לפני הרבה שנים היה גר בעיר המפורסמת חלם, מלמד תינוקות, קבצן דל ואביון. הוא היה מתפרנס בקושי, וכל בני משפחתו מתמרמרים בגלל הדלות, אבל הוא היה מנחם אותם: "ראשית, הרי הכל מאלוהים ואסור להתנגד, ושנית, נקוה שיהיה טוב"

בגלל שני הדברים האלה היו בני המשפחה מתגברים בסבלנות על הצרות.

כאשר היה מתקרב חג השבועות, היה המלמד מדוכא וכל מחשבותיו היו נתונות לכך, כיצד להשיג את מאכלי שבועות. הוא היה מקנא באלה שיש להם אמצעים והם יכולים לאכול לביבות כאוות נפשם.

המחשבה, איך להשיג את הכסף הדרוש כדי להכין מאכלים אלה, לא נתנה לו למלמד מנוחה, עד שעלה על דעתו רעיון גאוני, ומלב שמחה גילה אותו גם לרעייתו: "כל אחד מאתנו יכניס לתוך הארגז יום יום פרוטה אחת, וכשיגיע חג השבועות יהיה לנו כסף שיספיק להכנת הלביבות."

ביום הראשון הכניסו שניהם, כל אחד פרוטה. ביום השני חשב כל אחד מבני הזוג: אם כל אחד מאתנו יכניס פרוטה ליום, יצטבר כסף רב מדי. הם הפסיקו אפוא להכניס את הפרוטה, וכל אחד חשב, כי בן הזוג השני מוסיף להכניס פרוטה.

כאשר התקרב חג השבועות, ניגשו לפתוח את הארגז. כל אחד רצה להיות הראשון. אגב האבקות נפלו שניהם לתוך הארגז, והנה נסגר עליהם המכסה ומכיוון שלארגז היו גלגלים הוא התגלגל החוצה עד למרכז השוק של חלם.

אנשי חלם יצאו לראות את הפלא: ארגז מתגלגל מעצמו בתוך העיר. על כולם נפל פחד רב. מי יודע? אולי נמצאים שדים בארגז? לא ידעו בני העיר מה לעשות. לגשת אל הארגז פחדו, ולהניח אותו סתם ככה - מי יודע, מה יש בתוכו?

פנו אפוא בני חלם אל שבעת טובי העיר וביקשו מהם עצה. חכמי חלם ישבו על המדוכה והחליטו: מישהו מוכרח לגשת ולראות מה יש בתוך הארגז המתגלגל מעצמו בעיר, ומי ייגש? החליטו להפיל גורל. הגורל יכריע.

הגורל נפל על השמש. ואכן, הוא קיבל על עצמו את צו הגורל, ועשה הכנות כמו לפני קידוש השם. התפלל, אמר ווידוי, נפרד בדמעות בעיניים מן הקהל ומבני ביתו וניגש בפחד ורעדה אל הארגז. לאט לאט הרים את המכסה והנה הוא רואה את המלמד נאבק עם אשתו.

קרא השמש בקול רם: "יהודים! המלמד ואשתו בארגז!"

כל הקהל נרגע, אך לא הבין את פשר הדבר. אחרי שהוציאו את בני הזוג ושמעו את הסיפור, ריחמו עליהם בני חלם, וכדי שלא יקרה עוד פעם מקרה מעציב כזה, שיפחיד את כל תושבי העיר, קבעו חוק: מעתה ולהבא יקבלו תמיד מלמדי העיר מכספי הקהל תוספת מיוחדת להכנת לביבות בשבועות.

שמע משה סופר-פדרמן (בית אבות חולון) מפי נחום לוין (פולין).

מעשה בבעל מלמד ובאישה בעיר חלם שרבו בשבועות ונסגרו בארגז שבו היו צריכים לחסוך כסף. הכל חשבו כי שדים בארגז ורק אחרי שהוא נפתח נתברר העניין.