|
ליום השואה תשע"ה האשה היהודיה הספרדיה בבוסניה מאמר של לאורה פאפו
(בוכוריטה) משנת 1931 ד"ר אבנר פרץ שמונים וארבע שנים חלפו מאז הכינה לאורה
פאפו – "בוכוריטה"
(סרייבו 1942-1891) את המאמר שלה על האשה היהודיה הספרדיה בבוסניה (המאמר
מצוי בכתב ידה של המחברת בשתי גרסאות, אנו מביאים כאן את התעתיק מתוך הגרסא השניה של המאמר משנת 1931). כבר אז, לפני שלושה ארבעה
דורות, היה מדובר בעולם הולך ונעלם, הולך ונדחק בידי המודרנה והרוחות החדשות
המנשבות בבוסניה. בוכוריטה כותבת על האשה היהודיה וחייה באמפתיה
גדולה, מתוך ידיעה שמדובר בהווי ורקמת חיים שלא יחזרו עוד. היא מעלה קווים לדמות
האשה בחברה הספרדית המסורתית בהבטים
היפים שלה אך גם בצערה, בעליבותה ובמעמדה הנחות בחברה פטריארכלית
גברית. את בוכוריטה עצמה ניתן לראות כדמות פמיניסטית,
כאשה משכילה ופורצת דרך, המגשימה באישיותה והשגיה את שחרורה של האשה מכבלי
החברה המסורתית. כסופרת, ובעיקר כמחזאית, היא האשה הבולטת ביותר בחברה היהודית של בוסניה שלפני מלחמת
העולם השנייה. במחזותיה, המבוססים על הווי החיים של החברה המסורתית, היא מנסה
לקרב את הדור הצעיר אשר הלאדינו (בניב המיוחד של יהודי בוסניה) כבר איננה לשונו
העיקרית (לכל היותר לשון ההורים, הסבים והסבתות), ללשון, למסורת, לחברה היהודית
וערכיה. במאמרה על האשה היהודיה
הספרדיה בבוסניה, היא איננה נוקטת עמדה חד משמעית.
בהיותה מודעת לשנויים העצומים שחלו בחברה ובמעמד האשה
בה, היא אינה בטוחה שהאשה המשוחררת בת התקופה
המודרנית, חיה חיים מלאים ומאושרים יותר מבנות הדורות שקדמו לה. השמדתה הכמעט
טוטאלית של יהדות בוסניה ביד האוסטשים הקרואטים, עושי
דברם של הגרמנים הנאצים, הביאה קץ וחורבן על עולמה של קהילה עתיקה ומושרשת של
צאצאי מגורשי ספרד. מבחינה זו, מציבה יצירתה הספרותית של בוכוריטה
יד וזכר לעולם זה ומקבלת מתוך כך פרספקטיבה טראגית וכואבת. גורלה של בוכוריטה
וגורל משפחתה נשזרו בגורלם של כלל יהודי בוסניה, שהושמדו בידי בני עוולה.
ד"ר אליעזר פאפו פרסם מאמר "חייה ומפעלה
הספרותי של לאורה פאפו, "בוכוריטה"
המחזאית הראשונה שכתבה בספרדית-יהודית", שהופיע ב"איל פריזינטי" 1, מחקרים בתרבות יהודי ספרד, 2007 (ניתן
למצוא את המאמר בכתובת: http://www.ladino.org.il/186467/ביבליוגרפיה-של-בוכואיטה-איל-פריזינטי במאמרו הוא כותב על קיצם של בוכוריטה ובני משפחתה: מחוללי "הסדר החדש" הגרמנים וקלגסיהם
הקרואטים והמוסלמים מחקו כלא היה את המיקרוקוסמוס של "בוכוריטה":
בניה, קוקי וליאון, נלקחו למחנה הריכוז יסנובץ (Jasenovac) כבר באחת הפשיטות האוסטשיות הראשונות,
אך הם לא הגיﬠו למחנה כי נרצחו בדרך; אחותה בלאנקי
ברחה לסרביה ﬠם בﬠלה הסרבי; ריקי, אשר התגוררה בבלגרד כבר זמן רב,
הסתתרה בכפר סרבי נידח בפנים המדינה, שם הגרמנים לא חיפשו יהודים; קלארי ויצחק התגוררו בזגרב, אך ﬠם תחילת הרדיפות ברחה
קלארי ﬠם ילדיה לאיטליה. ואילו יצחק ואשתו זדנקה חזרו לבוסניה והסתתרו ככפר נידח בזהות בדויה; אליאס כבר
קודם ﬠלה לארץ ישראל. כך, מכל המשפחה הגדולה נשארו בסרייבו רק בוכוריטה ונינה. בזכות נישואיה של נינה לבﬠלה ה"ארי"
הגל הראשון של רדיפות היהודים לא נגﬠ אליה. בתקופה זו בוכוריטה
חלתה. פשיטות לבתי היהודים ומשלוחים למחנות הריכח נמשכו,
ונינה, כדי להציל את אחותה החולה מידי האוסטאשים (הנאצים
הקרואטים) ולסייע לה במצב בריאותה הירוד, מצאה דרך לאשפזה בבית חולים של נזירות קתוליות.
הנזירות ידעו על מוצאה היהודי, אך הסכנות הכרוכות במתן מחסה ליהודים לא הרתיעו אותן.
׳׳בוכוריטה׳׳ אושפזה במחלקה לחולים סופניים. תחילה תלתה
נינה את הדבר בזהירותן של הנזירות, אך מדי יום ביומו הידרדר מצבה של החולה. נינה
ידעה על גורלם המר של ליאון וקוקי אך המשיכה להביא ל׳'בוכוריטה׳׳
בשורות טובות מפיהם. ב-12 ביוני 1942, בשנה השנייה לכיבוש הקרואטי, נפטרה לאורה פאפו – "בוכוריטה" לבית
לוי בהיותה בת 53. לווייתה הייתה הלוויה היהודית האחרונה בסרייבו הכבושה עד השחרור
ב-1945. מלבד הקברנים, האדם היחיד שנכח בלוויה הייתה אחותה נינה. לרגל יום השואה תשע"ה אנו מביאים
כאן את מאמרה של בוכוריטה בתעתיק מתוך כתב ידה. התעתיק
נעשה בידי עמיתתי למכון, גלאדיס פימיינטה.
הוא משמר את הפונטיקה המשתקפת מכתב היד, אך מעביר את הטקסט לאורטוגרפיה
הסטנדרטית הנהוגה בלאדינו באותיות לאטיניות.
לאורה
פאפו (עומדת במרכז) עם אחיותיה
העמוד הראשון מתוך כתב היד |
