מס"ע

 

מרכז סיפורי עם ופולקלור

 

C. F. F

Center of Folktales and Folklore

 

חזרה לדף הראשי

חזרה לדף סיפורי עם מרחבי תבל

סיפורי עם איריים

מספר הסיפורים במצוקה

סיפור עם אירי

נוסח עברי: יואל פרץ

 

תוכלו גם להאזין לגרסה מסופרת של הסיפור בביצועו של יואל פרץ:

מספר הסיפורים במצוקה

 

      בעת שהטאוטה דה דאנאן (מילולית: אנשי הדאנו – תושבי אירלנד שהאמינו באלה דאנו) שלטו באירלנד, מלך בליינסטר מלך שמאוד אהב לשמוע סיפורים. כמו יתר הנסיכים וראשי השבטים באי, היה לו מספר-סיפורים מועדף שהייתה לו אחוזה רחבת ידיים, אחוזה שהוענקה לו על ידי הוד מלכותו בתנאי שיספר לו סיפור חדש בכל לילה, לפני שישכב לישון במשך כל ימי חייו. רבים אכן היו הסיפורים שהכיר מספר-הסיפורים ולפיכך הצליח להגיע לגיל מבוגר בלי שנכשל אפילו לילה אחד במשימה שקיבל עליו. ומיומנותו בסיפור סיפורים הייתה כה גדולה עד כי לא משנה מה גדולות היו הדאגות שרבצו על המלך והסיחו את דעתו – תמיד עלה בידי מספר הסיפורים לגרום לו שיישן שנת ישרים.

     בוקר אחד התעורר מספר-הסיפורים מוקדם בבוקר וכמנהגו טייל לו בנחת בגן, הופך בדעתו אירועים שונים שיוכל לטוות מהם סיפור עבור המלך בלילה. אך באותו בוקר הוא מצא את עצמו במבוכה. לאחר שצעד בכל רחבי האחוזה, חזר הביתה בלי שיעלה על דעתו שום דבר חדש או מוזר. לא היה לו כל קושי לחשוב על הפתיחה: "היה פעם מלך ולו שלושה בנים", או "יום אחד המלך של אירלנד כולה", אבל יותר מכך לא עלה על דעתו דבר. בסופו של דבר הוא שב הביתה לסעוד פת שחרית ומצא את אשתו אובדת עצות בשל איחורו.

     "מדוע אינך חוזר הביתה, יקירי?" אמרה היא.

     "אין לי ראש לאכול שום דבר," השיב מספר הסיפורים, "בכל השנים שהייתי בשירותו של מלך ליינסטר, מעולם לא ישבתי לסעוד פת שחרית בלי שיהיה לי סיפור חדש מוכן לערב, אבל הבוקר הזה, המוח שלי אטום ואני לא יודע מה לעשות. מוטב לי שאשכב תחתי ואמות. הערב, כאשר יקרא לי המלך להשמיע באוזניו סיפור, אמיט על עצמי חרפת נצח!"

     בדיוק באותו רגע הציצה בעלת הבית אל מחוץ לחלון.

     "האם אתה רואה את הדבר השחור שם בקצה השדה?"

     "כן, אני רואה." השיב לה בעלה.

     הם התקרבו לשם וראו איש זקן מסכן למראה שוכב על האדמה עם רגל עץ מונחת לצדו.

     "מי אתה, אישי הטוב?" שאל מספר-הסיפורים.

     "אה, מה זה חשוב מי אני. אני יצור מסכן, זקן, בעל מום, חלשלוש ואומלל, שיושב לו כאן לנוח קצת."

     "ומה אתה עושה עם הקופסא והקובייה שיש לך ביד?"

     "אני מחכה כאן לראות אם יהיה מישהו שיהיה מוכן לשחק אתי בהטלת קובייה." השיב הקבצן.

     "לשחק אתך? על מה כבר יכול קבצן זקן שכמותך לשחק?"

     "יש לי בארנק העור הזה שאתה רואה, מאה חתיכות זהב!" השיב הזקן.

     "כדאי לך לשחק אתו" אמרה אשתו של מספר-הסיפורים, "ואולי יהיה לך משהו לספר למלך בערב."

     הם הציבו אבן שטוחה ביניהם ועליה הטילו את הקובייה.

     לא חלף זמן רב ומספר-הסיפורים איבד את כל כספו עד הפרוטה האחרונה.

     "הרבה ברכה תצמח לי ממך, חבר" אמר מספר-הסיפורים, "יכולתי למצוא לעצמי עיסוק נאה יותר, שוטה שכמותי!"

     "האם תשחק אתי שוב?" שאל הזקן.

     "בן אדם, מה אתה מקשקש – כל הכסף שלי נמצא ברשותך!"

     "האם אין לך מרכבה וסוסים וכלבי צייד?"

     "ואם יש לי, אז מה?"

     "אני מעמיד מולם את כל הכסף שברשותי!"

     "שטויות, בן אדם. אתה באמת חושב שתמורת כל הכסף שבאירלנד הייתי מסתכן בכך שאראה את הגבירה שלי הולכת ברגל?"

     "יתכן ותזכה." אמר הקבצן.

     "יתכן ולא אזכה." אמר מספר-הסיפורים.

     "שחק אתו, בעלי" אמרה האשה, "לא אכפת לי ללכת ברגל אם תפסיד, אהובי."

     "מעולם לא סירבתי לך בעבר," אמר מספר-הסיפורים, "וגם לא אעשה זאת עתה."

     הוא שב והתיישב למשחק ובזריקה אחת הפסיד בתים, כלבי ציד ומרכבה.

     "האם תשחק אתי שוב?" שאל הקבצן.

     "האם אתה צוחק עלי, בן אדם? על מה עוד נותר לי להמר?"

     "אני אהמר בכל מה שזכיתי ממך כנגד אשתך!" אמר הזקן.

     מספר-הסיפורים סב על עקביו בשתיקה ופנה לעבר הבית, אבל אשתו עצרה אותו.

     "קבל את ההצעה שלו" אמרה, "זוהי הפעם השלישית ומי יודע איזה מזל יהיה לך הפעם? אתה בטוח תנצח עכשיו."

     הם שיחקו שוב ומספר-הסיפורים הפסיד. הוא אך הפסיד והנה למרבה צערו והפתעתו, קמה אשתו והתיישבה סמוך לפושט היד המכוער.

     "האם כך את עוזבת אותי?" אמר מספר-הסיפורים.

     "כמובן. אתה הפסדת אותי במשחק. הרי אינך מתכוון לרמות את האיש המסכן. האם לא כן?"

     "האם יש לך משהו נוסף להמר עליו?" שאל הזקן.

     "אתה יודע היטב שלא נותר לי דבר." השיב מספר-הסיפורים.

     "אני אהמר עכשיו על הכל, על אשתך ועל כל היתר מול אתה עצמך." אמר הזקן.

     הם שבו ושיחקו ומספר-הסיפורים הפסיד.

     "ובכן, הנה אני. מה אתה מתכוון לעשות אתי?"

     "בקרוב תדע." אמר הזקן והוציא מכיסו חבל ארוך ושרביט קסמים.

     "עכשיו" אמר הוא למספר-הסיפורים, "איזה סוג של חיה היית מעדיף להיות, איָל, שועל או ארנבת? כרגע יש לך את האפשרות לבחור, אבל מאוחר יותר לא תהיה לך אפשרות."

    לקצר סיפור ארוך, מספר-הסיפורים בחר באפשרות של ארנבת. הזקן זרק את החבל סביבו, נגע בו בשרביט והופה! ארנבת מפזזת ארוכת אוזניים החלה לקפוץ ולדלג באחו.

     אך הדבר לא נמשך זמן רב; מי אם לא אשתו, קראה לכלבים ושיסתה אותם בו. הארנבת נמלטה והכלבים שעטו בעקבותיה. את השדה תחמה סביב סביב חומה גבוהה כך שעד כמה שהתאמצה לא הצליחה ארנבת להימלט החוצה. אשתו והזקן היו מאוד משועשעים לראות את הארנבת רצה, מסתובבת ומתפתלת.

    לשווא ניסה המסכן למצוא מחסה אצל אשתו. היא בעטה בו וזרקה אותו חזרה לכיוון הכלבים, עד שלבסוף עצר הקבצן את הכלבים ועם מכת שרביט אחת ניצב מספר-הסיפורים לפניהם שוב, מתנשף וחסר נשימה.

     "נו, נהנית מהספורט?"

     "זה אולי ספורט לאחרים." השיב מספר-הסיפורים בהביטו על אשתו, "מצידי הייתי מוותר עליו ברצון."

     "האם תהיה זו בקשה מוגזמת מצדי," המשיך ואמר לזקן, "לשאול מי אתה בכלל ומאיפה צצת ומדוע אתה שואב הנאה מכך שאתה מטריד ומטרטר אדם זקן כמוני?"

     "אה!" השיב הזר, "אני מין עוף מוזר שלא יצלח למאומה, יום עני, יום עשיר, אבל אם אתה רוצה ללמוד יותר עלי ועל הרגלי, בוא אתי ואולי אוכל להראות לך יותר ממה שהיית משיג לוּ צעדת לבדך."

     "אני כבר אינני יותר אדון לעצמי שאוכל להחליט אם ללכת או להישאר." אמר מספר-הסיפורים באנחה.

     הזר הכניס יד אחת לתוך ארנקו ושלה משם לנגד עיניהם אדם טוב מראה בשנות העמידה, והא פנה אליו ואמר:

     "על פי כל מה שמעת וראית מאז הכנסתי אותך לארנקי, תפוס פיקוד על הגברת הזאת ועל המרכבה והסוסים, והיה מוכן להביאם ברגע שאזדקק להם."

    אך זה אמר את הדברים והנה נעלם הכל, ומספר-הסיפורים מצא את עצמו במעבורת השועלים, קרוב לטירתו של הוג' או'דונל האדום הוא היה רואה ואינו נראה.

     [הוג' או'דונל האדום היה נסיך טירקונל בין השנים 1602-1572 שמרד באנגלים והנהיג את מלחמת תשע השנים נגד הממשלה האנגלית (1603-1595)].

     או'דונל ישב באולם המלכות שלו וכובד הבשר ולאות הרוח רבצו עליו.

     "צא החוצה," אמר לשוער שלו, "ובדוק מי או מה עומדים בשער."

    השוער פתח את השער וראה לפניו קבצן כחוש, אפור שער. חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי נעליו היו מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, שתי כתפיו נחשפו לעין מאדרתו הבלויה ובידו אחז שרביט ירוק של צינית [שם של שיח ריחני שעליו מכילים שמן אתרי ממנו מכינים משקה מעורר].

 

     "ינצור אותך האל, או'דונל" אמר הקבצן הכחוש כסוף השיער.

     "וכך גם אותך" השיב או'דונל, "מאין אתה בא ומהי אומנותך?"

 

"בא אני מן הנחל המרוחק ביותר על פני האדמה,

מגאיות בהם דואים ברבורים לבני נוצה.

לילה באיסליי ולילה במָן,

לילה על מורדות הגבעות הקרות"

 

[איסליי הוא אחד מהאיים ההיברידיים בסקוטלנד. מָן הוא האי מָן בין אנגליה לאירלנד]

 

     "תייר גדול זה מה שהנך" אמר או'דונל, "יתכן ולמדת דבר זה או אחר בנדודיך בדרכים."

    "אני להטוטן" אמר פושט היד הכחוש כסוף השיער, "ועבור חמש מטבעות כסף תוכל לחזות באחד מלהטוטי."

      "תקבל אותם." אמר או'דונל, והקבצן כסוף השיער לקח שלושה אניצי תבן והניח אותם על כף ידו.

     "את האמצעי אעיף." אמר, "השניים האחרים יוותרו במקומם."

     "לא תוכל לעשות זאת." אמר אחד הניצבים.

     אבל הקבצן הכחוש כסוף השיער שם הניח אצבע על כל אחד מהאניצים שבצדדים ובנשיפה אחת העיף את האניץ האמצעי.

     "זהו תעלול נאה." אמר או'דונל ושילם לו חמש מטבעות כסף.

     "עבור מחצית מן הכסף הזה" אמר אחד מבחוריו של המלך, "אעשה אותו תעלול עצמו."

     "תפוס אותו במילה שלו, או'דונל!"

     הבחור הניח שלושה אניצי קש על כף ידו ואצבע על כל אחד מהאניצים הצדדיים ואז נשף על כף ידו ומה לדעתכם קרה אם לא זה שכף ידו כולה ניתקה מזרועו ועפה לה יחד עם אניץ הקש.

     "אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.

    "שש מטבעות נוספות, או'דונל, ואעשה למענך להטוט נוסף", אמר הקבצן הכחוש כסוף השער.

     "שש מטבעות תקבל."

     "אתה רואה את שתי האוזניים שלי? אני אזיז אחת מהן מבלי שהשנייה תזוז."

     "קל מאוד לראות אותן. הן מספיק גדולות, אבל לעולם לא תצליח להזיז אוזן אחת ולא את השתיים יחד."

     הקבצן הכחוש כסוף השיער שם את ידו על אחת מאוזניו ומשך אותה.

     או'דונל צחק ושילם לו את שש המטבעות.

     "לזה אתה קורא להטוט," אמר הבחור שאיבד את כף ידו, "כל אחד יכול לעשות את זה." ותוך כדי דיבור הוא שלח את ידו השנייה ומשך באוזנו, ומה אתם חושבים קרה אם לא זה שהוא תלש יחד עם האוזן את הראש כולו מעל כתפיו.

     "אתה צרה צרורה ועוד תהיה צרה גדולה מזו!" אמר או'דונל.

     "ובכן, או'דונל," אמר הקבצן האפור כסוף השיער, "מוזרים הם הלהטוטים שהראיתי לך, אבל אני אראה לך תעלול מוזר עוד יותר וזאת תמורת אותו הכסף."

     "אני נותן לך את מילתי שאשלם לך אם תראה לי." אמר או'דונל.

     ואז שלף הקבצן הכחוש אפור השיער תיק מתחת בית שחיו, ומתוך התיק הוציא כדור של חוט משי מגולגל. הוא התיר את הכדור והשליך אותו באלכסון למעלה אל השמיים הכחולים, והחוט הפך לסולם. הוא נטל ארנבת והניח אותה על השלב הראשון, והיא טיפסה ונמלטה במעלה הסולם. הוא שב ושלח ידו לתיק והוציא משם כלב צייד אדום-אוזניים והכלב החל לרדוף בזריזות אחרי הארנבת במעלה הסולם.

     "עכשיו," אמר הקבצן הכחוש כסוף השיער, "האם מישהו מכם מוכן לרוץ בעקבות הכלב באותו מסלול?"

     "אני מוכן." אמר אחד מאנשיו של או'דונול.

    "מהר ורוץ למעלה" אמר הלהטוטן, "אבל אני מזהיר אותך: אם תניח לכלב לטרוף את הארנבת שלי, אסיר את ראשך מעליך כאשר תרד!"

     הבחור רץ במעלה הסולם וכל השלושה נעלמו מן העין. לאחר שהביט למעלה זמן רב אמר הקבצן הכחוש אפור השיער: "אני חושש שכלב הצייד שלי אוכל את הארנבת וידידנו שקע בשינה."

     באומרו זאת, הוא החל לנדנד את סולם המשי, ולמטה צנח הבחור כשהוא שקוע בשינה ואחריו כלב הצייד אדום-האוזניים ובפיו החתיכה האחרונה של הארנבת.

     התעלולן הכה בלהב חרבו והסיר את ראשו של הבחור מעליו. ואשר לכלב – הוא נהג בו לא יותר טוב אבל גם לא יותר גרוע.

    "אינני משועשע כלל ואני כואב ומרוגז," אמר או'דונל, "למראה בחור צעיר וכלב צייד הנהרגים בחצרי."

    "חמש מטבעות כסף עבור כל אחד מהם," אמר התעלולן, "וראשיהם ישובו לשכון על כתפיהם כאילו לא אירע דבר."

      "אתה תקבל אותן." אמר או'דונל.

     חמש מטבעות ובעקבותיהן חמש נוספות שולמו לו וראה זה פלא! ראשו של הבחור חזר לשכון על כתפיו וכך גם ראשו של הכלב, ואף על פי ששניהם הגיעו לגיל זקנה ושיבה, כלב הצייד לא העז לגעת יותר באף ארנבת, והבחור דאג היטב לשמור את עיניו פקוחות.

     אך זה ביצע הקבצן כל זאת והנה נעלם כליל מנגד עיניהם, ואיש מן הנוכחים לא יכול היה לומר אם הוא עף באוויר או נבלע באדמה.

     הוא נע כמו גל נופל על גל

     כמו סופה אשר תרדוף סופה

     כמו משב חורפי זועם

     זריז, חלק, וכה עליז

     נישא בגאווה,

     ולא עצר לרגע קט

     עד אשר צנח נחת

     בחצרו של מלך ליינסטר

     דילג בחן ובקלילות

     מעל לקצה צריח

     של עירו וארמונו

     של מלך ליינסטר

 

     כבד היה בשרו ומיוגעת רוחו של מלך ליינסטר. זו הייתה השעה שבה רגיל היה לשמוע סיפור, אך גם אם שלח הוא שליחים לכל עבר ימינה ושמאלה, לאיש לא היה אף שמץ של מושג לאן נעלם מספר הסיפורים.

     "גש אל השער" אמר הוא לשוער וראה אם יש שם נפש חיה שתוכל להודיעני משהו על מספר הסיפורים שלי."

     השוער ומי שנגלה לעיניו היה קבצן כחוש כסוף שיער, חצי מחרבו הייתה מונחת חשופה על ירכו, שתי נעליו היו מלאות במי בוץ שנטפו מבגדיו. קצות אוזניו הגדולות בלטו החוצה מבעד לחורים בכובעו הישן, שתי כתפיו נחשפו לעין מאדרתו הבלויה ובידו אחז נבל משולש מיתרים.

     "מה אתה יודע לעשות?" שאל אותו השוער.

     "אני יודע לנגן." השיב הקבצן הכחוש כסוף השיער.

   "אל תחשוש," הוסיף הוא ולחש למספר-הסיפורים, "אתה תראה הכל ואיש לא יוכל לראותך.

     כאשר שמע המלך שנגן נבל נמצא בחוץ הוא הזמין אותו פנימה.

     "אני הוא זה שמחזיק בחצרי את נגני הנבל המעולים ביותר בכל חמשת מחוזותיה של אירלנד." אמר המלך, והוא רמז להם לנגן.

     הם עשו כמצוותו והקבצן הכחוש כסוף השיער האזין לנגינתם.

     "כלום שמעת אי פעם נגנים כמו אלה?" שאל המלך.

     "כלום שמעת, אדוני המלך, חתול נוהם מעל קערת מרק בשר, או זמזום חיפושיות לעת ערב, או את לשונה הצווחנית של אשה זקנה המוציאה אותך מדעתך?"

     "זאת הזדמן לי לשמוע לא פעם." השיב המלך.

    "ערבים הים יותר לאוזני," אמר הקבצן הכחוש כסוף השיער, "הגרועים שבקולות אשר מניתי מאשר הנגינה המתוקה ביותר של נגני הנבל שלך."

     כאשר שמעו זאת הנגנים, הם שלפו את חרבותיהם והסתערו לעברו, אך במקום לפגוע בו, מכותיהם נפלו אלה על אלה ועד מהרה לא נותר שם אחד שלא פיצח את ראשו של רעהו וזכה בתמורה שגם ראשו שלו יפוצח.

     כאשר ראה זאת המלך, הוא לא התפלא שהנגנים לא היו מרוצים מהביקורת הקטלנית על נגינתם, אך תהה מדוע הם חייבים לפגוע זה בזה.

    "תלו את הברנש שהתחיל בכל המהומה," אמר, "אם אינני יכול לשמוע סיפור, לפחות שיהיה לי שקט."

     השומרים קמו ממקומם, אחזו בקבצן הכחוש כסוף השיער, הצעידו אותו אל הגרדום ותלו אותו – חסר ישע שכמותו. אל האולם המלכותי הם שבו ואת מי רואות עיניהם אם לא את הקבצן הכחוש אפור השיער ישוב על ספסל ומגיש לפיו קנקן בירה.

     "אינך רצוי כאן!" קרא ראש המשמר, "האם לא תלינו אותך לפני רגע ואיך זה שאתה כאן?"

     "הם אתה מתכוון לומר שתלית אותי, עצמי?"

     "אלא את מי?" שאל ראש המשמר.

     "הלוואי ותהפוך ידך לטלף של חזיר, אם אכן התכוונת לכרוך את החבל סביב לצווארי; מדוע אתה מדבר על כך שתלית אותי?"

     הם טסו חזרה לגרדום וגילו כי מי שתלוי שם הוא אחיו האהוב של המלך.

     הם מיהרו חזרה אל המלך שבינתיים כבר הספיק להירדם.

     "אנא, הוד מלכותך," אמר ראש המשמר, "תלינו את הנווד המשוטט הזה, אבל הנה הוא כאן שוב, בריא ושלם כמו מקודם."

     "תלו אותו פעם שנייה!" אמר המלך ושוב שכב לישון.

     הם עשו כפי שצוו, אבל מה שקרה הוא שהם גילו כעבור זמן קצר שמי שנתלה על ידם היה נגן הנבל הראשי של המלך ולא אותו קבצן כחוש אפור שיער.

     ראש המשמר היה נבוך עד מאוד.

     "האם ברצונכם לתלות אותי פעם שלישית?" שאל הקבצן הכחוש אפור השיער.

     "לך לכל הרוחות," אמר מפקד המשמר, "וכמה שיותר מהר ובתנאי שתתרחק מכאן מהר ככל האפשר. כבר גרמת לנו לצרות די והותר."

     "עכשיו סוף סוף אתה מדבר בהיגיון." אמר הקבצן, "ומכיוון שוויתרת על הניסיון לתלות אדם זר רק בגלל שהוא הטיל דופי בנגנים שלכם, לא אכפת לי לספר לך שאם תחזור עכשיו לגרדום, תמצא את חבריך יושבים על הדשא ולא נראים סובלים במיוחד ממה שעבר עליהם."

     ובאומרו מלים אלה, נעלם כלא היה, ומספר הסיפורים מצא את עצמו באותו מקום עצמו שבו פגש לראשונה את הקבצן ושם ניצבו עדין אשתו עם מרכבתו וסוסיו.

     "עכשיו," אמר הקבצן הכחוש אפור השיער, "לא אענה אותך יותר. הנה כאן המרכבה והסיסים שלך והכסף שלך ואשתך. עשה אתם כטוב בעיניך."

     "אשר למרכבה ולסוסים ולכלבי הצייד שלי," אמר מספר-הסיפורים, "אני מודה לך, אבל את אשתי וכספי אתה יכול לשמור אצלך."

     "לא," אמר לו הקבצן, "אינני רוצה לא בזה ולא בזו, ואשר לאשתך – אל תחשוב עליה דברים רעים בגלל מה שעשתה לך. היא לא יכלה לנהוג אחרת. זה לא היה תלוי בה."

     "לא יכלה לנהוג אחרת! לא יכלה שלא לבעוט אותי ישר לפיותיהם של כלבי הצייד שלי! לא יכלה שלא לעזוב אותי לטובת קבצן זקן ו..."

     "אינני כה עני או כה זקן כפי שאתה משער. אני הוא אנגוס מבְּרָף [דמות עממית בפולקלור האירי. העיר ברף היא עיר עתיקה הנמצאת בדרום אירלנד]. הרבה טובות פעלת למעני אצל מלך ליינסטר. הבוקר סיפרו לי הקסמים שלי על הקושי שבו אתה נתון והחלטתי לחלץ אותך מצרתך. ואשר לאשתך – אותו כוח ששינה את גופך שינה גם את שכלה. שכח וסלח כפי שצריכים לנהוג גבר ואשה. ועכשיו יש לך סיפור עבור מלך ליינסטר שתוכל לספרו כאשר יזקק לשירותיך." ובאומרו מלים אלה נעלם.

     ואכן אמת הדבר שעכשיו היה לו סיפור מתאים עבור המלך. הוא סיפר למלך את הסיפור מתחילתו ועד סופו ותיאר באוזניו את כל מה שעבר עליו. המלך צחק צחוק כה רם וממושך עד שלא יכול היה להירדם כלל, והוא אמר למספר-הסיפורים שמכאן ואילך אין הוא צריך להוגיע את מוחו בחיפוש סיפורים חדשים. הוא ביקש שבכל ערב וערב כל ימי חייו יוכל להאזין שוב ושוב לסיפור הנפלא הזה ולצחוק מחדש למשמע מעלליו של הקבצן הכחוש אפור השיער.

_________________

הסיפור נלקח מספרו של ג'וזף גייקובס, "סיפורי עם קלטיים". זכויות התרגום העברי שמורות ליואל פרץ

Joseph Jacobs Celtic Fairy Tales Illustrations by John D. Batten, 1892

שמו של הסיפור באנגלית הוא: The Story-Teller at Fault. ג'ייקובס ערך אותו על פי שתי גרסאות שעמדו לפניו:

     ספרו של Gerald Griffin  "Tales from a  Jury-Room".

    הסיפור "The Slim Swarthy Champion" מתוך ספרו של John Francis Campbell, "Popular Tales of the West Highlands" קובץ בן ארבעה כרכים של סיפורי עם איריים שחלקם תורגמו מגיילית. (ניתן להורידם מהאינטרנט באתר של Sacred Texts).

     ג'ייקובס מעיר שמקבילה לסיפור הסולם ניתן למצוא בתיאוריו של מרקו פולו על אודות להטוטנים הודיים. מכל מקום לאור הופעתה של דמות היסטורית בסיפור ניתן לשער שהוא לא קדם למאה הארבע-עשרה.

 

    ג'וזף גייקובס (1916-1854) היה איש ספרות יהודי, היסטוריון ובראש ובראשונה פולקלוריסט ראוי לציון. להלן אתייחס בעיקר לפועלו בתום ליקוט סיפורי עם שעיבד והעלה על הכתב ובזכותם קנה לו שם עולם.

     הוא נולד בסידניי, החל שם בלימודים אקדמיים, אבל בגיל שמונה-עשרה נדד לאנגליה ושם סיים את לימודיו בקולג' של סנט ג'ון. לאחר מכן המשיך בלימודיו באוניברסיטת ברלין. הוא שימש בין היתר בתפקיד של מזכיר החברה היהודית לספרות בשנים 1878-1874. באותה תקופה הוא גם הקדיש חלק ניכר מזמנו למחקרים אנתרופולוגיים.

     בשנת 1890 יצא לאור בעריכתו הקובץ "סיפורי עם אנגלים" ובעקבותיו באו קבצים נוספים: "סיפורי עם קלטיים", "סיפורי עם אירופאים" ו"סיפורי עם הודיים". בין השנים 1899 ל-1900 ערך כתב עת לפולקלור. הסיפורי שליקט הם מיוחדים במינם, מאוד מגוונים בסגנונם ובנושאיהם ומספרי סיפורים עוד ימשיכו ויתענגו עליהם שנים רבות. תקוותי היא שיום יבוא וכל הקבצים הללו יתורגמו לעברית.

     כל הקבצים שהוזכרו הועלו לרשת האינטרנט וניתן להורידם משם ולהשתמש בהם, מכיוון שזכויות היוצרים עליהם פקעו מזמן.