מס"ע מרכז סיפורי עם ופולקלור	C. F. F Center of Folktales and Folklore
חזרה לדף הראשי חזרה לדף אפוסים אפוסים
מבינוגיון – האפוס הוולשי דומני שעד היום לא זכינו לראות בלבוש עברי את סיפורי המבינוגיון - אוסף של אחד עשר סיפורים שנכתבו בשפה הוולשית ומבטאים יותר מכל את הרוח הקלטית במיטבה. מקורם של הסיפורים בשני ספרים מימי הביניים: הספר הלבן של רידריך (Llyer.Gwan.Rhydderch) מראשית המאה הארבע-עשרה והספר האדום של הרגסט (Llyfr Coch Hergest) שהועלה על הכתב כמאה שנים אחר כך. המקורות הכתובים שעמדו לפני עורכי הקבצים הללו היו קדומים עוד יותר, קרוב לודאי מן המאה העשירית והאחת-עשרה לספירה והמאורעות המתוארים באחדים מהם נושאים אותנו רחוק עוד יותר אל שקיעת העולם הקלטי. עם זאת, השם מבינוגיון עצמו הוא שם מודרני והוכנס לשימוש בשנת 1838 על ידי הגברת שרלוט גסט ככותרת לתרגומיה מתוך הספר האדום וספר ולשי נוסף. היא חשבה את המלה מבינוגיון לצורת הרבים של מבינוגי. המושג מופיע פעם אחת ויחידה בטקסט וכנראה בצורה משובשת. כיום נוטים הבלשנים הולשים לגזור אותו מן המלה mab שפירושה נעורים. בגלגול מאוחר יותר ציינה המלה סיפור נעורים או סיפור גיבורים ולבסוף סיפור סתם. אף שהשם ניתן תחילה רק לחלק מן הסיפורים, מקובל כיום להחיל את השם על האוסף כולו. אחד-עשר הסיפורים המרכיבים את האוסף אינם מהווים מקשה אחת; יש בהם קשת מגוונת של נושאים וסגנונות. ראשית באים סיפורי המבינוגי במשמעותם המצומצמת. הם כוללים ארבעה "ענפים" או פרקים: פואיל, ברנדן, מנבידן ומט המצטרפים יחד לתולדות חייו של גיבור אחד – פרידרי – מלידתו ועד מותו. ארבעה סיפורים נוספים משתייכים למעגל הסיפורים של המלך ארתור ובשלושה מהם ניכרת השפעה נורמנדית-צרפתית ברורה. שלושת הסיפורים הנותרים, שנים קצרים ואחד ארוך יותר, מייצגים מבחינת אופיים שני סגנונות נוספים. האוסף כולו נופל בתחום המיתולוגי למחצה שכרוכים בו יחדיו תיאורים היסטוריים ומציאותיים עם רובד דמיוני ועל אנושי. מקורם ללא ספק בסיפורים שסופרו תחילה בעל פה על ידי מספרי סיפורים מקצועיים. משערים שהסיפורים סופרו על פה במשך מאות בשנים לפני שהועלו על הכתב לפני כשמונה מאות שנה. על כך מעידים גם חרוזי השירה המופיעים בחלק מהם. באחד הטקסטים מופיעה גם דמותו של מספר הסיפורים עצמו ותאור המנהגים הקשורים לשמיעת סיפורים שבעל פה ('נסיבות ההיגוד' כפי שנוהג לכנות אותם מורי ורבי, פרופסור דב נוי). מקבילות רבות לסיפורים הוולשיים של המבינוגיון מצויים בסיפורי העם האיריים. פרטים נוספים ימצא הקורא בהקדמתם המלומדת של גוין ג'ונס ותומס ג'ונס לתרגומם שראה אור בשנת 1948 ונדפס במהדורות אחדות בהוצאת Everyman's Library. לי כמספר סיפורים קוסם בסיפורים אלה יותר מכל המעבר מקרקע המציאות אל עולם הדמיון שאיננו קורה בפתאומיות אלא מתרחש באופן הדרגתי ובלתי מוחש כמעט. קראו ושפטו בעצמכם. פואיל נסיך דווד והוא הענף הראשון של המבינוג'י פּוֹאִיל נסיך דווד היה שליטן של שבע ממלכות. באחד הימים בעת ששהה בארברט, אחת מערי מושבו, עלה בדעתו כי תהיה זו הזדמנות נאה לצאת לצייד ביער הסמוך במקום הקרוי גלין קוך. הנה כי כן עזב הנסיך את ארברט עוד באותו ערב והמשיך במסעו עד לפן לן דיאריה ושם נשאר ללינת לילה. למחרת היום קם פואיל עם שחר ורכב עם בני לוויתו אל יער גלין קוך. שם שיחרר את כלבי הצייד שלו, הריע בקרן הציידים והצייד החל. פואיל רכב בעקבות כלביו הרחק אל לב היער ועד מהרה נעלם מעיני מלוויו. והנה, בהאזינו לקול נביחתם של כלבי להקתו, הגיע לאוזניו קול נביחה של כלבי להקה אחרת. קול שהיה שונה מזה של כלביו שלו. עד מהרה התגלתה לעיניו בין העצים קרחת יער מכוסה בדשא. כלביו שלו אך זה הגיעו לקצה הקרחת ובאותה עת עצמה נגלה לעיניו אייל שאחריו דלקה במרוצה להקת הכלבים הזרה. סמוך למרכז הקרחת הדביקו הכלבים את האייל והפילוהו לארץ. פואיל לא טרח להתבונן באייל. צבעם של כלבי הלהקה הזרה הוא שמשך את תשומת לבו. מעולם לא ראה כלבים בעלי צבע שכזה. לפרוותם היה גוון לבן מבריק ואוזניהם היו אדומות, וכשם שפרוותם זהרה בלובנה כך זרחו גם אוזניהם בנוגה אדמדם. פואיל ירד מעל סוסו, ניגש אל הלהקה וגרש את הכלבים מן האייל המת. אחר כך החל להאכיל את כלביו שלו בבשר הצייד. בעודו עסוק בכך ראה פואיל אביר קרב ובא בדהרה בעקבות הכלבים הזרים. האביר רכב על סוס גדול אפור רעמה. קרן ציידים השתלשלה מצווארו ומעיל צייד בצבע בהיר עטה את גופו. האביר הגיע עד לפואיל ופנה אליו בדברים: "אדוני, ידע אדע מי אתה, אך לא אברכך לשלום!" "האומנם?" השיב פואיל, "מן הסתם מעמדך כה רם עד שאינך מרגיש חובה לברכני." "היה סמוך ובטוח" השיב הזר "שלא רום מעמדי הוא המונע מבעדי מלברך אותך." "מה אם כן מונע בעדך?" שאל פואיל. "אלוהים עדי" אמר האביר, "כי נימוסיך הרעים הם סיבת הדבר!" "מה פסול מצאת בהתנהגותי, אדוני?" שאל פואיל. "מעולם לא ראיתי אדם שנימוסיו גרועים משלך. גירשת את כלבי מן האייל אשר צדו ומסרת את ציידי לכלביך שלך. והנה, אף שאין בדעתי לגמול לך כמעשיך, בוז אבוז לך ולו גם מאה איילים יהיו ציידך שלך." "אישי הטוב," אמר פו איל "אם פגעתי בכבודך ולא נהגתי בך כהלכה, אכפר על חטאי בקנותי את ידידותך." "כיצד?" שאל הזר. "על פי ערכך ויהי זה אשר יהי!" "בארץ שאני בא ממנה מכתיר כתר מלכות את ראשי." "יבורך יומך, אדוני המלך!" השיב פואיל , "מה שמך ומאין זה תבוא?" "מן העולם האחר אני בא." השיב לו, "אני הוא אָרוּן, מלכו של העולם האחר." "אדוני," שאל פואיל, "באיזו דרך אוכל לקנות את ידידותך?" "בדרך זו:" השיב ארון, "יש אדם שממלכתו סמוכה לזו שלי והוא גורם לי טרדה רבה. המלך הַפְגָן, זה שמו. אם תביא עליו את קצו - דבר שלא יקשה עליך לעשותו - או אז תזכה בידידותי." "אעשה זאת בשמחה" אמר פואיל "אמור לי מה עלי לעשות?" "הנה כך יעשה הדבר" השיב המלך "אני אנהג בך כבידיד קרוב. אתה תיקח את מקומי בעולם האחר והנשים היפות ביותר בעולם ינעימו את זמנך. אשנה את דמותך עד שתראה בדיוק כמוני ואיש מבין משרתי וקציני או אדם כלשהו שהכירני לא ינחש כי לא אני הוא הניצב לפניו. כך יהיה מצב הדברים שנה אחת ויום אחד. מקץ הזמן הזה נשוב ונפגש במקום שאני ניצב בו כעת." "טוב ויפה" אמר פואיל, "אך אם יהיה עלי לשלוט בממלכתך למשך שנה כיצד אמצא את אותו אדם שסיפרת לי עליו?" "קבעתי להיפגש אתו" אמר המלך "במעבורת הנהר שנה מהיום. אתה תהיה שם ותראה בדיוק כמוני. הכה בו פעם אחת בלבד. הוא לא יוכל להמשיך ולחיות לאחר המכה הזאת וככל שיבקש ויתחנן בפניך להכותו פעם נוספת אל תֵענה לו. אני עצמי פגעתי בו פגיעות אנושות פעם אחר פעם ולמרות זאת עלה בידו להתאושש וללחום בי למחרת היום כאילו דבר לא ארע." "יפה" אמר פואיל "אך מה יהיה על ממלכתי שלי?" "אני אמלא את מקומך." השיב ארון, "אדאג לכך שאיש בממלכתך לא יוכל להבחין בינך לביני." "אם כך" אמר פואיל אני מקבל את הצעתך בשמחה ומחר אצא לדרך אל מלכותך." "דבר לא יהיה למכשול על דרכך לממלכתי ואני אבוא אתך ואורה לך את הדרך." ארון ליווה את פואיל עד אשר נגלו לעיניו מרחוק בתי העיר וארמון המלך. "הנה הגענו" אמר המלך. "הממלכה וחצר המלכות נתונות למרותך. ועכשיו שים פעמיך אל החצר. הכל שם יכירוך, ואתה תיתן דעתך ותתבונן בדרכיהם עד אשר תתרגל אליהן." פואיל המשיך בדרכו אל החצר. ארמונות פאר נגלו לעיניו, גדושים בחדרי שינה מרוהטים ברוב טעם ובאולמות מרהיבי עין מלאים בשכיות חמדה שאיש לא ראה כמותם מעולם. הוא פנה לחדרו והחליף בגדיו. שמשים ועלמים צעירים מיהרו לסייע לו. כל אחד מהם ברך אותו בתורו ושני אבירים באו ליטול ממנו את בגדי הצייד ולהלבישו בבגדי משי רקומים בזהב. אולם המלכות היה ערוך לבואו. פואיל התבונן במשמר המלכותי וביתר החיילים הנכנסים אל האולם - חבורת מלווים נאה ומרהיבת עין יותר מכל מה שראה איש לפניו. אליהם נלוותה גם המלכה - האשה היפה ביותר בעולם שעיני גבר נחו אי פעם על פניה. מלבוש משי עם עיטורי זהב נוצץ עיטרו את גווה הזקוף. הכל נטלו את ידיהם והתיישבו סביב לשולחן, איש איש במקומו. המלכה ישבה מצדו האחד של פואיל ואחד מרוזני החצר (כפי שהניח) ישב מצדו האחר. פואיל והמלכה החלו לשוחח, ובעודם משוחחים חשב פואיל לעצמו שמעולם לא הזדמן לו לפגוש באשה נעימה וחיננית ממנה. הזמן עבר עליהם באכילה ובשתייה ובהאזנה לשירים ומכל חצרות המלכים שפואיל ביקר בהם אי פעם התברכה חצר זו במבחר הגדול ביותר של כלי זהב ואבני חן שערכם לא ישוער. והנה הגיעה שעת השינה ועל משכבם עלו הם - פואיל והמלכה, וברגע שעלו על יצועם הפנה פואיל את פניו לצד המטה ואת גבו למלכה. למחרת היום נהגו השנים בחיבה ובידידות איש עם רעותו, אך ככל שהשתעו יחדיו במשך היום, הנה בהגיע הלילה שב פואיל והפנה את גבו למלכה כשם שנהג בלילה הראשון. שנה שלימה בילה פואיל את זמנו בשעשועי צייד ובהאזנה לשירים, באכילה ושתייה ובשיחות עם ידידיו עד אשר הגיע ליל הקרב. ובאותו לילה הרהרו בתוצאות המערכה העתידה לבוא כל תושבי העולם האחר לא פחות מאשר פואיל עצמו. המלך עשה דרכו למקום המפגש מלווה באציליו ואנשי חצרו. עם בואו אל מעבורת הנהר התייצב מולו אביר והכריז: "הטו אוזן לדברי, כל הנאספים: מאבק זה ניטש בין שני מלכים. כל אחד טוען לבעלות על אדמתו של האחר, ואתם רק תצְפו בנעשה ותניחו להם להכריע בדבר." עם סיום דבריו רכבו שני המלכים אל אמצע המעבורת ושם נפגשו. פואיל חלק להפגן מהלומה כה אדירה על פיתוחי מגנו עד שזה האחרון נבקע לשנים ושריונו התנפץ והמלך הפגן הושלך לארץ פצוע פצעי מוות, כמטחווי רומח מסוסו. "אהה, אדוני," אמר הפגן "באיזו זכות פגעת בי פגיעת מוות? לא בקשתי ממך דבר ואין לך כל סיבה להרגני, אך למען האל, אם פגעת בי פגיעה כה אנושה, כלה את אשר התחלת ואל תניחני כך מתבוסס בדמי!" "אדוני" השיב פואיל "אפשר שביום מן הימים אתחרט על מה שעוללתי לך, אך בקש ממישהו אחר להרגך. אני עצמי לא אעשה זאת." "אנשי הנאמנים" פקד הפגן, "שאוני מכאן. באתי בשערי מוות ולא אוכל עוד להיות לכם למלך ולמושל." "ואתם אצילי" אמר פואיל "דונו בדבר ועוצו לי: מי מכל האנשים האלה יהיו לעבדי ולעושי רצוני." "מלכנו" השיבו האצילים "על כולם כאחד להיות למשרתיך כיון שעתה אין עוד מלך בלתך בכל רחבי העולם האחר." "טוב" אמר המלך "אקדם בברכה את כל אשר יכפוף עצמו למרותי, וכל אשר לא יאבו בכוח החרב יוכרחו לעשות כן." בשומעם זאת נכנעו כל אנשיו של הפגן למלך פואיל והממלכה כולה נכונה בידיו. בצהרי יום המחרת יצא שמעו בכל רחבי העולם האחר כמושל שתי הממלכות - ממלכתו שלו וממלכת הפגן. באותו ערב רכב פואיל לגלין קוך והתייצב במקום המפגש. ארון מלך העולם האחר, כבר המתין לו שם. השנים היו מאושרים לראות איש את רעהו. "אכן" אמר ארון "ישלם לך האל על ידידותך - שמעתי על אשר פעלת!" ארון השיב לפואיל נסיך דווד את מראהו והופעתו הקודמים, נפרד ממנו לשלום ורכב אל חצר מלכותו אשר בעולם האחר וגדולה הייתה שמחתו בראותו שוב את עמו וצבאותיו אשר לא ראה במשך שנה תמימה. אך הם עצמם לעומת זאת, לא הרגישו בחסרונו ולא חשו כל דבר חדש בשובו. אותו יום עבר עליו באושר רב. הוא ישב על כס מלכותו ושוחח עם רעייתו ועם אנשי חצרו עד אשר הגיעה שעת השינה. ארון עלה על יצועו ואשתו עשתה כמוהו ומיד פנה אליה ארון החל להרעיף עליה דברי אהבה. המלכה הופתעה. שנה שלמה התרגלה לכך שבעלה מפנה אליה את גבו והיא חשבה לעצמה: מה הדבר? מדוע שונה התנהגותו הלילה מהתנהגותו בכל הלילות שקדמו. שעה ארוכה הייתה שקועה במחשבותיה. ארון התעורר מתנומתו ושב לדבר עם המלכה פעם פעמיים ושלוש, אך היא לא השיבה לו. "מדוע אינך מדברת אלי?" שאל. "ובכן" השיבה "מזה שנה שלימה שלא דיברתי אתך כה הרבה במטה כמו בלילה הזה." "מה?!" השיב מופתע "הן נהגנו לשוחח רבות על משכבנו." "בי נשבעתי" אמרה היא "שזה לנו שנה בדיוק שמרגע עלותנו על משכבנו ועד קומנו לא זכיתי לחוש בחמימות גופך ולשמוע מלת חיבה מפיך. אף את פניך לא הפכת ולו גם פעם אחת לעברי שלא לדבר על כל דבר נוסף!" "אכן" חשב ארון לעצמו "זכיתי לידידותו של אדם הגון וחזק אופי." הוא פנה אל רעייתו ואמר לה: "גברתי, אל תעצבי אל לבך ואל ירע הדבר בעיניך, אך זאת דעי - ויהי האלוהים עדי - שנה תמימה לא ישנתי אתך יחד על יצוע זה!" ואז סיפר לה את הסיפור כולו. "אכן" השיבה לו "מצאת לך חבר אמת. שנה שלימה עמד הוא בפיתוי ונשאר נאמן לך!" "אכן כן, גברתי" אמר הוא "על זאת חשבתי בעת שנאלמתי דום." "ואינני מתפלאת על כך!" השיבה ונשקה לו בחום. * בינתיים חזר פואיל נסיך דווד לממלכתו ולארצו שלו. עד מהרה ביקש מן האזרחים נשואי הפנים שבממלכתו לחוות דעתם על שלטונו במשך השנה שחלפה לעומת השנה שקדמה לה. "אדוני," השיבו לו "מעולם לא היה חסדך רב יותר, מעולם לא היית כה נדיב וטוב לב ומעולם לא התנהלה הממלכה בסדר ובמשטר כבשנה הזו!" "יהי האלוהים עדי" השיב המלך "כי על כל זאת עליכם להודות לאיש אשר תפס כאן את מקומי. כך היה הדבר..." והוא סיפר להם את המעשה כולו. "האח, מלכנו" השיבו לו "הודה לאל על אשר הקרה לפניך ידידות שכזו, ונדיבות השלטון שזכינו לה בשנה הזו, כלום נזכה בה גם בעתיד?" "בי נשבעתי" השיב פואיל "כי לא אשנה דבר מכל אשר היה!" מאותו יום ואילך נתהדקה ידידותם של פואיל וארון. הם החליפו ביניהם מתנות - סוסים וכלבי צייד ונצים ועוד תשורות יקרות לאין ספור להנות בהן איש את רעהו. ובזכות אותה שנה שעשה בעולם האחר ושלט בו בהצלחה ואיחד שתי ממלכות לאחת באומץ לבו, זכה הוא להיקרא בשם פואיל מלך העולם האחר. * באחד הימים ביקר פּוּאִיל בארברת', מקום שם ניצב אחד מארמנותיו הראשיים. ארוחה חגיגית הוכנה לכבודו ואנשים רבים נטלו בה חלק. לאחר הסעודה קם פּוּאִיל לחלץ את עצמותיו. הוא פנה והלך לעבר גבעה שהתנשאה מעל לארמון ושנקראה הכס של ארברת'. "אדוני," אמר אחד מאנשי חצרו, "יש דבר מה ראוי לציון בגבעה הזו: אם ישב איש אמיץ על הכס שבראשה לא יקום ממקום שבתו בלתי אם ארע לו אחת משתיים - או שיפגע ויפצע, או שיראה דבר פלא!" "אינני חושש שאפגע ואפצע בהיותי מוקף אנשים כה רבים, אך יהיה זה מאוד לרצון לי לראות דבר פלא. אלך ואשב על הכס." הנה כי כן צעד פּוּאִיל במעלה הגבעה והתיישב על הכס. וכשהתיישבו הכל סביבו ראו הם אשה רוכבת על סוס גבה קומה שצבעו לבן אפור. לבוש משי נוצץ בברק זהב עטה את גופה והיא פנתה אל הדרך העוברת סמוך לכס. סוסה, דומה שהתנהל לאיטו בקצב קבוע עד אשר חלף כמעט על פני הכס. "אה", אמר פּוּאִיל, "היש בכם מי המכיר את הרוכבת?" "לא, אדוני." השיבו. "רצוני הוא שאחד מכם יפגשנה וימצא מי היא!" אחד מאנשיו קם וצעד קדימה לקראת הרוכבת, אך בהתקרבו אליה חלפה היא על פניו. הוא דלק אחריה מהר ככל שיכול לרוץ אדם רגלי, אך ככל שהגביר את מהירותו כן גדל המרחק ביניהם, וכשנוכח לדעת כי אין לו סיכוי להשיגה, חזר האיש אל פּוּאִיל ואמר לו: "מלכי, מעשה חסר תוחלת יהיה זה לרדוף אחריה ברגל." "האם כך הדבר?" אמר פּוּאִיל, "גש לארמון וטול את הסוס המהיר ביותר המוכר לך ודהר בעקבותיה." האיש עשה כדברי המלך. הוא נטל את הסוס המהיר ביותר באורווה ושעט בעקבותיה. בהגיעו אל המישור, הדהיר את סוסו, אך ככל שהדהירו כן רחקה היא ממנו, ועם זאת התמידה הרוכבת בטפיפתה הקצובה בלי שתשנה כלל את מהירותה. סוסו של הרודף החל לפגר במרוץ וכשנוכח לדעת כי הסוס עייף מן הדהירה ולא יעלה בידו להשיגה, חזר למקום הימצאו של פּוּאִיל. "אדוני, אין טעם לרדוף אחרי הגברת הזו. אינני מכיר שום סוס מהיר מסוס זה בממלכה כולה ואף על פי כן לא עלה בידי להשיגה." "האם כך הוא מצב העניינים?" אמר פּוּאִיל, "דבר קסם יצוק כאן. אנו נשוב עתה אל הארמון." לארמון חזרו הם והיום חלף עבר וביום המחרת קמו המלך ואנשיו משנתם ובילו את היום כמקובל עד אשר הגיעה עת הסעודה. לאחר שסעדו הכל את לבם אמר פּוּאִיל: "אלו מכם שהיו עמי על ראש הגבעה אתמול יוכלו לבוא אף היום, ואתה," אמר, בפנותו אל אחד מאנשיו הצעירים, "הבא אתך מן השדה את הסוס המהיר ביותר המוכר לך." האיש הצעיר עשה כדבריו. לגבעה הם העפילו והסוס צעד עמם. המלך ישב על הכס וכל אנשיו סביב לו, ובעוד הם יושבים שם נגלתה לעיניהם האשה, רוכבת על אותו סוס עצמו, לבושה באותו הבגד ומתקדמת באותה הדרך. "הנה היא הרוכבת מיום אתמול." אמר פּוּאִיל, "היה נכון, פרש, לדלוק בעקבותיה ולגלות לי מי היא." "מלכי," השיב, "זאת אעשה ברצון!" עודם מדברים והנה התקדמה הרוכבת וחלפה ביעף על פניהם. האיש הצעיר עלה על סוסו, אך עוד בטרם התיישב כיאות על האוכף כבר חלפה הרוכבת על פניו ורווח נפער ביניהם, ועם זאת לא הייתה רכיבתה חפוזה יותר מאשר ביום הקודם. הנה כי כן הניח האיש הצעיר לסוסו להתנהל בלי חיפזון בהיותו משוכנע שיעלה בידו להשיג את הרוכבת על נקלה. אך עד מהרה נוכח לדעת כי טעות בידו. הוא ריפה את המושכות והביא את הסוס לכלל דהירה, אך לא עלה בידו לצמצם את המרחק כמלוא הנימה וככל שהאיץ בסוסו וחבט בצלעותיו כן רחקה היא ממנו. כאשר נוכח האיש הצעיר לדעת כי מעשה חסר תוחלת הוא להמשיך ולרדוף אחריה, חזר הוא למקום עומדו של פּוּאִיל. "אדוני" אמר "ראה ראית כי סוס זה דהר ככל אשר יכול." "אכן ראיתי כי לא צמחה כל תועלת מרדיפתך אחריה." אמר פּוּאִיל "אך סהדי במרומים - לאותה רוכבת בודאי יש עניין במישהו כאן. לו רק לא הייתה כה עקשנית. אנו נשוב עתה לארמון." לארמון הם שבו ואת לילם בילו בשירה ובמשתה עד שהכל היו שמחים ומרוצים. ולמחרת היום קמו משנתם והשעות נקפו בזו אחר זו עד אשר הגיעה עת הסעודה. ולאחר שסעדו לבם אמר פּוּאִיל: "היכן הם אלה אשר הלכו עמי אתמול לפסגת הכס?" "הנה אנחנו." השיבו. "אנחנו נלך שוב אל הכס." אמר פּוּאִיל ובפנותו אל הסייס שלו הוסיף: "ואתה אכוף את סוסי בתשומת לב והביאהו אל הדרך והבא עמך גם את דורבנותי." הסייס מילא אחר דבריו. הנה כי כן העפילו הכל לפסגה והמלך ישב על הכס. לא חלף זמן רב והנה נגלתה הרוכבת לעין, באה באותה דרך, רכובה על אותו סוס, לבושה באותו מלבוש ונעה באותו האופן. "ועתה בחורי, אני רואה את הרוכבת באה. הבו לי את סוסי." פּוּאִיל אך זה ישב על גב הסוס, והרוכבת על פניו חלפה. הוא שעט בעקבותיה, מרפה את מוסרות סוסו הדוהר. הוא ציפה להדביקה בתוך פסיעות ספורות, אך לא עלה בידו להתקרב אליה כמלוא הנימה. הוא הדהיר את סוסו ככל אשר יכול, אך במהרה נוכח לדעת כי אך לשווא ינסה להשיגה. או אז קרא המלך בקול: "גברתי, למען האיש שאת אוהבת יותר מכל, חכי לי!" "אחכה בשמחה." השיבה לו "והיית מיטיב עם סוסך לו ביקשת זאת מלכתחילה." הנערה אספה את המושכות, הפשילה את צעיפה, נשאה מבטה אל פּוּאִיל ופתחה עמו בשיחה. "גברתי," אמר לה פּוּאִיל, "מאין את באה ומה מטרת בואך?" "הולכת אני לעסקי" אמרה לו "ושמחה אני לראותך." "ברוך בואך" השיב לה, ואז חשב לעצמו כי פניה של כל נערה וכל אשה שראה עד כה היו מכוערות בהשוואה לפניה שלה. "גבירתי, האם תספרי לי על אודות עסקיך?" "כן, כמובן." השיבה "עיסוקי החשוב ביותר הוא לראותך." "ככל שהדבר נוגע לי" אמר פּוּאִיל "זהו העיסוק המוצלח ביותר שיכולת למצוא. האם תספרי לי מי את?" "כן, אדוני." השיבה, "אני היא רִיאֵנוֹן, בתו של הֶפִיד הזקן ועומדת אני להינתן לאיש כנגד רצוני. לא הסכמתי עד כה להינשא לאיש כיוון שמאוהבת אני בך, ולא אסכים להינשא לשום בעל אלא אם כן תדחה אותי מעל פניך. באתי לכאן לגלות את תשובתך." "יהי האל עדי," השיב פּוּאִיל "זו תשובתי לך: גם אם יכול הייתי לבחור בין כל הנערות והנשים שבתבל - את היית בחירתי!" "טוב ויפה." השיבה, "אם זהו רצונך היכון לפוגשני בטרם אנתן לאיש אחר." "מבחינתי, ככל שיקדם כן ייטב." ענה לה פּוּאִיל, "קבעי את המקום והזמן כרצונך." "אעשה זאת, אדוני." אמרה לו, "בעוד שנה תמימה מהיום, לעת ערב אתקין את כל הנחוץ לחגיגה ואצפה לך בחצרו של הֶפִיד הזקן." "נהדר!" אמר לה, "היה אהיה שם." "אדוני, אמרה לו, "שמור על עצמך וזכור את מילתך. אני הולכת עתה לדרכי." או אז נפרדו הם ופּוּאִיל שב אל חייליו ובני לוויתו, ואף שהרבו לשאלו על אודות הנערה לא השיב להם דבר והיטה את השיחה לאפיק אחר. השנה חלפה. הגיע המועד לפגוש את רִיאֵנוֹן. פּוּאִיל הכין עצמו ויצא לדרך כאחד מתוך מאה רוכבי פרשים אל חצרו של הֶפִיד הזקן. וכאשר בא לחצר המלך התקבל בחמימות. אנשים רבים נאספו שם. עליזות הייתה בכל והכל היה ערוך ומוכן לסעודה, ומתנות ניתנו ביד רחבה. האולם היה מוכן והחבורה כולה ישבה סביב לשולחנות. הֶפִיד הזקן מצד אחד ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן מן הצד השני וכל היתר בהתאם לרום דרגתם. הם אכלו ושתו ושעשעו את עצמם. וכשהתחילה השמחה לאחר הסעודה, נכנס לאולם אדם צעיר גבוה ובעל חזות פנים מלכותית. שערו היה ערמוני והוא לבש בגדי משי. כאשר הגיע אל הבימה ברך לשלום את פּוּאִיל וחבריו. "שלום בואך וברכת מלכים עליך", אמר פּוּאִיל, "התכבד ושב." "לא אשב" אמר האיש, "בקשה יש לי וברצוני להציגה בפניך." "עשה זאת וברוך בואך." אמר פּוּאִיל. "אדוני," השיב לו, "באתי לבקש ממך דבר מה." "תהי בקשתך אשר תהיה - אתן לך את מבוקשך אם אוכל!" "הו!" אמרה רִיאֵנוֹן "מדוע השבת לו כך?" "אלה היו דבריו, גבירתי" אמר האיש, "והוא אמר אותם בפני אנשים אצילים." "חבר," אמר פּוּאִיל, "מה מבוקשך?" "הערב אתה עומד להינשא לאשה שאוהב אני יותר מכל. באתי לבקש אותה ממך, אותה ואת מסיבת החתונה הערוכה כאן." פּוּאִיל שקע בשתיקה. הוא לא יכול היה לומר דבר. "אתה יכול להחשות ככל אשר תאבה," אמרה רִיאֵנוֹן, "מעולם לא היה איש שוטה כמוך." "גבירתי," השיב לה, "לא ידעתי מי האיש." "זהו האיש אשר עמדו למסרני לידיו נגד רצוני" אמרה היא, "זהו גּוּאוֹל, בנו של קלד, איש עשיר ולו חיילים רבים. מאחר ודברת כאשר דברת מסור אותי לידיו, שאם לא כן ילעגו לך אנשים." "גבירתי," אמר "מה תשובה היא זו. לעולם לא אעשה זאת!" "מסור אותי לידיו" השיבה "ואני אדאג לכך שלעולם לא יקבלני." "כיצד?" שאל פּוּאִיל. "אתן לך שק קטן." השיבה "שמור אותו היטב. כאשר יבקש ממך את החגיגה ואת כל ההכנות לטכס, אמור לו שהם אינם שלך ואין בידך לתת לו אותם. אמור לו שאני הבטחתי את החגיגה הזו לחיילים ולכל המלווים. ואשר לי", המשיכה, "אערוך עמו הסכם להינשא לו בדיוק שנה מהיום, ואתה, בתום השנה הזו הבא עמך את השק הזה וחכה עם אנשיך בבוסתן, שם במעלה ההר. כאשר תהיה השמחה בעיצומה, בוא אליו בלבוש בלויים והשק בידך. בקש ממנו דבר אחד בלבד - למלא את שקך באוכל. אני אסובב את פני הדברים כך שהשק לא יתמלא אף אם יושמו בתוכו כל המזון והמשקאות שבכל שבע הממלכות. לאחר שישפוך לתוך שקך כמות גדולה של מזון ומשקה, יאמר: 'כלום יתמלא השק הזה אי פעם?' ואתה תאמר: 'לא, הוא לא יתמלא אלא אם כן יבוא אדם עשיר ונכבד ויכנס לתוך השק, ידרוך על המזון שבתוכו ויאמר: 'כבר נכנס לכאן די והותר'. ואז", המשיכה רִיאֵנוֹן, "אשכנע את גּוּאוֹל להיכנס אל תוך השק ולדרוך על המזון שבו. כאשר יכנס לתוכו, טלטל את השק עד אשר יהיה כל כולו בתוכו מכף רגל ועד ראש. או אז קשור את שרוכי השק והדק אותם. תזקק אז לקרן הציידים התלויה על צווארך. כאשר יהיה הוא קשור בתוך השק תקע בקרנך כסימן לאביריך, והם, בשומעם את קול הקרן, יתקיפו את החצר." כך לחשה רִיאֵנוֹן באוזניו, וגּוּאוֹל שניצב שם לא הרחק וחיכה לתשובתו, אמר לו: "אדוני, אני ניצב כאן כבר עת רבה וטרם שמעתי את תשובתך לבקשתי." "מה ששיך לי יכול אתה לקבל בשלמותו!" אמר פּוּאִיל. "חבר," אמרה רִיאֵנוֹן מצידה, "הקדשתי את החגיגה הזו ואת כל ההכנות לחתונה לאיש מדווד ולחבר מלוויו וחייליו. לא אתן אותה למישהו אחר, אך שנה מהיום תיערך כאן חגיגה לכבודך, חבר, ואז תוכל לשאת אותי לאשה." גּוּאוֹל שב לארצו שלו בעוד שפּוּאִיל שב לדווד. השנה חלפה עברה והגיע מועד החגיגה בחצרו של הֶפִיד הזקן. גּוּאוֹל בנו של קלב בא אל המסיבה אשר נערכה עבורו. הוא הגיע לחצר והתקבל שם בכבוד. גם פּוּאִיל, מלך העולם האחר, בא לשם, ואל הבוסתן עם מאה מאנשיו הלך הוא, בדיוק כפי שהורתה לו רִיאֶנוֹן, והשק היה עמו. פּוּאִיל הלביש את עצמו בבלואים ונעל נעליים ישנות ומרופטות. כאשר הגיעו לאוזניו מצהלות השמחה לאחר הסעודה פנה וצעד אל האולם ובבואו אל הבימה ברך לשלום את גּוּאוֹל ואת כל בני לוויתו, גברים ונשים כאחד. "ברכת אלוהים עליך וברוך בואך!" אמר גּוּאוֹל. "אדוני", אמר לו, "ישלם לך אלוהים כפועלך. עניין לי אליך." "ברכתי נתונה לאשר תביא בפני." אמר גּוּאוֹל "ואם תבקש ממני דבר סביר, לא אמנע אותו ממך." "בקשתי היא סבירה למדי, אדוני." השיב לו "אני מבקש רק מתוך צורך. הייתי רוצה שתמלא את השק הזה במזון." "אינך מבקש הרבה." אמר גּוּאוֹל "ואשמח למלא את מבוקשך. הביאו לו מזון." משרתים רבים קמו והחלו למלא את השק, אך על אף כל הכבודה שהוטלה לתוכו לא נמלא השק." "חבר," אמר גּוּאוֹל, "האם יתמלא שקך אי פעם?" "לא, ויהי האל עדי," אמר הוא "לעולם לא יתמלא גם אם יוטלו לתוכו עוד ועוד מזונות, אלא אם כן יקום אדם אציל בעל אדמות ועושר וידרוך על המזון שבשק בשתי רגליו בהכריזו: 'די והותר הושם כאן!'" "ואתה, איש טוב שלי" אמרה רִיאֵנוֹן לגּוּאוֹל, "קום על רגליך בזה הרגע ועשה כאשר אמר האיש." "בשמחה" אמר גּוּאוֹל, ואל השק נכנס ובשתי רגליו דרך על המזון שבתוכו, ובאותו רגע עצמו טלטל פּוּאִיל את השק עד אשר היה גּוּאוֹל כל כולו בתוכו, מכף רגל ועד ראש, משך בשרוכים וקשר אותם. או אז הגיש הוא את הקרן לפיו ותקע תקיעה ממושכת. ולאות הזה התקיפו חייליו את החצר, אחזו בכל האנשים אשר באו לשם עם גּוּאוֹל ואסרו אותם בשלשלאות, בעוד פּוּאִיל משליך מעליו את בגדי הבלואים ואת הנעליים המרופטות. וכל אחד מן החיילים אשר נכנס אל האולם העניק לשק בעיטה או מכת מקל ושאל: "מה יש כאן?" "תחש!" השיבו לו היתר. וכל חייל שהגיע לאולם שאל: "מה המשחק שאתם משחקים בו?" "משחק התחש-בתוך-השק!" השיבו לו, וזו הייתה הפעם הראשונה ששיחקו את משחק התחש-בשק. "אדוני," אמר האיש בתוך השק, "לו שמעני. להרוג אותי בתוך שק - אין זה מוות היאה לי." "אדוני," אמר הפיד הזקן "האיש אומר דברי טעם ומן הדין הוא שתקשיב לו. אין זה מוות היאה לו." "טוב ויפה," אמר פּוּאִיל, "אנהג על פי עצתך. אמרו לי מה אעשה בו?" "אני אתן לך עצה." אמרה אז רִיאֵנוֹן, "במצבך עכשיו מוטלת עליך החובה למלא את חפצם של כל האנשים והנגנים אשר ישאלו ממך דברים. הנח לו ליטול את מקומך בהענקת המתנות והוצא ממנו שבועה שלעולם לא יתבע ממך מתנות אלה ולא יקח ממך נקם. זה יהיה עונש מספיק עבורו." "הוא יקבל ממני כל זאת." אמר האיש בתוך השק. "אסכים לכך בשמחה," אמר פּוּאִיל, "אם זאת עצתם של הֶפִיד ורִיאֵנוֹן!" "זאת עצתנו." אמרו. "ואני מסכים לה." אמר פּוּאִיל, "ועתה! מי יתייצב כעד עבור גּוּאוֹל?" "אנחנו נהיה עדים עד אשר ישוחררו אנשיו שלו." אמר הֶפִיד. או אז שוחרר גּוּאוֹל מן השק ובני לוויתו הותרו מכבליהם. "עתה בקש מגּוּאוֹל את עֵדיו שלו. אני מכיר את האנשים שיהיה עליו לבחור." והֶפִיד מנה את שמות הערבים. "הצג את תנאיך." אמר גּוּאוֹל. "מה שאמרה רִיאֵנוֹן הוא מספיק טוב מבחינתי." אמר פּוּאִיל. "אכן, אדוני, " אמר גּוּאוֹל, "אני פצוע וחבול. נפצעתי פצעים קשים ועלי לשטפם ולחובשם. ברשותך אלך מכאן ואותיר אחד מאצילי חצרי כדי שיענה בשמי לכל האנשים אשר יבקשו ממנו מתת." "טוב ויפה." אמר פּוּאִיל, "עשה כאשר דברת." גּוּאוֹל פנה אז לשוב אל ממלכתו. האולם הוכן ונערך לכבוד פּוּאִיל וכל אנשי חצרו של הֶפִיד הזקן והכל תפסו את מקומם סביב לשולחנות. איש איש מהם ישב במקום שישב בו שנה קודם לכן ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן הלכו לחדרם ובילו בתענוגות את לילם. "אדוני" אמרה רִיאֵנוֹן עם עלות השחר, "קום וחלק מתנות לנגנים. היום אל תשיב ריקם פני איש. תן מתנות לכל." "זאת אעשה בשמחה," אמר פּוּאִיל, "היום וכל זמן שהחגיגה נמשכת." פּוּאִיל קם מערש כלולותיו. הוא ציווה על משרתיו להסות את הקהל ואז הזמין את הנגנים וכל מי שחפץ לבקש ממנו דבר מה, לצעוד קדימה. הוא הודיע לכל בני החבורה כי הרשות בידם לבקש ממנו כל אשר יאבו, והוא היה נאמן למוצא פיו ונתן לכל אחד את חפצו ולא השיב ריקם פני איש כל עוד נמשכה החגיגה. וכאשר נסתיים הכל פנה פּוּאִיל ל הֶפִיד ואמר לו: "אדוני, ברשותך, מחר בבוקר אשים פני אל דווד." "טוב ויפה," השיב הֶפִיד, "האל הטוב ישמור את פעמיך, ורִיאֵנוֹן תשהה פה עוד זמן מה עד אשר תשלים את הכנותיה לבוא בעקבותיך." "סהדי במרומים", אמר פּוּאִיל, "אנו נצא מכאן יחדיו!" "כלום זה רצונך, אדוני?" שאל הֶפִיד. "אכן כך הוא." השיב פּוּאִיל. למחרת היום עשו הם את דרכם לדווד. הם הגיעו לחצר בארברת' ושם נערכה לכבודם סעודה חגיגית. כל שועי הממלכה ואציליה, גברים ונשים כאחד, פגשו אותם שם. רִיאֵנוֹן לא הניחה לאיש לשוב לביתו בטרם תעניק לו תשורה יפה, בין אם תכשיט, או טבעת, או אבן יקרה, והשנים משלו בארץ שנה ועוד שנה מאושרים באהבתם. * ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן משלו בארץ באושר בשנה הזו ובשנה שלאחריה. אך בשנה השלישית החלו האנשים להתעצב אל לבם ושוב לא היו מאושרים שכן ראו כי אדון הארץ האהוד, מלכם שלהם, אחיהם המאומץ, איו לו יורש. “אדוננו" אמרו לפּוּאִיל, "אינך צעיר כמו אחדים מאתנו ואנו חוששים פן לא תוכל רעייתך לתת לך יורש. קח אשה אחרת על פניה כדי שתלד לך יורש לכיסאך. אינך עתיד לחיות לנצח," אמרו לו "וגם אם אתה עצמך מאושר ללא יורש, אנו לא נוכל לשאת זאת." "אמת ויציב" אמר פּוּאִיל, "לא נחיה לעד ותאונות עלולות לקרות, אך הניחו לי להתמודד עם הדבר במשך שנה אחת. בעוד שנה מהיום נשוב ונפגש כאן ואז אשמע לעצתכם." הצעה זו נתקבלה על דעת כל. עוד בטרם חלפה שנה והגיע מועד הפגישה, נולד לפּוּאִיל בן בארברת'. בלילה שהילד נולד בו, הזמינו לשם אשה שתשגיח על התינוק ואמו, אך אשה זו נרדמה על משמרתה וכך גם רִיאֵנוֹן, אמו של הילד. וכך ארע הדבר: שש נשים היו שם והן השגיחו עליה בחלקו הראשון של הלילה, אך בטרם הגיעה שעת חצות נרדמו כולן ורק לקראת עלות השחר התעוררו. הן הביטו בעריסה שהניחו בה את העולל, אך לא נותר ממנו כל סימן וזכר. "הו," אמרה אחת מהן, "התינוק נעלם!" "מה נעשה?" שאלה אחרת. "מה יהיה?" אמרו כל היתר. ואחת מהן אמרה: "יש כאן כלבת ציד עם גורים. אנחנו נהרוג אחדים מן הגורים ונמרח את פניה ואת ידיה של רִיאֵנוֹן בדם ואת עצמותיהם נשליך בקרבתה ונשבע כי היא עצמה רצחה את התינוק. היא לא תוכל לסתור את דברתן של שש מאתנו!" כל היתר קיבלו את הצעתה. כאשר האיר היום התעוררה רִיאֵנוֹן ושאלה: "הו נשים, היכן הוא עוללי?" "גבירתנו" השיבו לה, "אל תשאלי אותנו על העולל שלך. יש לנו חבורות שחורות וכתמים כחולים בכל גופנו מן המאבק אתך, ולמען האמת, מעולם לא ראינו רוח קרב כזו בשום אשה. אך הכל לשווא: את עצמך הרגת את בנך. אל תבקשי אותו מידינו!" "נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "למען האל הטוב היודע כל נסתרות, אל תטילו עלי אשמת שווא. אלוהים, אשר דבר לא נסתר מנגד עיניו, הוא היודע שאתן מוליכות אותי שולל. אם אתן חוששות ממשהו, נשבעת אני לכן שאגן עליכן!" "אכן," השיבו לה, "אין בדעתנו לעשות שקר בנפשנו כדי לחפות על מעשיו של מישהו אחר." "נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "כל רע לא יאונה לכן מאמירת האמת." אך על כל אשר אמרה במלים צודקות ורחומות, קיבלה מהן אותה תשובה עצמה. ובינתיים התעורר פּוּאִיל משנתו וכך גם חייליו ובני לוויתו ושוב לא ניתן היה להסתיר את האסון. הסיפור פשט על פני הארץ וכל האצילים שמעו אותו. הם נועדו יחדיו ושלחו לפּוּאִיל מסר ובו דרישה לשלח את אשתו כעונש על רצח תינוקה. "יש להם סיבה אחת בלבד לדרוש ממני לגרש את רעייתי." אמר פּוּאִיל, "והיא: היותה חשוכת ילדים. אך אני יודע שנולד לה ילד ולא אשלֵחַ אותה. ואם פעלה שלא כיאות יהיה עליה להיענש בעונש הראוי לה." רִיאֵנוֹן כינסה חכמים ומלומדים שיעמדו לצידה, אבל אז החליטה שמוטב לה לקבל את עונשה מאשר להתווכח עם הנשים. והעונש שהוטל עליה היה זה: שבע שנים תשהה בחצר המלכות בארברת' . מקום מוגבה היה שם מחוץ לשערי החצר ושם ניטל עליה לשבת כל יום ולספר את סיפורה לכל עובר אורח אשר סבורה הייתה שטרם שמע אותו, ואז היה עליה להציע למבקרים ולעולים לרגל להניח לה לשאתם על גבה אל תוך החצר (כל מי שיאבה בכך), אך רק לעתים נדירות הסכים מישהו שתישאהו על גבה. וכך עברו עליה אותן שנים. בגוונט-איז-קואד משל באותה עת טְיֵירנוֹן. והוא היה המובחר שבין בני אדם. בחצרו הייתה סוסה ובכל הממלכה כולה לא היו לא סוס ולא סוסה שיעלו עליה ביופיים. כל שנה בערב האחד במאי הייתה הסוסה ממליטה סייח אחד, אך איש לא ידע מה עלה בגורלו. ערב אחד שוחח טְיֵירנוֹן עם רעייתו: "הקשיבי," אמר "אנשים רכים וחלושי אופי אנחנו בהניחנו לסייחים של הסוסה להילקח כל שנה על ידי מישהו נעלם בלא שנעשה דבר!" "מה יכולים אנו לעשות בקשר לכך?" שאלה. "הערב הוא ערב האחד במאי. יעניש אותי האל אם לא אגלה את כוח הרע הגוזל את הסייחים!" טְיֵירנוֹן ציווה להכניס את הסוסה אל תוך הבית. הוא חימש את עצמו והחל לשמור. עם רדת החשיכה המליטה הסוסה סייח איתן, רחב גרם, שמיד ניצב על ארבע רגליו. טְיֵירנוֹן קם ממקומו כדי לבחון אותו מקרוב ובעוד הוא מתבונן שמע קול רעש גדול ואחר הרעש חדרה לשם יד עם ציפורניים גדולות ואחזה את הסייח ברעמתו. טְיֵירנוֹן נטל את חרבו והכה על הזרוע בין פרק היד למרפק עד כי נפלה היד האוחזת בסייח אל תוך הבית. ואז שמע טְיֵירנוֹן קול רעש גדול עם קול צווחה. הוא פתח את הדלת ורץ בעקבות הרעש. לא עלה בידו לראות מה מקורו, כי הלילה היה אפל מאוד, אך הוא דלק בעקבותיו. לפתע נזכר כי שכח את הדלת פתוחה והוא חזר לבית. על סף הדלת שכב תינוק עטוף בבגדי משי. הוא הרים את התינוק וראה כי היה חזק מאוד לגילו. טְיֵירנוֹן הבריח את הדלת וניגש אל החדר שרעייתו שהתה בו. "גבירתי," שאל "האם את ישנה?" "לא", השיבה, "ישנתי, אך הקיצותי משנתי כאשר נכנסת." "יש כאן תינוק, אם תרצי בו." אמר, "דבר שלא היה לך מעולם." "אדוני," אמרה, "מאין הגיע לכאן?" "אספר לך הכל." אמר טְיֵירנוֹן וסיפר לה את הסיפור כולו. "אדוני," אמרה, "מהם הבגדים שהתינוק לבוש בהם?" "בגדי משי." אמר טְיֵירנוֹן. "בן אצילים הוא." אמרה היא, "אדוני, אשמח אם תצא השמועה ותתפשט בקרב הנשים כי הבאתי תינוק לעולם, אם זהו רצונך." "אני תמים דעות אתך בעניין זה." אמר לה, וכך נהגו. הם הטבילו את הילד וקראו לו בשם גּוּרִי זהוב השער, כיוון שמעט השער שעל ראשו היה זהוב כפז. הילד גדל בחצר המלך עד היותו בן שנתיים. בטרם מלאה לו שנה כבר התהלך היטב, והיה גדול בגופו מילד בן שלוש - יותר מילד בן שלוש הגדול מכפי גילו! בתום השנה השנייה היה גדול כילד בן שש ובטרם הגיע לגיל ארבע כבר נהג לחלות את פני הסייסים כי יניחו לו לנהוג את הסוסים אל המעיין. "אדוני," אמרה אשת טְיֵירנוֹן לבעלה, "היכן הסוס שהצלת בלילה שמצאת בו את התינוק?" "מסרתי אותו לסייסים ואמרתי להם להשגיח עליו." אמר. "אדוני, כלום לא יהיה זה רעיון טוב לאלף אותו ולמסרו לנער?" אמרה. "היה זה באותו לילה עצמו שמצאת את הנער והצלת את הסייח שנולד." "אין לי כל התנגדות לכך." אמר טְיֵירנוֹן, "אני מרשה לך לתת לו אותו." "אדוני," השיבה, "יגמול לך אלוהים. אני אתן לו את הסוס." הסוס ניתן לנער. אשתו של טְיֵירנוֹן הורתה למאמנים ולסייסים להשגיח על הסוס ולאמנו כדי שיהיה מוכן ליום שהנער יהיה מבוגר דיו לרכוב עליו. היא דרשה מהם שידווחו לה באופן קבוע כיצד מתקדם האימון. באותו זמן הגיעו אל טְיֵירנוֹן ורעייתו החדשות על אודות רִיאֵנוֹן ועונשה, ומכיוון שמצא תינוק, השתדל טְיֵירנוֹן לכרות אוזן ולחקור חקור היטב עוברי אורח שהזדמנו לארמונו. מפי רבים מהם שמע תלונות רבות על העונש מעורר הרחמים שהוטל עליה. טְיֵירנוֹן הרהר בדבר והביט מקרוב בפני הילד. הוא נדהם בראותו מה גדול הדמיון בין הילד לבין פּוּאִיל, מלך העולם האחר. מעולם לא ראה דמיון כה רב בין בן לאביו כדמיון הזה. הוא הכיר היטב את מראה פניו של פּוּאִיל כיוון שאירח אותו בביתו פעמים רבות במשך השנים. הנה כי כן חש טְיֵירנוֹן נקיפות מצפון על שהוא ממשיך לגדל את הילד בעוד הוא יודע כי זה ילדו של איש אחר. בהזדמנות הראשונה כאשר היה עם רעייתו בגפו, אמר לה כי אין זה מן הראוי להמשיך ולהחזיק את הילד ברשותם וכך להביא כאב כה רב על גבירה חסודה וטובה כמו רִיאֵנוֹן, מה גם שהילד הוא ילדו של פּוּאִיל, מלך העולם האחר. אשתו של טְיֵירנוֹן הסכימה לשלוח את הנער אל פּוּאִיל, "ובשלושה דברים נזכה בעשותנו זאת" אמרה, "הכרת תודה על ששחררנו את רִיאֵנוֹן מעונשה, הכרת תודה מפּוּאִיל על כך שגידלנו את ילדו והשבנו לו אותו, והדבר השלישי הוא זה: אם יגדל הנער ויהיה איש כבוד, יהיה הוא לנו לבן מאומץ ויעשה למעננו ככל אשר יוכל." הם הגיעו לתמימות דעים. למחרת היום הכין טְיֵירנוֹן את עצמו לצאת לדרך בלווית שנים מאציליו והילד היה הרביעי בחבורה, רכוב על הסוס שנתן לו טְיֵירנוֹן. הם רכבו לכיוון ארברת' והדרך לא ארכה להם. בהתקרבם אל החצר יכלו לראות את רִיאֵנוֹן יושבת על המושב המוגבה. כאשר ניגשו אליה, קראה להם: "הו אדונים, אל נא תוסיפו ללכת. אני אשא איש איש מכם על גבי אל החצר. זהו עונשי על שהרגתי את ילדי." "גבירתי," אמר טְיֵירנוֹן, "אינני סבור שמישהו מן הנוכחים כאן יניח לך לשאתו על גבך." "ירכב על גבה מי שיאבה", אמר הנער, "אני לא אעשה זאת." "אכן" אמר טְיֵירנוֹן, "גם אנו לא נסכים." והם באו אל חצר המלך והתקבלו שם בחמימות. פּוּאִיל אך זה חזר ממסע ברחבי דּוֹוֵד ושמח לראות את טְיֵירנוֹן. אל האולם ניגשו הם להתרחץ וליטול את מקומם ליד השולחן. טְיֵירנוֹן ישב בין פּוּאִיל לרִיאֵנוֹן ושני חבריו של טְיֵירנוֹן ישבו גבוה יותר והנער ביניהם. או אז סיפר טְיֵירנוֹן את הסיפור כולו על הסוסה והילד וכיצד אימצו, הוא ואשתו, את הילד לבן וגידלו אותו. "וזהו ילדך, גבירתי!" אמר טְיֵירנוֹן "ומי שאי פעם הפיץ עליך שקרים, גרם לך עוול גדול. כאשר שמעתי על עונשך נעצבתי אל לבי והתחלתי לדאוג ואינני סבור שיש בזה ולו גם אחד אשר לא יזהה נער זה כבנו של פּוּאִיל." "אין כאן איש המטיל ספק בכך." השיבו לו הכל. "סהדי במרומים," אמרה רִיאֵנוֹן, "אם אמת הדבר, בא הקץ לדאגתי." "גבירתי," אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד, "בחרת בשם טוב לנער - פְּרִידֵיְרִי. פְּרִידֵיְרִי פירושו 'דאגתי'. השם ההולם אותו יותר מכל הוא פְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר." "יתכן ושמו שלו מתאים לו יותר." אמרה רִיאֵנוֹן. "איזה שם?" שאל פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד . "גּוּרִי זהוב השער" הוא השם שהענקנו לו." אמר טְיֵירנוֹן. "פְּרִידֵיְרִי" אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד "יהיה שמו." "זה הדבר הטוב ביותר" אמר פּוּאִיל "ליטול את שם הנער מן המלים שהשמיעה אמו בהגיע לאוזניה הבשורות הטובות אודותיו." והכל הסכימו לכך. "טְיֵירנוֹן," אמר פּוּאִיל, "ישלם לך אלוהים כפועלך על שגידלת את הנער הזה, ואם יגדל הוא ויהיה לאיש כבוד, יהיה זה מן היושר שיגמול לך על חסדך." "אדוני," אמר טְיֵירנוֹן, "איש בעולם לא יעצב יותר על אובדנו מן האשה אשר גידלה אותו. מן הראוי הוא שיזכור מה עשינו, אנוכי והאשה הזאת למענו." "יהי האל עדי." אמר פּוּאִיל, "אני אגן על ממלכתך כל זמן שאוכל להגן על ממלכתי שלי, ואם יהיה פְּרִידֵיְרִי עצמו כאן למלך, יהיה זה אף יותר ראוי לו להגן עליך מאשר לי. ועתה אם מקובל הדבר עליך ועל כל האצילים הנאספים בזה, נמסור את הילד להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד , ואתם תהיו לידידיו ולהורים המאמצים שלו." "זוהי הצעה מצוינת." אמרו הכל. וכך נמסר הנער להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד ואצילי הארץ באו לארח לו לחברה. טְיֵירנוֹן נפרד אז מהם וחזר עם ידידיו לארצו שלו באהבה ובשמחה. הוא לא יצא לדרכו בטרם הוצעו לו כמתנות אבני החן היפות ביותר ומיטב הסוסים וכלבי הצייד, אך הוא לא הסכים לקבל דבר. מיני אז שבו הכל, איש איש לממלכתו, ופרידירי בן פּוּאִיל, מלך העולם האחר, גודל במסירות כיאה לו עד שהיה לעלם חמודות, המחונך והמחונן ביותר בכל הממלכה. וכך חיו הם שנה אחר שנה עד אשר הגיעו חייו של פּוּאִיל מלך העולם האחר לקצם. פְּרִידֵיְרִי שלט אז בהצלחה על שבעת המחוזות של דּוֹוֵד , אהוב על בני עמו ועל כל הסובבים אותו, ועם השנים כבש הוא את שלושת המחוזות של וסטרד וטווי וארבעת המחוזות של קרידיג'ון והללו קרויים היום שבעת המחוזות של סייטילוך. ופְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר עסק בכיבושים אלה עד שנתן דעתו לשאת לו אשה. והאשה שבחר בה הייתה קִיגְוָה, אחותו של גְּוֵון המזהיר, בן למשפחה הטובה ביותר באי הזה. וכאן מסתיים הענף הראשון מארבעת ענפי המבינוג'י. זכויות התרגום שייכות ליואל פרץ