצאו על האדמה. בהיותם כה עייפים עד שרגליהם כבר לא יכלו לשאת אותם, נשכבו מתחת לעץ ונרדמו.

היה זה כבר הבוקר השלישי מאז שעזבו את בית אביהם. הם קמו שוב ללכת, אבל הסתבכו והלכו עמוק יותר בתוך היער ואילולא הייתה מגיעה עזרה עד מהרה, היו בוודאי נכחדים. בצהריים, ראו ציפור יפה ולבנה כשלג יושבת על ענף, ששרה כה יפה ער שנעמדו להקשיב לה. כשסיימה, פרשה כנפיים ועפה לפניהם, והם הלכו אחריה עד הגיעו לבית שעל גגו התיישבה הציפור וכשהגיעו קרוב-קרוב, ראו שהבית הקטן בנוי מלחם ומקורה בעוגה; החלונות היו מסוכר בהיר. "ניגש לעניין," אמר הנזל, "תהיה לנו ארוחה ברוכה. אני רוצה לאכול חתיכה מהגג. גרטל את יכולה לאכול מהחלון, הוא מתוק." הנזל הושיט ידו למעלה ושבר לעצמו מעט מהגג כדי לטעום ממנו, וגרטל נעמדה ליד השמשה והתחילה לכרסם בה. אז קרא קול עדין מתוך החדר:

"נקר, כרסם, לקלק

מי את ביתי פה מפרק?"

והילדים ענו:

"הסער הסער

ילד היער."

והמשיכו לאכול, בלי שיוטרדו. הנזל, שהגג ערב מאור לחכו, תלש לעצמו חתיכה גדולה וגרטל עקרה שמשת חלון עגולה בשלמותה, התיישבה והתענגה עליה. אז נפתחה הדלת בבת-אחת ואשה זקנה מופלגת, שנשענה על מקל, יצאה בחשאי. הנזל וגרטל נבהלו כל-כך שהפילו את שהיה בידיהם. הזקנה נענעה בראשה ואמרה: "אה ילדים נחמדים, מי הביא אתכם לכאן? בואו, היכנסו והישארו אצלי, כל רע לא יאונה לכם." היא אחזה בשניהם בידם והובילה אותם אל תוך ביתה. אוכל טוב הוגש להם, חלב ולביבות בסוכר, תפוחים ואגוזים, אחרי כן הוצעו שתי מיטות קטנות בלבן, הנזל וגרטל שכבו בהן וחשבו שהם בשמים.

האשה הזקנה רק השימה עצמה כידידותית, היא הייתה מכשפה רעה שארבה לילדים ובנתה את בית הלחם הקטן רק כדי לפתותם. כשנלכד ילד בידה, היא הייתה הורגת אותו, מבשלת אותו ואוכלת אותו, וזה היה לה ליום חג. למכשפות עיניים אדומות והן אינן רואות למרחוק, אבל יש להן חוש ריח רגיש כמו לבעלי חיים, והן חשות כשמתקרבים בני אדם. כאשר קרבו אליה הנזל וגרטל, צחקה ברשעות ואמרה בלעג; "את אלה אתפוש, אלה לא יימלטו מפני" השכם בבוקר, קודם שהתעוררו הילדים, היא כבר קמה, וכשראתה את השניים נחים בנועם, בלחיים אדומות ומלאות, מלמלה לעצמה; "אה, יהיה נתח טוב." בידה הגרומה אחזה בהנזל ונשאה אותן ללול קטן ונעלה אותו בדלת מסורגת; שיצעק ככל שירצה, לא יעזור לו כלום. אתר-כך הלכה לגרטל, העירה אותה בניעור וקראה; "קומי בטלנית, שאבי מים ובשלי משהו טוב לאחיך, הוא יושב בחוץ בלול, ועליו להשמין. כשישמין, אוכל אותו." גרטל החלה לבכות מרה. אבל זה היה לשווא. היה עליה למלא את דרישתה של המכשפה הרעה.

כך בישלו להנזל המסכן מן המזון המשובח ביותר ואילו גרטל לא קיבלה אלא קליפות סרטנים. בכל בוקר התגנבה הזקנה אל הלול הקטן וקראה; "הנזל. הושט החוצה את אצבעותיך כרי שארגיש אם בקרוב תהיה שמן." אך הנזל הושיט לה עצם קטנה, והזקנה. שעיניה היו עמומות, לא יכלה לראות זאת וחשבה שאלה אצבעותיו של הנזל והתפלאה שהוא בכלל לא מצליח להשמין. כאשר חלפו ארבעה שבועות והנזל המשיך ונשאר רזה, אזלה סבלנותה ולא רצתה עור להמתין. "הי את, גרטל," קראה לנערה, "הזדרזי ושאבי מים. הנזל יכול להיות שמן או רזה, מחר אשחט ואבשל אותו." אח, כמה קוננה האחות הקטנה כאשר היה עליה לשאוב מים, וכמה דמעות זלגו על לחייה! "אלוהים הטוב, עזור נא לנו," קראה, "אילו רק היו חיות הפרא ביער טורפות אותנו, היינו לפחות מתים ביחד,", "חסכי לעצמך את היבבות האלה," אמרה הזקנה '' "כל זה לא יעזור לך."

השכם בבוקר נאלצה גרטל לצאת החוצה, למלא את הסיר, לתלות אותו ולהדליק את האש. "קודם נאפה," אמרה הזקנה, "כבר חיממתי את תנור האפייה ולשתי את הבצק." היא דחפה את גרטל המסכנה החוצה אל תנור האפייה שממנו כבר פרצו הלהבות. "זחלי פנימה," אמרה המכשפה, "וראי אם כבר די חם שם, כדי שנוכל להכניס פנימה את הלחם." וכשגרטל הייתה בפנים, רצתה לסגור את התנור כדי שגרטל תיאפה בו כי רצתה לזלול גם אותה, אבל גרטל הבחינה במזימתה ואמרה: "אני לא יודעת איך לעשות את זה, איך נכנסים לשם?", ''אווזה מטומטמת:" אמרה הזקנה, "הפתח די רחב, הנה את רואה, יכולתי בעצמי להיכנס." היא הזדחלה והושיטה ראשה אל תוך התנור. אז דחפה אותה גרטל דחיפה כזו שהיא עפה עמוק פנימה, וגרטל מיהרה לסגור את דלת הברזל ולנעול את הבריח. הוּ! אז היא התחילה ליילל, ממש זוועה, אבל גרטל ברחה והמכשפה הארורה נשרפה בייסורים ער מוות. גרטל מיהרה כבר להנזל, פתחה את הלול שלו וקראה: "הנזל, נגאלנו, המכשפה הזקנה מתה." הנזל קפץ החוצה כציפור אשר דלת הכלוב נפתחת בפניה. כמה שמחו השניים, נפלו איש על צוואר רעהו, קפצו והתנשקו; ומאחר שלא היה להם כבר ממה לפחד, נכנסו לבית המכשפה, שבו ניצבו בכל פינה ארגזי פנינים ואבני-חן. "אלה טובים מחלוקי חצץ." אמר הנזל, ותחב לכיסיו ככל שיכול. אחרה גרטל; "גם אני רוצה לקחת משהו הביתה," ומילאה את הסינרון הקטן שלה. "אבל עכשיו עלינו ללכת," אמר הנזל, "עלינו לצאת מייד מיער המכשפות." אבל אחרי שהלכו שעות אחדות, הגיעו למקום מים רבים. "לא נוכל לעבור," אמר הנזל, "'אינני רואה שום גשר ושום מעבר.", ''כאן אין גם שום מעבורת," ענתה גרטל, "אבל שם שטה ברווזה לבנה, אם אבקש ממנה, היא תעזור לנו לעבור," אז קראה:

"ברווזונת, ברווזונת

כאן הנזל וגרטלונת

אין גשר ואין דרך לעבור,

שָׂאִינוּ על גבך הצחור."

ואמנם ניגשה הברווזונת והנזל התיישב והציע לאחותו להצטרף אליו, "לא," ענתה גרטל, "זה יכביד מדי על הברווזונת, מוטב שתעביר אותנו בזה אתר זה." כך עשתה הברווזה הטובה, וכשהיו בצד השני, והלכו זמן מה, נראה להם היער מוכר יותר ויותר ולבסוף ראו מרחוק את בית אביהם. ואז החלו לרוץ, פרצו אל תוך החדר ונפלו על צוואר אביהם. האיש לא ידע אפילו שעה טובה אחת מאז עזב את ילדיו ביער; אבל האשה מתה. גרטל ניערה את הסינר שלה, והפנינים ואבני החן התגלגלו בחדר, והנזל זרק חופן אתר חופן מכיסו. אז בא קץ לדאגות והם חיו יחדיו באושר גדול.

סיפורי נגמר, הנה אץ לו עכבר, מי שאותו יתפוס, יוכל להכין לו כיפת פרווה גדולה-גדולה.

חדידון (מעשייה בדווית)

המספר: אברהים עלי משבט ערב אל חג"ראת

הרושם: יואל פרץ

היה שבט בדווים והוא חונה. הלכו הילדים לשחק והייתה אחת [ביניהם] שמה קריעה. היו אומרים לה: "הסתכלי, קריעה, הסתכלי!"^{^[1]} אומרת להם: "בני משפחתי מסתובבים ודודי ביניהם". כאשר חזרו למשפחתם לא מצאו אלא את משטח האוהלים - אין איש. החלו לחפש. במקום האש הייתה גומת האש – מצאו כל אחד פיתה.^{^[2]} קריעה וחדידון לא מצאו. ההם אכלו את הפיתות. התבוננו והנה כלב משוטט במקום הבתים, בין הבתים - כלב. החלו אומרים: "הו כלבנו, הדריכנו למשפחתנו! הו כלבנו, הדריכנו למשפחתנו!"^{^[3]}הלך לפניהם למערה והנה יוצאת ע'ולה מהמערה: "שלום לכם חביבי, שלום לכם. אתם קרובי ואני לא ידעתי עליכם שאתם בני אחי" הכניסה אותם. לקחה מכד זה סאת כינים ומכד זה סאת ביצי כינים ועשתה להם אוכל. החלו לקרוץ אחד לשני. פחדו. אמרו אחד לשני: "אל תאכל!" אמרה קריעה: "דודתי, הם אינם מניחים לי לאכול!" הם לא אכלו. אכלה קריעה וחדידון. אמרו לה: "דודה ברצוננו לשתות" אמרה: "כן?" אמרו לה: "רצוננו במים מועברים בכברה. לקחה כברה ונפה^{^[4]} והלכה לנחל ומעבירה בכברה. מים אין מעבירים בכברה – כלום מעבירים מים בכברה? אמרה: "אה, אלה חיבלו נגדי תחבולה!" חזרה לא מצאה איש. אמרה: "הו חלבי התקרש התקרש וסבך להם את הברכיים!"^{^[5]} ורצה אחריהם. קריעה - התקרש החלב בברכיה והתיישבה. חפרו לה בור ושמו אותה בבור ושמו עליה מרצפת^{^[6]} התהלכה הע'ולה על המרצפת והתיישבה. הפיחה קריעה. אמרה לה: "הנה אני, דודה!" אמרה הע'ולה: "ישבני האם הפחת?" אמרה קריעה: "לא דודה, אני היא, אני היא!" אמרה לה: "תקולל קרחת דודיך!"^{^[7]} קמה, אכלה אותה ורדפה אחריהם. אמרה: "ריבוני, שלח להם ואדי של זהב, ואדי של סוכריות, ואדי של חלבה, ואדי של בקלאוה!" אלה רצים. אלה רוצים לאכול? אלה רוצים להינצל! התיישב חדידון, התבונן והנה באה מרחוק. ע'ולה! מפחידה! אמר: "אכלה אותי". מה אגיד לך – ע'ולה^{^[8]} – בעודו הולך מצא חתיכת ברזל, פרסת סוס. הניחה בחיקו. כאשר ראה אותה, אמר; "הו ממלא המשאלות, הו המנצח, הו ריבוני!" קפצה הפרסה והנה היא ארמון מהארץ לשמים. כנראה היה שער השמים פתוח - שמע אותו. קפץ והנה הוא בארמון. עתה הביאה [הע'ולה] את אוהלה וגרה ליד הארמון. יום אחד אמרה לו: "בוא נלך לחתונה". אמר לה: "אינני רוצה ללכת. הסתלקי!" הלך לחתונה והיא הלכה לחתונה. עשתה עצמה כלבה. החלה לרחרח בשולי החתונה. בא חדידון, הכה אותה בעצם במצחה והנה הדם ממלאה. אמרה: "באי החתונה האכילוני בשר ודבש!" הלכה והיא אומרת: "אלוהים ישפילך, חדידון, הלכתי לחתונה ואכלתי אורז ובשר, ואתה לא הלכת!" אמר לה: "אלוהים ישפילך!" אין זה אלא אני שהכיתיך בעצם וניגר דמך, ואת התחלת לומר: בעלי החתונה האכילוני בשר ואורז!" פעם אחרת אמרה לו: "חדידון, בוא נלך לאבטיחים!" אמר לה: "הסתלקי!י אני לא הולך! לכי!" הלכה בדרך הארוכה והוא הלך בדרך הקצרה. הלך ואכל, הלך ואכל. עבר ליד אבטיח גדול והוציא את אוזניו מהאבטיח. באה אל האבטיח, אמרה: "אוזן אוזן, לאבטיח יש אוזן כמו האוזן של חדידן!^{^[9]} הניחה את האבטיח בשולי שמלתה. חדידון זה - יש עמו מרצע. דקר אותה בגבה. אמרה: אח, מה זה אכלני? כינים?" עתה הגיעו. קפץ והנה הוא בארמון. יום אחד הלכו אל התאנים. אמרה לו: "בוא נלך אל התאנים". אמר לה: "הסתלקי! לכי! אני לא הולך." היא הלכה בדרך הארוכה, והוא הלך בדרך הקצרה וטיפס על עץ התאנה. אכל עד ששבע. הלכה והיא מאנפפת תחת עץ התאנה. אמרה לו: "אתה אשר על התאנה, נגב את ישבנך ותן לי!"^{^[10]} ניגב את ישבנו והשליך לה ואכלה. הלכה. אמרה לו: "אללה ישפילך, הלכתי אל התאנים, אכלתי, ואתה לא הלכת!" אמר לה: "אללה ישפילך, מי אשר היה מנגב את ישבנו ונותן לך?" היא התפוצצה. מה עשתה? שמה דבק על אתונה. הוא היה כל יום רוכב על האתון שלה, דוהר עליה, דוהר. אך באה לתפסו – היה קופץ והנה הוא בארמון. שמה לו דבק. זה נעשה אדם שובב,^{^[11]} רצה להשתעשע, רצה לרכוב. רכב על האתון והחל דוהר. באה מאחור. החל לנתר, לקפוץ - דבק לגב האתון. תפסה אותו, אמרה לו: "עתה אוכל אותך!" אמר לה: "אני כחוש, רזה. שימי לי סוכריות, תפוחים. שחטי לי זבח כדי שאשמין, כדי שאֶעַשֶׂה כמו התאנה ובשרי יעשה טרי כמו הבוטנים!" אמרה לו; "בסדר, טוב". החלה מביאה לו, שוחטת לו זבחים ושמה לו סוכריות ותפוחים ואפרסקים והכל, כדי שהוא ישמין. אמרה לה לבתה: "לכי הזמיני את קרוביך. נשחט היום ונערוך ארוחת ערב" הוא שמע - אמר לה: "לא, את לכי והיא תעשה אוכל!" אמרה לה: "טוב, אמא, שחטי ושימי לי את אשכיו בחלון" אמרה לה: "טוב" וחדידון כפות. הלכה אמה להזמין את קרוביה וידידיה וחבריה. באה בת הע'ולה וברצונה לשחוט את חדידון. אמר לה: "לא, לא כך! שחרריני כדי שאלמדך." התירה את הכבלים. תפס את בת הע'ולה ושחטה, הסיר את בגדיה ולבש את בגדיה. חדידון לבש את בגדי בת הע'ולה ובישל את התבשיל ושם את ישבנה של בתה בחלון והכין את האוכל. לאט לאט, הנה הן באות – הע'ולה. הכין לה חדידון את האוכל. הוא לובש את בגדי בתה. ישבו לאכול. אמר לה: "אמא, אני הולכת להביא את החמורים" אמרה לה; "לכי, אמא^{^[12]} הביאי את החמורים" קפץ והנה הוא בארמון, והנה הוא אומר לה: "אכלה את ישבן בתה! אכלה את ישבן בתה!" קמה הע'ולה – מכעסה התפוצצה ומתה.

הטיפוס הסיפורי 327 A במפתח הטיפוסים של אארנה-תומפסון

התחום 399-300 במפתח הטיפוסים הסיפוריים של אארנה ותומפסון קרוי "יריבים על-טבעיים" והמספר 327 יוחד לנושא "הילדים והמפלץ". למעשה אין זה טיפוס אחד אלא סדרה של טיפוסים קרובים שלא תמיד ניתן להפרידם בבירור זה מזה. להלן תיאור הטיפוס בתרגום עברי:

1. הגעה אל בית המפלץ

(א) ילדים ננטשים בתוך יער על ידי הורים עניים, (ב) אך הם מוצאים את דרכם חזרה באמצעות קרעי אריג או אבני חצץ שהשליכו; (ג) בפעם השלישית אוכלות ציפורים את פירורי הלחם, או עקבות הגרעינים שלהם (ד) והם תועים עד הגיעם אל בית דובשניות השייך למכשפה; או (ה) גיבור זעיר ממדים (אצבעוני) ואחיו שוהים בלילה בביתו של המפלץ; או (ו) המפלץ נושא את הילד לביתו בתוך שק; (ז) הילד מוליך שולל פעמיים את המפלץ בהכניסו אבן לתוך השק, אך לבסוף נתפס.

2. המפלץ מרומה

(א) המפלץ מריח ריח בשר אנוש. הוא כולא את הילדים ומפטם אותם. (ב) כאשר אמורה אצבעו של הגיבור להיחתך על מנת לבחון עד כמה הוא שמן, מושיט הגיבור החוצה עצם או חתיכת עץ, (ג) חילוף הכיפות, (ד) אשתו או ילדו של המפלץ נשרפים בתנורו שלו (טיפוס 1121), או (ה) הגיבור באמצעות שירה מביא את המפלץ לכך שישחררם או (ן) הגיבור האמור להיתלות, מעמיד פנים כשוטה ומביא את המפלץ להדגים לו כיצד (והמפלץ תולה את עצמו), או (ז) הגיבור מעמיד פנים כאילו אינו יכול לישון עד אשר יביא לו המפלץ חפצים מסוימים ונמלט בעוד המפלץ מחפש את החפץ.

3. מנוסה

(א) הילדים מועברים על פני המים על ידי ברווזים (או מלאכים), או (ב) הם משליכים לאחוריהם חפצי קסמים אשר הופכים למכשולים על דרכו של המפלץ, או (ג) הם משנים את צורתם, או (ד) המפלץ (מפלצת) מנסה ללגום את מי הבריכה עד תומם ומתפוצץ, או (ה) המפלץ מולך שולל ומאבד את עקבותיהם.

בספרו המקיף "הסיפור העממי" (The Folktale) שראה אור בשנת 1943, מציין תומפסון) כי הטיפוס 327 ידוע בכל רחבי אירופה ונפוץ במיוחד בארצות הבלטיות. הוא ידוע גם בכל אסיה עד הודו בדרום, בכל חלקי אפריקה, ביפן, אצל השחורים באיי הודו המערבית ואצל שבטי האינדיאנים ברחבי אמריקה. קשה לקבוע בבירור בכל המקרים אם מדובר בחומר שאול או בסיפור עצמאי שהתפתח בנפרד. באירופה עצמה הסיפור הוא אחיד למדי. מקורו ההודי של הסיפור מוטל בספק. נראה סביר יותר להניח שכל המכלול הוא אירופאי במוצאו. 327 א' (הנזל וגרטל) ו-327 ב' (הגמד והענק) מעורבבים ביניהם במקרים רבים. 327 ג' (המכשפה נושאת את הגיבור בתוך שק) נפוץ בארצות הבלטיות ובנורווגיה. מצורות המשנה הנוספות מן הראוי להזכיר את 327 ז' (הילד בבית המכשפה). אחד הסעיפים בתת-טיפוס זה הוא: "בנותיה של המכשפה אמורות לבשל את הגיבור, אך סופן שהן נהרגות על ידו". אארנה מציין שלוש נוסחאות פיניות-שוודיות. מוטיב זה משולב ברבות מן המקבילות הבדוויות שאספתי.

משמעותו הפסיכולוגית של הסיפור

ברונו בטלהיים היה פסיכולוג ילדים שעסק בין היתר בפירושן הפסיכואנליטי של מעשיות ילדים על פי משנתו של זיגמונד פרויד. ספרו "קסמן של אגדות ילדים ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד" ראה אור בשנת 1980. (אגב השם שניתן לספר בתרגום העברי אינו מוצלח, כי הספר עוסק במעשיות ולא באגדות). בטלהיים מנתח מספר רב של מעשיות ומצביע על המסרים הנפשיים המועברים דרכן. בטלהיים סבור שהסיפור על הנזל וגרטל מבטא את החרדה הקיימת אצל ילדים פן הוריהם ינטשו אותם או ירעיבו אותם עד מוות. חרדה זו צומחת על רקע ההינתקות מן האם, מקור המזון, והתחלת החיפוש העצמי לקראת הגעה לחיים עצמאיים ופחות תלויים בהורים. הסיפור כולו נסב על ציר המזון: בפתח הסיפור מדובר על תקופת רעב המאלצת מת ההורים לנטוש את ילדיהם ביער. בהמשך משתמשים הילדים במזון - פירורי לחם - לסימון דרכם. הם מגיעים לבית התופינים של המכשפה. המכשפה עצמה מתייחסת אליהם כאל מזון ומבקשת לטורפם ולצורך זה היא מפטמת אותם. הסיפור מורה לילד את המשימות שמוטל עליו ללמוד: הוא נדרש להתגבר על תשוקותיו הפרימיטיביות "הבלעניות" ועל כן גם הרסניות, ולעדן אותן. בית התופינים מסמל קיום המבוסס על סיפוק פרימיטיבי ובלתי מרוסן, והנכנע לפיתוי ואוכל ממנו מעמיד את עצמו בסכנה. בית התופינים הניתן לאכילה הוא סמל לאם המיניקה את התינוק מגופה. המכשפה מגלמת את היבטיה ההרסניים של האוראליות. כדי להינצל ממנה על הילדים לפתח יוזמה ולהבין כי מפלטם היחיד הוא בתכנון ובפעולה נכונים. ההשתלטות על המכשפה ועל האוצרות הטמונים בביתה מבשרים את ההכנה לשיבה מחודשת הביתה והשתחררות מן החרדה האוראלית – התגברות על דימוי האם המאיימת – המכשפה.

כאשר בוחנים מקרוב את הנוסחאות הבדוויות השייכות לקומפלקס "הילדים והמפלץ" מוצאים חיזוקים רבים להנחותיו של בטלהיים. מוטיב המזון מודגש ללא הרף: החל מחיפוש הלחם בין שרידי המדורות, המשך בע'ולה המציעה לילדים מזון ומאוחר יותר, בעת הרדיפה מנסה לעוצרם על ידי פיתויים בדמות נחלי סוכריות וממתקים וכלה בתחבולותיו של גיבור הסיפור ומלחמתו בע'ולה הקשורה כולה בחיפוש אחר מזון: סעודת החתונה, מקשת האבטיחים ובוסתן התאנים.

מה שמאפיין את הסיפור הבדווי בהקשר זה הוא שהסמלים הפסיכולוגיים בולטים הרבה יותר לעין. אין כאן בית תופינים המסמל את האם. הע'ולה עצמה היא שמציעה לילדים חלב משדיה וכנים משערותיה (בסיפור אחר שאספתי שותה הגיבור חלב בפועל משדיה של הע'ולה). הכניעה לפיתוי וההתגברות עליו מגולמים כאן באופן ברור על ידי דמות הילדה הרעה - קריעה, ודמות הילדה הטובה (חמידה או ג'בינה במקבילות מסוימות וחדידון במקרה שלנו). בתחילת הסיפור אין קריעה משגיחה כיאות על הנעשה במאהל ומביאה לכך שהילדים ימשיכו במשחקיהם בעוד בני השבט נודדים למקום אחר. בהמשך קריעה היא היחידה הנכנעת לפיתוי ואוכלת ממזונה של הע'ולה. בעת המנוסה היא חושפת את עצמה לסכנה על ידי כך שהיא מפליצה (הוצאת גזים נחשבת בעיני הבדווים כמעשה אשר לא יעשה בחברה הגונה, מעשה המעיד על חוסר נימוס וחוסר התחשבות), וכך מביאה על עצמה את סופה. עצם שמה, קריעה, שפירושן קרחת, מעיד גם על כיעורה. אופי רע וכיעור הולכים יד ביד בעוד שיופי הוא סימן לאופי טוב. הבנות "הטובות" קרויות על כן בשמות המבטאים יופי: חמידה - חמודה, ג'בינה - צחת עור, שמיסה - "שמשית" וכן הלאה.

צד פסיכולוגי נוסף הבא לידי ביטוי הוא מאבקו של צעיר האחים למציאת מקומו בחברה ולהוכחת עצמו. גם המוטיב האדיפאלי בא כאן לידי ביטוי: הבת מתחרה עם אמה על חסדי אביה ורואה באם מתחרה. באחת המקבילות שאספתי – 'שלוש הבנות והע'ולה" (ואשר לא נכללת כאן), מעניש האב את אמה של קריעה משום שזו האחרונה לא נתנה מזון לבתה והביאה בעקיפין למותה בידי הע'ולה.

מלחמתו של גיבור הסיפור בע'ולה והתגברותו עליה וכן השיבה של הנערות עם אוצרות הע'ולה אל ביתן מלמדות את הילד הצעיר כי יש פתרון לבעיותיו וכך הן עוזרות לו להתגבר על פחדיו ולחזור ולמצוא את אושרו בביתו. הסיפור ממלא אפוא צורך אוניברסאלי המשותף לילדים בני כל העדות והעמים.

בטלהיים טוען כי גם סיפורה של שלגייה עוסק במערכת היחסים בין ילד מתבגר להוריו. המסר הטמון בסיפור הוא כפול: (א) לעודד את הילד להתגבר על קשייו האדיפאליים ולעבור את תהליך ההתבגרות באופן נכון. (ב) להזהיר את ההורים מפני התוצאות של עימות לא מבוקר עם ילדיהם.

את המונח "תסביך אדיפוס" טבע זיגמונד פרויד בעקבות סיפורו הטרגי של אדיפוס שהרג את אביו ונשא את אמו לאשה וסופו שהמיט חורבן על עצמו ועל משפחתו. עיקרו של תסביך אדיפוס הוא הקונפליקט שנער מתבגר נחשף אליו כאשר הוא רואה באביו מתחרה על תשומת לבה ואהבתה של אמו. המצב המקביל ביחסי בת עם אמה זכה לשם "תסביך אלקטרה" על שמה של גיבורה אחרת בטרגדיה היוונית. באופן נורמאלי מתגברת הילדה הצעירה על רגשות הקנאה הבלתי רציונאלית כלפי אמה ולומדת לתעל את רגשי תשוקתה ואהבתה מאביה אל בחיר לבה. הורה שבילדותו לא השכיל לעבור את התהליך באופן נכון, אפשר שיפנה כלפי בנו המתבגר את משאלתו הילדותית לשלוט באביו ויראה בבנו שלו מתחרה, וכך גם במקרה של אם המקנאת קנאה ילדותית בבתה.

מעשיית שלגיה, בניגוד לטרגדיה היוונית המסתיימת באסון, איננה רק רומזת לקיומו של הקונפליקט, אלא מציעה גם דרכים לפתרונו ומצביעה על הדרך לכינון יחסים הרמוניים בין הורים לילדיהם ובכך חשיבותה.

היבטי תוכן וצורה

א. הפתיחה

המספר הבדווי פותח את סיפורו בנוסחה קבועה: "כאן ימא כאן יא סמעין אלקלם, נחרף – ולא נאם" (היה היה, הוי שומעי המעשה, נספר או נישן) והמאזינים עונים: "נחרף, נחרף" (נספר, נספר). במקבילה שאני מביא כאן נעדרת הפתיחה. הסיבה לכך היא שבמהלך איסוף הסיפורים הקלטתי בכל פעם סיפורים אחדים והמספרת הסתפקה בפתיחה לסיפור הראשון ולא חזרה על פסוק הפתיחה בסיפורים הבאים.

ב. שמות הגיבורים

שמות הגיבורים בכל המקרים הם שמות שאינם בשימוש יום יומי. השמות הם סמליים: חדידון מלשון חדיד (=בעברית ברזל), שם המרמז על פרסת הברזל שמצא הגיבור. קריעה פירושו קרחת, שם הרומז לכיעור ולאופי רע. שמיסה או שמס ("שמשית"), קומר ("ירחית"), חמידה (חמודה), ג'בינה "גבינית" מלשון גבינה (כלומר בעלת עור צח ולבן) – כל אלה רומזים ליופי ולאופי ראויים לשבח. נוס ונסיס (ובחלק מן המקבילות קרוי גם נוס ומסיס) פירושו "חצי וחצי" על שום ממדיו הזעירים. השם נוס ונסיס מופיע גם בשיר ילדים ששמעתי מפיה של בחורה ערבית מסכנין. פרשת האבטיח מלמדת כי גם חדידון הוא קטן ממדים. יתכן שדבר זה תרם לערבוב הקיים בין סיפורי חדידון לסיפורי נוס ונסיס.

ג. צורת הסיפור

לכל מספר יש דרך משלו לספר את הסיפורים. בדרך כלל אין המספרים מאריכים בתיאורים, אך הם מרבים להשתמש במטבעות לשון קבועות: "הו אלי, הו ריבוני", "בא יום והלך יום", "יום מן הימים", "לילה מן הלילות" וכדומה. בסיפורים שהקלטתי מפיו של אותו מספר פעם שנייה בהפרש זמן היו הבדלים קטנים מאוד בין הגרסאות. מעניין לציין שביטויים מסוימים חוזרים במקומות קבועים בסיפור אצל מספרים שונים ובשבטים שונים, דבר המרמז על כך שהמספרים משתדלים לשמור ולהעביר את הסיפור בצורה קרובה ככל האפשר לצורה ששמעו אותו. צד נוסף המשותף למספרים בדווים רבים הוא השימוש בציוני דרך הלקוחים מסביבתם הקרובה: "הלכו דרך ארוכה כמו מפה עד שפרעם" וכדומה. כאן משתמש כמובן כל מספר בציוני דרך משלו.

ד. השימוש בחרוזים

כמעט בכל סיפור מופיע חרוז או חרוזים אחדים. החרוזים מופיעים במקומות קבועים בסיפור וחוזרים כמעט ללא שינויים בגרסאות של מספרים שונים. החרוזים שגורים על פיהם של הילדים המקשיבים לסיפור והם מצפים להם. גם מבוגרים ששכחו את הסיפורים ששמעו בילדותם, עדין זוכרים במקרים רבים את החרוזים. לעתים לשון החרוזים היא סתומה או ארכאית, דבר המעיד על כך שהחרוזים מועברים ללא שינוי מדור לדור.

ה. הסיום

במקרים רבים מסיים המספר את סיפורו בנוסחה קבועה: "סיפורי סיפרתיו ובידיכם הפקדתיו", או "עפה הציפור ותם הסיפור". בסיפור שהבאתי לעיל לא השתמשה המספרת בסיום כזה. נ. כטיב במאמרו "המפלצת בסיפור הערבי" (בתוך מעגלי קריאה, חוברת 9, אוניברסיטת חיפה, 1984), מביא שורה ארוכה של סיומות נוסחאיות כאלה.

ו. טכניקות היגודיות

רבים מן המספרים הבדווים ניחנו ביכולת סיפורית מעולה. נזכיר כאן רק בקצרה את השימוש בקול, חיקוי קולות, קריאות הפתעה וכדומה המגבירים את המתח, שימוש בחזרות, שימוש מצוין בדיאלוגים ושיבוץ טקסטים היתוליים או בעלי גוון ארוטי.

הע'ולה ומקומה בסיפורים ובחיים

דמות מרכזית במרבית סיפורי הילדים שאספתי בקרב הבדווים היא הע'וּלָה או, בצורתה הזכרית ע'וּל (מבטאים: רוּלָה, רוּל).

מי היא הע'ולה ומה מקומה בחברה הערבית והבדווית? נמר כטיב במאמרו שהוכר לעיל, מציין תכונות אחדות האופייניות לע'ולה: הע'ול הוא דמות התופסת מקום חשוב בחשיבה העממית; זהו מפלץ בעל כוח לא רגיל ובעל נטייה לאלימות, שפיכות דמים ואכילת בשר אדם. במקרים מסוימים הוא מתואר כיצור טוב לב העוזר לגיבור הספור להשיג את מטרותיו, אך בדרך כלל זוהי חיה מבעיתה המנסה להביא מוות או שיגעון על בני אדם. הע'ול אינו מוזכר בקוראן אך מופיע במסורות המאוחרות יותר (חדית'ים). מינו זכר או נקבה והוא מסוגל לשנות את דמותו. הוא נקרה לפני ההולכים בדרך בדמויות שונות. הוא שוכן במדבריות ובמקומות נידחים. צורתו צורת אדם (בדרך כלל דמות אשה) בעלת רגלי חמור או עז והוא מפתה אנשים ומדיחם מררכם כשהוא מתחזה לבן אנוש. סגולה כנגד פיתוי זה היא הקריאה: "יא רג'ל, ענז אנהק נהיקן, לא תזל (אל)סביל ו(אל)טריק!" (הוי בן-אדם, עז פעתה, אל תסטה משביל ודרך!). קריאה זן גורמת לע'ולה לסור מדרכו של ההלך. הע'ולה נוהגת להדליק אש בלילה כדי להתעות עוברי אורח. לעתים היא מתוארת כחופרת בקברים וכניזונה מגוויות.

שבתאי לוי בספרו "אמונה ופולחן של הבדווים בדרום סיני" (1980), מביא תיאור שונה במקצת: הע'ולה היא מפלצת המסתתרת בנקיקים ואורבת לאנשים. יש לה דמות של אשה יפת תואר מאין כמוה. פניה כפני היפה בבנות, גופה חטוב ונאה כתמירה בנשים, אבל רגליה רגלי חמור, שערותיה עבות כיתרי האוהל והן צפופות וארוכות ומכסות את כתפיה, אוזניה גדולות כילקוט הרועות.

בטקסט שהובא לעיל ובסיפורים נוספים שליקטתי יש אישור למרבית התיאורים הללו: הע'ולה מפתה את הילדים על ידי הדלקת אש על ראש ההר היא מציעה להם מזון קלוקל – חלב משדיה מעורב בכינים וביצי כינים. היא מתחזה לדודתם של הילדים, אך זוממת לטורפם. לחלבה של הע'ולה יש תכונות מאגיות וכן גם להשבעותיה; אללה ממלא את בקשותיה לעכב את הילדים בעזרת נחל ממתקים או חפצים שונים. בעת בקורה בחתונה היא מתחזה ככלבה. הע'ולה אינה עוצמת את עיניה בשנתה, רק צבע עיניה משתנה מאדום ללבן (או להפך - מלבן לאדום). שערותיה של הע'ולה פרועות והיא מסדרת אותן כדי להדמות יותר לבת אנוש, אך בעת שהיא דולקת אחר הילדים היא חוזרת ופורעת אותן. באחת הנוסחאות היא מתוארת כמכוסת אבק. כאשר אחת הע'ולות נהרגת אוכלות יתר הע'ולות את נבלתה. כדי להרוג את הע'ולה יש להקיפה במעגל של אש ולאחר מכן לכתוש את עצמותיה לבל תשוב לחיים. במקבילה הבדווית של שלגיה, הקרויה פרט רומן (גרגר רימון), ממלאת הע'ולה את תפקיד הגמדים טובי הלב, אך גם שם נרמז שבדרך כלל היא טורפת בני אדם ומבצעת מעשי זוועה. מציור של ע'ולה שצויר בידי עלי חסין משבט ערב אל חג'יראת, ניתן לקבל מושג על הצורה שהבדווי רואה את הע'ולה בעיני רוחו: שערות עבות, שיניים בצורת ניבי חזיר, רגליים כרגלי תרנגול וכדומה.

הע'ולה אינה רק דמות באגדות. האמונה בקיומן של הע'ולות נפוצה עד היום בקרב אוכלוסיית הבדווים בגליל. רבים מן הסיפורים שאספתי הם בגדר ממוראטים, דהינו, "זיכרונות אישיים" של המספרים שבהם הם מעידים על פגישות עם ע'ולות שאירעו להם או לבני משפחתם. אחד הסיפורים הנפוצים על פגישה כזו הוא הסיפור על בחור צעיר שהלך העירה לרכוש חפצים שונים לארוסתו ובדרך הותקף על ידי ע'ולה. גרסה אחת של הסיפור משבט ערב אל עראמשה, פורסמה בחוברת המוקדשת ללהגים בדוויים בארץ ישראל שכתבו רוזנהויז וכץ בשנת 1980 (הוצאת אוניברסיטת חיפה). אני עצמי ליקטתי נוסחאות כמעט זהות בשבט ערב אל חג'יראת ובשבט ערב אל מזאריב, ובכל מקרה סופר הסיפור כמאורע שאירע באמת וצוין גם מקום התרחשותו.

בסיפורי המעשיות על הע'ולות מודגשת בנוסף לאכזריותן גם טיפשותן: הע'ולה מנסה לשאוב מים בנפה ובכברה. הע'ולה איננה מבינה כי חדידון מסתתר בתוך האבטיח אף על פי שאוזניו בולטות מתוכו; בתה של הע'ולה מניחה לחדידון להערים עליה ולהורגה וכן הלאה וכן הלאה. גם בסיפורים שמביא שבתאי לוי מסיני מוצאים מוטיבים דומים: הבדווי קושר לזנב גמלו סכינים והע'ולה המנסה לעצור את הגמל ולעכבו פוצעת את ידיה עד זוב דם. בסיפורי הע'ולות משתקפת אפוא בצורה מעוותת ומוגזמת דמות שרבים מן הבדווים האמינו ועדין מאמינים בקיומה הממשי.

מעשייה ארמנית

לפניכם מעשייה ארמנית. בהמשך מובא דיון על משמעותה הסימבולית של המעשייה וניתוח שלה על תפיסתו המבנית של פרופ בניתוח מעשיות עממיות.

הרועה והנסיכה (בתו של המלך זַרְזָנְד)

היה פעם איכר עני. מדי יום ביומו היה הולך מדלת לדלת לבקש עבודה ומציע עצמו כשכיר יום, בעוד שאשתו נשארה בבית וארגה ממחטות ומגבות פשתן קטנות. וכך בעבודה משותפת עלה בידם לקבץ די כסף להחיות בדוחק את עצמם ואת בנם היחיד ששמו היה זוּרָבּ.

באחד הימים, בעובדו בשדה, נפל אביו של זורב תחת עגלה. גולגולתו נסדקה ורבות מעצמותיו נשברו. במשך חודש ימים היה שכיב מרע - יותר מת מאשר חי, ואז הלך לעולמו.

זורב היה בן ארבע בלבד כאשר קרה הדבר. אמו השלימה את הכנסתה הזעומה ממכירת ממחטות ומגבות בעבודות ניקוי אורוות של שכן זה או אחר, או בחביצת החלב שלהם, וכך עלה בידה להרוויח די לחם, חמאה ויוגורט כדי להמשיך ולהחזיק בבנה.

חלפו שנים אחדות ומגיפה פקדה את הכפר. עשרים וחמישה או שלושים מן התושבים המועטים שהיו בכפר חלו ומתו, כיוון שלא היו בכפר לא רופאים ולא תרופות. אמו של זורב הייתה אחת מקורבנות המגיפה, וכך נותר הוא יתום משני הוריו. אחד השכנים, איכר מצליח, שהיו ברשותו עדרים רבים של צאן ובקר, לקח את הנער תחת חסותו. הוא עשה זאת הן משום שחס על הנער היתום והן משום שבא לידי הכרה שאף שהנער בן תשע בלבד, יוכל הוא בבוא היום אם רק יזון כהלכה, לרעות את עדרי הצאן והבקר שלו. אמו של הנער היתום התגוררה בבקתה קטנה ועלובה וכיוון שעתה לא היה לאיש צורך בה, הרס השכן את הבקתה וצרף את חלקת האדמה שלה לגנו שלו.

לשכן שאימץ אותו היו ארבעה או חמישה עגלים צעירים וכל בוקר היה על זוּרוֹ (כך קיצרו את שמו לאחר מותה של אמו) להוליך אותם לשדה המרעה ולהחזיר אותם עם ערב. הובהר לו שעליו להשגיח עליהם כל היום ולא לגרוע מהם עין.

כאשר הגיע זורו לגיל שתים-עשרה הופקדו בידיו גם הטלאים. זורו היתום היה נמוך קומה מבני גילו, 'זרת וחצי – יותר חיפושית מאשר אדם', כמו שנהגו לומר בכפר שלנו, אבל חי שמים! היה לו כבר הכוח של אביו, או של כל אדם מבוגר אחר. בכל פעם שהתקיימה תחרות האבקות חופשית בין ילדי הכפר, היה זורו מפיל ארצה ומנצח את כל הנערים שהיו מבוגרים ממנו בארבע או בחמש שנים.

יום אחד אירע שזאב התגנב בחשאי אל קבוצת הטלאים בשדה המרעה של זורו. זורו ישב לסעוד את לבו בפת הצהרים בלי שחשד במאומה. לפתע התנפל הזאב על אחד הטלאים ונשא אותו עמו, אך כאשר גילה כי דרכו חסומה על ידי רועים אחרים וכלביהם, הפך פניו ומצא עצמו ניצב פנים אל פנים מול זורו היתום. בטרם הספיק לשנות כיוון עט עליו זורו כמו ברק. הוא הכריע את הזאב לארץ ואחז בגרונו וכהרף עין היה הזאב מוטל חנוק וחסר כוח על הארץ. כאשר ראו זאת הרועים פרצו כולם בקריאות השתוממות. "מה זה?" שאל אחד, "האם נקרא לך מעתה זורו מכניע הזאבים?"

"האם אתה דוב שבכוחך למחוץ ככה זאב?" אמר אחר.

"לא, הוא אָסְלַן, אריה!" צעקו אחרים, ומאותו יום ואילך נודע זורו בשם אסלן היתום.

אסלן הגיע לגיל עשרים ואחד ואדוניו מינה אותו לרועה הצאן שלו. אסלן היה חסר מורא לחלוטין. בערבי הקיץ כאשר סיים העדר לרעות כנהוג בתקופה זו של השנה באזורים האלה, על מורדות הגבעות הירוקות, היה הרועה מוליך אותו במורד הגבעה אל מחסה במערה בתוך עמק שהיה מרוחק כשלוש ורסטאות מן הכפר. הוא היה מוליך אותו לדיר טבעי זה ומציב את כלביו מחוץ לשער, בעוד שהוא עצמו היה שוכב על סף המערה, גבו שעון כנגד המזוזה ורגליו לחוצות אל המזוזה השניה וכך, עם ככר הלחם וחמת המים התלויים על הקיר מעל לראשו היה שוקע בשינה ומנמנם בשלווה.

יום אחד חשד אסלן היתום שמשהו לא כשורה. הוא יכול היה להישבע שמישהו נטל חלק מלחמו ושתה ממימיו במשך הלילה. הוא הגה בכך רבות.

'אבל לא', אמר לעצמו, 'אני בודאי טועה. הכלבים שוכבים בחוץ והכבשים אינן יכולות להגיע לתרמיל שלי. מי אם כך יכול לעשות דבר כזה?'

חלפו ימים אחדים ואשת אדוניו נתנה לו ככר עגולה של בָּגְהַג' (מעין פיתה) עם ארבע ביצים, מנת מזון לאותו יום. זורו לא שינה ממנהגו. הוא הכניס את הלחם וארבע הביצים לתרמיל שלו ותלה אותו מעל לראשו. בבוקר כאשר נעור משנתו גילה כי מחצית מן הלחם ושתים מן הביצים נעלמו.

'בין אם יש כאן מישהו שיכול היה לעשות זאת ובין אם לאו', אמר, 'מישהו או משהו בא לכאן הלילה ונטל לעצמו מחצית מן הצידה שלי!'

במהלך היום הבא היה אסלן לא שקט ועקב אחר השמש הזוחלת בשמים כשהוא מחכה בקוצר רוח לרדת החשיכה, כך שיוכל להוליך את עדרו אל הדיר ולגלות מי הוא זה שכה להוט לבוא בלילה ולחמוס ממנו מחצית מצידתו.

לבסוף ירד הערב. אסלן היתום קיבץ את צאנו והוליך אותו במורד הגבעה הירוקה אל המערה שבעמק. שם משך מעל ראשו את קוּלָבּ הלבד, גלימת הרועים שלו והעמיד פנים כישן בעוד הוא פוקח עין ומביט מתחת לגלימה. לפתע עלה בדעתו כי אותו גנב אלמוני עלול להיות שד חורש רעות!

,יהיה אשר יהיה', אמר לעצמו, 'אני אדקלם את התפילה שלימדה אותי אמי והשד יזחל חזרה לגיהינום!'

זמן רב חלף ושום דבר לא אירע. לא נשמעה ולו גם אוושה רכה או לחישה. השקט העמוק נמשך ונמשך ושלא לרצונו כבדו עפעפיו של אסלן יותר ויותר. הוא כמעט ונרדם כאשר קלטה אוזנו קול רחש רפה. כל עייפותו פגה באחת!

ואז... מה ראה אסלן? תבורכנה העיניים שחזו מראה כה משובב נפש! נערה יפיפייה כבת שש-עשרה או שבע-עשרה ניצבה שם לפניו - אבל לא! לא סתם נערה! זו הייתה חוּרִיָה, יצור ענוג כאיילה, נסיכה מקסימה, נסיכה היכולה לצוות על השמש בשמים:

'אל תטרחי לזרוח, הו שמש, כי פני הקורנות יאירו את הארץ! בכל מקום שאאיר ישכחו בני אדם לאכול ולשתות ורק יעמדו מוכי תימהון וינעצו את מבטם באורי הפלאי!'

אם זה המקשיב לסיפור הוא אדם צעיר בעצמו מוטב שיעצור את נשימתו ויחזיק עצמו חזק!

כאשר ראה אותה אסלן כמעט ואבדו עשתונותיו. הוא השתוקק לזנק ולחבק את הנערה שם באותו רגע והוא התאמץ בכל כוחו לעצור את עצמו מלעשות זאת.

הנערה נטלה את התרמיל מעל המסמר, לגמה מעט מים, חתכה נתח מובחר מכיכר הלחם שלו ועמדה להעלם מבעד לקיר המערה שממנו בקעה. אך ברגע זה כרך אסלן את זרועו סביב לצווארה!

"לאן את הולכת, נערה חביבה שלי? שאל, "האם את היא כוכב מזלי?"

הנערה הסתובבה אליו ועם מבט עצוב בעיניה התחננה בפניו שירפה ממנה: "תן לי ללכת!", קראה, "לא אביא לך שום מזל! אתה רק תקלע את עצמך לסכנה איומה!"

"עשי בחיי כטוב בעיניך!" הכריז אסלן, "אין דבר עלי אדמות שאפחד ממנו! הישארי אתי והיי לאהובתי!"

מלותיו הרכות פרטו על מיתרי לבה של העלמה.

"שמע לי!", אמרה, "הרחק מכאן מעבר לשבעה הרים שוכן מלך כביר בשם זַרְזָנְד, או 'אימה'. כל המלכים האחרים רועדים רק למשמע שמו. המלך הזה הוא אבי. לפני ארבע או חמש שנים (כבר אבד לי החשבון המדויק) נקבצו שבעה מלכים יחדיו והכריזו עליו מלחמה. אבי אסף את צבאותיו ויצא לקרב עם אויביו בהותירו מאחור את שני אחי להשגיח על עניני המדינה. ודווקא אז בעיצומם של אותם ימי מבוכה גדולה, הגיע השד הענקי טָפָּגּוֹז עם ששה מאחיו. הם תקפו את אחי, לכדו אותי ולקחו אותי עמם.

אחי ניסו לאסוף צבא ולצאת לקרב עם שבעת הַדֶּוִוים. במשך עשרה ימים ניטשה המערכה וביום האחד-עשר הושמדו ארבעה מן השדים, אך גם אחי הבכור נפל בקרב. ביום השלושה-עשר נהרגו שד נוסף ואחי השני. צבאותינו הותשו מאוד ועם מותם של שני אחי ויתרו חיילנו על המאבק ונפוצו איש איש לביתו.

הענק טָפָּגּוֹז אשר היה הבכור בין השדים נשא אותי אתו והביאני לארצו. כאשר הגענו לטירת השדים, כפי שהם מכנים אותה, אמר לי טָפָּגּוֹז:

'נערה, את עכשיו ללא אדון ואלוף. מה לא אתן כדי להיות לבעלך! אם תצייתי לי בהיגיון, אנצור אותך כבבת עיני!'.

לא רציתי בְּדֶוו לי לבעל וסירבתי לקבלו כארוסי. ארבעים יום הפציר בי הענק. הוא נפל לרגלי וניסה לשנות את דעתי בהיאנחו אנחה אחרי אנחה, אך אני רק אמרתי לו: 'איני רוצה אותך!' ולא זזתי מעמדתי. ביום הארבעים טָפָּגּוֹז השתגע לגמרי. פיו העלה קצף והעין היחידה שבפסגת ראשו יצאה מחורה והתנפחה כמו אבטיח. הוא נפל על הארץ והלם עליה באגרופיו כשהוא קורא ללא הרף בשמי: 'סִימִיזָר, סִימִיזָר יקרה שלי! (השם סִימִיזָר הוא פרסי ומשמעו 'בעלת לחיים בצבע הכסף')'

כאשר ראתה אמו של המפלץ, זקנה מבחילה, את הסבל שגרמתי לבנה, היא נעצה בי מבט זועם ואפל והשתוקקה לקרוע אותי לגזרים, אך חששה יותר מדי מפניו מכדי שתעז לעולל לי דבר מה.

הַדֵּוו נותר בטירופו במשך שלושה ימים ואז חזר במידת מה לשפיותו ושוב חידש את תחנוניו והפצרותיו למשך ארבעים יום נוספים ושוב עברה עליו התקפת טירוף. אחרי שלושה ימים שבו אליו חושיו והוא קרא לאמו ואמר: 'הוציאי את גור האדם הזה מתחום ראייתי, אך דאגי שלא יאונה לה כל רע!' האם הזקנה של הענק הייתה מכשפה בקיאה בכל רזי הכישוף. אינני יודעת מה היא עשתה בדיוק, אך כהרף עין מצאתי את עצמי כלואה בתוך המערה הזו. הזקנה נטלה לידה מטה ירוק, הכתה שלוש פעמים על פני הסלע וקראה: 'סלע קלוט אל תוכך בת מלך זו ושמור עליה עד אשר תספרנה הסנוניות לגואלה איך לשחרר אותה. אז ורק אז, כאשר יכה עליך שלוש פעמים, הפתח ומסור אותה לידי אדוניה ואישהּ. ועד שיבוא היום הזה הפתח פעם ביום בשעת חצות והנח לה לחלץ את אבריה.'

זהו אם כך, רועה, הסיפור שבפי." סיימה הנסיכה את דבריה, "עזוב אותי עכשיו והנח לי לשוב לכוך האפל והעגום בתוך הסלע הקר. אם אתה אוהב אותי באמת כפי שאתה אומר, לך ומצא את הסנוניות היודעות כיצד ניתן לשחררני מכלאי."

האיש הצעיר הרפה מן הנסיכה ועמד שם שקוע במחשבות. למחרת בבוקר עם עלות השחר - מי יתן ויזרחו גם עליכם טובו וחדוותו! - קיבץ אסלן את צאנו ונהג אותו ישר לדלת אדוניו. כאשר ראה האדון את כל צאנו שב מן השדות זמן רב בטרם יבשו נאות מרעה הקיץ היה מופתע מאוד. אסלן ביקש ממנו לשלם לו את משכורתו בהכריזו כי שוב אין ברצונו להיות רועה צאן. אדוניו התאמץ מאוד להניא אותו מהחלטתו, אך ללא הועיל: אסלן נטל את שכרו ויצא לדרך.

משיצא מתחום הכפר נעצר בפרשת דרכים. הדרך התפצלה לשלושה כיוונים שונים והוא תהה ולא ידע באיזה מהם יבחר. הוא ניצב שם ושקע במחשבות. הוא נזכר בתפילתה של אמו ומלמל תחילה את תפילת האדון ואחר כך התפלל בלי קול: "אלוהי אבי ואמי היקרים," אמר, "אני אעצום את עיני ואשליך את מקלי באוויר. אני מבקש ומתחנן מלפניך, גרום לו שייפול על הנתיב הנכון!"

ובאומרו זאת זרק את מקלו באוויר. כאשר פקח את עיניו ראה שהמקל מוטל באמצעי שבין השבילים. הוא פנה לעברו והחל לפסוע עליו. הוא הלך והלך, אם מעט ואם הרבה - רק האל יודע.

בדיוק עם שקיעת החמה הגיע לכפר. לא היה זה כפר ארמני, אך לא היה לו מקום אחר שיוכל לשהות בו ולא מישהו שיוכל לפנות אליו; להיכן עוד יוכל אם כך ללכת? איך שהוא נראה לו שהוא עשוי למצוא שם את הסנוניות שלהן הידע להורות לו כיצד ישחרר את סִימִיזָר מכלא הסלע שלה.

אסלן פסע מבית לבית בהתבוננו היטב אם יש קן סנוניות תחת גגותיהם. הוא חלף על פני בתים רבים ולא גילה כל קן. לפתע, מכל מקום, הגיע לבקתה קטנה ובשאתו את עיניו ראה סנונית מגיחה מפתח מעל הדלת ואז שבה ומעופפת לתוכו חזרה.

"יא אללה!" אמר (באזורים אלה שהאיסלאם שולט בהם משתמשים גם נוצרים בביטוי), "אולי כאן מצוי מזלי? אם אלך ואדפוק על דלתו של בית זה אולי יניחו לי להעביר בו את הלילה עד אשר אראה איזה שביל יפתח לי אלוהים."

למזלו הייתה דלת הבית פתוחה. אסלן נכנס פנימה, הסתכל סביבו וראה אשה זקנה מדליקה נר.

"ברכות, סבתא!" אמר "אני מאחל לך כל טוב."

"ברכות גם לך. כל הטוב הוא מאלוהים!" השיבה הזקנה. "אני לשירותך."

"סבתא," אמר אסלן, "אני זר באזורים אלה ואין לי חבר או מודע כאן. האם תוכלי אולי לתת לי מחסה ללילה?"

"הכנסת אורחים היא הקרבת קורבן לאלוהים." אמרה הזקנה, "הכנס."

הזקנה הגישה לאיש הצעיר לחם וכל מה שהיה תחת ידה וכשהגיעה שעת השינה, הכינה עבורו משכב ופרשה לשכב בעצמה.

"אדוני אלוהים" אמר לעצמו "האם אלו הן הסנוניות אשר תוכלנה ללמד אותי איך להציל את סִימִיזָר, או שיהיה עלי לעבור עוד דרך ארוכה עד שאמצא אותן?"

ובעוד הוא מהרהר בדבר ותוהה עליו, נעצמו עיניו והוא שקע בשינה.

עם אור ראשון של שחר קם אסלן משנתו והלך להתבונן בקן הסנוניות. הן היו טרודות במלאכתן וצייצו בעליזות.

"אלוהים הטוב" התפלל האיש הצעיר, "כלום לא תוכל להעניק לי את הכוח להבין את שפת הציפורים?"

עודנו מתפלל והנה השמיעה אחת הסנוניות קול ציוץ ולפתע נדמה היה לאסלן שהוא מבין משהו מן הנאמר. הוא כרה את אוזנו והקשיב.

"רעייתי" אמר הזכר.

"מה העניין?" אמרה הנקבה.

"האם את מכירה את הצעיר הזה? נדמה לי שראיתי אותו אי שם בעבר. אה! נזכרתי! כאשר היינו עפים אל המערה לאסוף תולעים וכל מיני דברים הוא נהג לזרוק לנו פתיתי לחם!"

"אתה צודק" אמרה הסנונית, "זהו אסלן היתום. הוא בא לכאן לשאול בעצתנו איך להציל את סִימִיזָר אשר מוחזקת בשבי הָדֵּוְו."

"מזל שהגיע עכשיו לפני שאנו נודדים אל ארצות החום!"

"כל מה שעל אסלן לעשות" אמרה הסנונית, "הוא לנשק שלוש פעמים את ידה של בעלת הבית כאשר הוא נפרד ממנה לשלום ולומר לה שלוש פעמים: 'תודה רבה, סבתא טובה!' ואז תאמר לו הזקנה מה עליו לעשות כדי להציל את הנסיכה."

כאשר שמע זאת אסלן לא ידע נפשו מרוב שמחה. בדיוק כאשר עלתה השמש מעל קו האופק ובישרה למאמינים את שעת התפילה, הזדרז אסלן להתלבש ולאחר שנוכח לדעת כי גם הזקנה לבושה, פנה אליה ואמר:

"סבתא, עלי להזדרז ולצאת לדרכי. הושיטי לי את ידך כדי שאוכל להיפרד ממך לשלום וללכת." הוא נשק שלוש פעמים לידה של הזקנה ושלוש פעמים אמר לה: "תודה רבה, סבתא טובה."

הזקנה נשקה לצעיר על מצחו. "הידד זורב היקר", קראה, "אתה באמת אריה, אסלן בין בני אדם. אלוהים ימלא את כל משאלות לבך. אל פחד!"

והזקנה מסרה לאסלן ארבעה עשר אלסרים, שני אגוזי מלך, בקבוק קטן של מים וחופן קמח עטוף בפיסת בד.

"אני יודעת באיזו דרך עליך ללכת." אמרה לו, "טירת השדים נמצאת במרחק של שבעה ימי מסע מכאן. הכנס את ארבעה-עשר אגוזי האלסר לכיסך ואכול אחד מהם בכל יום. לאחר שתתרחק מעט מן הכפר, התיישב בתעלה שלצד הדרך ופצח את שני האגוזים. או אז יהיה בידך כל הדרוש למסעך. כאשר תגיע לארמון הַדֵּוִוים, כלומר לטירת השדים, תיווכח לדעת שלמעשה זוהי באר שעומקה שבע קומות. תראה שם את אמו של הַדֵּוְו ישובה על פי הבאר ושומרת. קח את בקבוק המים שנתתי לך, מלא את פיך במים והתגנב אליה. כאשר תגיע אליה תירק את המים בפניה. דבר זה יגרום לה לאבד את הכרתה. רד אל תוך הבאר ושם תמצא את הענק טָפָּגּוֹז ישן שינה שממנה יעור רק לאחר שלושה ימים. בתחתית הבאר תראה את המטה הירוק בתוך בריכת מים. קח אותו וטפס חזרה החוצה כשהמטה בידך. אשר לשימוש שתעשה בקמח אם יהיה בכך צורך - יהיה שם מישהו שיגיד לך. אני מאחלת לך דרך צלחה!"

אין מלים שתוכלנה לתאר את אושרו של אסלן! הוא התרחק כברת דרך קצרה מכפרה של הזקנה עד אשר הגיע לתעלה בצד הדרך. שם נטל אחד מן האלסרים, פיצח אותו ואכל אותו. נדמה היה לו שהוא אכל כבש שלם! ביומיים שחלפו, מרוב דאגה, אכל מעט מאוד, אך עתה פג רעבונו לחלוטין. הוא נטל אחד מן האגוזים ופיצח אותו. נחשו מה גילה אז! סוס יפה מראה, חזק דיו לשאת נַפַּח על גבו! סוס אמרתי? זה היה יצור עשוי אש ואוויר בעל כנפיים בלתי נראות לבן תמותה! אוכף כסף היה על גבו. הוא הציב עצמו בתבונה לפני האיש הצעיר וחיכה. כאשר ראה אסלן את הסוס עברה שמחתו כל גבול, בקושי ידע מה הוא עושה.

הוא נטל את האגוז השני ופיצח אותו ומצא בתוכו כידון שחודו עשוי פלדה משובחת, חרב היכולה לחתוך ברזל מחושל, מגן - טוב, אני קורא לזה מגן, אבל בגודל כזה שאדם יכול להשתכן בתוכו, ולבסוף: חליפת בגדים, אבל איזה בגדים! איזה בגדים! עולים על כל דמיון!

אסלן התיישב על האוכף להוט לעוף אל קצווי תבל תוך שעה אחת, אך אסור היה לו לסטות מהוראותיה של הזקנה. הוא רכב שבעה ימים ולבסוף הגיע לטירת השדים.

אסלן הקפיד למלא אחרי הוראותיה של הזקנה כלשונן. הוא הרדים את אמו של הענק עם המים, ירד אל תוך הבאר, נטל את המטה הירוק מתוך המים והצפין אותו תחת גלימתו, ואז עלה על גבו של טִיפִּי - טִיפִּי, שפירושו (בתורכית) סופת-שלג היה שמו של הסוס שלו - ודהר אתו כשהוא צועק: "מערת סִימִיזָר, היכן את? אני בדרכי אליך!"

אסלן המשיך במסעו שלושה ימים נוספים. ביום הרביעי לפנות ערב שמע קול שקשוק עמום מאחוריו. בהפנותו את סוסו לאחור ראה ענן אבק עצום מתקדם לעברו על פני הדרך. היו אלה הענק ואמו המתאמצים להשיגו!

במצוות האל דיבר אליו טיפי לפתע בקול אנושי: "זרוק את הקמח לאוויר!" צעק.

אסלן זרק את הקמח לאוויר והרוח פיזרה אותו על סביבותיו, ומיד, כהרף עין, ניצב יער גדול בינו לבין הענק ואמו; יער שעציו כה סבוכים שאפילו ציפור לא יכלה לעוף בין ענפיהם. אסלן המשיך בדרכו בעוד הַדֵּוִוים הולכים ומסתבכים ביער.

וכך בשלווה ובנחת עשה אסלן את דרכו במשך שני ימים נוספים. עוד יום אחד בלבד והוא יגיע למערתה של סִימִיזָר. לבו החיש את פעימותיו וכולו להט באש הכמיהה לראות את אהובתו. אך לפתע שוב קלטו אוזניו קול נקישות רפה מאחוריו. הוא פנה לאחור ושוב ראה את הענק ואמו רודפים אחריו בשצף קצף. שוב פתח הסוס את פיו ודיבר: "אל תחשוש." אמר, "הבה נעצור ונלחם!"

אסלן עשה את ההכנות הדרושות ואז ניצב איתן וחיכה לטָפָּגּוֹז שישיגהו. הענק התקרב אליו והטיל לעברו את קרדומו בכוח כזה שלוּ היה פוגע בו היה מסיר את ראשו מעל כתפיו ומוחץ אותו כנגד הסלעים ומן הסתם לא מותיר ממנו אלא בדל אוזן.

אך אסלן סר הצדה ותנופתה של המכה גרם לו לענק שייפול קדימה ויחליק מסוסו. אסלן הגיח מאחוריו ובאבחה אחת של חרבו כרת אחד מראשיו של הענק. הענק התכוון להסתער עליו שוב, אך הסוס התרומם על רגליו האחוריות ובעט בו בחוזקה בפרסותיו עד כי איבד הענק את שיווי משקלו. אסלן חג סביבו ושיסף את ראשו השני של הענק בחרבו. הראש נפל קדימה והתגלגל חסר תועלת על חזהו. עתה נותר לענק רק ראשו האמצעי.

ברוב חרונו הרים הענק סלע כביר והטיל אותו, ווּשׁ! ישר על ראשו של הנער. אך אסלן הדף אותו במגנו החזק והסלע התנפץ לרסיסים שהתפזרו סביב סביב. אסלן הניף את מגנו אל על, אחז בכידונו בשתי ידיו והטיל עצמו על הענק. בכל כוחו תקע את הכידון לתוך עינו היחידה של הענק במרכז מצחו והפלד החד חלף דרך מוחו ובקע מעורפו. הענק התנדנד ונפל ארצה ללא רוח חיים.

אך עתה הסתערה לעברו אמו של הענק! אסלן הדהיר את סוסו חזרה אל הדרך המובילה למערה וראה לפתע אגם עצום משתרע לפניו, אגם שלבטח לא היה קיים שם קודם לכן וגם ארבעה בושלים של חיטה אם יפוזרו עליו לא יצליחו לכסותו. הסוס האלוהי מלא ההשראה דיבר שוב:

"זהו הרוק של אמו של הענק המתכוונת לחסום כל דרך נסיגה מבנה. ראה, היא הפכה עצמה לברווז השוחה על פני האגם. מהר ותלוש שלוש שערות מרעמתי והשלך אותן על פני האגם!"

הרועה מיהר לתלוש שלוש שערות מרעמתו של הסוס והשליך אותן לאגם. מיד הפכו השערות לגשר ואסלן דהר עליו וחצה את האגם בבטחה.

וכך הגיע אסלן בריא ושלם אל המערה שסִימִיזָר הייתה שבויה בה. הוא ירד מסוסו, רץ אל קיר הסלע של המערה, הכה עליו שלוש פעמים במטה הירוק וקרא שלוש פעמים רצופות:

"הבקע הקיר, פנה דרך.

לעבור הנח לבת של מלך! "

הקיר התבקע ונשבר לרסיסים וסִימִיזָר צעדה קדימה והתנפלה לבין זרועותיו של אסלן. אך אושרה הרב היה גדול מנשוא והיא התעלפה וצנחה לארץ. אסלן הגמיע אותה מים מן הצפחת שלו ומשך קלות באוזניה ולאט לאט שבה הנערה להכרתה.

שני ימים ושעה אחת נחו השנים במערה והרועה סיפר את כל אשר עבר עליו מאז פגישתם האחרונה. הם עשו את כל ההכנות הדרושות למסע אל בירת הממלכה, אל אביה של סִימִיזָר ואז אמר אסלן:

"סִימִיזָר יקירתי, לא אני הוא גואלך האמיתי; יהיה זה דבר נקלה לשכוח מי הוא באמת. סבתא הזקנה היא זו שהצילה אותך באמת. לאן שלא נלך מכאן, חייבת היא לבוא אתנו."

סִימִיזָר קיבלה בשמחה את הצעתו. אסלן הביא את סוסו, הושיב את סִימִיזָר על האוכף לפניו ובקוראו בקול: "סבתא, היכן את! אנו בדרכנו אליך!", הדהיר את סוסו ויצא לדרך. עם רדת החשיכה הגיעו לביתה של הזקנה. היא שמחה על הצלתה של סִימִיזָר ובמיוחד הייתה מאושרת לשמוע על כך שבכוונתם לקחתה עמם ולדאוג לה כאילו הייתה אמם שלהם.

למחרת היום ארזה הזקנה את המטלטלים המעטים שברשותה והם יצאו לדרך. הזקנה לא הניחה לאסלן להושיב אותה ואת סִימִיזָר על אוכף הסוס וללכת רגלי בעצמו.

"אתה תשב על הסוס", אמרה, ובהוציאה כרכרה קטנה מחזה נשפה עליה והתיישבה בתוכה וכרכרת הקסם התגלגלה בעליזות סמוך לסוס.

הנוסעים שלנו המשיכו עוד ועוד במסעם. אם דרך ארוכה עברו ואם קצרה דרכם, זאת לא נדע - רק אלוהים הוא היודע מהו ארוך ומהו קצר. לבסוף הגיעו לגבול ממלכתו של המלך זַרְזָנְד. והנה בדיוק שם על פסגתו של הר גבוה ניצבה טירה שמורה על ידי צבא חזק בפיקודו של אלוף, הנכון למנוע מכל אויב לחצות את הגבול.

האלוף ניצב עתה על משמרתו בראש המגדל. בהבחינו בשלושת הנוסעים המתקרבים לגבול ועומדים להציב רגלם על אדמת הארץ, מיהר לשלוח עשרה מאנשיו למנוע מבעדם את הדבר. אסלן רצה להלחם בהם ולחצות את הגבול בכוח, אך סִימִיזָר ביקשה להטות אותו מכוונתו.

"ראשית", אמרה, "אנשים אלה נמנים על צבאו של אבי, ושנית ישנם ששה הרים נוספים מאחורי ההר הזה שיהיה עלינו לעבור. אם נבקיע לנו דרך על פני כל אחד מהם, יתכן ותפצע פצעי מוות באחד הקרבות ומה תהיה עבורי משמעות החיים בלעדיך?"

הזקנה אף היא לא אהבה את הרעיון שיהיה עליהם להבקיע דרך בקרב ושידלה את עשרת החיילים לשוב אל מצביאם.

"אנו נסתלק מכאן ונמנע מלהציב רגל בארצכם כל זמן שלא תרשו לנו לעשות כן." אמרה.

כאשר הסתלקו משם החיילים, התירה הזקנה את הצעיף שלראשה ופרשה אותו על האדמה.

"הישארו לשבת על סוסך ותנו לסוס לעמוד על הצעיף והוא ישא אתכם באוויר עד לבירתו של המלך. אני אשב עליו בתוך כרכרתי וכך נגיע ליעדנו מבלי שלמעשה נעמיד את כף רגלנו על אדמת הארץ."

"לא, אמא!" אמר הסוס, "את וגבירתי תשבו על גבי הצעיף ואסלן ישאר באוכפי. אלוהים העניק לי כנפיים לעופף ואני אשא אותו באוויר אל בירת הממלכה!"

ובאומרו זאת פרש כנפיו וכל הארבעה עופפו יחדיו ונחתו בפרוורי בירתו של המלך זַרְזָנְד.

אסלן ביקש לגשת ישר אל הארמון המלכותי לבשר למלך שבתו סִימִיזָר שם, אך הנערה לא הניחה לו לעשות זאת. "בניו של הוזיר הגדול קיוו שאטה חסד לאחד מהם." אם ידעו שאתה הוא זה שהצילני והשיב אותי לכאן, יהרגו אותך."

"אתה, שב כאן ונוח קמעא", אמרה הסבה הזקנה. "אני אלך ואעשה את כל הדרוש."

סִימִיזָר נתנה לזקנה תמונת דיוקן קטנה של אמה משובצת במסגרת זהב. "אם לא יאמינו לדבריך", אמרה, "הראי להם את התמונה הזו ושירי להם את שירה האהוב של אמי שנהגתי לשיר באוזניה ואלו הן מלותיו: 'אבי הוא האדיר בגברים ואמי המתוקה שבכל הנשים'. אם לא יניחו לך להיכנס כל מה שיהיה עליך לעשות הוא להשמיע את השיר הזה מתחת לחלונה של אמי."

הזקנה יצאה לדרכה והתיישבה על אבן המחזרים שמחוץ לארמון (זוהי האבן הניצבת סמוך לפתחם של בתים ארמניים, ואלה הבאים לבקש את ידה של בת המתגוררת בהם ולשאת אותה לאשה, יושבים עליה). משרת מיהר לבוא אליה מן הארמון.

"מה רצונך, אשה זקנה?" שאל.

"באתי לבקש את ידה של בת המלך עבור בני."

"אך המלך, כבר אין לו בת יותר!"

"כן, יש לו!" אמרה הזקנה, "קח אותי אל המלך או אל המלכה."

המלך קיבל דיווח על המתרחש.

"מי יודע למה כוונתה?" נאנח, "זוהי בודאי זקנה כלשהי שהצער העביר אותה על דעתה."

הזקנה ראתה שאין בכוונתם להניח לה להיכנס לארמון. היא הרימה על כן את קולה והחלה לשיר את השיר שלימדה אותה הנסיכה:

"אבי הוא האדיר בגברים,

אמי היא המתוקה שבכל הנשים."

השיר ריחף בחלל האוויר. המלכה שמעה אותו והופתעה ומיד שלחה שליח להביא את הזקנה לפניה.

"מדוע התיישבת על אבן המחזרים?" שאלה.

"באתי לבקש את ידה של בתך עבור בני." אמרה הזקנה.

"אין לי עוד בת יותר." נאנחה המלכה, "אבל את השיר הזה ששרת נהגה לשיר הבת המסכנה שהייתה לי והוא היה השיר האהוב עלי. מאין את מכירה אותו?"

"בתך לימדה אותי בעצמה, בתך סִימִיזָר, והיא גם נתנה לי את התמונה הזו להראות לך." אמרה הזקנה. והיא סיפרה למלכה את כל אשר אירע.

המלכה, בשומעה את הבשורות הטובות, התעלפה מרוב שמחה. נערותיה נאספו סביבה. המלך מיהר לבוא אף הוא ועד מהרה השיבו אותה להכרתה. כאשר שמעו מפי המלכה כי הנסיכה סִימִיזָר בחיים וכי היא בריאה ושלמה, יצאה החצר כולה בצי של עגלות וכרכרות להביא את אסלן וסִימִיזָר אל הארמון.

המלך זַרְזָנְד ומלכתו היו מלאי שמחה לראות את בתם האובדת והם ערכו נשף גדול לחגוג את חתונתה הקרובה של הנסיכה סִימִיזָר עם אסלן היתום.

בעוד ההכנות בעיצומן באו הסייסים מן האורווה המלכותית ודיברו עם אסלן: "מזה יומיים שיתוש עף מעל האורווה ואינו נותן לסוסים מנוח." אמרו.

אסלן רצה ללכת ולראות במה מדובר, אך הזקנה לא הניחה לו לעשות זאת.

"אני אלך." אמרה.

הזקנה נטלה שני מקלות קטורת מאכסדרת הכנסייה, הלכה אתם לאורווה והציתה אותם. היתוש נעלם מיד.

לזקנה ניתן חדר משובח ומשרת מיוחד לה, והכל נהגו בה בכבוד רב.

באותו לילה כאשר היו הכל ישנים, התגנבה הזקנה בשקט ויצאה מחדרה. היא פתחה בשקט את הדלת לחדר משכבו של אסלן, התיישבה תחתיה, פסיעות אחדות מן הדלת, וחיכתה. בידה החזיקה מוט ברזל שבקצהו האחד שלוש שיניים ובקצה השני ידית קצרה (מעין מזלג או קלשון). מיד כשחלפה שעת חצות שמעה קול רשרוש רפה. זה היה הדבר שציפתה לו. נחש שחור גדול מכוסה קשקשים זחל על פינת הרצפה לעבר מטותיהם של אסלן וסִימִיזָר. הזקנה מיהרה להכות אותו בנשק הברזל שבידה ודקרה אותו בקצה ראשו בדיוק במקום שעינו של טָפָּגּוֹז הייתה צריכה להיות. היצור הנתעב השמיע זעקה מחרידה, התפתל בכאב ואז צנח חסר חיים על האדמה.

אסלן וסִימִיזָר הוחרדו משנתם על ידי זעקת הנחש והסבה הזקנה סיפרה להם מה קרה. הנחש היה לאמיתו של דבר אמו של הענק והיא גם זו שחגה סביב האורווה בלבוש יתוש בהמתינה להזדמנות להתקיפם, אלא שהוברחה משם ועכשיו חיפשה דרך בתחפושת של נחש להמיט אסון על הזוג הצעיר.

המלך והמלכה שמחו מאוד. רווח להם בעת ששמעו איך ניצלו אסלן וסִימִיזָר מנכישתו הארסית של הנחש. הם בזבזו כסף רב ושלחו מאות הזמנות לטקס הכלולות. שבעה ימים ושבעה לילות תמימים נמשכו חגיגות החתונה. אסלן נשא לאשה את סִימִיזָר אהובתו. כיוון שהמלך עצמו היה כבר בא בימים הוא ויתר על כיסאו למען הרועה והכתיר אותו בשם 'המלך אסלן היתום'.

וכמו שהגשימו אסלן וסִימִיזָר את שאיפת לבבם

מי יתן ותגשימו אף אתם את שלכם!"

הערות

מקור הסיפור הוא אוסף סיפורי העם והמשלים הארמניים (Armenian Folktales and Fables) שתורגם על ידי Charles Downing. וראה אור כחלק מסדרת הפרסומים של אוניברסיטת אוקספורד בנושא מיתוסים ואגדות (Oxford Myths and Legends). תרגום הסיפור לעברית: יואל פרץ.

מרבית סיפורי הקובץ נאספו על ידי חוקרי פולקלור מפי מידענים בסוף המאה הקודמת ובתחילת המאה הנוכחית והם משקפים בשפתם ובסגנונם את מספרי הסיפורים הארמניים במיטבם.

הסיפור שהובא לעיל על בתו של המלך זַרְזָנְד הוא מהצעירים שבאוסף - גילו מגיע "רק" לששים שנה. הוא הוקלט בשנת 1940 מפיו של מספר בשם הַמְבַּרְדְּזוּם טֵר-וַרְדַּנְיָאן מנפת שִׁירָק שבמזרח תורכיה ופורסם במקור בספר Armenian Popular Tales שהוצא לאור באֵרֵוָון שבתורכיה על ידי T. Navasardiantz בעשרה כרכים בין השנים 1967-1951.

על הסיפור ומשמעותו

סדרת הפרסומים של אוניברסיטת אוקספורד בנושא מיתוסים ואגדות (Oxford Myths and Legends) היא אחת הסדרות המעולות בתחום הסיפור העממי וכמעט כל ספר בה ראוי שיתפוס מקום של כבוד בארון הספרים של כל חובב פולקלור, אך היהלום שבכתר הוא ללא ספק אוסף סיפורי העם והמשלים הארמניים (Armenian Folktales and Fables) שתורגם על ידי Charles Downing.

ככלל אני סבור שסיפור עם טוב אינו זקוק לפירושים ולמתווכים כיוון שהוא מדבר ישירות אל הנפש. פעמים רבות הניסיון לנתח סיפור עם נידון לכישלון, במיוחד כשהוא מצטמצם לחיפוש של מוטיבים וסמלים פסיכולוגיים או מיתולוגיים ומתעלם ממה שאני מכנה 'הנשמה היתרה של הסיפור'. אף על פי כן אינני עומד בפיתוי וברצוני לחלוק עמכם, הקוראים, כמה מההרהורים שעלו בי כשקראתי את הסיפור ו'הקשבתי', אם אפשר לומר כך, לבת קולו של המספר הארמני המהדהדת בתוכי למרות הגלגולים הרבים שעברו על הסיפור עם העלתו על הכתב ותרגומו משפה לשפה.

בפתיחתו של הסיפור עולה לנגד עיני תמונה מחיי הכפר הארמני: עוני, מחסור, עבודה קשה ומגיפה, ונער קטן שגדל לתוך מציאות אכזרית. העלילה מתחילה על קרקע המציאות, והעל טבעי אינו פורץ לתוכה במפתיע אלא מתגנב, אפשר לומר, כמעט בחשאי ומשתלב בתוכה בהרמוניה. אך הנה מתגלה לעין היפיפייה השמימית הזוכה לתיאור פיוטי מקסים: "תבורכנה העיניים שחזו מראה כה משובב נפש!" - נערה שיופיה כה רב עד כי יכולה היא לומר לשמש: 'אל תטריחי עצמך לזרוח, כי אני קורנת ממך!' ומיד ממשיך המספר ואומר לנו: "אם יש ביניכם השומעים, אדם צעיר, מוטב שיעצור את נשימתו ויחזיק עצמו חזק!" ואמירה זו אינה רק לתפארת המליצה ולהאדרת הרושם, דומה שזוהי כתובת, פניה אישית: 'סיפור זה שאני מספר לכם נוגע למצבך שלך איש צעיר, למסעך שלך בעולם שאתה עושה בו את צעדיך ההססניים הראשונים'.

אסלן הרועה היתום מבקש לאחוז בפלא הנגלה לעיניו, להחזיק בעלמה היפה ולא להרפות, אבל בעולם הזה אין מתת חינם; כדי לזכות באמת ובתמים בידה של הנסיכה, עליו לעבור מסע תלאות, לצבור ניסיון-חיים וידע. לאחר שהוא שומע את סיפורה של הנסיכה - כך אומר לנו המספר - הוא משחרר אותה ו"ניצב שם שקוע במחשבות". עד מהרה הוא מצרף מעשה למחשבה. הוא עוזב את עבודתו כרועה, נפרד מאדוניו ומכפרו ויוצא אל הבלתי נודע. מכאן ואילך עליו לקבל החלטות ולשאת באחריות לכל צעד שגוי שיעשה, וכבר בתחילת דרכו ניצב הוא על פרשת דרכים ועליו לבחור באחת מבין שלוש דרכים. את הבחירה הראשונה הוא עושה בצורה עיוורת: הוא משליך את מקלו באוויר ונותן לגורל להחליט עבורו. אך החיפוש אינו יכול להמשיך ולהתנהל בצורה עיוורת; עד מהרה יהיה עליו ליזום, להיות פעיל, ומה שחשוב יותר, להיות קשוב למה שהחיים מציעים לו, להאזין לשיחת הסנוניות: "לפתע נדמה לו לאסלן שהוא יכול להבין משהו מן הנאמר אם רק יכרה אוזנו ויקשיב." ומה ששומע הוא מן הציפורים מיישם הוא מיד בחיים.

"כל הכבוד!" אומרת לו הזקנה "אתה באמת ראוי לשמך אסלן, אריה בין בני אדם", ומה שאני שומע באמירה זו הוא: להיות אריה אין פירושו להיות בעל כוח, אלא בעל אחריות, בעל נכונות ליצור קשר עם זולתך ולנהוג בו בכבוד ובהערכה. יתרה מזו: האריה, כך אני חש, הוא מלך, שליט. אבל בשלטון הזה יש גם משהו מן הבדידות, מן הריחוק. מה שאסלן נזקק לו עתה הוא הקשר עם העולם, עם בני אדם.

וכאן נכנס לתמונה הסוס - הסוס המדבר המסייע לגיבור במסעו. אותו סוס חוזר ומופיע בנתיבם של רבים מגיבורי הסיפור העממי הארמני ומקומו לא נפקד גם בסיפורי עם של עמים אחרים. אני נוטה לחשוב שהסוס הוא הלב, הרגש. לא ההתלהבות הרגשנית העיוורת, אלא רגש מסוג אחר: קול פנימי שעשוי להנחות את האדם אל מטרתו תוך הרמוניה עם הרצון השכלי. בסיפור שלנו מופיע הסוס מלכתחילה ככוח עוזר, כידיד ומסייע, אבל בסיפורים אחרים המפגש עם הסוס אינו מתנהל על מי מנוחות; הגיבור צריך תחילה להשתלט על הסוס, לרסן אותו, והמשימה אינה קלה. לפתע מזנק הסוס לאוויר ומנסה למחוץ את רוכבו כנגד כפת השמים, והלה נאלץ לגלוש מן האוכף ולהיצמד לבטנו. רגע אחר כך צולל הסוס כאבן מן השמים ומנסה לרוצץ אותו אל הסלעים שמתחת, אך הגיבור מבחין בדבר בעוד מועד ושב ועולה על גבו. רק לאחר מאבק ממושך עולה בידו להכניע את הסוס, אך מרגע שעשה זאת מכיר בו הסוס כבאדונו האמיתי, מציית לו בכל ומסייע בידו להשיג את מטרתו.

ומיהי אותה זקנה פלאית? זאת אניח לכם הקוראים לנחש. הזקנה היא עתירת ניסיון. להאזין לזקנה פירושו להתחבר אל העבר ולעשות שימוש בחכמת החיים של קודמיך, אך הבה ונשוב אל אסלן היתום. הגיבור שלנו - אומר המספר - עולה על גב הסוס ומשתוקק לעוף בשעה אחת לקצה תבל, אך אסור לו לסטות מהוראותיה של הזקנה. שבעה ימים אורכת הדרך עד אשר מגיע הוא לפתח טירתם של השדים". ושוב אני חש כאן במאבק הכוחות המתחולל בנפשו של הגיבור: התשוקה לפרוץ, להשיג, לעוף, מול ההכרח בשיקול דעת ובצבירת ניסיון - נסיעה של שבעה ימים - מחזור שלם, תקופת חיים שלמה.

הזקנה היא זו שמספקת לגיבור שלנו את המפתחות להמשך דרכו - מספקת לו אגוזים שעליו לפצח. אינני יודע אם בארמנית משתמשים באותה מלה - פיצוח - בהקשר לאגוזים ולחידות, אך אני חושב שלא אהיה רחוק מן האמת אם אומר שפעולת הפיצוח רומזת לסוג כלשהו של התמודדות עם הקשיים והאתגרים שהחיים מציעים לנו, מה גם שלאגוזי מלך יש מבנה מקומט ומפותל ולא קל לחלוץ אותם מקליפתם.

הגיבור שלנו ממשיך בדרכו. ההתמודדות שלו עם הכוחות המתנכלים לו נושאת בכל פעם אופי שונה. אם נתייחס לדוגמא למקרה השד ואמו, דומני שהמספר מנסה להגיד לנו שיש יריבים שעליך להפיל עליהם תרדמה ולעומתם יש כאלה שעליך פשוט להניח להם - לא להעיר אותם ללא צורך משנתם (בעברית קיים הניב 'אל תעיר את השדים מרבצם').

בהמשך מגיע תורה של המנוסה המאגית. זהו מוטיב ידוע המצוי בסיפורי עם רבים: הגיבור משליך מאחריו חפצים שונים המעכבים את רודפיו, אך גם במקרה זה השימוש שעושה המספר שלנו במוטיב הוא יותר מתוחכם: בפעם הראשונה הוא אכן מפזר את הקמח שנתנה לו הזקנה ומסבך את רודפיו בתוך יער, אך בפעם השנייה אין הוא משליך חפץ נוסף אלא פונה לאחור ומתמודד אתם חזיתית. רגע אחר כך הוא שב לאסטרטגיה של בריחה והפעם הסוס ולא הזקנה הוא זה שמספק את החפץ המאגי לבניית הגשר.

אם הסוס הוא הלב, האם הזקנה היא השכל? אינני יודע, מכל מקום ככל שמתבוננים בסיפור לפרטיו מגלים עוד ועוד מבנים סימטריים האומרים דרשני. בין השיטין של הסיפור אני שומע את המספר פונה כביכול לשומעיו ואומר להם: "הקשיבו. אל תגזרו גזירה שווה ממקרה אחד על משנהו; כל מקרה לגופו: עת להרדים ועת לא להעיר, עת להלחם ועת לסגת, עת ללכת בעקבות הלב ועת ללכת בעקבות השכל, עת לסבך את יריבך ועת לחפש גשר מילוט לעצמך." ואם נמשיך ונעקוב אחר הקו הזה בהמשך הסיפור נגלה שוב את העימות בין התשוקה להלחם, לצאת חוצץ מול האויב ובין ההכרח לנהוג בהגיון ובאורך רוח: הגיבור שלנו ניצב על גבול הממלכה ומי שיוצא לקראתו אינו אויב, אלא חייליו של המלך, אביה של הנסיכה. זוהי התמודדות שונה לחלוטין, התמודדות לא עם כוחות חיצוניים עוינים אלא עם משהו בתוכך.

מי שמניא את הגיבור מתשוקת הלחימה אינו הסוס ואף לא הזקנה, אלא הצלע השלישית במשולש - הנסיכה, שעד כה מלאה תפקיד פסיבי. העצה שהיא משמיעה לו אף היא שונה מן העזרה שקיבל עד כה:

"הכוחות שאתה מבקש להלחם בהם", אומרת לו הנסיכה, "הם חייליו של אבי. הם ידידינו. אל תלחם, גם אל תיסוג. שתי הדרכים הללו לא יובילו אותך לשום מקום."

הזקנה והסוס מצטרפים אליה ומציעים לו את הדרך: "עליך לבחור בכיוון האנכי, לרחף באוויר, להרים את עצמך לרמה אחרת." מה שנדמה לך ברמה האחת כניגוד, יהפוך ברמה היותר גבוהה לאחדות.

לשמוע לעצתה של הנסיכה פירושו לזכור אותה, לזכור את המטרה שלשמה יצאת לדרך ולהבין שהלחימה או הנסיגה הן רק אסטרטגיות להשגתה ולא מטרה בפני עצמה.

מעניין לציין שבנקודה זו המספר בהתייחסו לגיבור שב ומכנה אותו בתואר רועה, כמו ביקש להדגיש שהאיחוד בין הנסיכה לרועה הוא איחוד של ניגודים והאיחוד הזה הוא שיוליך אותו בסיום הסיפור אל המלכות, כלומר אל השליטה האבסולוטית.

גם אימוץ הזקנה כאם והבאתה אל הארמון רומזת למעשה האיחוד. אם מסתכלים על רשימת החפצים שהזקנה מעניקה לגיבור שלנו מגלים דבר מעניין: כל המתנות הן דברי מאכל או משקה - חופן קמח, בקבוק מים, אלסרים ואגוזים, ובכל אחד מהם עושה הגיבור שימוש אחר. למעשה רק האלסרים הם בגדר מאכל לגוף; כל היתר הם "מזון" מסוג אחר. (הנסיכה, אגב, בהקבלה מעניינת, היא זו שנוטלת ממנו את מזונו והסנוניות הן אלה שהוא חולק להם פירורים מלחמו).

בהתעמקות נוספת בסיפור יגלה הקורא מן הסתם מבנים סימטריים נוספים בעלי משמעות, אך אני מבקש לעצור כאן ורק אוסיף עוד הערה אחרונה על סיום הסיפור. לכאורה יש לפנינו סיום נוסחאי מקובל שמוצאים אותו בסיפורי עם רבים. כך למשל מסתיימים רבים מן הסיפורים של יהודי ספרד במלים: "הם בורכו באושר וחן, ואנחנו גם כן!", אבל לאור מה שאמרתי עד כה מקבלת פתאום הסיומת הנוסחאית משמעות עמוקה ורחבה הרבה יותר: פניה אל השומעים להפנים בתוכם את לקחי הסיפור ומשמעותו.

עכשיו, שירדתי לפרטים וניסיתי לתהות מעט על קנקנם, אני מבקש מכם הקוראים לעשות גם את הצעד המשלים, לחזור ולהתייחס לסיפור כמקשה אחת, כסיפור מעשה, להקשיב לו דרך אוזניו של נער ארמני בכפר קטן הנשקף אל פסגתו המלבינה של האררט ולחוש שהסיפור כולו כמו מתנותיה של הזקנה, הוא מזון מסוג אחר - מזון לנשמה.

"מי יתן וכמו שהגשימו אסלן וסִימִיזָר את שאיפת לבבם

כך תגשימו אף אתם הקוראים, את שלכם!"

סיכום משנתו של ולדימיר פרופּ על מבנה המעשייה

האסכולה הסטרוקטורליסטית, כמוה כאסכולה ההיסטורית-גיאוגרפית, יוצאת מנקודת השקפה של דמיון אוניברסלי הקיים בין תרבויות ומחפשת אף היא מכנה מאוניברסלי משותף. היא מתמקדת לא במקורות הסיפורים וגלגוליהם, כי אם בטקסטים עצמם ובמשמעות הסטרוקטורלית (המשמעות המבנית) שלהם ומכאן שמה: האסכולה הסטרוקטורלית. חשוב להדגיש בנקודה זו שהאסכולה הסטרוקטורלית אינה מיוחדת דווקא לנושא הסיפור העממי, היא נובעת מתוך מחקרים בתחומים מגוונים כמו אנתרופולוגיה, ספרות ולשון ולא רק מחקרי פולקלור.

האסכולה הסטרוקטורלית בוחנת את מבנה הטקסטים העממיים מכמה נקודות מבט. ולדימיר פרופ שבו נדון להלן, בחן את מבנה המעשייה מנקודת מבט דיאכרונית (תלוית זמן). חוקרים אחרים, כמו לוי שטראוס בחנו את מבנה המיתוס מנקודת מבט סינכרונית (בלתי תלויה בסדר הכרונולוגי).

ולדימיר פרופ המלומד הרוסי הוא מלומד רוסי שפרסם את מחקריו ברוסית כבר בשנת 1928, אך רק ב-1958 יצא לאור תרגום אנגלי של ספרו "המורפולוגיה של המעשייה" ורק עשר שנים אחר כך פורסם תרגום נקי משגיאות של עבודתו. את עבודתו ביסס פרופ על בדיקה של כמאה מעשיות רוסיות בניסיון לחשוף תבנית מופשטת המשותפת לכולן. חוקרים מאוחרים הרחיבו את עבודתו ויישמו אותה על מעשיות בכל רחבי אירופה ולמעשה בכל מרחב התרבות ההודו-אירופאי.

לפי תפיסתו של פרופ המישור העלילתי בנוי בעיקרו מפעולות הגיבורים. רגשות ותיאורים ממעטים להופיע במעשייה העממית. התפיסה שהייתה מקובלת עד תקופתו של פרופ ראתה במעשייה צורה מדורדרת של מיתוס, או נוסחה סיפורית קדומה שהתנוונה במהלך העברתה מדור לדור. פרופ טען כי כל סיפור המסופר על ידי מספר סיפורים מוכשר מהווה יצירת אומנות בזכות עצמה והוא בנוי על פי כללים של מבנה אומנותי. פרופ מנסה בספרו להתחקות אחרי כללים מבניים אלה.

פרופ מבחין בין שני סוגי מרכיבים במעשייה: מרכיבים משתנים ומרכיבים קבועים.

בכל מעשייה יש נפשות פועלות המבצעות פעולות שונות. אלו הם המרכיבים המשתנים.

ניתוח הנפשות הפועלות והפעולות שהן מבצעות במגוון רחב של מעשיות חושף לדעת פרופ, את המרכיבים הקבועים. מרכיבים אלה הם למעשה הפשטות הנובעות מתהליך אנליטי (ניתוחי) שמופעל על המעשייה. להפשטות של הנפשות הפועלות קורא פרופ תפקידים סיפוריים. להפשטות של הפעולות של אותן נפשות קורא פרופ פונקציות (תפקודים).

פרופ מונה שבעה תפקידים סיפוריים: גיבור ראשי, מזיק, מעניק, סוכן פלאי, גיבור שקר, בת מלך ואביה, משלח. להלן תאור מפורט של התפקידים הסיפוריים:

1. גיבור ראשי. יוצא לחיפושים / מגיב על דרישות המעניק / נושא את בת המלך לאשה.

2. מזיק (יריבו של הגיבור). גורם נזק כלשהו (גונב, חוטף מישהו, לרוב את בת המלך) / נאבק עם הגיבור / רודף אחרי הגיבור כדי להורגו.

3. מעניק. מעמיד את הגיבור בניסיון / נותן לו עזרה פלאית.

4. סוכן פלאי. עוזר לגיבור במאבקו עם המזיק במעשים שונים / מעבירו למקום חיפושיו / מבצע במקום הגיבור משימות הדורשות כוח על טבעי / מציל אותו מרדיפות המזיק / מייפה את הגיבור.

5. גיבור שקר. טוען כי הוא ביצע משימות שלמעשה הגיבור ביצע אותן (בעזרת סוכנו הפלאי) ודורש את ידה של בת המלך בתמורה.

6. בת המלך ואביה. (קשה לתחום בין פעולותיהם) מטילים על הגיבור משימות שאין בכוחו של אדם רגיל למלא אותן (לרוב המלך הוא שמטיל את המשימות על המחזר) / מכירים בניצחון הגיבור בניגוד לטענותיו של גיבור השקר ומענישים את זה האחרון / בת המלך נישאת לגיבור.

7. משלח. שולח את הגיבור לחיפושים.

אם נסתכל במעשייה הארמנית נוכל לזהות בה את מרבית התפקידים הסיפוריים:

א. גיבור ראשי. הגיבור שלנו הוא כמובן אסלן ואנו יכולים לראות שהוא מתאים להגדרה של פרופ: הוא יוצא לחיפושים, הוא מנהל דו שיח עם המעניק ובסוף הסיפור הוא נושא את בת המלך לאשה.

ב. מזיק (יריבו של הגיבור). במעשייה שלנו זהו כמובן השד טָפָּגּוֹז. הוא חוטף את בת המלך ובהמשך נאבק עם הק4יבור ורודף אחריו.

ג. מעניק. זהו תפקידה של הזקנה בסיפור. היא זו שנותנת לאסלן את החפצים שיסייעו לו במסעו. היא גם מעמידה את הגיבור במעין ניסיון: עליו להיפרד מן הזקנה בצורה מסוימת כפי שהורו לו הציפורים ותגובתה של הזקנה ("הידד זורב היקר", קראה, "אתה באמת אריה, אסלן בין בני אדם. אלוהים ימלא את כל משאלות לבך. אל פחד!") מעידה על כך שאכן עמד בניסיון.

ד. סוכן פלאי. הסוכן הפלאי בסיפור שלנו הוא הסוס. הוא מסייע לאסלן במאבקו בשד, מעביר אותו ממקום למקום ומציל אותו מרדיפתו של השד.

ה. גיבור שקר. דמות זו נעדרת מן הסיפור שלנו. אין אף אחד שמתחפש ומופיע במקומו, אבל יש לקראת סיום הסיפור מכשול אחרון בדמותה של אמו של השד שמתחפשת ליתוש ואחר כך לנחש ומנסה להרוג אותו בטרם ינשא לנסיכה.

ו. בת המלך ואביה. שניהם מופיעים בסיפור. הנסיכה היא זו שבסוף הסיפור נישאת לגיבור, אך היא גם זו שבעצם מטילה על הגיבור את המשימה לשחרר אותה מידי השד ולכן אפשר לומר שהיא ממלאת גם את תפקיד המשלח. המלך הוא די פסיבי בסיפור. את מקום האב הפסיבי תופסת במידת מה המלכה האם, כמי שמסייע לזקנה להביא את הבשורה לארמון.

בואו נתבונן עכשיו בפונקציות הסיפוריות ונראה כמה מן מתאימות לסיפור שלנו. פרופ מונה שלושים ואחת פונקציות סיפוריות:

1. אחד מבני המשפחה עוזב את הבית – בין אם מדובר בהורים הנוסעים למרחקים או מתים ובין אם מדובר בילדים היוצאים לעולם הרחב. במקרה שלנו זהו כמובן אסלן, כלומר הילד.

2. אוסרים על הגיבור דבר מה או (ב) מצווים עליו לעשות דבר מה. במקרה שלנו זוהי אפשרות ב': אסלן נשלח להלחם בשד.

3. הגיבור מפר את האיסור או (ב) הגיבור ממלא אחר הצו.

פונקציות 2 ו-3 מהוות צמד ומופיעות תמיד יחד באותו סיפור.

4. המזיק מנסה לבלוש אחר קורבנותיו. חסר

5. המזיק מקבל מידע על קורבנותיו. חסר

פונקציות 4 ו-5 מהוות צמד.

6. המזיק מנסה לרמות את קורבנו כדי להשתלט עליו, על בני משפחתו, או על רכושו. חסר

7. הקורבן נופל בפח ומאפשר למזיק לבצע את זממו. חסר

פונקציות 6 ו-7 מהוות צמד.

8. פונקציה 8 יוצרת הסתבכות ויש לה שתי צורות:

א. המזיק מבצע את זממו ופוגע בבן משפחתו של הגיבור, או שודד דבר יקר (פלאי) ממנו.

ב. לבן משפחתו של הגיבור חסר משהו ויש לחפש ולהביא אותו (כלה, רפואה פלאית, או חפץ פלאי). במקרה שלנו זה אפשרות ב' השד חוטף את הנסיכה והגיבור יוצא להצילה.

9. המשלח מודיע לגיבור על פגיעתו של המזיק או על החסרון ומשלח אותו לתקן את המעוות. ראינו כבר שהמשלח הוא במקרה זה הנסיכה עצמה.

10. הגיבור מחליט לצאת לחיפושים. קיים

11. הגיבור עוזב את הבית. קיים, אבל קודם לפונקציה 10 (אלא אם כן נראה ביציאתו מבית הזקנה את היציאה מהבית).

12. הגיבור פוגש את המעניק וזה מעמידו בניסיון (מטיל עליו משימה כלשהי). קיים אבל בצורה לא כל כך ברורה – אסלן נבחן ביחסו לזקנה.

13. הגיבור עומד בניסיון (ממלא את המשימה על הצד היותר טוב). קיים

14. המעניק נותן לגיבור גמול על מעשיו: סוכן פלאי (תכונה פלאית, חפץ פלאי, עוזר פלאי) קיים.

קבוצת הפונקציות 12 עד 14 מהווה יחידה אחת.

15. כוח פלאי (הסוכן) מעביר את הגיבור למקום חיפושיו. קיים - הסוס

16. הגיבור והמזיק נפגשים במערכה. קיים

17. מסמנים את הגיבור (בת המלך מסמנת אותו בזמן הקרב, או שהגיבור לוקח סימן מגוף המזיק ההרוג). חסר.

18. הגיבור מנצח את יריבו. קיים

19. החסרון (תפקוד 8א) מתוקן (על ידי עצם הניצחון על המזיק או על ידי פעולות נוספות). קיים

פונקציות 8 ו-19 מהוות צמד.

20. הגיבור חוזר מן המקום שבו פגש במזיק. קיים

21. המזיק או קרוביו רודפים אחרי הגיבור. קיים

22. הגיבור ניצל מן הרדיפה על ידי עוזרו. קיים

פונקציות 21 ו-22 מהוות צמד.

23. הגיבור מגיע לביתו (או למקום מגוריה של כלתו לעתיד) מבלי שיכירוהו. חסר.

24. גיבור שקר טוען שהוא זה שעשה את המעשים שעשה הגיבור האמיתי ודורש את ידה של בת המלך. חסר.

25. המלך או בתו מטילים על הגיבור משימה. חסר.

26. הגיבור (בעזרת עוזרו) מבצע את המשימה. חסר.

27. מזהים את הגיבור (כלתו מזה אותו לפי הסימון –ראה תפקוד 17). חסר.

פונקציות 7 ו-27, 23 ו-27 מהוות צמדים.

28. גיבור השקר נתפס בקלקלתו. חסר.

29. העוזר מייפה את הגיבור. חסר.

30. המלך ובתו מענישים את גיבור השקר. חסר.

פונקציות 24, 28 ו-30 מהוות קבוצה.

31. הגיבור נושא את בת המלך לאשה ומומלך על כס אביה. קיים

מתוך 31 הפונקציות המקדמות את העלילה זיהינו אם כך 18 פונקציות. זו התאמה טובה. רק במעשיות מעטות באות לידי ביטוי כל 31 הפונקציות.

הערות על התפקידים הסיפוריים והפונקציות הסיפוריות

בדרך כלל לכל נפש פועלת בסיפור יש תפקידם סיפוריים מוגדרים, אך לעתים ממלאת נפש פועלת אחת תפקידים של נפש אחרת, לדוגמא בת מלך שתפקידה הסיפורי הוא להיות יעד של הגיבור, יכולה גם למלא תפקיד של סוכן פלאי המסייע לגיבור.

לא כל פעולה המתרחשת בסיפור היא בגדר פונקציה על פי הגדרתו של פרופ. רק פעולה המקדמת את העלילה נחשבת לפונקציה. לעתים אותה פעולה ממלאת כמה פונקציות בעת ובעונה אחת. לדוגמא במעשיית שלגיה, כאשר שלגייה משוחחת עם האם החורגת המחופשת היא עושה פעולה שממלאת שתי פונקציות על פי הגדרתו של פרופ: פונקציה 3 (הגיבור מפר איסור) ופונקציה 7 (הקורבן נופל בפח).

אמרנו כבר שפרופ תופס את מבנה המעשייה בצורה דיאכרונית (תלויית זמן). הפונקציות השונות באות בסדר קבוע ומספרי הפונקציות מסמנים את סדר הופעתן במעשייה. עם זאת קורה שבמעשייה מסוימת משנות פונקציות מסוימות את מקומן. קורה לפעמים שהגיבור ממלא את המשימה (פונקציה 26) לפני שהמשימה הוטלה עליו (פונקציה 25). לפעמים מופיע המעניק (פונקציות 12 עד 14) עוד לפני שהמזיק פעל את פעולתו (פונקציה 8).

מהלכי העלילה

לא בכל המעשיות מופיעות כל הפונקציות. פרופ מונה כמה פונקציות שהן חיוניות למהלך העלילה. העלילה חייבת להכיל את פונקציה 8 (פונקצית הפגיעה או החסרון) את פונקציה 18 (ניצחון על היריב) ופונקציה 19 (תיקון החסרון) ואת כל פונקציות הביניים המובילות מפונקציה 8 לפונקציה 18. כל היתר אפשר שלא תופענה במעשיות מסוימות. מהלך לגיטימי אחר הוא שרשרת פונקציות שתחילתן בחיפוש כלה (פונקציה 8) וסופן בנישואין (פונקציה 31) ואז על השרשרת לכלול את פונקציות 25 ו-26 (הטלת משימה ומילוייה).

הסיפור השלם מורכב במקרים רבים מצרוף של כמה מהלכים שלעתים באים בזה אחר זה, לעתים במקביל ולעתים משובצים בתוך מהלך בסיסי המהווה את המסגרת הכוללת של העלילה. בצורה זו נוצרת התבנית מורכבת יותר של הסיפור השלם.

אחת מחסרונות התפיסה של פרופ היא היותה לינארית (=קווית), ובמלים אחרות חד מימדית: שורה של פונקציות הבאות בזו אחר זו. פרופ לא משתמש בתפקיד הסיפורי כבסיס לממד נוסף של ארגון.

חלומות, חידות ופתגמים – מעשייה בדווית

בקטע זה של הדיון אני מביא מעשייה בדווית נוספת שרשמתי מפי מידען בדווי ודן במשמעותה כמעשיית התבגרות ובקשר שלה לסיפור יוסף המקראי.

הסיפור הוקלט על ידי מפיו של אִבְּרַהִים קְוֵידֵר סְבֵּיחַאת, שרת בדווי משבט רֻמַאנֶה-סְבֵּיחַאת העובד במועצה האזורית בשמת-טבעון, ישוב בדווי סמוך לקריית טבעון. זהו הסיפור היחידי שנרשם מפיו. הסיפור נרשם במסגרת עבודת שדה שנערכה בישוב בשנת 1982. שפת ההיגוד ערבית. הטקסט מובא פה בתרגום עברי מילולי.

בין השמש לירח

היה אמיר ערבי ונולד לו בן אחד. כמה היה גאה בו, והוא אמיר ערבי. הביא לו מורה בית-ספר פרטי, החל ללמד אותו.

באחד הימים אמר לו המורה: "הו, מוחמד - אללה יברך את הנביא מוחמד – אם תראה חלום ותשמח בו, אל תספר אותו לאיש, לא לאמך ולא לאביך ולא לי!"

אמר לו: "מדוע, אדוני?"

אמר לו: "כשם שתראה אותו בחלום – תראה אותו במהלך חייך, אם לא תספר אותו. ואם תספר אותו – יעלם. יותר לא תראנו."

לילה מן הלילות ראה חלום: [ראה עצמו] ישן בין השמש ובין הירח. שמח בו מאוד.

כאשר אמו העירה אותו, כעס על אמו כי החלום נעלם כאשר קם ופקח עיניו.

כאשר קם הילד כועס, ניסתה [לשכנעו] להתרחץ – לא רצה להתרחץ. ניסתה [לשכנעו] לשתות תה, לשתות קפה – לא רצה. לקח את ספרו והלך לבית הספר כועס.

הלכה ואמרה לאביו בדיוואן (מדור האורחים). אביו שלח לקרוא לו. הביאוהו.

אמר לו: "מה לך כועס? מדוע לא התרחצת? מדוע לא שתית תה ולא שתית קפה?!"

לא ענה.

השביעו: "אם לא תאמר לי מה יש לך, אמכור אותך ל[מישהו] רחוק!" – כמו עבדים. פעם היו מוכרים עבדים. מיקח וממכר.

הילד המשיך להתעקש, לא רצה לומר לו.

נשבע עליו ומכרו. מסרו לעבד שלו ואמר לו: "הרכב אותו מאחריך על הסוס ולך, למשל, לג'נין, [נוהג רגיל הוא אצל מספר עממי להשתמש בציוני דרך מן הסביבה הקרובה המוכרת לו ולשומעים]

ומכור אותו. אך מכור אותו והחזירנו שוב. לא תמכרנו לאבו ח'ליל וישאר מכור. בגלל שבועתי –נשבעתי בגירושין מאמו. מכור אותו לאבו ח'ליל והחזירנו שוב!"

העבד לא ענה על הדברים האלה.

אבו ח'ליל לקחו וחזר לארצו, הלך לארץ [רחוקה].

אבו ח'ליל מרוצה מהילד. הילד כתפוח ומנומס.

באה אשתו של אבו ח'ליל ואמרה לו: "בני, אתה אין לך לא אב ולא אם?"

אמר לה: "יש לי אם ואב [שאם לא כן] מהיכן נוצרתי אני?"

אמרה לו: "כיצד מכרוך?"

אמר לה: "ראיתי חלום ולא רציתי לספר להם עליו, ומפני שלא רציתי לספר להם עליו – מכרוני. אבי נשבע עלי בגירושין מאמי, ואני לא רציתי לספר לו, וכמובן מכרוני."

החלה להתחנחן לפניו כדי שיספר לה.

אמר לה: "את טובה יותר מאמי ואבי? אמי ואבי – לא סיפרתי להם, אז לך אני אספר?"

כעסה עליו והתלוננה עליו וכאשר בא בעלה אמרה לו: "הילד – או שתגרשנו או שתמכרנו!"

אמר לה: "מדוע, פלונית?"

אמרה לו: "עליוניו ותחתיו!" [בערבית: פוקו ותחתו (=מעליו ומתחתיו). ביטוי לא ברור – אולי במובן של "אין תוכו כברו"]. הכניסה לראשו [שכנעה אותו].

העיקר, היה לו חבר לאבו-ח'ליל, אמיר ערבי, כמו שאומרים – ראש מדינה. היה לו כמובן [לאבו ח'ליל] חברים במקומות אחרים. כאשר בא לשוק כדי למוכרו, ללא הערה, והנה בן חברו עורך מסע לארצו. קנה את הילד. כאשר קנה אותו – הלכו. היו מרוצים ממנו.

כמו שקרה אתו פה קרה אתו שם. האשה ניסתה [לשכנעו] שיספר לה, והוא לא רצה לספר לה.

אמרה לבעלה: "מכור אותו. איננו רוצים אותו, התנהגותו אינה טובה!"

בא, העניש אותו, עינה אותו והכניסו לכלא. הביאו לכלא – יום, יומיים, עשרה, עשרים – אללה יודע. שכחוהו.

הילד – כמה [זמן] נמשך והוא גווע מרעב ומצמא. החל צווח ובוכה וקורא לאללה, ישתבח ויתעלה שישחררו מיגונו. יצא [נחלץ] ממנו. אך הבית גדול, רחב – ארמון. והארמון, יש בו בת מלך. בת ראש המדינה. החל לברוח, בא אל המטבח, בא אל האוכל [והוא] מהביל. אכל ושתה וחזר למקומו.

בת האמיר או המלך, הסתכלה על האוכל. לא לקחו את האוכל [והנה] אכלו ממנו. סיפרה לאמה.

אמרה לה: "השפחה רעבה. הוסיפי אוכל ושימי לב לשפחה."

החלה שמה לב שחסר אוכל כל יום. אכלו ממנו. החלה לארוב למי שאוכל את האוכל – זו השפחה או מישהו זולתה?

נתקלה בעבד הזה אחרי שאכל ורצה לחזור למקום שהוא בו. העיקר, אחר כך תפסה אותו.

אמרה לו: "אתה בן אדם, או שד?" [בערבית: "אִנְתֶ אִנְס וְלַא גִ'ין?]

אמר לה: "אני בן אדם."

אמרה לו: "מה קרה לך?"

אמר לה, סיפר לה את סיפורו. השאירה אותו אצלה. ניסתה [לשכנעו] שיספר לה.

אמר לה: "לא אספר לך!"

"טוב, אין דבר." אמרה לו: "על כל פנים, אשאירך אצלי כאן. אין אצלי איש זולת אללה."

נשאר אצלה כמובן. האוכל שהחלה להביא לה אמה הספיק לשניים.

יום אחד אבו ח'ליל הביא לאבי הבת זוג סוסים – אחד סוס משא ואחד –אציל. אך השניים מסוג אחד וצבע אחד ואורך אחד – אין אחד עולה על השני לא בגובה ולא בגודל.

אמר לו: "אני רוצה שתזהה לי את האציל ואת סוס המשא. אם תזהה אותם תזכה בשניים ואתן לך גמול כספי כך וכך. אם לא תזהה אותם, תחזיר אותם ותשלם מס כך וכך.."

בא אל האמיר אשר אצלו הילד הנידון הזה.

הרכיב עליהם פרשים, הלכו למגרש המרוצים – הגיעו ראש אל ראש – סוס המשא לא זוהה מהאציל. התקדמות אחת, צבע אחד וגודל אחד.

כעס והלך לבתו לארמון.

אמרה לו: "מה לך, אבי?" אני רואה שאתה לא מרוצה."

אמר לה: "שתקי, בתי. מלך פלוני הביא לי זוג סוסים – צבע אחד וגובה אחד וכך וכך, כדי שנזהה מי סוס המשא ומי האציל, ואנחנו לא מזהים – המומחים אינם מזהים והפרשים אינם מזהים. במרוץ – מהירות שווה. אחד לא מצליח יותר מהשני!"

על כל פנים הלכה אל הנער, אמרה לו: "הבעיה כך וכך."

אמר לה: "אני אפתור אותה."

הלכה לאביה, אמרה לו: "העלם ממני לעשרים וארבע שעות. אני אשיב לך תשובה!"

נעלם ממנה.

אמר לה [הנער]: "הלינו כל סוס במקום [נפרד] והניחו להם לרעוב. סוס המשא – ירחק מכם השומעים [כאשר המספר מזכיר משהו מאוס או מגונה הוא אומר לשומעיו: "ירחק מכם השומעים" כשם שהמספר העברי משתמש בביטוי "לא עליכם"] – יתחיל לאכול את צואתו. האציל ימשיך לעמוד, לא יאכל את צואתו, לא יריח אותה, על רגל אחת ימשיך לעמוד האציל. ההוא [סוס המשא], יתחיל להלך ולאכול את צואתו."

ואומנם, כאשר קשרו אותם זה היה נכון: סוס המשא – מלא יותר משובע, אוכל את צואתו, והאציל, עומד על רגל אחת, דק גו.

זיהה אותו. נתן לו [סימנים] וזכה בהם.

הביא לו גם זוג אבני חן. אמר לו: "אם הכסף שלך יהיה שקול לאבן זו אתן לך את בתי, שמש!" – בתו שמה שמש, והבת של זה שאצלו הילד – ירח. "אתן לך את בתי ואשלם לך מס כספי כל חיי, כלומר אהיה תחת חסותך. ואם לא תפתור זאת, תיתן לי את ירח ואתה תהיה תחת חסותי כל הזמן, כלומר, בן חסותי, תשלם מס כספי."

אמר: "יחרב ביתו – רחוק ממני – כמה הוא טיפש! אבן חן זו, כל כספי וכספי הממשלה לא יהיו שקולים לה? הביאו לנו חופן זהב."

שמו אותו במאזניים. נשארו [אבני החן] דבוקות למאזניים והזהב התרומם. כל מי שיש לו כסף וכל מי שאצל משפחתו כסף – הביאו, זהב טהור, לא מטבע, רק זהב. לבסוף כאשר התבלבל – לא נשאר אצל משפחתו – לא זהב לנשים ולא זהב אצלה – זה אשר שמו במקביל לאבני החן, אין בו תועלת.

היה כעיוור [מגשש באפלה]. הלך ואמר לבתו.

אמרה לו: "העלם ממני לעשרים וארבע שעות."

הלכה אל הנער. הנער אצלה מוחבא בארון. כאשר בא אביה, מחביאה אותו. אמרה לו: "בוא, הבעיה כך וכך."

אמר לה: "התנאי [הוא ש]ברצוני את השמש והירח."

אמרה: "כיצד יסכים לדברינו אלה?"

אמר לה: "אמרי לאביך: 'יש אצלך אסיר שאתה טפלת עליו אשמת שווא ואסרת אותו מתאריך זה. פתח עליו ובקר אותו [פקוד אותו]. אם הוא חי – יפתור אותה, ואם הוא מת – פירושו שתישאר כל הזמן תחת חסות המלך הפלוני!', ואני, כאשר אפגוש אותו נערוך אני והוא חוזה. אם יסכים, ייתן לי את השמש והירח, ואני אפתור אותה. אם לא אפתור אותה, יסיר את ראשי!"

אמרה לו: "הגיוני."

אמר לה: "הכיני לי מִדּ [מִדּ=מידת יובש] שעורה כדי שתרתיחי אותו ואתרחץ בו כדי שגופי יהיה צהוב, כלומר, יחלה."

סופו של דבר טוב טוב! [המספר פונה אל שומעיו ומרגיע אותם: אל תדאגו!].

כאשר בא אביה, אמרה לו: "ראיתי חלום שבו [יש] אצלך נער בבית הסוהר והוא אשר יפתור אותה אם עדין הוא בחיים."

ההוא שַׁכְחו. הכה כף על כף והחל הולך. קרא לסוהר ואמר לו: "הנער אשר אסרת אותו – להן הולכת אותו?"

אמר לו: "שמתי אותו במקום פלוני."

אמר לו: "אתה מאכיל ומשקה אותו?"

אמר לו: "אני, באלוהים, שכחתי אותו. מה אתה רוצה – מרוב זמן!"

הלכו, מצאוהו במצב של גסיסה – התרחץ במי השעורה ועשה עצמו מת. הביאו רופאים והחלו להאכילו וכגון זה. אחרי כמה ימים הבריא, שכן, כמובן, לא היה לו דבר.

לבסוף ערכו חוזה, הוא אתו. אמר לו: "תן לי חוזה בכתב וחתום עליו כדי שאפתור אותה."

אמר לו: "מה אתה רוצה? אני מוכן לתת לך."

אמר לו: "אני רוצה את השמש והירח. יותר מזאת אינני רוצה ממך, ואני בן פלוני ממקום ֹפלוני."

חתם ונתן לו.

"תנו לי את אבני החן ותנו לי את המאזניים ותנו לי כמה חתיכות זהב."

אמרו: "אה, מה זה?" הוזירים [אמרו:] "מה זה, זה רוצה לפתור אותה?"

כאשר הביאו את המאזניים והזהב, שמו את האבן בצד [אחד] ושמו כמה חתיכות זהב בצד [השני] והביאו קצת עפר, אדמה. ושם אותה על אבן החן. השתוו [אבני החן והזהב].

אמר לו: "[אבני החן הן כמו] העין של בן אדם – זו מוקבלת לעין בן האדם, ועין בן האדם איננה שבעה אלא מהאדמה!"

קם, הצטרף לשמש ולירח, התחתן אתן וחזר לאביו.

שאלות מנחות

אני מצרף כאן כמה שאלות מנחות שאני מציע לכם לשאול את עצמכם בזמן קריאת הטקסט ולהציג לתלמידיכם.

1. כיצד באים לידי ביטוי בסיפור יחסי דורות ועימותים משפחתיים?

2. מה ניתן ללמוד מן הסיפור על יחסי גברים נשים בחברה הבדווית?

3. איזה תפקיד משחקים שני החלומות (חלומו של הנער וחלומה הבדוי של הנערה) בחייהם של שני הגיבורים?

4. מה הקשר בין תוכן החידות המוצגות למלך לבין מערכת היחסים שמקיים הגיבור עם סביבתו?

5. מה הקשר האפשרי בין הסיפור הבדווי לסיפורי יוסף במקרא ובמדרשים ובמה הוא מתבטא?

6. האם מוכר לכם עוד סיפור שבו קיים מוטיב העיניים שאינן יודעות שובעה עד שהן מתכסות בעפר?

תוכן הסיפור ונסיבות היגודו

נער חולם חלום שבו הוא רואה את עצמו בין השמש לירח. על פי הוראת מורהו הוא מסרב לגלותו להוריו את תוכן חלומו. כתוצאה מכך הוא נמכר לעבד, מוגלה מארצו לארץ אחרת ונזרק לכלא של אמיר ערבי. בהיותו בכלא הוא קושר קשרים עם בת האמיר. אל האמיר מגיע אמיר ערבי אחר המציג לו חידות. הנסיכה מספרת למלך על חלום שחלמה ועל פיו יש בבית הכלא שלו צעיר שיכול לפתור את החידות. האמיר נענה לבקשתה ובעקבות זאת פותר הצעיר את החידות וזוכה בידה של בת האמיר ששמה שמש ובידה של נסיכה נוספת ששמה ירח וכך זוכה חלומו להתגשם.

התבגרות ומאבק בין דורות

הסיפור מתמשך על פני תקופה ארוכה. הוא עוסק בתולדות חייו של הגיבור מלידתו ועד לבגרותו. כבר בתחילת הסיפור שם המספר בפי מורהו של הגיבור רמז לבאות: "כשם שתראה אותו בחלום – תראה אותו במהלך חייך!", ואכן הציר המרכזי בסיפור הוא חלום שחולם הגיבור בנעוריו ומגשים אותו בבגרותו.

בתחילת הסיפור מצוין יחסו הטוב של האב לבנו הנולד לו: "כמה היה גאה בו". האב מביא לבנו מורה פרטי ודואג לחינוכו. אך אותו מורה פרטי הוא בעקיפין העילה לשינוי יחסו של האב כלפי בנו. המורה מזהיר את תלמידו כי חלומו יתגשם רק אם ישמור אותו בלבו ולא יספרנו לאיש: "אם תראה חלום ותשמח בו, אל תספר אותו לאיש, לא לאמך ולא לאביך ולא לי!" ואמירה זו קולעת את הנער לקונפליקט עם הוריו.

נרמז לנו אם כך שניסיונו של הנער לעמוד על דעתו ולמרוד בסמכותם של הוריו אינה מתקבלת בעין יפה על ידי ההורים. הסכסוך מתחיל עם האם וזו האחרונה, במקום לעבור לסדר היום, מנציחה את הסכסוך בכך שהיא ממהרת לספר לאב על התנהגותו של הבן.

האב נוהג בפזיזות. הוא נשבע כי אם לא יציית הנער לדרישתו לגלות את סודו הוא יגרש את אשתו. האב, בדומה לאם, אינו מנסה אם כך לפתור את הסכסוך בדרכי שלום. הוא מגביר ומעצים אותו ובניסיון לדכא את מרדו של הנער הוא קולע את עצמו למצב שבו יהיה עליו לבחור בין הנער לאמו – בין מכירת הנער לעבד ובין גירושין מאשתו. כאשר הנער עומד במריו נאלץ האב לעמוד בדיבורו ולהעדיף בפועל את האשה על פני הבן.

נראה לי שביצירת המשבר בא לידי ביטוי מאבק אדיפאלי בין האב לבנו. הבן נתפס כמי שמתחרה באב על חסדי אמו ומהווה לגביו איום, והאב נוקט בדרך שתרחיק אותו מן הבית.

עם זאת ברגע שהדבר מתרחש בפועל, מתחרט האב על פזיזותו ומנסה לתקן את המעוות בכך שהוא נותן לעבד הוראה למכור את הנער ולפדותו מיד.

העבד אינו ממלא אחר הוראותיו של האב, או בלשונו של המספר: "העבד לא ענה על הדברים האלה". הוא מוכר את הנער ואינו פודה אותו. האם הוא ממלא בכך את רצונו הכמוס של האב להיפטר מבנו, או שמא הוא עצמו מקנא במעמדו המועדף של בן האדון ומבקש להתנקם בו? על כך אין המספר נותן לנו תשובה חד משמעית. מבחינה אומנותית זהו תכסיס של המספר המגרה את סקרנותנו ואינו סוגר את הקצוות עד גמירא וכך מאפשר לנו כשומעים "מרחב פעולה".

חלק זה של הסיפור יוצר אם כך את המצב המשברי בין שני הדורות ואת התשתית להמשך העלילה ולהתרתה בעתיד.

אך אין זה משבר הדורות היחידי בסיפור. גם כלתו העתידית של גיבור הסיפור מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם הוריה, שהיא מעין ראי הפוך למה שמתרחש במשפחתו של הגיבור. אמה של הנסיכה מתאנה לגיבור ומביאה דיבתו רעה באוזני האמיר והיא בעצם העילה להשלכתו לכלא. המספר מוסר לנו שמה שקרה לגיבור עם אשתו של הקונה הראשון, אבו ח'ליל קורה לו גם עם אשתו של הקונה השני, דהיינו אשת האמיר. על האשה הראשונה נאמר: "החלה להתחנחן לפניו כדי שיספר לה", משמע ניסתה לפתות אותו בצורה מינית, וכשהוא מסרב לפיתוייה, היא פונה לבעלה ומאשימה את הגיבור בהתנהגות בלתי הולמת. נראה שמדובר בהאשמה על תקיפה מינית, אך הביטוי ששם המספר בפיה: "פוקו ותחתו" (=מעליו ומתחתיו) איננו ברור ויכול להתפרש לכמה פנים. מה שמחזק את הרושם של האשמה בתקיפה מינית הוא תיאור יופיו של הגיבור פסקה לפני כן: "הילד כתפוח ומנומס". מכל מקום סיפור המעשה חוזר גם עם האשה השנייה. יש כאן אם כך, במקביל לתסביך האדיפאלי במקרהו של הנער, רמז לתסביך אלקטרה – הנערה ואמה מתחרות על חסדיו של אותו גבר.

יאמר אגב אורחא, שהאשה הראשונה תוהה על הנסיבות שהביאו לגירושו של הגיבור מבית הוריו ומכירתו לעבדות. האשה בעצם תוהה איך קרה שנער יפה תואר ונעים הליכות, "אדיב" בלשון המספר, נמכר לעבדות על ידי הוריו. תשובתו של הנער מעניינת אף היא: "אבי נשבע עלי בגירושין מאמי, ואני לא רציתי לספר לו, וכמובן מכרוני." הנער מקבל את החלטתו של אביו כמובנת מאליה ואינו מאשים אותו. אתייחס להשלמה זו עם הגורל בהמשך, בפרק הדן בקרבה של הסיפור שלנו לסיפורי יוסף בנוסחתם המוסלמית.

אם לחזור למערכת היחסים של הנסיכה עם הוריה, הרי שיש כאן סימטרייה הפוכה. הנערה נתקלת בבעיה: מישהו אוכל ממזונה. היא פונה אל אמה בבקשת עזרה. האם כבעלת ניסיון חושדת בשפחה ועצתה היא להגדיל את מנות המזון ומצד שני לשים עין על מעשיה של השפחה. (מעשיה העלומים של השפחה שחושדים בה מוצגים כאן בהקבלה למעשיו הסתומים של העבד בפרשת מכירתו של הנער). האם איננה מביאה את האב בסוד העניין. היא מעדיפה לסיים את הפרשה בדרכי שלום.

עד מהרה מגלה הבת את גיבור הסיפור, כמו אמה, גם היא מתרשמת מיופיו ומנועם הליכותיו. היא מתאהבת בו ומסתירה אותו. במעשה זה היא מורדת בכללי המוסר המקובל ונוקטת בדומה לנער בעמדה עצמאית. לנסיכה כמו לגיבור הסיפור, יש סוד שאסור לגלותו להוריה – לא לאמה ולא לאביה. בהמשך הסיפור עליה לפתור את הקונפליקט ולמצוא דרך לידע את הוריה לנוכחותו של הנער בלי שתוּקע על התנהגות בלתי הולמת.

בניגוד לנער, הנערה מוצאת את שביל הזהב: היא ממציאה חלום שמאפשר לה לחשוף את סודה בפני הוריה ועם זאת להשיג את מטרתה להינשא לגיבור. הסימטרייה מושלמת אם כך באמצעות חלום בדוּי המקביל לחלומו האמיתי של הנער, חלום שגם הוא נועד להתגשם ולאפשר לנערה לסיים את המצב המשברי שנקלעה אליו.

דבר נוסף המגביר המגביר את ההקבלה הסימטרית הוא פזיזותם של שני האבות: פזיזותו של האמיר, הנופל במלכודת יריבו ומתפתה לקבל על עצמו את פתרון החידות, מקבילה לפזיזות שמגלה האב בתחילת הסיפור באמירתו הנמהרת המביאה למכירת בנו לעבדות.

כך נסגר המעגל ושני הגיבורים, מוחמד והנסיכה, עוברים כל אחד בדרכו את משבר הנעורים ומגשימים את מטרותיהם. מבחינה זו ניתן לומר על הסיפור שהוא בעל אופי קומדי במובן הקלאסי: הסיפור מתחיל במצב תחילי פגום, במשבר חברתי בין הסנקס, הסמכות הנובעת מ"זקני השבט", ההורים, לבין הדור הצעיר, האסנקס, המורד בסמכותם ודורש שינוי והתחדשות. המשבר מאבד אם כך מכוחו כיאות לקומדיה והדמויות הפרנטליות אינן מוקעות אלא מנוטרלות ומאבדות מכוחן.

המאבק בין הדורות מהווה ציר מרכזי שעליו מושתת הסיפור כולו. שני הצעירים נאבקים על זכותם לעמוד על שלהם ולקבל את הכרת הדור הקודם בבגרותם. אגב, יש לציין שהמאבק חורג מתחומי המשפחה. כחלק מתהליך ההתבגרות נאלץ הנער לעמוד בפני פיתוייה של נשים מבוגרות החומדות אותו בגלל יופיו ואופיו ובהמשך להתגבר על חוסר האמון והזלזול שמגלים הוזירים בשעה שהוא בא לפתור את החידה: "אמרו: "אה, מה זה?" הוזירים [אמרו:] "מה זה, זה רוצה לפתור אותה?"

תפקידו של החלום בחיי הגיבורים

עד עתה עמדנו במידת מה על תכניו ומבנהו הספרותי של הסיפור, וראינו איך, מנקודת מבט ספרותית, יש לשני החלומות, הן "האמיתי" והן "הבדוי", תפקיד מרכזי בסיפור: הסיפור כולו סובב סביב ציר החלום. עתה עלינו לשאול את עצמנו מה התפקיד שממלאים החלומות בחיי הגיבורים.

נראה לי שהחלום במקרה זה הוא צורה של תקשורת, תקשורת של הגיבור עם עצמו, עם חוויה נפשית בסיסית בקרבו, מעין גרעין שסביבו מתגבשת אישיותו המתפתחת. פרויד טוען שבבסיסו של כל חלום נמצאת משאלה כמוסה. ]ראו: פרויד, ז, פשר החלומות, עמ' 115]. החלום שחולם הגיבור הוא חלום גדוּלה, חלום המבטא את שאיפתו למצוא את עצמו מרומם אל גרמי השמים, אך הגשמתו של החלום אינה מתרחשת מאליה. הגיבור מגשים את החלום בצורה אקטיבית בהופכו אותו לאמת מידה ולאבן בוחן של חייו. הדבר החשוב איננו התוכן הספציפי של החלום, אלא החשיבות שהוא מייחס לו. הגיבור מנהל את חייו על פי העיקרון שקיבל ממורהו – שמירת הסוד. כל אחד מן הגיבורים המשניים, האם, האב, שתי הנשים והנסיכה נבחנים ונמדדים על פי יחסם אל הסוד הזה, ורק הנסיכה המוכנה לקבל את הגיבור כמות שהוא, מבלי לנסות ו"להשתלט" על סודו, משמע על עצמאותו המתגבשת, עומדת במבחן ועל כן הופכת למושא הגשמתו של החלום. [על הגיבורה השניה שהוא נושא לאשה, בתו של אבו ח'ליל, אין אנו יודעים דבר. השמות "שמש" ו"ירח" (שמס וגומר בערבית) אינם שמות מקובלים לגיבורות, אך מופיעים בהקשרים אחרים כשמות גיבורות ספרותיות בסיפור הבדווי, וראה מאמרי "הנזל וגרטל בלבוש בדווי". שמש, בתו של אבו ח'ליל איננה נבחנת באמת המידה של התייחסותה לסודו, אך ניתן להניח שהגיבור הכירה מתקופת שהותו בביתו של אבו ח'ליל ואולי אף פיתח כלפיה ציפיות].

ואיזה תפקיד ממלא החלום הבדוי בחיי הנסיכה?

אם נמשיך את רעיון הסימטרייה של ראי הפוך שהעלנו בפרק הקודם, נוכל לומר שבמקרה שלה התנועה היא הפוכה. עליה לפשר בין שני ניגודים. היא נקרעת בין הנאמנות להוריה ולמסורת המקובלת לבין הרצון ללכת אחרי מה שאומר לה לבה. אם הגיבור הגשים חלום, הרי עליה ניתן לומר עליה שהיא הגשימה מציאות באמצעות חלום בדוי.

אך במבט מעמיק יותר הסימטרייה איננה הפוכה אלא מקבילה: כל אחת משתי הנפשות הפועלות עושה שימוש בחלום על מנת להתגבר על מכשולים ולהשיג מטרה. כל אחד מהם מבקש לשלוט בחייו ובגורלו. הוא על ידי הצמדות לעיקרון, והיא על ידי ניווט מתוחכם של אביה באמצעות חלום שלא היה ולא נברא.

לכאורה החלום שלה הוא מניפולטיבי, ונתפס, בהיותו שקרי, כנחות ביחס לחלום "האמיתי" של הגיבור. אך עלינו להביט עליו מנקודת מבט רחבה יותר: הנסיכה נמצאת בפני מצב משברי והמשבר הוא לא רק המשבר האישי שלה. גורל אביה והממלכה כולה מוטל על כף המאזניים. דמו בנפשכם מה היה "התסריט" של הסיפור לולא נפתרה החידה: אביה של הנסיכה היה הופך לעבד של אבו ח'ליל, אותה עצמה היו משיאים לו בעל כורחה, והגיבור היה מת ברעב.

רעיון החלום הבדוי בא ביוזמתה של הנסיכה. הגיבור רק מציע לה את קווי המתאר: הוא רוצה לחתום עם האמיר הסכם שיבטיח את שחרורו ואת נישואיו לאהובתו, ירח, ולנערה השנייה, שמש, ועל כן הוא מציע לה לספר למלך על אסיר נשכח שנמצא בבית הכלא, שיכול לפתור את החידה ושמוכן לערוב לכך בראשו. הוא זה שגם מציע לה לעשות מניפולציה ולסייע לו להעמיד פני גוסס באמצעות תחבולת מי השעורה.

אך מעבר לכך אין הוא אומר לה כיצד להוציא את התוכנית מן הכוח אל הפועל. הנסיכה היא זו שצריכה לעבד את פרטי התוכנית, לתרץ את העובדה שהיא יודעת על קיומו של האסיר ועל גורלו – היותו נשכח מלב ונמק ברעב – מבלי שיוטל עליה חשד שהיא מכירה אותו, ולשכנע את אביה שלאותו אסיר נשכח יש את הידע הדרוש לפתרון החידה.

הנערה אכן מוצאת את הפתרון המושלם: היא מנצלת את יחסה של החברה הבדווית לחלום. היא משכילה להתאים את עצמה למנהגי השבט והחברה, מבלי לוותר על שאיפותיה שלה. מנהגי החברה שהיא חיה בתוכה, מטילים וטו מוחלט על קיום יחסים בסתר עם גבר זר (ולו גם יחסי ידידות, שהרי המספר מצניע מעינינו את מה שקרה בזמן ששהה הגיבור בארון בחדרה ומשאיר זאת לדמיוננו). מנהגי אותה חברה גם מייחסים כוח על טבעי לחלומות. היא מספרת אם כך חלום שמסיר מעליה כל חשד ומבטיח מראש התייחסות של כבוד מצד אביה ליכולתו של נער צעיר לפתור את החידה שהוזירים בעלי הניסיון לא הצליחו לפתור. (ומספר הסיפור, שלדעתי הוא אמן סיפור לא רגיל, אכן טורח ומספר לנו בהמשך שהוזירים זלזלו ביכולתו של הנער לפתור את החידה, שמע מיניה, היה אכן צורך ממשי לבסס את מעמדו של הנער באמצעות חלום). יתרה מזו, כאשר מספרת הנערה את החלום לאביה, היא משמיטה את הצעתו של הנער לערוב לפתרון במחיר חייו: "אם לא אפתור אותה, יסיר את ראשי!", ומסתפקת בכך שהיא מודיעה לאביה: "ראיתי חלום שבו [יש] אצלך נער בבית הסוהר והוא אשר יפתור אותה אם עדין הוא בחיים."

בין לבין המספר המופלא שלנו עם החוש הטבעי שלו לדרמה, חש שזהו הרגע המותח ביותר בסיפור ומשרבב בין תיאור תוכניתו של הנער ותיאור הביצוע בפועל על ידי הנערה, את המלים המרגיעות "סופו של דבר טוב טוב!"

אמור מעתה, סיפור החלום של הנערה איננו סתם מניפולציה אלא דרך נפלאה לתאר יוזמה אקטיבית של נערה צעירה להתאים עצמה למסורת השבטית, להגשים את מאווי לבה ולהציל את אביה והממלכה כולה. יתרה מזו, דרך ההתמודדות של הגיבורה, נראה שיש בה הרבה יותר תושייה ודמיון מאשר בדרכו של הגיבור המצטמצמת להתעקשות לשמירת סודו בכל מחיר.

במשפט האחרון, אם מותר לנחתום להעיד על עיסתו, הענקתי לנסיכה מעמד של גיבורה, מעמד שווה ערך לגיבור ולא בכדִי. המספר שלנו שר שיר הלל לנעורים ולדרכי התמודדותם עם העולם. הוא מביא הן את דרך הפתרון הגברי והן את דרך הפתרון הנשי, ונראה לי שהערצתו נוטה לצד הנשי...

צד נוסף בסיפור שמן הראוי לגעת בו הוא תוכנן של החידות. החידה הראשונה מתייחסת לשאלה כיצד ניתן להבחין בין סוס אציל וסוס עבודה שאינם שונים זה מזה במראם החיצוני או בכישוריהם. מבחינה תוכנית זוהי חידה הנטועה עמוק בהוויה הבדווית. לטיפוח סוסים גזעיים נודעה מאז ומתמיד חשיבות רבה באוהלי הבדווים. אך מעבר לכך מסתתרת כאן סמליות המתקשרת יפה עם מהלך הסיפור כולו: ההבחנה בין הסוסים היא מטפורה להבחנה בין בני אדם. הפרצוף האמיתי של אדם נחשף בשעת משבר, בשעה שמפעילים עליו לחצים וקולעים אותו למצוקה. הסוס האציל שאינו "מתפתה" ואינו יורד לשפל המדרגה של אכילת גלליו הוא סמל לאופיו של גיבור הסיפור שיודע לשמור על כבודו וערכיו גם בנקודות משבר. הגיבור מצליח לפתור את החידה בהסתמכו על הניסיון שרכש במהלך חייו.

מוצא אצילי הוא אף הוא נושא בעל חשיבות בחברה הבדווית, המסתכלת בזלזול על עבדים ויתומים. האשה הראשונה מנסה בשאלותיה לברר האם הנער הוא יתום והוא משיב לה בתקיפות: "יש לי אם ואב [שאם לא כן] מהיכן נוצרתי אני?". לקראת סיום הסיפור הוא מזדהה בפני האמיר בזמן חתימת החוזה: "ואני בן פלוני ממקום ֹפלוני.", כלומר מדגיש את מוצאו כבן למשפחה רמת דרג וכמי שראוי לשאת לנשים בנות אמירים.

החידה השנייה אף היא חידה סימבולית במובהק. עניינה הוא חמדנות האדם שאין לה גבולות, ואף כאן ניתן לומר שהגיבור משיב עליה בהסתמכו על הניסיון שרכש בחייו עם נשים חמדניות...

מקורות ומקבילות

חלומות ופתרון חידות מעוררים פעמים רבות אסוציאציה למעשה יוסף. ואכן, אם ננסה לערוך הקבלה בין הסיפור הראשון לסיפור יוסף נגלה שהדמיון אינו מקרי.

הדמיון בא לידי ביטוי הן במוטיבים והן בתבנית הכוללת של הסיפור. סיפורי יוסף במקרא ערוכים כנובלה המתארת באריכות את פרשת חייו של הגיבור למן לידתו ועד מותו. יוסף נולד כבן בכור לאמו העקרה והופך לבן הזקונים המפונק והאהוב. בחלומו הוא רואה גופים שמימיים – שמש ירח וכוכבים – המסמלים את גדולתו לעתיד ואת מאבקי ההתבגרות שלו. בעקבות חלומותיו משתנה יחסו של אביו והוא גוער בבנו על חלומות הגדלות שלו. גם סיפורנו מכסה פרשת חיים שלמה מהולדת הגיבור ועד לבגרותו והתגשמות חלומו.

מאחר ומדובר בסיפור המסופר בחברה אסלאמית עלינו להקביל אותו לא לסיפור המקראי על יוסף, אלא לגלגולו המאוחר בקוראן, שבו נוספו לסיפור אלמנטים רבים מתוך אגדות מדרשיות מאוחרות. בקוראן מוקדשת לסיפור יוסף פרשה שלמה, פרשה י"ב, הקרויה על שמו "פרשת יוסף" ובכתבים אסלאמיים מאוחרים יותר יש הרחבות נוספות לסיפור המבוססות בחלקן על מדרשי אגדה יהודיים. כך למשל בנוסח הקוראן, תגובתו של יעקב לחלום השמש הירח והכוכבים (חלום האלומות אינו מוזכר בקוראן) היא: "בני, אל תספר חזונך לאחיך פן יזומו עליך מזימה, כי השטן אויב גלוי לבני אדם. ואולם כן יהי, יבחר אותך אלוהיך, ולמדך פשר הדברים." [אלקראן בתרגומו של יוסף ריבלין, הוצאת דביר, תשל"ה פרק יב פסוקים ה-ו, עמ' 231].

יעקב ממלא כאן אם כך במידת מה את מקומו של המורה הפרטי בסיפורנו, המורה לו שלא לספר את חלומו לאיש.

אחיו של יוסף מקנאים במעמדו המיוחס ובסופו של דבר מוכרים אותו לעבד. בסיפור שלנו לגיבור אין אחים והמקנא הוא העבד שאינו שומר על הוראות אדוניו.

ההקבלה הבאה היא במעשה המכירה. ראובן אינו מתכוון להפקיר את אחיו, אך הדברים מתגלגלים כך שבהמשך ישיר להשלכתו לבור הוא גם נמכר לעבד ומוגלה ממולדתו. כך גם הגיבור שלנו שאינו מיועד להימכר לעבד אלא לזמן קצוב, אך כוונתו של האב מסוכלת על ידי העבד.

אגב, במדרש בראשית רבה (פרק פו) אומר ר' לוי בעניין יוסף: "עבד קונה ובן אמה מוכר ובן חורין עבד לשניהם"

במקרא, בזמן המכירה אין קולו של יוסף נשמע. הוא פסיבי לחלוטין, אך בהמשך, עם ירידתם של האחים למצרים אנו שומעים הד למה שקרה שנים רבות לפני כן בשיחת האחים: "ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית פרק מב פסוק כא). במסורת הסיפורית האסלאמית לעומת זאת נאמר על יוסף כי "נשא בדומיה את כל יסוריו, ותהי שומה בפיו תמיד לאמור: הכל מאת אללה, ואין להרהר אחר מידותיו". [מיוחס יוסף, ילדי ערב – אגדות התורה, אגדות הנביאים, הוצאת דביר, תרפ"ח, עמ' 49]. גם בסיפורנו יש הד לקבלת הדין בדבריו של הגיבור: "ואני לא רציתי לספר לו, וכמובן מכרוני".

אחד האלמנטים הבולטים במסורת הקוראנית הוא תאור יופיו של יוסף הנשען אף הוא על מסורות יהודיות מאוחרות. על פי הקוראן, אשת הנגיד (כך מכונה פוטיפר בקוראן) מציגה את יוסף לפני ידידותיה בזמן שהן קולפות תפוחים עם סכינים חדות ומרוב התפעלות מיופיו הן חותכות את אצבעותיהן. סיפור זה הפך למוטיב מרכזי באומנות האיסלאם והמעמד מתואר בחפצי אומנות רבים: שטיחים, תמונות ומיניאטורות, בכל רחבי העולם המוסלמי [ראה ברוש נעמה, סיפורי התנ"ך בציור המוסלמי, הוצאת מוזאון ישראל, 1991, עמ' 29-31, 48-73]. בסיפור שלנו אנו מוצאים הד לכך בדבריו של המספר: "אבו ח'ליל מרוצה מהילד. הילד כתפוח ומנומס."

בהמשך חוזר מוטיב הפיתוי והשלכתו של הגיבור לבית הסוהר בעקבות האשמתו בהטרדה מינית.

כמו יוסף נשכח גם גיבורנו מלב ונמק בבית הסוהר וכמו יוסף הצלתו באה לו מיכולתו לפענח דברים סתומים. יוסף פותר את חלומות השרים ואת חלומות פרעה. הגיבור בסיפורנו פותר את החידות המוצגות לאמיר.

בין חידות לחלומות יש קשר אמיץ. [ראה ספרה של גלית חזן-רוקם, רקמת חיים, בפרקים על סיפורי חידה (עמ' 50) וסיפורי פתרון חלומות (עמ' 101)]. יוסף הוא פותר חלומות אך גם מנחש באמצעות גביע: "ויאמר להם יוסף מה המעשה הזה אשר עשיתם הלוא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמני: בראשית פרק מד פסוק טו)

יוסף נושא לאשה את אסנת בת פוטי פרע כהן און, כלומר אשה מרמת מעלה. הגיבור שלנו מתחתן עם שתי בנות אמירים. מדרש בראשית רבה מזהה את פוטי פרע עם פוטיפר ורומז לכך שיוסף נשא את בתה של האשה שניסתה לפתותו [בראשית רבה פרשה פו ד"ה ג].

בסיפורנו מתרחש כפי שראינו אותו תסריט עצמו.

צד מעניין נוסף בהקבלה לסיפורי יוסף המקראיים הוא השימוש במספר שתים במקום במספר הנוסחאי שלוש. בסיפורי יוסף כל החלומות מופיעים בזוגות: שני חלומות יוסף, שני חלומות השרים ושני חלומות פרעה. בסיפור שלנו חוזרת הזוגיות שוב ושוב:

הגיבור מוצא עצמו בחלום בין שני גופים שמימיים - שמש וירח.

הגיבור מסרב פעמיים לחשוף את סודו בפני אמו ובפני אביו.

הגיבור נמכר פעמיים.

שתי נשים מנסות לחלץ ממנו את סודו.

שתי חידות מוצגות למלך.

בחידה הראשונה יש שני סוסים.

בחידה השנייה יש שתי אבני חן.

הגיבור זוכה בשתי נשים.

אפשר שגם לסיפור סנדבר (סנדבד) יש קשר או השפעה על הסיפור שלנו. גם בסיפור סנדבר בסיפור המסגרת, מצטווה הגיבור על ידי מורהו לשמור סוד (למעשה לא לפצות את פיו לפרק זמן מסוים אפילו לפני אביו) פילגש המלך מנסה לפתותו להרוג את אביו ולשאתה לאשה ולאחר שאין הוא משיב על דבריה היא מאשימה אותו בפומבי בניסיון לאונסה. וגם כאן מצטייר המלך כאדם פזיז המוכן להרוג את בנו בלי חקירה ודרישה. [Epstein Morris, Tales of Sendebar, The Jewish Publication Society of America. Philadelphia. 1967]

מוטיב העיניים שאינן יודעות שובעה עד שהן מתכסות עפר, מופיע במקורות שלנו בסיפור ביקורו של אלכסנדר מוקדון בגן עדן:

יהבו ליה גולגלתא חדא, אתייה תקליה לכוליה דהבא וכספא דידיה בהדיה - לא הוה מתקליה. אמר להון לרבנן: מאי האי? אמרי: גולגלתא דעינא דבישרא ודמא - דלא קא שבע. אמר להו: ממאי דהכי הוא? שקלי קלילי עפרא וכסייה - לאלתר תקלא, דכתיב (משלי כ"ז) שאול ואבדון לא תשבענה וגו'. (תלמוד בבלי מסכת תמיד דף לב עמוד ב).

מקבילה מעניינת ביותר, שהיא ללא ספק מקבילה גנטית מובהקת, מצאתי בספרה של בושנק, [Bushnaq Inea, Arab Folktales, Panteon Books. New [York, 1986, The Weaver’s Dream, p.326. הסיפור הוא סיפור עיראקי ונלקח (כנראה) מספרה של סטבנס, סיפורי עם מעיראק [Stevens, Ethel Stefana, Folktales of Iraq, London, 1931]. להלן תוכנה בקצרה:

הכליף אוסר על תושבי העיר להדליק אור בלילה ויוצא מחופש בחברת הוזיר שלו, ג'אפר, לבדוק אם פקודתו בוצעה. הם מגיעים לביתו של אורג בשם מוחמד שממשיך לעבוד בלילה לאור המנורה למרות האיסור, והכליף משוחח אתו. בשלב מסוים האורג נרדם על עבודתו כשהוא מתעורר ומוצא את אורחיו עדין בביתו הוא מספר להם כי חלם חלום, אך מסרב לגלות להם את תוכנו.

למחרת הוא נקרא אל ארמון המלוכה. הכליף מספר לו מי היו אורחיו בערב הקודם ותובע ממנו לספר את חלומו. האורג מסרב ונזרק לבית הסוהר. הוא מקבל לחם צר ומים לחץ, אך על אף זאת הוא שר ומזמר בקול. בת הכליף שומעת את זמרתו. היא מצווה על משרתיה לחפור מעבר סודי שיקשר את חדרה עם תאו של האסיר. היא מזמינה את האורג אל חדרה, מאכילה ומשקה אותו ובלילה מזמינה אותו לעלות על יצועה, אך שמה בין שניהם חרב. הדבר חוזר על עצמו לילה אחר לילה. הכליף מתפלא על כך שהאורג משמין מרוב נחת, אך לא עולה בידו לחלץ את סודו מפיו.

שולטן שכן מציב חידה לכליף: הוא שולח לו שני תפוחים זהים בגודלם ובצבעם ומבטיח לו חמישה ממחוזות מלכותו אם יצליח להבדיל בין התפוח מהשנה הנוכחית לתפוח מן השנה הקודמת. איש אינו מצליח לפתור את החידה. בת הכליף מגלה למוחמד שניתן להבדיל בין התפוחים על ידי שרייתם במים: התפוח הישן יבש יותר ולכן יצוף על פני המים, בעוד שהתפוח הרענן ישקע. היא ממריצה אותו לתת את הפתרון לכליף תמורת הבטחה שיקבל אותה לאשה. החוזה אכן נחתם ומאושרר על ידי קריאת הפַתִיחַה – הפרשה הראשונה של הקוראן, ומוחמד פותר את החידה, אך הכליף מפר את הבטחתו ומצווה להחזירו לכלא.

שבעה ימים לאחר מכן מציג השולטן חידה נוספת לכליף. הפעם הוא מביא לו שתי סוסות זהות בקומתן, צבען ומראן ומציע לו לזהות מי האם ומי הבת. איש אינו מצליח לפתור את החידה ובעצת הוזירים שלו קורא הכליף גם הפעם לאורג. שוב מוסרת לו הנסיכה את הפתרון ויועצת לו לבקש הפעם את הנדוניה שלה. הכליף מקבל את התנאים. מוחמד מצווה לקשור לכל אחת מן הסוסות שק שעורה סביב הצוואר ולהדהיר אותן במשך שעה. כשהן מוחזרות לאורווה מתברר שלבה של הסוסה האחת פועם כרגיל, צלעותיה יבשות ושקה ריק בעוד שלבה של הסוסה השנייה פועם במהירות, צלעותיה מכוסים זיעה ורבע מתכולת השק שלה לא נאכל. מוחמד מודיע שהסוסה הראשונה היא הסייחה והשניה היא האם.

הסולטן שהפסיד מעביר חמש נחלאות נוספות לרשותו של הכליף ומבקש לפגוש את מנחש החידה. הנסיכה מזהירה את מוחמד כי השולטן ירצה להמשיך ולבחון אותו. היא נותנת לו את המחט והאצבעון שלה, זוג מספריים ושקית של חול ומנחה אותו כיצד עליו לפעול. מוחמד מולבש בגדי מלכות ומועלה לספינה כדי להגיע אל ארצו של השולטן. לאחר שבעה ימים של חגיגות ומשתאות מזמין השולטן את מוחמד לטייל אתו. בטיולם הם מגיעים לגבעה שחורה. השולטן מבקש ממוחמד לארוג לו מעיל מן הגבעה. מוחמד נענה לאתגר, אך מוסר לשולטן את המחט, האצבעון ושקית החול שהביא עמו ומבקש ממנו לטוות לו חוט לתפירת המעיל. השולטן צוחק ומודה בתבוסתו. הוא מזמין את מוחמד להצטרף לפמליה שלו ונותן לו את בתו לאשה. מוחמד עומד על כך שהחתונה תיערך בארצו. הכלה נשלחת אתו יחד עם נדוניה הגונה ומוחמד נושא את שתי ארוסותיו לנשים באותו שבוע.

באחד הימים כאשר מוחמד יושב בהרחבת הדעת, בתו של הכליף על ברכו האחת ובתו של השולטן על ברכו השנייה, נכנס הכליף וצוחק למראה חתנו המדושן עונג.

"עכשיו עליך לספר לי סוף סוף מה חלמת!"

"ראיתי בחלומי את השמש על כתפי האחת ואת הירח על כתפי השנייה," משיב לו מוחמד, "ועתה התגשם חלומי: בתך הזהובה כשמש ובת השולטן המאירה כירח, שתיהן שלי, השבח לאל!"

לא אכנס לניתוח מפורט של מקבילה זו. אציין רק שעל אף הדמיון הבסיסי, מקבל כאן הסיפור צביון שונה לחלוטין. האורג מוצג כאן כשוטה עקשן והיוזמה כולה היא של בת הכליף החכמה. הצד הקומדי מודגש הרבה יותר. יש כאן עקיצה חברתית על שרירות לבו של הכליף הכל יכול הנוהג בנתיניו כרצונו. המאבק הבין דורי נדחק לשוליים, אך עדין הוא מבצבץ ועולה מתיאור התנהגותה של בת הכליף ונרמז לנו באופן עקיף באמצעות שתי החידות העוסקות בצורה סימבולית ביתרון הנעורים על הזקנה.

בסיפור הבדווי הייתה סימטרייה בין שני הגיבורים, מוחמד ובת המלך, וניתן היה לזהות מידת מה של אהדת יתר ליתרונה של הדרך הנשית. במקבילה העיראקית מוחלפת הסימטרייה בתיאור אי שוויוני שמודגשת בו חכמת האשה לעומת אוזלת ידם של הגברים, והסיפור הוא פמיניסטי במובהק.

ביבליוגרפיה

1. אלכסנדר-פריזר תמר, מעשה אהוב וחצי – הסיפור העממי של יהודי ספרד, הוצאת אונ. בן גוריון 1999, עמ' 76-59

2. אלקראן, סורה י"ב, תרגום יוסף ריבלין, הוצאת דביר, תשל"ה.

3. ברוש נעמה, סיפורי התנ"ך בציור המוסלמי, הוצאת מוזיאון ישראל, 1991.

4. חזן-רוקם גלית, רקמת חיים – היצירה העממית בספרות חז"ל, הוצאת עם עובד, תל-אביב, 1996.

5. יסיף עֶלי, סיפור העם העברי עמ' 288, 301-305.

6. מיוחס יוסף, ילדי ערב – אגדות התורה, אגדות הנביאים, הוצאת דביר, תרפ"ח.

7. פרויד זיגמונד, פשר החלומות, הוצאת יבנה, מהדורה 11, 1998.

[1] הסתכלי קריעה הסתכלי - כלומר פקחי עין אם בני השבט לא מכינים עצמם לנדידה.

[2] מצאו כל אחד פיתה - במקור: "לַקוּ כֻּל וַאחַד קֻרְס". קורס הוא הלחם הדק הנאפה על גבי משטח מתכת.

[3] הו כלבנו הדריכנו למשפחתנו - במקור חרוז: "יַא כַּלְבּ אַחְנַא, דְלַנַא עַלַא אַהלַנַא"

[4] כברה ונפה - עַרְבַּאל וכַּרְבַּאל - נפה גסה לניפוי חצץ ואבנים ונפה לגרעינים.

[5] הו חלבי התקרש וכו'. במקור חרוז: "יא חַלִיבִּי רוּבּ רוּבּ וְעַקַד- לַהֵן בַּ(אל)רְכּוּבּ"

[6] ושמו עליה מרצפת – כיסו אותה בלוח אבן כדי להסתירה.

[7] קרחת דודיך – לשון קללה: "יִלְעַן קַרַעת עַמַאמַכּ!"

[8] מה אגיד לר – ע'ולהֱ! המספר קוטע את סיפורו בקריאה כדי להאדיר את הרושם.

[9] אוזן אוזן, לאבטית יש אוזן וכו'. חרוז:"דַאן דַאן, אַלְבּטִיח' אִילוּ דַאן, מַתְ'ל דַאן חְדַיְדַאן"

[10] אתה אשר על התאנה – חרוז: "יַא אַלֵי עַלַא (אל)תֵינִה, מַסַחּ טִיזַכּּ וַאַעטִינִי!".

[11] נעשה אדם שובב – "הַאדַא נַזֵל (אל)זַלַמֵה בּטְרַאן", אחזה בו המשובה.

[12] אמרה לה: טוב, אמא - האם פונה לבתה בכינוי חיבה – יַמַא.