|
|
|
|
מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור |
C. F. F Center of Folktales and Folklore |
|
כינוס הציפורים |
|
|
תחינה השבח לבורא עולם אשר הציב כיסאו על פני המים, וכל היצורים הם מעשה ידיו. לשמיים העניק מרות ולארץ – תלות; לשמים העניק תנועה ולארץ – מנוחת עולם. כיריעה נטה רקיע מעל פני האדמה, בלא עמוד ותמך. בששה ימים ברא את שבעת כוכבי-הלכת ובצמד אותיות הציב שבעת הרקיעים על מכונם. בראשית, בפז הזהיב הוא את הכוכבים, למען ירצדו עם ליל, כמו אבני משחק על לוח השמים. את מטווה הגוף חנן במגוון תכונות ועפר בזק על זנב ציפור
הנשמה. את האוקיינוס צר ממים לאות כי לו הוא מציית. מיראתו, פסגות הרים בקרח עולמים כוסו. את מצע הים ייבש; מאבניו יצר הוא אבני-אודם, מושְק הוא
מדמו ברא. להרים חודי פסגות כפגיונות עיצב ועמקים להם חגר; על כן נשאו הם ראשיהם בגאווה. לעתים מנץ הוא אשכולות של שושנים מתוך האש; לעתים גשרים נוטה על פני המים. יתוש מינה הוא לעקוץ את אויבו נמרוד; ארבע מאות שנים ארך
סבלו. הוא מינה בחכמתו עכביש לטוות רשתו למען תת סתרה לבחיר
בניו. את מותני הנמלה חצב, עד כי לשערה דמו; לשלמה בת לוויה
אותה מינה. את גלימת השחור של כליפי שושלת עבסיד[1] נתן
לנמלה ומלבוש רקמת ברוקד שלטווס יאה הוא. כאשר נוכח לדעת כי פגום מרבד הטבע, חלקיו איחה הוא כיאה
וכיאות. את החרב הוא הכתים בגווני הצבעוני; מצע של לוטוסים מאֵד
יצר. רגבי עפר הספיג בדם למען צוֹר מהם ספיר ואודם. חמה ביום ולבנה בלילה, עד עפר שחות שתיהן בהערצה; עבודתן סיבה לתנועתן היא. האל צבע בלובן את היום; הוא לבדו קיפל הלֵיל והשחירו. לַתּוּכִּי נתן רביד זהב; את הדוכיפת מינה למבשרת נתיבו. כיפת רקיע לציפור תדמה; במשק כנפיה היא תחוג השחק בנתיב אשר סימנו האל למענה, כפטיש הולמת בראשה בשער. האל הוא המסובב את כיפתו של הרקיע; לֵיל ירדוף היום ויום
ירדוף הלילה. בנושפו על חומר – האדם נוצר; מאֵד מועט יצר את העולם. לעתים יגרום לכלב לקדם נוסע בדרכו; לעתים חתול ימן
להראותו הדרך. לעתים עוצמת שלמה ייתן הוא למַטֶה; לעתים צחות לשון יעניק
לנמלה. ממַטֶה נחש יצר ועם מַטֶה הוציא מסלע זרם מים. את הסהר לתפארת הוא הציב במרום רקיע; בפלדה הוא יכרכנו עת ידעך בנוגה אדמדם. הוא הוליד גמל מסלע; עגל הזהב במצוותו קולו ירים. בחורף יפזר פתיתים כסופים של שלג; בסתיו – זהב עלי-שלכת
צהובים. כיסוי על ראש הקוץ הוא שׂם ובאודם-דם הוא הכתימו. ליסמין הוא העניק ארבעה עלי כותרת; על ראש הצבעוני הוא שם
מצנפת אדומה. את מצח הנרקיס בכתר פז הכתיר; פניני-טל הטיף על מקדשו. המחשבה ניצבת הלומה מול רעיון האל, והשכל לא יוכל להכילו;
השמים סובבים והארץ חגה בגללו. מגב הדג ועד הסהר הכסוף, על הווייתו כל חלקיק
יעיד. מַעמַקי הארץ וגבהי שמים לו חולקים כבוד בל יתואר. את הרוח אלוהים יצר, אדמה ואש ודם, ובהם סודו הוא מכַריז. חמר נטל ולש במים ובתום מ' בקרים הניח בו את הנשמה למען תחייה היא את הגוף. אלוהים תבונה נתן לו להבדיל בין הדברים. בראותו כי לתבונה יש כושר הבחנה, נתן לה את הידע, למען תחשב וגם תשקול את מעשיה. אך כאשר קיבל אדם את כל הכישורים האלה, הוא הודה בחוסר יכולתו,
ובתדהמה הוכה הוא, בעוד לפעולות חיצוניות מתמסר גופו. ידידים וגם אויבים, כולם שחים ראשם תחת העול, שאלוהים בחוכמתו עליהם אכף; עד מה מדהים זה הדבר – על כולנו הוא משגיח בחסדו. בראשית כל הדורות בחודי הרים בחר האל כמסמרים לקבע את
האדמה; ואותה שטף הוא במימי האוקיינוֹס. את הארץ הוא הציב על גבו של שור, שעל גבו של דג ניצב,
והדג הוא באוויר תלוי, אך על מה נח האוויר? תלוי הוא על בלימה, אך אַיִן אֵין הוא אלא אַיִן וכל זאת הוא אַיִן. העריצו נא על כן את מפעליו של אלוהים, גם אם הוא עצמו
לאַיִן יחשבם, ובראותכם כי מהותו בלבד קיימת, דעו לבטח כי לא קיים עוד
מלבדו דבר. כיסאו ניצב על פני המים; העולם הוא באוויר שוכן. אך הניחו לאוויר וגם למים, שכן הכל הוא אלוהים: הכסא והעולם הם רק קמיע. אלוהים הינו הכל ולדברים יש ערך
רק להלכה; העולמות כולם – נראה וגם בלתי נראה – הם רק ביטוי
לעצמותו. מלבדו אין עוד דבר, אך אבוי, איש לא יוכל אותו לראות. העיניים הן עוורות, גם אם העולם מואר בשמש הבוהקת. אם לתפוס יהיה עליך ולו גם שמץ מאורו, שכלך יאבד, ואם בהדרו כולו תראהו – את עצמך אז תְאַבֶּד. כל בני אדם אשר ערים לבערותם, בגלימות הם מתעטפים ואומרים
בכובד ראש: 'הו אתה אשר בלתי נראה הנֶך, אף כי יצרתנו רק אותך לדעת; אתה חזות הכל ואין דבר שיתגלה מבלעדיך. הנשמה בגוף היא חבויה, ואתה חבוי בתוך הנשמה. הו אתה, אשר חבוי בכל נסתר, אתה גדול מכל. הכל רואים עצמם בך ובכל דבר אותך רואים. מאחר ומשכנך מוקף שומרים וזקיפים, לנוכחותך כיצד נוכל
להתקרב? הן גישה למהותך אין לא לשכל ואף לא למחשבה; איש אינו יודע
תכונותיך. בהיותך נצחי וגם מושלם אתה מביך תמיד את החכם. וכי מה נוכל לומר עליך עוד, בהיותך בלתי ניתן לשום תיאור! הו לבי, אם מבקש אתה, לראשיתה של הבנה כאן להגיע, בזהירות תכן את פסיעותיך. לכל אטום יש שער, שונה משל רעהו ולכל אטום יש דרך משלו, המוליכה להוויה המסתורית, אשר על אודותיה אני סח. אם רצונך את עצמך לדעת, תידרש לחיות מאה פרקי חיים. אך את האל חייב אתה לדעת באמצעותו עצמו, לא באמצעותֶך. לא חכמת אנוש כי אם האל הוא הפותח את הדרך, שאליו היא
מוליכה. ידיעת האל לא תמצֵא לפתחם של הרטוריקנים. בערות וידע חד הם במחיצתם, שכן אין הם יכולים לא לפרש, לא
להסביר. הדעות שיש לבני אדם על מהותך – רק בדמיונם עולות הן. מגוחך הוא לנסות ולהסיק דבר מה מדבריהם, בין אם רע ובין
אם טוב; את הכל מדמיונם בודים הם. אלוהים ניצב מעל כל ידע ומעבר לכל הוכחה. דבר אינו יכול לתת מושג על תפארת קדושתו. הו אתה אשר את האמת מחשיב ומעריך, אל נא תחפש לו מקבילות ולדבר אל נא תשווהו; קיומה של הוויה זו, אין לה אח ורע. איש מבין הנביאים והשליחים שממרום, לא הבינו אף מעט מזעיר
ממנה, אשר על כן השחו לעפר מצחם וכך אמרו: 'לא נדע אותך ואת מה
שבאמת הנך.' מי אני אם כך שאתיימר אותו לדעת? הו בן האדם החף מידע, חליף האל וצלם דמותו על פני האדמה, ליטול חלק שאף בידיעה הרוחנית של אביך מולידך. כל היצורים אשר שרטט וגם חשף האל מאין, כופפים עצמם
למרותו. כאשר ביקש את האדם לברוא, הוא גרם לו להפציע מבעד למאה צעיפים וכך הוא לו אמר: 'הו אדם, כל יצורי תבל אותי מעריצים. עשה זאת בתורך אתה'.
היחיד אשר הפנה עורפו להערצת האל – ממלאך הפך הוא לשטן. הוא קולל ולא ידע את סוד הווייתך. הושחרו פניו וכך אמר
הוא אז לאל: 'הו אתה אשר לך עצמאות מוחלטת, אל נא תזנחני'. הנישא מכל השיב לו: 'אתה אשר קוללת, דע לך כי האדם הוא גם סוכני וגם מלך הטבע. לךְ היום ולפניו השח ראשך, ומחר הקטר למענו איספנד[2]. עת הנשמה חבְרה לגוף, היא הפכה לחלק מכוליותו. מעולם עוד לא נוצר קמע כה מופלא. לנשמה יש חלק במרומים ולגוף יש חלק בעפר הארץ, האדם הוא מרוח טהורה ומחמר כבד נוצר. כך היה הוא למזיגה מדהימה מכל תעלומה. לא נדע ולא נבין אף לא מעט מזעיר, ממה שנשמתנו היא יודעת. אם רצונך לומר על כך דבר מה, מוטב לך שתאלם ועל שתיקה
תשמור. רבים הם אלו המכירים את פני האוקיינוֹס, אך מעמקיו מהם הם
נסתרים; העולם אשר נראה הוא הקמע שעליו מגן. אך קמע זה של מכשולים גופניים, עתיד ביום מן הימים
להישבר. את האוצר למצוא תוכלו עת הקמע יעלם, הנשמה את מהותה תביע עת הגוף יושם בצד ויינטש. אך הנשמה גם היא קמע, ישות אחרת שאף היא תעלומה. לכו על כן בדרך שֶלכם אתווה, אך אל נא תבקשו לה הסברים. באוקיינוס זה שכה רחב הוא, העולם אינו אלא אטום והאטום הינו עולם ומלואו. מי יוכל לומר למה יש ערך רב יותר: לאבן אודם או פיסת חצץ? תחמנו את חיינו, את שכלנו, את רוחנו, את דתנו, על מנת לרדת לחקר שלמותו של אטום בודד. שפתותיכם אחו יחדיו, אל תבקשו דבר מרוממות האל או מכתרו. איש אינו יודע באמת את מהותו של האטום – בקשוהו כרצונכם. הרקיע לכיפת צריח הפוכה ידמה, אוורירי ולא יציב נע ונח
הוא כאחד. מי שמעמיק להתבונן בתעלומה – יגלה רק עוד צעיף על גב
צעיף; כמו ציור צבוע על הקיר יחוש הוא, רק לנשוך את גב ידו
יוכל. חלקו כבוד לכל מי שצועד בנתיב הרוח, הביטו לאשר אירע לאדם בגן העדן, ראו כמה שנים שרוי היה
באבל. את מֵי-נֹח העלו בדעתכם ואת אשר סבל אותו צדיק מן הרשעים. חשבו על אברהם אשר באהבת האל היה מלא; איזה ייסורים נשא ואיך הושלך הוא לכבשן. התבוננו בישמעאל ביש המזל אשר הוקרב בנתיב האהבה המקודש. פנו לעבר יעקב אשר איבד מאור עיניו מן הדמעות אשר שפך על
בנו. הביטו ביוסף, כה נערץ בגדולתו כמו גם בעבדותו, עת הושלך
הוא לבור כלא. זכרו נא את איוב שבעפר הארץ התגולל, לתולעים וזאבים היה
לטרף. חשבו על הנביא יונה אשר סטה מן הנתיב ונפל משמי הסהר אל
בטנו של דג. בעקבות משה לכו נא מאז יום הולדתו; תיבה שימשה לו עריסה ושבחים מיד פרעה נחל. חשבו נא על דוד אשר מגן חזה הכין לו ואנחותיו את פלדתו
המיסו כשעווה. הביטו בשלמה שממלכתו ניתנה לשלטונו של אשמדאי. זכרו את זכריה שכה נלהב היה באהבת האל ואת פיו הוא לא פצה
עת קטלוהו. והמטביל – הוא יוחנן, שבוז נחל מיד העם וראשו על גב מגש
הוצג. בתימהון עִמדו וראו, את ישוע לרגלי הצלב, אשר הציל נפשו
מיד היהודים. ולבסוף הרבו לתהות על כל העלבונות והפגעים שאדון הנביאים
סבל מיד הרשעים. אחר כל זאת כלום תחשבו כי עליכם יקל, לרדת לחקרם של
עניינים רוחניים? הן פירושו של הדבר כי עליכם יהיה למות לכל דבר אחר. מה עוד אוכל לומר – הן דבר כאן לא נותר עוד לאומרו; על גב השיח לא נותרה אף שושנה! הו חוכמה! אינך אלא עולל יונק משדי אמו, ובינת זקנים וניסיונם רק תתעה אותם בחיפושם. איככה יוכל שוטה אשר כמוני בסודה של מהותך לבוא; ואם לשם אגיע איך אוכל להיכנס בפתח? הו בורא קדוש! את
רוחי חיה נא! מאמינים וספקנים כולם הם כאחד בדמם מתבוססים; ראשי עלי סחרחר כמו כיפת שמים. לא תקווה חסר אני, אלא
סבלנות. ידידַי, איש לרעהו שכנים הננו; ברצוני לחזור יומם וליל
ולומר לכם זאת שוב ושוב: אל תחדלו לרגע
לערוג ולשאוף לבוא לחקר האמת. |
|