מסע מרכז סיפורי עם

מס"ע

מרכז סיפורי עם ופולקלור

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

על גג העולם – רשמי מסע בבהוטן

יואל פרץ

לעתים, אדם מתחיל להעריך יותר את הטוב שזכה להגיע אליו אם התנסה קודם לכן בקשיים, ייסורים ואכזבות.

כזאת הייתה תחושתי כאשר דרכו רגלי לראשונה על אדמתה של ממלכת בהוטן, ממלכה עצמאית השוכנת בין הודו לטיבט כמאה קילומטרים מזרחה לנפאל.

לאחר יומיים של טלטולים ושהייה מאולצת בהודו המאובקת, הומת האדם על טעמיה, ריחותיה והמולתה; לאחר השהייה המתישה בנמל התעופה הצפוף והרועש של ניו-דלהי, הנחיתה בשדה התעופה הזעיר והשליו של פַּרוֹ למרגלות ההימלאיה היא מהממת. משדממו מנועי המטוס שלנו עטפה אותנו דממה עמוקה. פחות מחמש דקות נדרשו לשני פקידי המכס המיומנים והאדיבים לסיים את תהליך הכניסה לממלכה. שני מדריכים לבושים בבגד הלאומי של בהוטן – גלימה צבעונית עם שרוולים לבנים צחורים מקבלים את פנינו באנגלית רהוטה, כורכים צעיפי תחרה לבנה סביב צווארינו ומזמינים אותנו בחיוך לעלות לאוטובוס מצוחצח. אני מצלם את הנהג המעמיס במהירות וביעילות את המטען על גב האוטובוס על רקע הרי ההימלאיה הנשקפים באופק וכבר יש לי שם לתמונה: "על גג העולם"

עשר דקות אחרי הנחיתה אנו מוצאים את עצמנו, אני ויתר חברי הקבוצה, בדרך ההררית המתפתלת לאורך נהר פַּרוֹ-צ'וּ ושעתידה להביא אותנו תוך שעתיים לְטִימְפוּ, עיר הבירה של בהוטן, עיר שמתגוררים בה ששים אלף תושבים, כעשירית מאוכלוסיית המדינה.

ציור סלע בדרך

בהוטן. ממלכה בודהיסטית עצמאית המשתרעת בין צפון הודו לטיבט כמאה קילומטר מזרחה לנפאל. בראשה עומד המלך הצעיר זִ'יגְמֵה וָונְגְצ'וּק שקיבל את השלטון מידי אביו בן הששים בשנת 2006. ז'יגמה הוא המלך החמישי בשושלת מלכים שעלתה לשלטון בדיוק לפני מאה שנה. במרוצת שלטונו של המלך הקודם (אשר ממשיך ללוות את בנו בצעדיו הראשונים על כס המלכות), עברה הממלכה שינויים מפליגים. ממדינה כפרית פרימיטיבית ללא חשמל, מערכות כבישים ותעשייה, זינקה המדינה באחת אל תוך המאה העשרים ואחת והתפתחה במהירות מדהימה תוך ניסיון לסגל את עצמה לעולם המודרני, אך בה בעת להימנע ככל האפשר מתחלואיו, ומהשפעותיה השליליות של הטכניקה המערבית.

זוהי משימה לא פשוטה. בניגוד למדינות כמו סינגפור או מנימר שבהן כופים שליטי המדינה את מדיניותם על העם הפשוט ושולטים על כל אמצעי המדיה, דרכם של מלכי בהוטן שונה עד מאוד. אין כאן לא משטרה חשאית ולא קציני צבא המושכים בחוטים מאחורי הקלעים. אין הגבלה על השימוש באינטרנט. העיתונות היא עיתונות חופשית. אין כאן הערצה עיוורת למנהיג אלא הערכה ושיתוף פעולה.

ביום השני להגיענו לטימפו הלכנו יחד עם כמחצית מתושבי עיר הבירה לאצטדיון העירוני לטקס לציון מאה שנה להקמת שושלת המלוכה. הטקס הפשוט התנהל בצהרי יום ללא זיקוקין די נור ופירוטכניקה. בעיקרו כלל הטקס מצעד ססגוני של קבוצות אתניות שונות בלבושן המסורתי. קבוצת רקדנים הופיעה בריקודים מסורתיים לצלילי כלי נגינה מסורתיים. המלך ופמלייתו ישבו במושבי הכבוד תחת חופה של אוהל מפואר המקושט בצמד דרקונים, סמלה הלאומי של בהוטן. לאחר הריקודים ונאום קצר של המלך התנהל מרוץ של זוגות גברים שקרסוליהם קשורים זה לזה – מסוג התחרויות שעודני זוכר מילדותי בתנועת הנוער. הקהל מריע וצוחק למשבתם של המתחרים שכשלו ונפלו. הקבוצה שלנו ממוקמת במקום טוב ביציע ואני יושב סמוך למעבר. ברגע מסוים אני רואה את מוכרי המשקאות מתחילים להסתובב ביציעים ולהציע את מרכולתם. "אוף!", אני אומר לעצמי, "גם לכאן הגיעה אופנת הקולה והפיצוחים?" רגע אחר כך מתחוור לי שטעיתי; לא מדובר ברוכלים אלא בחלוקת חנם של בקבוקי מיץ לקהל, מתנת המלך. החלוקה מתנהלת בסדר מופתי. איש לא קם על רגליו. איש לא נדחק. איש לא מרים את קולו, או מנסה לקבל עוד בקבוק. המחלקים עוברים בקהל ודואגים שכל אחד יקבל את חלקו. הילדים גם זוכים לסוכריות ולדברי מתיקה. אני פשוט נדהם למראה עיני. אינני צריך לספר לכם איך הייתה התמונה נראית לו היה מדובר בקהל ישראלי. בעיני זהו דבר המעיד יותר מכל על תרבות ההתנהגות של העם הבהוטני. רגע אחר כך אני רואה את המלך הצעיר יורד ממושבו באוהל האחמי"ם ומתחיל לחצות את האצטדיון לכיוון הקהל. הוא בודאי מתכוון לנופף לקהל במחווה מלכותית – אני חושב לעצמי – אבל לא; הוא ממשיך בדרכו בחברת שלושה מלווים שאין להם שום דמיון ל"גורילות" המלוות אחמי"ם בארצות המערב ולמרבה הפתעתי הוא מגיע אל היציע ומתחיל לטפס במעלה המדרגות במעבר. הוא נעצר במרחק מטר ממני ופונה לשוחח עם הנתינים הבהוטנים היושבים לצדי. אני חש דמעות מלחלחות את עיני – לא בגלל הריגוש שבקרבה המלכותית הבלתי צפויה הזאת, אלא לנוכח התחושה המפעפעת בי שזהו מלך מהאגדות, מלך בודהיסטי שבאמת ובתמים מבקש את טובת עמו, מעין גלגול מודרני של גסר לינג מלכה האגדי של טיבט שקטעים ממנו שמענו מפי טרובדור מקומי (ראו מסגרת). תחושה זו מתגברת בהמשך, כאשר אנחנו נפגשים עם סופרים ועיתונאים מקומיים המדברים בחיבה ובהערכה על תוכנית החומש בת תשע הנקודות שיזם המלך כדי להביא את "האושר הכולל" (The gross happiness) לממלכה, אף שחלקם די סקפטיים לגבי אפשרות הגשמתה.

ממלכת בהוטן מנסה להימנע מגלי התיירות המציפים את שכנותיה, הודו ונפאל, ואשר משפיעים לרעה על האוכלוסייה המקומית, על כן היא פותחת את המדינה לקבוצות מאורגנות בלבד. עבור כל יום שהות בבהוטן משלם המבקר כמאתיים דולר, אך בתמורה הוא זוכה להתארח במלון חמישה כוכבים, עם שלוש ארוחות ביום, הדרכה צמודה, נסיעות ברחבי הארץ באוטובוס תיירים, טרקים למנזרים בהרי ההימלאיה ומפגשים עם פקידי ממשל, למות ונזירים. אני עצמי הצטרפתי לקבוצה אקדמית של מספרי סיפורים וסטודנטים שבאו לכאן לסיור לימודי. ניצול הזמן היה מכסימלי ובמהלך עשרת ימי שהותנו שם צברנו חוויות שספק אם היינו זוכים להן לו הגענו לכאן כתיירים בודדים.

בערב הראשון לשהותנו בבהוטן אנו נוסעים באוטובוס בדרך הררית מתפתלת לכפר קטן סמוך לטימפו. הכפר שקט וחשוך. אני יורד מן האוטובוס. מעלי משתרע רקיע זרוע כוכבים. בגובה כזה ובחשכה המוחלטת האופפת את הכפר ניכר שביל החלב בבירור וכוכבי העגלה הקטנה עם כוכב הצפון ביצולה נוצצים במלוא תפארתם. המדריך מזמין אותנו לבית הסמוך, שם מחכה לנו הפתעה – שולחן ערוך במיטב המאכלים הבהוטניים המסורתיים ושני נגנים צעירים הפורטים על כלי נגינה מסורתי בן שבעה מיתרים המכונה דְּרַנְיֵן ומשמיעים שירי אהבה נוגים. המארח שלנו הוא מספר סיפורים בהוטני בן שבעים ושבע, לבוש בלבוש הבהוטני המסורתי ולרגליו נעלי עור מקושטות. בנעוריו עסק במשלוחי יד רבים כולל שירות בצבא הבריטי. כיום בגילו המתקדם הוא משקים קום ועובד במטע התפוחים המשפחתי. בשעות הפנאי הוא מלמד צעירים את הקריאה בכתבי הקודש הבודהיסטים. הוא מזמין אותנו לשבת ליד השולחן הנמוך ומוזג לנו תה בהוטני בנוסח טיבט – תה סמיך ומלוח המזכיר יותר מרק וגדוש בזירעונים שטעמם מזכיר פופקורן. בהמשך הערב הוא מלעיט אותנו ממטעמי המטבח הבהוטני – אורז, בשר, עופות ודגים. האוכל מתובל מאוד כנהוג בבהוטן. לאחר הארוחה הוא מספר סיפורים מפולפלים בתערובת של ג'ונקה (השפה במדוברת בבהוטן) ואנגלית. המדריך מתרגם לנו את הסיפורים, אך בשלב מסוים הוא פורץ בצחוק ומסרב בכל תוקף להמשיך ולתרגם את האנקדוטה הארוטית שבפי המספר שלנו.

פגישה אחרת שנחרתה בי כחוויה מיוחדת במינה הייתה פגישתנו עם הלמה נידפ דורג'י. התואר למה ניתן לאנשי דת בודהיסטיים בטיבט ובבהוטן. הוא מקביל במידת מה למושג גורו בהודו, כלומר מורה ומדריך רוחני. למה נידפ דורג'י נולד בבהוטן, למד במנזרים שונים בבהוטן ולאחר מכן התמחה בפילוסופיה הבודהיסטית במכון נְיִינְגְמָה שבהודו. אחר כך בילה שנים רבות בארצות הברית. כיום הוא עומד בראש מנזר שינגחר בבומטנג שבמרכז בהוטן. האנגלית שלו שוטפת וקולחת והוא מרבה לתבל את הסבריו בסיפורים. הוא מתעכב בעיקר על מושג החמלה הבודהיסטית ומשמעותו. בהמשך הערב הוא מדריך אותנו במדיטציה בודהיסטית. לחלק מן האנשים זהו מפגש ראשון עם עבודה פרקטית בנתיב הבודהיזם. עם תום המדיטציה הוא מתרצה לבקשתנו ומספר לנו את סיפור חייו של המורה הדגול מילרפה

סיפורו של מִילַרֶפָּה

מִילָרֵפָּה הוא, קדוש בודהיסטי בן המאה השתים-עשרה, אשר חיפושיו אחר האמת הפעימו בודהיסטים טיבטיים ובהוטניים במשך מאות בשנים והיו להם למקור השראה.

בראשית הסיפור תואר כיצד נושלו מילרפה ואמו מירושתם לאחר מות אביו בגלל תככיהם של קרובי משפחתו. לפי דרישתה של אמו, הופך מילרפה לתלמיד של תורת הכישוף ורוכש את הידע הדרוש כדי להביא חורבן על אויביו. הוא גורם להרס ביתו של דודו, הורג שלושים וחמישה אנשים ומשלח סערות עזות המכלות את יבולי החיטה בכפר. אמו שמחה על כך מאוד, אך מילרפה עצמו מוטרד ממעשיו האפלים וכאשר אין הוא יכול לשאת עוד את רגשי חרטתו, הוא יוצא לחפש לַמָה כדי ללמוד מפיו כיצד יוכל לטהר עצמו מחטאיו. הַלַּמָה הראשון שהוא מוצא אומר לו שהוא יוכל להיות לבודהא ביום אחד של מדיטציה. מילרפה נפעם, אך נכשל בניסיון המדיטציה שלו.

הלמה שולח אותו אז למצוא את מָרְפָּה המתרגם, תלמידו של המורה הדגול נָרוּפָּה. ברגע שמילרפה שומע את שמו של מרפה נמלא לבו שמחה. הוא חש שזהו המורה היחידי העשוי לעזור לו והוא ממהר לצאת לדרך.

בינתיים חולם מרפה חלום המבשר לו על בואו של תלמיד גדול. מרפה הולך אל שדהו לחרוש ושם מוצא אותו מילרפה. הוא אינו מזהה אותו והאיכר מודיע למילרפה שהוא יסדר לו פגישה עם מרפה. "בינתיים", הוא אומר "חרוש את השדה במקומי." מילרפה מציית. בערב, כאשר מציגים אותו בפני הלמה, הוא מגלה כי זהו האיכר שפגש אותו בבוקר.

"אני הוא מַרְפָּה." אמרה הדמות המאובקת שניצבה מול מִילָרֵפָּה, "הצג את עצמך!"

"לַמָה רימפוצ'ה" אמר מילרפה כשהוא משתחווה עד לאדמה, "אני חוטא גדול הזקוק להארה. אני מציע לך את גופי, לשוני ושכלי, ואני מבקש מזון, לבוש, ואת התורה."

"אל תתהלל לפני על היותך חוטא גדול", השיב מרפה, "לא אני גרמתי לך לחטוא. מה הם חטאיך?"

מילרפה התוודה על חטאיו ותאר את האסונות שהמיט על כפרו.

"זה מה שעשית אם כך," אמר מרפה, "ובכן, טוב שהצעת לי את גופך, לשונך ושכלך, אך אני לא אתן לך גם מזון ולבוש וגם את התורה. עליך לבחור באחד או בשני, אם אתן לך מזון ולבוש, יהיה עליך למצוא מישהו אחר שייתן לך את התורה, אך אם אתן לך את התורה תצטרך לדאוג למזון וללבוש בעצמך. אם תבחר בתורה דע לך כי אם תשיג הארה בחיים אלה או לא – דבר זה תלוי אך ורק במאמציך."

"מכיוון שבאתי אליך בגלל תורתך", השיב מילרפה, "אמצא מזון ולבוש במקום אחר."

הוא הלך על כן אל העמק והחל לקבץ נדבות. בחסכו חלק מן הכסף שאסף בקיבוץ נדבות עלה בידו עד מהרה לקנות סיר בישול גדול שאותו הגיש למרפה כמתנה. מרפה קיבל את מנחתו, אך כאשר ביקש מילרפה את התורה שלח אותו מרפה להשמיד חבורת שודדים באמצעות סערת ברקים מכושפת. לאחר שהשלים משימה זו נשלח מילרפה לפגוע באמצעות לחשי קסמים בכמה כפריים שהתקיפו את תלמידיו של מרפה. שוב השתמש מילרפה בקסמיו והביא לכך שהכפריים ילחמו בינם לבין עצמם וכך נפלו רבים מהם בחרב. מרפה העניק לו אז את התואר 'מכשף גדול'. אך כאשר שב הלה וביקש ממנו את התורה השיב לו מרפה: "האם עלי לגמול לך על פשעיך בכך שאורה לך דברים שהשגתם כמעט עלתה לי בחיי? אתה בודאי מתלוצץ! כל אחד אחר היה הורג אותך לו ביקשת דבר כזה. ועכשיו אם תוכל לחזור ולשחזר את כל היבולים שהשמדת בסערותיך ולהשיב לחיים את הכפריים שהרגת, אלמד אותך, אך אל תשוב אם אינך יכול לעשות זאת."

ברוב ייאושו החל מילרפה לבכות. אשתו של מרפה ניחמה אותו. למחרת היום בא הלמה אל תלמידו ואמר: "אמש נהגתי אתך בחומרה, אך עליך להתאזר בסבלנות. זוהי עבודה איטית מאוד. יש לך אנרגיה רבה; בנה לי מגדל עבור בני, דָּרְמָה דּוֹדָי. כאשר תסיים אותו אדריך אותך וגם אתן לך מזון ולבוש."

הוא הביא את מילרפה אל הרכס המזרחי של ההר ואמר לו: "בנה מגדל עגול על הרכס הזה וכאשר תסיים אותו אתן לך את התורה."

מילרפה החל לבנות בנושאו את האבנים ובערבבו את הטיח בעצמו. כאשר היה המגדל גמור למחצה בא אליו מרפה.

"מתי אמרתי לך לבנות את המגדל הזה? לא הקדשתי לעניין מחשבה מספקת. אינני רוצה שהמגדל יהיה כאן. עליך לסתור את מה שבנית ולהשיב את האדמה והאבנים למקומן!" ואז הביא את תלמידו אל הרכס המערבי והוסיף: "בנה מגדל עגול למחצה כאן. כאשר תסיים אותו אתן לך את התורה."

פעם נוספת שינס מילרפה את מותניו וניגש לעבודה. לאחר שסתר את המגדל הקודם והספיק לבנות כבר כמחצית מן המגדל החדש בא מרפה שוב לראותו.

"זה לא בסדר. סתור אותו והשב את האדמה והאבנים למקומן. עכשיו בוא אתי."

מילרפה עשה כדבריו בלי להתלונן והלך עם מרפה אל פסגתו הצפונית של ההר.

"מכשף גדול, הייתי שיכור באותו יום ונתתי לך הוראות שגויות. סתור את המגדל ובנה אותו כאן."

לבנות מגדל ואז להרוס אותו ולבנות אותו במקום אחר", אמר מילרפה, "גורם לי סבל ומבזבז את הונך. אנא שקול את העניין בתשומת לב."

"היום אינני שיכור", אמר מרפה, "חשבתי על העניין היטב. בנה מגדל משולש שעתיד להיקרא המגדל של הטנטריק יוגין. בנה אותו. לא תצטרך להורסו.

כאשר ניצב שליש מן המגדל המשולש על תלו, בא מרפה שוב אל מילרפה: "מכשף גדול, למי אתה בונה את המגדל הזה? מי אמר לך לבנות אותו כאן?"

"הלמה עצמו ציווה לבנות את המגדל הזה עבור בנו." השיב מילרפה.

"זה מה שציוויתי? אינני זוכר דבר כזה. אם אתה צודק הרי שיצאתי מדעתי. האם אני נראה לך בלתי שפוי?"

"חששתי שכך יהיה" אמר מילרפה, "ואני זוכר שביקשתי ממך לשקול את העניין היטב. אתה אמרת לי שאת המגדל הזה לא אצטרך להרוס."

"אם זה מה שאמרתי" אמר מרפה, "מי הוא העד שלך? האם אתה אומר לכלוא אותנו כולנו במשולש מכושף ולהטיל עלינו את לחשי הכישוף שלך, עלינו שלא גרמנו לך כל רע? אם אתה משתוקק בכנות לדת, לך והשב את האבנים והאדמה למקומם ואז אתן לך את התורה. אם לא תעשה זאת אתה יכול מצדי ללכת."

שבור מצער ועם זאת עדין צמא לתורה, העתיק מילרפה חזרה את כל האדמה והאבנים למקומם ובפעם הזאת החלו פצעים וחבורות לפרוח על גבו מרוב עמל. 'אך למרות הכל' – חשב לעצמו – 'אסור לי להגיד דבר ללמה, שמא יראה הדבר כאילו אני מתלונן'.

ואז מבלי לגלות לאיש על פצעיו התחנן מילרפה לפני אשתו של מרפה שתסייע לו לקבל מבעלה את התורה. היא אכן הלכה אל מרפה ואמרה לו: "כל בניית המגדלים חסרת התוחלת הזו רק גורמת צער ורפיון ידיים לתלמידך. רחם עליו והענק לו את התורה."

לאחר ששמע את דבריה ביקש ממנה מרפה להכין ארוחה ולהביא את מילרפה לפניו. בעת שהוגשה הסעודה אמר מרפה: "מכשף גדול, אל תספר עלי סיפורים מאחורי גבי. מכיוון שרצונך הוא עז, אעניק לך את התורה. ואז נתן לו הסברים על ה'מקלט המשולש' ואמר: "כל זה הוא עיקרים כלליים הנוגעים לכל אדם, אך אם רצונך ללמוד את התורה הסודית..." והוא סיפר למילרפה על שחרורו של נרופה ועל הניסיונות האיומים שעברו עליו. "עבורך", סיכם מרפה, "תהיה הדרך קשה ביותר."

כששמע מלים אלה שבה והתחדשה אמונתו של מילרפה והוא נשבע להוציא לפועל כל דבר שידרוש ממנו הלמה.

חלפו ימים אחדים ומרפה הביא אותו לחלקת שדה חדשה. הוא תאר למילרפה בפרוטרוט את המגדל המרובע בן עשר הקומות שעליו לבנות – תשע קומות יסוד ומגדל תצפית. "כאשר תסיים, אעניק לך את התורה הסודית ואז תוכל להגות בה, ובעוד אתה הוגה אדאג למזונותיך."

"האם לא יהיה זה רעיון טוב," השיב מילרפה, "לזמן לכאן את אשת הלמה כעדה להבטחות האלה?"

"טוב ויפה." אמר מרפה, ואשת הלמה הובאה למקום כעדה בעת שגבולות הקירות שורטטו על גבי האדמה.

"אני שמחה להיות עדה." אמרה אשת הלמה, "אך קרוב לודאי שלא תצמח מכך שום תועלת. הלמה בונה והורס ללא סיבה ועושה כטוב בעיניו."

"את היי עדה בלבד." השיב מרפה, "והניחי לי את עניין שמירת הבטחותי."

"מכשף גדול", המשיך בפנותו למילרפה "אם לא תיתן בי אמון תאלץ לעזוב."

מילרפה בטח בו והחל לבנות את המגדל המרובע. כאשר החל את בניית הקיר הראשון באו שלושה מתלמידיו של מרפה כשהם מגלגלים סלע כביר והציבו אותו כאבן פינה במגדל.

לאחר שסיים מילרפה את בניין הקומה השנייה בא מרפה ובחן בקפידה את העבודה. כשהגיע לסלע העצום ששימש כאבן פינה הצביע עליו ואמר: "מאין הגיעה האבן הזו?"

מילרפה השיב לו ומרפה אמר: "אסור לך לשלב בעבודה שלך את עבודתם של אחרים. לא כך סוכם בינינו. הוצא את האבן והשב אותה למקום שנלקחה ממנו."

"אבל אתה הבטחת לי שהמגדל הזה לא ייהרס!"

"נכון" ענה מרפה, "אבל אין זה מן הראוי שתלמידי הבכירים יעזרו לך. אל תהרוס הכל, רק הוצא את האבן והחלף אותה באחרת."

אך כדי לעשות זאת נאלץ מרפה לסתור את כל אשר בנה. כאשר הושב הסלע למקומו המקורי אמר לו מרפה: "עכשיו לך והשב את האבן לכאן והשתמש בה כאבן פינה."

בגלל המאמץ שנדרש ממנו לבצע בכוחות עצמו מה שעשו קודם לכן שלושה אנשים, זכתה אבן זו להיקרא 'אבן הענקים של מילרפה'.

המגדל הזה אכן הושלם, אך בכך לא תמו הניסיונות שהיה על מילרפה לעמוד בהם. הם נמשכו עוד ועוד. אך הגיע יום ומרפה הניח ידיו על ראשו של מילרפה ואמר: "בני, למן הרגע הראשון ידעתי שאתה תלמיד המסוגל לקבל את תורתי ולהנחיל אותה הלאה."

הוא העניק לו את התורה ומילרפה הפך בבוא היום למורה רוחני נערץ על ידי דורות של תלמידים.

זה אולי המקום לומר מלים אחדות על מושג החמלה (compassion) בבודהיזם הטיבטי והבהוטני. חמלה איננה רגש של רחמים זוהי התייחסות אקטיבית, אינטלקטואלית ורגשית כאחד לסבלו של הזולת ולסבלך שלך – היכולת לפתוח את עצמך לראייה כוללת של עולמך שלך והעולם שמסביבך, ראייה שהיא מפתח לשינוי. בדרך כלל איננו מודעים עד כמה התנהגותנו ואורחות חיינו אינם נובעים מיוזמה אקטיבית שלנו אלא מהווים תגובה פסיבית לעולם המקיף אותנו. חמלה דורשת התעוררות אקטיבית. היא איננה דבר המתרחש בין לילה בהחלטה חד פעמית ועם זאת היא מתחילה ברמת החיים הרגילים והיומיומיים. במסורת הבודהיסטית יש קבוצת סיפורים המכונה סיפורי הג'טאקה – סיפורים על גלגוליו של בודהא עלי אדמות. באחדים מסיפורים אלה בא מושג החמלה הבודהיסטי לידי ביטוי פיוטי (ראה מסגרת).

המלך והצבי

באחד מגלגוליו עלי אדמות נגזר על בודהא להיוולד בתור צבי. הוא בא לעולם בדמותו של עופר רך וכאשר גדל והיה לצבי בוגר הפך בזכות אופיו ובזכות מעלותיו הטובות למנהיג העדר. הוא הנחה את עדרו במסירות והביא אותו למקום מבטחים בלבו של יער עבות. בפינה נסתרת זו של היער חיו הצבאים שנים אחדות באין מחריד כשהם רועים באחו הרחב הסמוך ליער וישנים בצלם של עציו הגבוהים.

נראה שאכן שפר גורלם והם מצאו מקום נעים ושליו לגור בו, אך לא לעולם חוסן; העולם משתנה ואינו דורך במקום. הגיע יום ומלך חדש עלה לכס המלוכה באותה ארץ. למזלם הרע של הצבאים היה הצייד בילוי הזמן החביב ביותר על המלך החדש. הוא נהג לעלות על גב סוסו עם שחר, לרכוב ללב היער ושם, בהיעזרו בצבא שלם של משרתים ובני איכרים מכפרי הסביבה, היה יוצא לצייד בשלחו את חיציו לכל עבר כשהוא פוגע בכל חיה שנגלתה לעיניו. כל היום כולו היה רודף אחר החיות בחמת זעם ורק עם שקיעת החמה היה שב לארמונו כשמאחריו מושכים האיכרים עגלות מלאות בגופות החיות שצד, צבאים ודובים, ארנבות וסנאים לאין מספר ולעיתים אף נמרים ואריות.

"צייד" חשב המלך לעצמו "הוא בילוי זמן אצילי השומר על ערנותי וכושרי הגופני, מה גם שאין טעים יותר לחך מבשר צבי טרי." והוא היה מאושר באמונתו זו.

אך נתיניו לא היו מאושרים כלל. אנשי החצר חשו אפיסת כוחות לאחר ימים רצופים של צייד, האיכרים רטנו על שהמלך גוזל מהם את הזמן הדרוש לעבודת השדה ומכריח אותם להתרוצץ ביערות ולהניס את חיות הצייד לעברו. "די בהרג!" אמרו, "וכי אין למלך עסוק אחר בחיים מלבד הצייד?"

הם כינסו אסיפה לדון במצב ולבסוף החליטו לשמוע לעצתו של אחד הכפריים העניים:

"לא נוכל לאורך זמן" אמר, "להמשיך ולהתרוצץ ביערות להנאתו של המלך ולהזניח את פרנסתנו. אך המלך לא יוותר על היציאה לצייד, על כן זו עצתי לכם: הבה נגדר חלקת יער רחבה ונעיז לתוכה שני עדרי צבאים גדולים ובכל פעם שהמלך יתאווה לצאת לצייד, יוכל לבוא לגדרה ולצוד שם צבאים כאוות נפשו בלי שיזקק לנו."

הכפריים הסכימו בחפץ לב להצעה: "אם זקוק המלך לבשר", צחקו, "קבל יקבלנו ובלבד שלא יהיה זה בשרנו שלנו!"

והנה, כאשר נודע למלך על הגדרה ועל סבלם של נתיניו, הטריד הדבר את מנוחתו. צייד הוא דבר נחמד, אבל כאשר הדבר בא על חשבון צרכי הממלכה, זה כבר עניין אחר לגמרי. מעולם לא התכוון לפגוע בנתיניו ולגרום להם סבל. הוא קיבל עליו את הדין והסכים להמיר את הצייד בלב היער בצייד בתחומי הגדרה.

בתוך חלקת יער גדושת עצים וירק נבנתה גדרה רחבת ידיים עם גדר גבוהה וחזקה ושני עדרי צבאים נפחדים הועזו לתוכה על ידי המוך רב, מריע וצועק בקולי קולות. שערי הגדרה ננעלו והצבאים העדינים התרוצצו בתוכה מוכי פחד במעגלים בחפשם לשווא מוצא מבית כלאם. לבסוף השלימו עם מר גורלם בעוד ההמון המשולהב צוחק ומריע, שם פעמיו אל הארמון לבשר למלך על הצלחתו.

"סוף סוף תמו ימי ההתרוצצות ביערות. עתה נוכל לשוב לעסקינו באין מפריע!" אמרו בשמחה.

אחד מן העדרים שנכלאו בגדרה היה עדרו של מנהיג הצבאים. הוא התאמץ להרגיע את בני העדר הנפחדים ולעודד את רוחם. כשנרגעו מעט הרוחות כינס אותם יחדיו ונשא בפניהם את דברו. אור השמש ריצד על חברבורותיו הזהובות, מעיניו השחורות עמוקות המבע נשקפו רוך ורחמים. "השמים התכולים" אמר, "עודם מזהירים מעל ראשינו והירק הרענן צומח למרגלותינו. אל נא נתייאש ואל נא נכנע לגורלנו. במקום בו יש חיים, יש גם תקווה! אני מבטיחכם שעוד נמצא דרך להיחלץ." כך דיבר באוזניהם, הרגיע את פחדם וחיזק את לבם.

עד מהרה הגיע המלך לראות את העדרים הכלואים. "טוב ויפה" אמר "שני עדרי צבאים נאים!" עיניו נחו על מנהיגיהם של שני העדרים והוא הוסיף: "חיות נהדרות מאין כמותן. רצוני הוא שאיש לא יירה בהן ולא יפגע בהן לרעה!" ואז מתח המלך את קשתו והחל לשלח את חיציו לכל עבר. תוך דקות ספורות הפיל לארץ צבאים בכמות שסיפקה את צרכי המטבח המלכותי בבשר לימים אחדים.

שני העדרים נתקפו בבהלה. הצבאים דהרו בפראות לאורך הגדרות ורבים מהם נפצעו בעת שניסו לשווא לחצות אותן או מחמת שנתקלו בחבריהם אחוזי האימה.

מלך הצבאים טיכס עצה עם מנהיגו של העדר השני: "אחי" פנה אליו, כשהוא נד בראשו עטור הקרניים המפוארות, "אנו לכודים. חיפשתי דרך להימלט מכאן, אך לשווא. כל הדרכים חסומות. סבלם של נתינינו במלכודת מוות זו הוא איום. לא רק חיציו של המלך פוגעים בהם. הם גם נפגעים מחמת הבהלה האוחזת בהם ופוצעים את עצמם בהסתערם בעיוורון על הגדרות או בהיתקלם זה בזה. אני סבור שעלינו להפיל גורל: כל אחד מן הצבאים יהיה עליו למשוך קנה קש מתוך ערימת קנים והצבי שימשוך את הקנה הקצר ביותר, פעם בעדר שלך ופעם בעדר שלי, יתייצב לבדו מרצונו הטוב לפני הציידים ויניח להם לירות בו. בדרך זו, קשה ככל שתהיה, נוכל לצמצם את הבהלה והפחד ולמנוע פגיעות מיותרות."

מנהיג העדר השני קיבל את עצתו. למחרת היום כאשר באו המלך ואנשי חצרו לגדרה ראו צבי ניצב בדיוק לפניהם, רועד כולו, אך זקוף קומה וגם כאשר התקרבו אליו הציידים לא מש ממקומו.

"מה זאת?" חשב המלך "אהה, אני מבין! אני מבין! אלו הן חיות אצילות. הן מעדיפות להפיל גורל ולשלוח בכל פעם מתנדב אחד מאשר לסבול כולן מן הצייד..."

המלך חש שלבו כבד עליו. על מה ולמה לא ידע. הוא שמט את קשתו מידיו ובפנותו לאנשי חצרו אמר: "דרוש לנו מזון, אך אין צורך בפגיעה בלתי הכרחית בחיות. אנו נענה להצעת הצבאים. מעתה והלאה פגעו אך ורק בצבי הניצב מולכם!" ובסיימו את דבריו עלה על גב סוסו ורכב לאיטו חזרה אל הארמון.

"מה טורד את מנוחתו של המלך?" תהו אנשי החצר בעוקבם אחרי המלך הרוכב לאיטו. אחר כך משכו בכתפיהם ושבו למלאכתם.

בערב היה המלך עדין לא שקט. "משהו מעיק על לבי ואיני יודע מהו. מה הדבר שאינו כשורה?" חשב. אותו לילה הייתה שנתו טרופה ודמות של צבי דוהר נגלתה לו בחלומו.

באחד הימים נפל הגורל על צבייה צעירה מן העדר השני. כיון שנשאה וולד בקרבה פנתה הצבייה למנהיג העדר וביקשה כי יאפשרו לה לחיות עד אשר ייוולד העופר שברחמה. או אז תהיה נכונה להימסר ברצון לידי הציידים, אמרה.

אך מנהיג העדר השיב את פניה ריקם: ככלות הכל מי יסכים למלא את מקומה? ההגרלה הייתה חסרת פניות והפור נפל עליה. לא יתכנו יוצאים מן הכלל ולא ניתן לשנות דבר.

בצר לה פנתה הצבייה אל מלך הצבאים. הוא רבץ אותה שעה מתחת לעץ ענף בוחן את עדרו. היא כרעה ברך לפניו והתחננה על חיי בנה אשר נגזר עליו למות עוד בטרם בא אל אויר העולם.

המלך האזין בשקט לדבריה בהביטו בה בעיניים מלאות רוך ורחמים.

"קומי על רגלייך" אמר לבסוף, "הצדק אתך. את תשוחררי מן ההגרלה עד אשר תמליטי את עופרך ותגדלי אותו."

"אך מי ימלא את מקומי?" שאלה.

"אל תדאגי" השיב לה מלך הצבאים, "אני אמצא מוצא."

שמחה מכדי שתוכל להכביר מלים, קדה הצבייה בהכרת תודה ובתחושת רווחה והקלה שבה אל העדר.

מלך הצבאים קם על רגליו. הוא לא יבקש מאף צבי אחר לתפוס את מקומה של הצבייה שזה עתה פטר מלפניו. הוא שיחרר אותה מחובתה על כן צריך הוא עצמו לבוא תחתיה. וכי כיצד יוכל לבקש זאת מצבי אחר?

הוא פסע נינוח וחלף על פני עדרו בהליכה אצילית. הם הביטו בו בעוברו. עטרת קרניו המפוארת, כתפיו החסונות, עיניו הנוצצות ופרסותיו השחורות - כל אלה העירו בהם בטחון. אם קיים מוצא – לבטח ימצא אותו. מעולם לא נטש את עדרו בעת צרה ותמיד ידע לקדם בחכמה את כל הפגעים שבאו עליהם. הוא היה מלך ובנוכחותו חש כל צבי בעדר נוחם ובטחון.

אנשי החצר חיכו עם קשתותיהם הדרוכות בקצה הגדרה. מלכם לא בא אתם הפעם. כאשר ראו את מלך הצבאים מתקרב החלו לקרוא במקהלה: "מלך הצבאים, מדוע באת למקום הטבח! כלום אינך יודע שמלכנו שיחרר אותך מחובה זו?"

"אני יודע זאת" השיב מלך הצבאים "אך באתי לכאן מרצוני כדי ששני צבאים אחרים לא ימותו. עכשיו שילחו בי את חיציכם. לי יש חובות משלי ולכם חובתכם שלכם!"

אך אנשי החצר הנדהמים לא ירו. הם פרקו את קשתותיהם הדרוכות ושלחו הודעה למלך: "הוד מלכותו, הואל נא ובוא לכאן מהר ככל האפשר. דבר מוזר קורה בגדרת הצבאים!"

המלך מיהר לעלות על גב סוסו ודהר כרוח סופה עד בואו למקום.

"מה הדבר?" שאל ביורדו מגב סוסו.

"הבט וראה" אמרו לו "זהו מלך הצבאים."

המלך מיהר למקום, טיפס על הגבעה עד אשר ניצב בראשה וסקר את הנעשה מעבר לגדר. זה מול זה ניצבו מלך הצבאים ומלך בני אנוש והביטו איש ברעהו.

"מלך הצבאים" אמר מלכם של בני אנוש "עתה הכרתיך! אתה הוא שהופעת כרוח רפאים בחלומותי. אמור לי, מדוע באת לכאן? אתה יודע שכבר פטרתי אותך מן הצייד."

"מלך אדיר" אמר מלך הצבאים, "מי מאתנו חופשי בעוד עמו סובל? היום פנתה אלי לעזרה צבייה עם וולד בבטנה. הפור נפל עליה ואני החלטתי לבוא לכאן במקומה. זוהי זכותי וחובתי כמלך!"

אבן נגולה מעל לבו של המלך. "צבי אציל" אמר "צדקת. מלך צריך לדאוג גם לפחות שבנתיניו. אני מצווה לשחררך, מלך הצבאים, אותן ואת כל עדרך. לאיש לא יותר לצודכם עוד. זוהי מתנתי לך. זה התשלום על השיעור שלמדתי מפיך. לך עתה וחיה בשלום!"

"מלך אדיר" אמר הצבי "זוהי מחווה אצילית, אך לא אוכל לקבלה. הרשני לומר את דברי תחילה. התאזין לדברי?"

"בודאי, צבי אציל. דבר ואשמע."

"מה יהיה עתה על העדר השני?" שאל הצבי "יציאתו של עדרי לחופשי רק תחשוף אותו לסכנה גדולה יותר, לא כך?"

"כן" אמר המלך בהרהרו בדבר "אתה צודק."

"אם כך" אמר מלך הצבאים "לא אוכל לעזוב!"

"מה? האם תסכן את חייך וחיי עדרך למענם?" שאל המלך בהפתעה.

"כן" השיב הצבי "אעשה זאת. חשוב על מצוקתם, מלך אדיר ושחרר גם אותם."

המלך לא השיב. לרגע ארוך שקע במחשבות, אחר כך נשא את ראשו וחייך: "בסדר" אמר, "אומץ לבך וחמלתך נגעו ללבי. גם העדר השני ישוחרר. אמור לי עתה, צבי אציל, האם נחה דעתך?"

"לא, מלך אדיר" אמר הצבי "אני חושב על כל יתר חיות הצייד ותושבי היער. כל חיי חייתי כמותם מוקף בסכנות ופחד. סבלם הוא גם סבלי על כן לא תנוח דעתי באמת אלא אם כן ישוחררו גם הם מאימת הצייד."

"אני מבין" אמר מלכם של בני אנוש, ולאחר הרהור נוסף המשיך: "כן יהי! גם הם ישוחררו. שוב לא אתיר לאיש להרוג או לפגוע בחיות הבר בכל רחבי ממלכתי. ועתה, יצור אציל, האם נחה דעתך?"

"לא, מלך אדיר" השיב הצבי "ומה יהא על כל הציפורים החלשות וחסרות ההגנה? רשתות ציידים פרושות לרגליהן בכל רחבי ממלכתך, חיצים ואבני קלע פוגעים בהן במעופן. האם לא תפרוש חסותך גם עליהן, מלך אציל?"

"כן" הכריז המלך "גם זאת אעשה. מעתה תוכלנה כל הציפורים בממלכתי לעוף חופשיות וללא פחד. איש לא יצוד אותן ולא יפגע בהן לרעה והן תוכלנה לדאות בשחקים ולבנות את קיניהן בשלום. ועתה, האם באת על סיפוקך ונחה דעתך?"

"מלך אדיר" השיב הצבי "חשוב לרגע על הדגים השוחים באגמים הקרירים, בנהרות ובנחלים בכל רחבי ממלכתך. בעוד אנו עומדים ומדברים כאן, פורשים עבדיך מכמרות ומטילים המיימה חכות וקרסים כדי לצודם. אם אני לא אהיה לפה ליצורים אילמים אלה, מי יגיד סבלם? מלך אציל, התחמול גם עליהם?"

רגע ארוך שתק המלך.

"כן, יצור אציל" השיב לבסוף בעוד דמעות זולגות על לחייו והוא המשיך בפנותו אל הסובבים אותו: "שמעו אתם, כל אנשי חצרי ומלווי והפיצו את דברי אלה בכל הארץ: מן היום הזה ואילך יהיו כל היצורים הממלכתי בני חורין ואיש לא יהין לצודם או לפרוש רשת לרגליהם! ועתה יצור אציל, האם נחה דעתך?"

מלך הצבאים הביט סביבו. עדת ציפורים חלפה בשחקים מעליו וסביב סביב רעו הצבאים בשלווה בכרי הדשא הירוקים. "כן" השיב "עתה נחה דעתי ושקט לבי!" ובזנקו גבוה באוויר, דילג כעופר בן יומו, דילג בשמחה העולה על גדותיה. הוא הביא את בשורת החופש והביטחון לכל תושבי היער!

אחר כך הרכין ראשו לפני המלך לאות תודה ובקבצו את עדרו הוליך אותו בבטחה אל מחוץ לגדרה, אל מקום משכנם הישן בסתרי היערות.

המלך המשיך לשלוט בארצו בתבונה שנים רבות. הוא פרש חסותו על כל יצור חי. במקום שהביע מלך הצבאים את רחשי לבו בדלגו כעופר מרוב שמחה, ציווה המלך להקים עמוד מאבן. צורת צבי נחקקה על העמוד ובתחתיתו נרשמו המלים:

"לעולם אל תחדל מלדאוג לזולתך."

המסע שלנו בבהוטן אינו מסתכם רק בפגישות עם נזירים ומספרי סיפורים. באחד הימים אנו נוסעים לעמק פרו. הדרך מתפתלת בין מטעי תפוחים וכפרים בהוטניים ציוריים שבתיהם מקושטים. בסוף הדרך אנו מוצאים את עצמנו בגובה 2400 מטרת מרחוק נשקף אלינו כמו קן נשרים מנזר טַקְצָנְג לָהכַנְג הצמוד לצלע ההר כשבע מאות מטר מעלינו.

כאן מתחיל השביל העולה למנזר. אנו צועדים באיטיות במעלה השביל המתפתל בתוך יער אורנים צפוף ולאחר כשעתיים מגיעים לבית תה הנשקף אל המנזר. הטיפוס בגבהים אלה אינו קל. האוויר דליל ואנו פוסעים לאט. כל צעד הוא מאמץ. לאחר מנוחה קצרה אנחנו ממשיכים בעלייה. כאשר אנו מגיעים לסופה אנו מגלים שהמנזר קרוב מאוד בקו אוויר, אך כדי להגיע אליו עלינו לרדת כמעט שלוש מאות מטרים אל הערוץ ומשם לחזור ולהעפיל למנזר עצמו. המנזר קטן אך מרהיב עין ביופיו. אני מקדים את החבורה כולה ומגיע אליו כמעט חצי שעה לפני יתר חברי הקבוצה. מאחר ואני לבד מאפשרים לי הנזירים להיכנס את המקדש הקטן שבו התבודד גורו רינפוצ'ה שהביא את הבודהיזם לבהוטן בשנת 853 לספירה. שמו של המנזר פירושו בעברית הוא "מרבץ הנמר". על פי האגדה המקומית גורו רינצ'ופה לא עשה את הדרך למנזר ברגל כמונו, אלא נישא אליו מכנפג'ונג על גבו של נמר. אני מצטרף לעולי הרגל הבהוטניים, מחווה קידה לפסל בודהא בנוסח הבודהיסטי ומשאיר מנחה – תרומה כספית קטנה לניהול המקום. נזיר בלבוש מסורתי משליך למען עולי הרגל המבקשים לדעת מה מזלם שלוש קוביות ומפרש להם את משמעותם של צירופי המספרים. במקום אחר במנזר מצביע אחד הנזירים על גומחה בסלע ומסביר לי כי אם אצליח להתקרב לסלע בעיניים עצומות ולכוון את אצבעי ישר לגומחה, תתגשם משאלתי. אני מביע משאלה לחזור ולבקר בעתיד בבהוטן עוצם עיניים ומתקדם לעבר הסלע. בינגו! אצבעי המושטת נוגעת בקצה הגומחה. ימים יגידו אם אכן תתגשם משאלתי.

אספקה למנזר

בערב אנו נפגשים עם מספר סיפורים בשם דַּשׁוֹ שֶׁרָאבּ המזמר באוזנינו קטעים מתוך האפוס הלאומי של טיבט ובהוטן – סיפורו של גֵּסַר לִינְג (ראה מסגרת) כפי ששמע אותם בנעוריו מאביו.

גֶּסָר מלך לִינְג – האפוס הלאומי של טיבט ובהוטן

ממלכת לינג היא אחת מן הממלכות שהתקיימו במאה השביעית לספירה בשטח המהווה את טיבט ובהוטן של היום. האפוס המועבר מזה מאות בשנים במסירה שבעל פה, מתאר את פרשת חייו של גֶּסָר, מלכה של ממלכת לינג. לכאורה זהו אפוס היסטורי שלא שונה מאפוסים דומים הקיימים אצל עמים אחרים, לאמור, סיפור דמיוני למחצה המבוסס פה ושם על עובדות היסטוריות ומתאר מאבקים פנימיים וחיצוניים, מלחמות, תככים, בריתות ובגידות שמביאים בסופו של דבר לכינונה של ממלכה פורחת.

אך תיאורי המאורעות החיצוניים הם בה בעת ראי המשקף התרחשויות פנימיות: מאבקו של אדם המחפש דרך לגאולה על פי הדוקטרינה הבודהיסטית, ומי שפותח אוזניו ולבו לנאמר באפוס ימצא בו עולם ומלואו.

האפוס נפתח בסיפורו של בּוֹדְהִיסַטְבָה – בודהא שהשתחרר ממעגל הגלגולים ובוחר מרצונו הטוב לשוב וללבוש דמות אנוש כדי לסייע לאחיו בני האדם לעלות על דרך השחרור. בפתחו של האפוס אנו שומעים על בודהא שזה עתה סיים את התפקיד שנטל על עצמו כמורה וכמעורר, ועתה הוא פורש אל היער, חסר כל, מתוך כוונה לעשות מחווה אחרון של נדיבות כלפי החיים: למות בלב היער כדי שחיות רעבות תוכלנה להתפרנס מגופו הפיסי.

בקרבת מקום לאותו יער גרות שתי נשים, אם ובתה, שפרנסתן על גידול עדרי יאקים וכבשים. שתי הנשים יודעות על פעילותו של הנזיר הסגפן החי ביער, אך אינן מקדישות לו תשומת לב יתרה.

והנה ביום שבודהא בדמות הנזיר נופח את נשמתו בלב היער עם שקיעת החמה, חוזה האם הזקנה העושה דרכה לביתה עם עדרה, מחזה מוזר: אור פלאי זורח מעל היער, חוצה את השמיים ונעלם לכיוון הודו.

האשה הזקנה תופסת באותו רגע בכוחה של אינטואיציה פנימית מי היה אותו נזיר סגפן, ולבה מתמלא חרטה על שלא השכילה לנצל את ההזדמנות שהייתה לה ללמוד תורה מפיו. בכוחה של אותה אינטואיציה היא צופה כי בודהא עתיד להופיע בגלגולו הבא בהודו ושם כדבר האפוס: 'יניע מחדש את גלגל החוק', כלומר יטיף לתורה ויפיצה.

באותו רגע גומלת בלבה ההחלטה למכור את כל רכושה, לעזוב את ביתה ולהתחיל יחד עם בתה במסע צליינות להודו.

האשה הזקנה שבה לביתה חדורה כולה בלהט העשייה וממהרת לבשר לבתה על תוכניותיה, מתוך בטחון מוחלט שזו האחרונה תצטרף אליה בשמחה, אך לבת אין כל כוונה לנטוש את עדריה, תכשיטיה, ביתה ורכושה ולצאת למסע צליינות להודו.

בסופו של דבר נפרדות השתים זו מזו והאם הזקנה יוצאת למסע המתיש. לאחר שנות מסע רבות ולא קלות היא מגיעה בשארית כוחותיה ליעדה – אל המקום שבודהא מורה בו את תורתו. היא פוגשת במורה הדגול ועולה, כלשון האפוס, "על דרך השחרור". זמן קצר אחר כך נפרדת נשמתה מגופה המיוסר ועושה דרכה אל גן העדן המערבי כשהיא ממריאה כנשר בעקבות קרן אור המורה לה את הדרך.

בינתיים ממשיכה הבת בחיי השגרה שלה. היא מביאה לעולם שלושה ילדים ומקווה להמשיך בחיים מלאי נחת. אך לא לעולם חוסן; מזל רע פוקד אותה: הכבשים והיאקים הרבים שלה נפגעים במחלות ומתים עד האחרון שבהם. כל רכושה החומרי נהרס, נגנב או נחמס על ידי נושיה. לבסוף חולים גם היא וילדיה. בהביטה בעיניים מלאות קנאה אל אלה ששפר גורלם מגורלה, אין היא חדלה מלקלל את אנוכיותם וקשי לבבם בשוכחה שהיא עצמה לא נהגה בימי עושרה בדרך שונה. בבערותה היא מאשימה בגורל המר שפקד את המורה ותורתו.

"מי ייתן" היא אומרת, "וניוולד אני וילדי בגלגול הבא כמלכים אדירים ורבי כוח שיהרסו את תורתו של בודהא ואת כל הנוהים אחריה." ובבטאה משאלה נוראה אחרונה זו היא נופחת את נשמתה. בניה מתים אף הם זמן קצר אחר כך והגופות נלקחות על פי המנהג הטיבטי המקובל לשדה המתים, שם תושארנה כמאכל לנשרים.

על פי האמונה הטיבטית, קללה שמבטא אדם על סף מותו יש לה כוח רב. פָּדְמָה סַמְבְּהַבָה, האל המגן על ממלכת לינג, שומע את דבריה של האשה ונחרד. הוא מחפש דרך להלחם בגורל המאיים על טיבט.

לאחר שנשמות הבת ושלושת בניה תועות במשך ששים שנה בעולם הַבָּרְדוֹ – אותו מסדרון שכל רוחות המתים עוברות דרכו על פי האמונה הטיבטית, הם חוזרים ומתגלגלים כבני אנוש בעולמנו. נשמתה של האם מתגלמת בשלושה אחים: קוּרְקָר, קוּרְנָג וְקוּרְסֵר ההופכים למלכים של שלושה שבטים בממלכת הוֹר. בכור בניה של האשה מתגלגל בְּלוּטְזֵן, מלך הארץ הצפונית, ושני הבנים הצעירים, סַטְהָם וְצִ'ינְגְטִי במלכי המערב והדרום.

פָּדְמָה סַמְבְּהַבָה שולח את האל טְהוּבְּפָּה גַּוָוה עם אחדים ממרעיו האלים, לרדת עלי אדמות בדמותו של גסר לינג והתגלמויות אנושיות נוספות. כמו במאי במחזה מחלק פָּדְמָה סַמְבְּהַבָה לאלים את התפקידים שעתידים הם למלא בדרמה שתתנהל עלי אדמות בניצוחו של גֶּסַר, הלא הוא גלגולו האנושי של טְהוּבְּפָּה גַּוָוה.

מכאן ואילך מספר האפוס באריכות על פרשת לידתו וילדותו של גֶּסַר, כוחותיו הנסתרים ועלייתו על כס המלוכה ומגולל את פרשת מסעיו ומלחמותיו באויבי הדת והאנושות ממזרח וממערב. מקוצר היריעה לא אוכל לפרוש לפניכם את כל פרטי האפוס ואת עלילותיו המופלאות של גֶּסַר המתוארות על ידי הברד, המספר והזמר, בלשון פיוטית המשרה על השומעים אווירה קסומה.

משמסיימים גסר ובני לוויתו את התפקיד שמילאו במשך קרוב למאה שנה עלי אדמות, הם פורשים להתבודדות ממושכת שבסיומה עם שחר נאספים כל האלים שנטלו חלק בעלילה. מעל גבי קשת לבנה, מופיעות המון פיות המנגנות על כלי נגינה שונים וממטירות ממרומים גשם של פרחים, וכאשר קרן שמש ראשונה מפציעה כמו חץ של אור על ההרים שבמרחק מבטאים גֶּסַר וארבעת מלוויו את המלים הנאותות ונמוגים באוויר. על מורדות ההר הלבן נותרות מוטלות חמש גלימות ריקות עטופות בהילה של אור.

בדרכנו חזרה מן המנזר אנו מתעכבים בשמורת טבע קטנה שבה חיים יצורים מוזרים – טקינים. הטקין הוא משהו שנראה כמו ראש של פרה שהורכב על גוף של עז (ראו תמונה מצורפת). אגדה בהוטנית מספרת שמי שברא את היצור המוזר הזה הוא למה דרוקפה קוּאֵנְלָי, אחד הקדושים הבהוטניים הנערצים שחי בסוף המאה החמש-עשרה, וידוע בכינויו "המשוגע האלוהי". דרוקפה קואנלי ידוע בתעלוליו השערורייתיים ששמו לקלס וללעג את הממסד הדתי. יום אחד ביקשו ממנו מעריציו לחולל נס. הלמה נענה לבקשתם אך תחילה דרש שיובאו בפניו פרה שלמה ועז למאכל. לאחר שטרף וחסיל את הפרה והעז (מעשה מעורר פליאה לכשעצמו) הוא הניח את גולגולת העז על עצמותיה המכורסמות של הפרה ולהפתעת הכל קם היצור החדש על רגליו חי ושלם ורץ אל שדות המרעה. עד היום ניתן לראותו לוחך עשב בכרי הדשא על מורדות ההימלאיה.

הביולוגים עוד לא הגיעו למסקנה סופית אם מדובר בעז או בפרה ולכן סווגו את היצור כמין בפני עצמו: Budorcas taxicolor.

מעבר הרים

יצור אחר המתגורר בבהוטן ושאותו לא הייתי חפץ לפגוש פנים אל פנים ללא גדר חוצצת הוא נמר השלג. יומיים לפני שהעפלנו למנזר בעמק פרו בישר לנו העיתון המקומי כי באחד הכפרים בעמק חדר נמר שלג לביתו של אחד התושבים בדיוק בזמן סעודת הבוקר. בעל הבית לא התבלבל והתגונן בנשק היחידי שעמד לרשותו באותו רגע – הוא השליך על ראשו של הנמר ביצה קשה שהייתה מונחת בצלחתו. הנמר נבהל והסתלק, לא לפני שפצע קלות אחד מבני הבית.

תמונות מן הכפר

במהלך המסע קשרתי קשרי ידידות עם קַרְמָה, המדריך הבהוטני שלנו. באחד הערבים התיישבנו, קַרְמָה ואנוכי, בסככה המקורה הצופה אל פסגות ההימלאיה והיטבנו לבנו בלגימת בירה בהוטנית "קלה" (רק 8 אחוזי אלכוהול) – המחממת את הבטן ואת הלב . אחרי שתי כוסות הרגשתי שהגענו למידת האינטימיות הראויה וביקשתי מקרמה לספר לי קצת על קורות חייו.

"נולדתי בכפר קטן" פתח ואמר, "השוכן במזרח המדינה. כפר ללא חשמל ומים זורמים, מנותק מן הציוויליזציה. סבי היה אנאלפבית ולא הבין מה התועלת שבלימודים, אבל אבי שהיה איכר ומאס בחיי הכפר הקשים, ביקש ליצור עבורי עתיד טוב יותר ושלח אותי ללמוד בבית הספר. אחרי סיום לימודי בקולג' הצטרפתי למנזר בודהיסטי וחייתי שתים עשרה שנים כנזיר."

"רגע", אמרתי "לא אמרת שאתה נשוי?"

"אה, אתה בודאי חושב על הנזירים הטיבטיים, אבל אצלנו בבהוטן בחלק מן המסדרים מרשים לנזירים להתחתן ולהביא ילדים לעולם. בכל אופן אחרי שתים עשרה שנות נזירות החלטתי לחזור לספסל הלימודים. הייתי תלמיד מצטיין והגעתי ללימודים אקדמיים באוקספורד."

"ואיך מימנת את הלימודים?"

הממשלה מעודדת לימודים גבוהים לכל מי שרק יכול ומשלמת את כל ההוצאות גם אם מדובר בלימודים בחו"ל."

"הלוואי עלינו! ומה למדת?"

"אנתרופולוגיה כלכלית – שילוב של לימודי אנתרופולוגיה בדגש כלכלי. סיימתי לימודי דוקטורט ובטקס קבלת התואר הופעתי למרבה המבוכה, לבוש בבגד הלאומי של בהוטן – גלימה משובצת עם שרוולים לבנים ואבנט רחב."

"היית חייב?"

"הייתה לי ברירה? היינו שם שני דוקטורנטים בהוטנים שסיימו לימודים, ומלך בהוטן בא במיוחד לטקס."

"ואיפה הכרת את אשתך? איך בכלל מחליטים עם מי להתחתן? ההורים שידכו לך אשה?"

"אה, זה סיפור ארוך."

"הלילה עוד צעיר." דחקתי בו.

"תראה," אמר לי, "אצלנו בכפרים הבהוטנים אין יותר מדי זמן למשחקי חיזור. הנשים שלנו מאוד חזקות ומגיל צעיר עובדות בשדות, כך שבמשך היום אין כמעט זמן להיפגש. הכל אצלנו נעשה בלילה. כששוקעת השמש והחשיכה עוטפת את הכפר יוצאים ציידי הלילה למלאכתם."

"ציידי הלילה?"

"כן. כך אנחנו קוראים לזה. כשבחור צעיר שם עין על בחורה בת גילו, הוא מחכה לרדת החשיכה ובאישון לילה מתגנב לביתה, מטפס על הקיר, פותח חלון ומגשש את דרכו אליה. עכשיו, אם היא רוצה בו היא מרימה את שולי השמיכה ומפנה לו מקום והם עושים את מה שעושים. אם היא מסרבת, היא תדחה אותו ותורה לו לשוב על עקבותיו, ואם הבחור מתעקש היא פשוט תצעק ותעיר את בני הבית, והוא יאלץ להימלט משם כל עוד נפשו בו."

"אבל איך מטפסים על קיר חלק באמצע הלילה בלי לראות ואיך אתה יודע איפה החדר של הבחורה?

"טוב, בכפרים העתיקים האלה הבנייה היא מאבנים גולמיות עם הרבה בליטות וזיזים שאפשר להיאחז בהם. חוץ מזה אנחנו מאמינים שלבנות יש מלאך שומר – רוח שמגינה על הבחור הבא לפקוד אותן לבל ייפול."

"ואיך אתה יודע איך להגיע לחדר הנכון?"

"אין 'חדר הנכון'. כל בני הבית ישנים בחדר המגורים שבקומה השלישית או במטבח הצמוד אליו ששם נמצאת האח."

"רגע, אתה רוצה לומר לי שהוא צריך לזהות אותה בתוך ערימת האנשים שישנים שם אחד על יד השני?"

"בדיוק כך. לפעמים הוא מדליק גפרור."

"ולא קורה שהוא מגיע לאמא במקום לבת בטעות?"

"טוב, ההורים ישנים בדרך כלל יחד במטבח, אבל שמעתי על מקרים שבהם הבחור הגיע לאחות הקטנה או לסבתא."

"ואז בטח פרצה מהומה?"

"לא." הוא אומר ומצטחק, "היו מקרים שהסבתא פשוט שתקה והכניסה אותו מתחת לשמיכה..."

"והנערה יכולה לסרב ולא להסכים?"

"כן, זה עניין של הסכמה הדדית. לפעמים היא נותנת לו רמזים מוקדמים או שהיא משאירה לו חלון פתוח ומפנה לו מקום מראש. לפעמים כשטיפוס לא בא בחשבון, הבחור ניגש לדלת, מכניס במרווח שבין הדלת למשקוף כלי מתכת ומסיט בזהירות את הבריח. נערה יכולה לקבל כמה אורחים במשך הלילה; את חלקם לדחות ואחרים לקבל בברכה. לפעמים גם קורה שמחזר נלהב מגלה שהקדימו אותו ואז הוא גונב למתחרה שלו את הנעליים או המעיל."

"ואיך מתייחסים ההורים לכל הסיפור?"

"טוב תראה, גם הם היו פעם צעירים והתנסו בזה בעצמם. הרעיון הוא שאסור לך להיתפס. אבל קרה גם שההורים התעוררו, הבחור ברח והם רדפו אחריו ותפסו אותו וכשהתברר להם במי מדובר, הוא מצא חן בעיניהם והם הזמינו אותו חזרה לבית."

"בן כמה היית כשהתחלת את משחקי החיזור האלה?"

"בפעם הראשונה הייתי בן חמש-עשרה. המשכתי את זה במשך שלוש שנים."

"וזה לא מחייב העובדה ששכבת אתה? מה קורה אם היא נכנסת להריון?"

"הטיבטים קוראים לנו ברברים מופקרים בגלל מנהגי החיזור שלנו, ואנחנו קוראים להם פוריטנים דפוקים. כיום, כשאני חושב על זה, אני אומר לעצמי שהחיזורים הליליים מאפשרים לנערים צעירים לרכוש ניסיון מיני. האהבה משחקת תפקיד שולי בנישואין. החשוב הוא התחושות הגופניות. מהבחינה הזאת אנחנו ילדי הטבע. אם בני זוג מחליטים שהם רוצים לעבור לשלב הבא – להקים משפחה – הם צריכים לתת פומבי להחלטתם. יש כל מיני צורות לעשות זאת: הבחור יכול להישאר עד הבוקר תחת השמיכה במקום לחמוק מהבית לפני שיעלה השחר, ואז כשהמשפחה מתעוררת, הזוג הצעיר מעמיד אותם בפני עובדה, או שהוא יכול לבוא מוקדם מהרגיל ולהתגנב לבית לפני שבני הבית נרדמו בכוונה מראש שיתפסו אותו."

"ואם הבחורה נכנסת להריון לפני שזה קורה?"

"במקרה כזה בדרך ינסו למצוא את הבחור ולכפות עליו נישואין, אבל עליך להבין שבאותה תקופה – ומדובר על סוף שנות השמונים – כעשרה אחוז מהאוכלוסייה היו ילדים בלתי חוקיים. זה לא כל כך משמעותי. אצלנו כמו בטיבט גבר יכול לשאת כמה נשים, אבל יש גם מצב שאשה מתחתנת עם שני בעלים ובמקרים נדירים אפילו עם שלושה. בדרך כלל היא נישאת לשני אחים והילדים הם משותפים." קרמה צוחק: "נזכרתי עכשיו בעוד סיפור שקרה לחבר שלי. הוא הכיר מישהי רצתה אותו והם קבעו שהוא יבוא לבית שלה ויילל כמו חתול והיא תגיד לאמא שלה שהם שכחו את החתול בחוץ והיא הולכת לפתוח ולהכניס אותו. הכל דפק לפי התוכנית. הבחור יילל, הבחורה פתחה את הדלת והוא נכנס על ארבע כמו חתול והמשיך ליילל, אבל אז הוא נתקל בעמוד המרכזי של הבית ונכנס בו עם הראש. הוא שכח שהוא חתול והוציא קריאת אויטש! האמא הבינה במה מדובר וגרשה אותו."

"וכך באמת הכרת את אשתך לעתיד?"

"לא. האמת היא שאת אשתי פגשתי כשהיא הייתה סטודנטית בקולג' שלמדתי בו, אבל ההתנסויות האלה תרמו הרבה מאוד לביטחון העצמי שלי, והיום אנחנו נשואים בכיף וטוב לנו ביחד."

בסיום היום מתאונן ג'וזף על כאב גרון חזק. פניו אדומים ונראה לי שהוא מעט קודח. "ג'וזף, כדאי שתיגש לבית החולים הקרוב. אתה לא נראה לי במצב טוב.", אני אומר לו. "אני לא בטוח שהביטוח הרפואי שלי יכסה את ההוצאות." תשובה אמריקאית טיפוסית. "ג'וזף", אני מזכיר לו, "הטיפול הרפואי בבהוטן ניתן חינם הן לתושבים והן לתיירים. ואם אתה כבר ניגש, כדאי לך לבקש שיפנו אותך לרופא מסורתי."

"???"

"אה, חשבתי שאתה יודע", אני מוסיף דברי הסבר למראה פרצופו התמה, "בבהוטן כמו בהודו, יש ברבים מבתי החולים בנוסף לרופאים הקונבנציונאליים המערביים, גם רופאים המתמחים ברפואה מסורתית."

אינני יודע אם הוא אכן שעה לעצתי ועד כמה הועיל לו הטיפול, מכל מקום בעקבות זאת החלטתי לבדוק את נושא הרפואה המסורתית בבהוטן קצת יותר לעומק וזה מה שהעליתי בחכתי:

אחד השמות העתיקים של בהוטן הוא מֶן-ג'וֹנְג, שפירושו "ארץ עשבי הרפואה" וזאת משום שרבים מצמחי המרפא שהיו בשימוש בטיבט, יובאו מבהוטן. הרפואה הבהוטנית המסורתית הושפעה הן מהרפואה האַיוּרְוֶודִית ההודית המסורתית והן מהרפואה הסינית. מן ההודים נטלו הרופאים הבהוטניים את תיאורית שלוש ה"ליחות", פִּיטַה, כַּפַה וְוַטַה, או וַיוּ, שלעתים מתרגמים אותן כליחה מרה, ליחה נוזלית וליחת הרוח. אלה כינויים מטעים משום שהם מתקשרים אצל בני המערב עם הרפואה היוונית העתיקה המיוחסת להיפוקרטס שחי במאה החמישית לפני הספירה ואשר אומצה על ידי הרופא גלנוס במאה השנייה לספירה. על פי תיאוריה רפואית זו פועלים בגוף האדם ארבע סוגי ליחות הנקשרים לארבעת היסודות אדמה, מים, אש ורוח. ברפואה הבהוטנית והטיבטית מדובר על שלוש ליחות שבמידה מסוימת ניתן לזהותן עם התיאורים היווניים. הפיטה נקשרת עם תחושת צריבה, חום וקדחת. היא קרובה אם כך יותר ליסוד האש, אך עם זאת נתפסת כלָחָה ולא כיבשה וקשורה במיצי העיכול. המונח כַּפַה מתייחס לתכונות של קור, לחות וצמיגות וכן גם לנוזלים שונים בגוף שאינם בהכרח בעלי אופי פתוגני. המונח וטה נקשר בעיקרו לזרימה. הוא מתייחס הן לזרימה במערכות העצבים, הן לזרימה במערכות הדם והלימפה והן לזרימת האוויר בריאות.

מן הרפואה הסינית נטלה הרפואה הבהוטנית את שיטת האבחנה על פי הדופק בשנים עשר מקומות שונים בגוף, יחד עם בדיקת הלשון והשתן ותחקור מדויק של החולה. מחלות על פי הרפואה הבהוטנית הן צורות שונות של הפרת שיווי המשקל בין ליחות הגוף ויש להן סיבות רבות: מזון מקולקל, מזג האוויר, רוחות רעות, השפעות של הקרמה וכדומה. תפיסות רפואיות אלה מתקשרות להכנה של מאות תרופות המבוססות על מינרלים, מקורות צמחיים ובעלי חיים. בנוסף מתבססים הטיפולים גם על דיקור סיני ושימוש בלענה הסינית. כמו כן כוללים הטיפולים אלמנטים של לחשים, טקסים דתיים וסילוק רוחות רעות. מקורה של הרפואה הבהוטנית הוא בטיבט והיא הובאה לכאן יחד עם הבודהיזם הטיבטי במאה השביעית לספירה. מקורו של הסבל (חולי, זקנה ומוות) על פי הבודהיזם הוא הבערות. הבערות נושאת בחובה שלושה "רעלים" – תשוקה, תוקפנות וחשיכה מנטאלית – הפוגעים בבריאות הגוף ומתקשרים לשלוש הליחות שלו. בבודהיזם הבהוטני יש את דמות הבודהא המרפא – סַנְגְיֶה מֵנְלַה. תמונות וציורי קיר שלו מצויות בכל המנזרים בבהוטן. הוא מיוצג כדמות כחולה שידה הימנית אוחזת ענף ירוק של עץ פרי טרופי בשם (Terminalia chebula (Black Myrobalan עץ שעל פי האמונה משמש מרפא לכל מחלה, וידה השמאלית אוחזת בקערת אמבורסיה – סם החיים.

עוד ראוי לציין שארגון הבריאות הלאומי פרש את חסותו על הרפואה הבהוטנית וסייע להקמת מרכזים רפואיים לטיפולים מסורתיים ברחבי בהוטן ולהכשרת רופאים בשיטות המסורתיות. ארגון איטלקי לא ממשלתי בסיוע של הקהילה האירופית נטל על עצמו לערוך סקר מקיף של צמחי הרפואה הבהוטנית והשימוש בהם כמקור לתרופות. כמו כן יש ניצנים ראשונים של תעשיית תרופות עשביות בבהוטן עצמה מתוך כוונה לשווק אותן לרחבי תבל.

בסוף יוני 2009 יתקיים בבהוטן סיור מקיף בדגש על הפולקלור הבהוטני שיכלול מפגש עם מספרי-סיפורים וחוקרי פולקלור, העפלה למנזרים בהוטניים וביקור באתרים שונים. במהלך הסיור יחזו המשתתפים בטקס עתיק של דת הבון במזרח המדינה, טקס שכרגיל אינו פותח לאורחים מערביים, ובסיומו ייטלו חלק בפסטיבל של מספרי סיפורים. פרטים ניתן לקבל אצל כותב שורות אלה.