|
שלמה
אבן גבירול ומשה דוד גאון - שיח משוררים ברוח הרומנטיקה הרצאה
שניתנה בקונגרס למדעי היהדות בירושלים 2005 ד"ר אבנר פרץ בְּעֵת
לוּנִי, וְהַשַּׁחַק נְקִי-כַף, / וְהַסַּהַר טְהָר-לֵבָב וּבָרוֹ, נְהָגַנִי עֲלֵי
אָרְחֵי תְּבוּנוֹת / וְהוֹרַנִי בְּאוֹר נָהֹג וְהֹרוֹ, וְחָמַלְתִּי,
בְּפַחְדִי מִתְּלָאוֹת, / עֲלֵי אוֹרוֹ כְּאָב עַל בֶּן-בְּכוֹרוֹ. וְרוּחַ
שִׁלְּחָה בוֹ מִפְרְשֵׂי עָב / וּפָרַשּׁ עַל פְּנֵי סַהַר אֲפֵרוֹ, כְּאִלּוּ
אִוְּתָה זֶרֶם גְּשָׁמִים / וְתִשָּׁעֵן לְעָב עַד כִּי תְקֵרוֹ. וְשַׁחַק
הֶעֱטָה קַדְרוּת, וְסַהַר / כְּאִלּוּ מֵת, וְהֶעָנָן קְבָרוֹ, ---------------------------------------------- וּבַל
אוֹחִיל, יְדִידַי, וַאֲקַוֶּה / לְאוֹר סַהַר,
אֱשׁוּן חשֶׁךְ הֱמִירוֹ, כְּאִלּוּ
קִנְּאוּ עָבִים לְנַפְשִׁי, / וְעַל כֵּן מָנְעוּ מִנִּי מְאוֹרוֹ.
שלמה אבן גבירול "אני האיש אשר שינס אזורו" כּוֹכְבֵי הַשְּׁחָקִים קָסְמוּ
לִי עֵת מִמְּרוֹמִים הִבְזִיקוּ, כְּמוֹ גִּיצִים חַמִּים נִדְמוּ
לִי בְּיַם כְּפוֹר שָׁחוֹר יַבְהִיקוּ. בִּימֵי קֶדֶם שֶׁעָבָֽרוּ, תְּפִלּוֹתַי מְלֵא תֹם נָשָׂאתִי; בָּהּ בָּעֵת חַיַּי נִסְעָֽרוּ
וּבְרִשְׁמֵי עַצְבוּת נִמְלֵאתִי. כִּי בְּכָל כָּבְדּוֹ הַטֶּבַע,
הָהּ, מֵעִיק וּמַחְנִיקֵנִי וּמִנִּי אָז דֶּרֶךְ קֶבַע
בְּשַׁלְהֶבֶת יְסֻבֵּנִי. משה דוד גאון , שלמה אבן גבירול
בשנת תרפ"ה (1925) הופיע בירושלים ספרו של משה דוד גאון (טראבניק 1889 - ירושלים 1958) "פואיזיאס".
הספר, המונה 72 עמודים, נדפס על חשבון המחבר וכפי כל הנראה, גם במתכונת שהייתה
לפי מידת אמצעיו המצומצמים. הופעתו לעת ההיא, של ספר שירה כזה בלאדינו רחוקה
הייתה מלהיות עניין שבשגרה. קרוב יותר לומר, כי מדובר בנס ופלא בשדה תרבות
הלאדינו. אולם לספר הזה לא הייתה למן הופעתו ועד היום, שמונים שנה אחר כך, כל
תהודה. דומה, שאיש לא קרא בו, לבד אולי מידידו של המשורר, הד"ר יצחק די בוטון, עיתונאי ומשורר חובב בעצמו. האלם המוחלט הזה שבו
נתקבל הספר, היה כנראה אחד הגורמים לכך שנדמה בת שירתו של גאון, ולמן אותה עת
ועד מותו עשרים ושלוש שנים אחר כך, לא הוסיף לפרסם ואף לא לכתוב שירה בלאדינו.
עליכם להבין כי אין מדובר כאן במי שפרסם "שירים לעת מצוא" שהתקבצו אצלו במגרה, אלא במשורר בעל גישה פואטית
סדורה ומגובשת. אני סבור שמרבית שירי "פואיזיאס"
חוברו בתוך תקופה קצרה, סמוך למועד הדפסת הספר, לאחר שהגיע המחבר לידי בשלות.
הוא הוציא את ספרו תוך הקפדה מרובה על המבנה והצורה, חלוקה דקדקנית וסימטרית
לחטיבות, בצירוף ציטוטי שירים משלוש לשונות, אנגלית, עברית וגרמנית, המשובצים
בפתח החטיבות האלה. אחרי שנכזבה תוחלתו, החליט גאון להקדיש את כל שנותיו למפעליו
המונומנטאליים בשדה הביבליוגרפיה וחקר ההיסטוריה של יהודי המזרח בארץ ישראל, אלא
שגם כאן לא זכה בחייו אפילו למקצת מן ההערכה העצומה שהיה ראוי לה.
מאחר שבמשוואה שלנו יש גם צד שני שבו מופיע המשורר הענק שלמה אבן גבירול,
נציין כבר עתה, כי גבירול אמנם לא נתקל בהתעלמות מיצירתו, אך בוודאי ובוודאי סבל
מהפנית גב ועוינות, שהתחזקה בשל אישיותו המיוחדת ויומרותיו האדירות. שיריו
"ניחר בקראי גרוני" ו"מה לך יחידה" פורשים לפנינו תמונה
עגומה ביותר. המשורר ספון בביתו מוקף שנאה מכל עבר. הכל מתרחקים ממנו כאילו היה
מנודה ומצורע, תובעים ממנו כי ידבר אליהם בלשון העם ולא בלשון
"אשקלונית". הוא נפטר שבע רוגז ומרירות בהיותו פחות או יותר בגיל שבו
פרסם גאון את ספרו: שלושים ושש שנים.
על האקלים הרוחני בשדה הלאדינו בשני העשורים שקדמו להופעת
"פואיזיאס", ובמיוחד על גלויי שירה מקורית לא עממית באותה תקופה,
עמדתי בהרחבה במבוא למהדורה החדשה שלו שהוצאתי השנה, והכוללת גם תרגומי העבריים
לכל שירי הספר, שמהם אצטט להלן באוזניכם. בחרתי להכתיר את המבוא בשם
"המשורר כפרש בודד", כותרת, שיש בה להעיד על מצבם של משוררים, ששלחו
ידם בכתיבת שירה מודרנית – לא פולקלורית
– בלאדינו במאה העשרים. המבוא הזה סוקר בהמשך את תכולתו של הספר
"פואיזיאס" ועומד על מקורות השפעתו ויניקתו. אני מפנה את המתעניינים
ביצירתו של גאון אל המבוא הזה ואל הספר כולו. אחת הבעיות הניצבות בפני שוחרי
היצירה בלאדינו היא נגישות וזמינות נמוכה של היצירות, יחד עם מחסום הכתב (כתב
רש"י). כל המכשולים האלה הוסרו מלפני הקורא המודרני במהדורה הנוכחית וכל
שנותר הוא לפתוח את הספר ולקרוא בו.
אני מבקש להתרכז בהרצאה זו בחטיבה אחת ב"פואיזיאס", מעניינת
ויוצאת דופן, לא רק בקנה המידה של שירת לאדינו, התופסת כשליש מכל הספר (23
עמודים מתוך 72) ומוקדשת כולה, למשורר הענק מימי תור הזהב העברי בספרד, שלמה אבן
גבירול. האמירה "מוקדשת" יש בה להטעות. אין מדובר פה
ב"מחווה" – הומאז' – למשורר הקדמון, לא
בשירי תהילה ושבח ואף לא בהגיגים פיוטיים בעקבות שירתו של גבירול. לאמיתו של דבר
זהו מפגש – מפגש בשבעה פרקים המתרחש
בזמן הווה ונחתם באפילוג, שהוא שיר פרידה מן המשורר הגדול והנערץ. בפתח כל פרק
מגולל גאון את הנסיבות הנפשיות, את הנוף הפנימי המוקרן על הנוף החיצוני, והמוביל
לקראת התגלותו של המשורר הקדמון, שהרי בהתגלות נוסח הרומנטיקה מדובר כאן.
ההתגלות הזו נעשית תמיד בחזיונות ליליים (כמיטב המסורת הרומנטית!). האווירה שבה
מופיעים החזיונות האלה היא לעתים אוירה הזויה, מלאת ביעותים.
שני צדדים לו למפגש הזה ובהם ניצבים שני המשוררים, הקרקע שעליה מתממש
ומתרחש המפגש היא הרומנטיקה. על תווי הכר הקושרים את גבירול אל הרומנטיקה, עמד
כבר שירמן. הוא כותב על גבירול: [...] אמנם גופו היה חלש, אך
רוחו שלא ידעה גבולות התנשאה מעבר לכוכבים והקיפה את העולם כולו. רגשות קוסמיים
כאלה מוכרים לנו אף מיצירת כמה משוררים מדור הרומנטיקה באירופה. מה רב המרחק,
המפריד בין הפייטנים העבריים הקדומים, שהתאמצו להגיע להתבטלות מוחלטת בשירתם,
ובין גבירול, הרואה עצמו מרכז העולם. בגללו מתעוררים איתני הטבע לקרב – כדבריו
בשיר שקראנו – מטושטשים בו (בשיר הזה) בכוונה התחומים בין החלום והמציאות, בין
המוחש והסמלי, וכן נלחמים העננים השחורים [...] לא רק בירח, אלא גם במשורר
עצמו.. זמן ותבל מסמלים בשירת גבירול את
העולם החיצוני העויינו, ועל כן נלחם בשניהם עד חרמה.
לא רק האזכור המפורש של משוררי הרומנטיקה בדברי שירמן מעורר עניין. גם
דבריו על טשטוש התחומים בשירתו של גבירול יפים לשירת הרומנטיקה בכלל ובתוך כך גם
לשירת גאון.
על שירתו של מ"ד גאון ניתן לומר כי שורשיה נטועים היטב בקרקע
הרומנטיקה הגרמנית והאנגלית ונופה משיק לשירת ורלן ולסימבוליזם הצרפתי. על כך
עמדתי במבוא שלי ל"פואיזיאס". ניתן, אולי, במבט ראשון, לזלזל במי
שבמחצית הראשונה של המאה העשרים נוטה אל זרם ספרותי שעבר כביכול מן העולם. אולם,
ראשית, אל לנו למהר ולמוד את השירה המודרנית בלאדינו באמות מידה רגילות של ספרות
אירופה, שנית, הלוך הרוח הרומנטי ומאפייניו
חורגים בסופו של דבר מגבולות הזרם הספרותי המסוים המתגדר בשם הזה ועשויים
להופיע בספרות בכל עת. ניתן להשליכם אל המאה האחת עשרה כפי שעושה שירמן בדברו על
גבירול, ולזהותם במאה העשרים אצל המשורר
משה דוד גאון. הרומנטיקה ומאפייניה הם, מכל מקום, הקרקע שעליה מתאפשר המפגש
הפואטי שלנו.
נתחיל מדבריו של שירמן על רוחו של גבירול שאינה יודעת גבולות ומתנשאת מעל
כוכבים. לכאורה, היה גאון דמות מנוגדת, מצניע לכת או מהלך בלאט בצדי דרכים. אך
ניתן גם לשער כי מתחת לחזות הצנועה הזו פיכתה אישיות שואפת גדולות. בפגישתו עם
גבירול, מכל מקום, הוא נותן דרור לשאיפותיו, פורש כנפיים, ונישא עם המשורר הנערץ
עליו לגבהי מרומים ומעל כוכבים: בֵּין קוֹצִים אָז יִקָּחֵנִי
וְיָאִיץ בִּי בְּלִי לָנוּחַ אֶל בֵּין אַלּוֹנִים יַנְחֵנִי מְקוֹם רוּחַ טוֹב
יָפוּחַ. שׁוּב נִנְעָר, מִזְדַּעֲזֵעַ וְאֶל שְׁמֵי מָרוֹם
מַבְקִיעַ, מִתְאַמֵּץ הוּא וְנוֹגֵעַ וְעַל גַּב עָנָן
מַגְבִּיהַּ. אֶל תּוֹךְ גַּן מַבְעִית מַגִּיעַ, שֶׁלְּשׁוֹנוֹת
כְּפִירִים סַבּוּהוּ, וּפִתְאֹם
עוֹצֵר, מַרְגִּיעַ, עֵת קוֹלוֹת שָׁם יַשִּׂיגוּהוּ.
גאון מודע אמנם לפער הזמן בן שמונה מאות השנים המפרידות בינו לבין גבירול
ומדבר על כך במפורש במקום אחר: בְּכָל הַפְּנִינִים הָאֵלֶּה, לִפְנֵי ח' מֵאוֹת
עִצַּבְתָּ, לֵב עִבְרִי, נָכְרִי, לְפֶלֶא מִנִּי אָז הֲלֹא
הִרְהַבְתָּ. לֹא אֵדַע לוֹמַר מִנַּיִן שִׁבְחֲךָ מַתְחִיל
מַבְקִיעַ וְכֵיצַד יַרְהִיב כָּל עַיִן וְכָל חֵךְ עָדִין
יַשְׂבִּיעַ.
אך עד מהרה הוא מוצא עצמו נישא, מתרומם ומרחף בקראו את דברי המשורר
הקדמון וכבמטה קסמים נמחק פער הזמן ונולד המפגש הבלתי אמצעי בין המשוררים,
המתרחש באווירה הזויה של חזון רגשה ויפעה וכולו בזמן הווה: לִי נִדְמֶה נִשָּׂא הִנֶּנִי מִתְרוֹמֵם יָחֵף
לְפֶתַע, בְּקָרְאִי דְּבָרְךָ הֲרֵינִי מְרַחֵף עוֹד לִבְלִי
רֶתַע בֵּין כַּנְפֵי אִשִּׁים וְלַהַב שֶׁל שְׂרָפִים
בִּרְתֵת וְזִיעַ, עֵת פִּיהֶם מִזְמוֹר בְּרַהַב וּבְיִפְעָה יֹאמַר
יַבִּיעַ. וַאֲנִי, רוּחִי נִלְהֶבֶת, הֶחָזוּת אֶרְאֶה,
מַסְעֶרֶת. לְעֶבְרִי דְּמוּת מִתְקָרֶבֶת וּבְקוֹל מַרְטִיט
אוֹמֶרֶת: "סוּרָה", בְּאָזְנַי לוֹאֶטֶת,
"אֲרֻכָּה מְאוֹד, הַדֶּרֶךְ שֶׁעַד גְּבוּל סְפָרָד שׁוֹעֶטֶת, לְעָבְרָהּ עָמָל
וָפֶרֶךְ! אַךְ אַחַר אֲשֶׁר אֻשַּׁרְתָּ וּלְחֶסֶד רַב
זָכִיתָ וְעַד הֵנָּה כְּבָר עָבַרְתָּ, בּוֹא, אֶל
מוֹשָׁבִי הַבִּיטָה". יוֹבִילֶנִי בָּרָקִיעַ, בִּמְדוֹרֵי טִירוֹת
הַשַּׁיִשׁ, מְקוֹם אוֹר רִאשׁוֹן מַפְצִיעַ, וְנוֹגְהִים
כִּימָה וָעַיִשׁ. מִמֶּרְחָק עוֹפוֹת יַרְהִיבוּ צַוָּארָם
אֶל עַל לִמְתֹּחַ זֶה עִם זֶה נִצִּים, יָרִיבוּ מִי יַקְדִּים
הִמְנוֹן לִפְתֹּחַ; בֵּין שְׁבִילֵי הַגַּן יַרְנִינוּ, אֲשֶׁר נֵרְדְּ
בּוֹ נוֹתֵן רֵיחַ, אָז יִדֹּמוּ, יַאֲזִינוּ עֵת הוּא בְּשִׁירוֹ
פוֹצֵחַ:
יושם לב: הפסקה הזו פותחת במלים "לי נדמה" אך עד מהרה הן מפנות
מקומן לוודאות וממשות החזון. בחזון הזה ממריאה נפשו של גאון (ניתן לומר ממש
כיורדי מרכבה ר' ישמעאל כהן גדול וחבריו בפרקי היכלות) עוברת ברקיע, במדורי
טירות השיש, מקום בו משמיעים מלאכים ועופות פלאיים שירי המנונות, אך נאלמים דום
עת פוצח גבירול בשירו הוא. דומה שבחזון הזה מוצא גאון תיקון לנשמתו המיוסרת
ושואפת הגדולות של גבירול. הרחק מן הסמטאות העוינות של בני סרגוסה שלהם נתן גט
פיטורין בשירו "ניחר בקראי גרוני" ומעל לכל הוויית זמן נתון ומחניק
משמיע גבירול את המנונו. אך דומה שגם נפשו שלו, של מ"ד גאון, מוצאת תיקונה
בהלוותה אל נשמת גבירול בגנזי מרומים, שהרי ידע כי לא בשכוני ארץ תהיה תהילתו
ועד לכך השיר הזה עצמו שנותר גנוז שמונים שנה ולא נודע לאיש עד שקראתיו עתה
לפניכם. ומהו ההמנון ששמע גאון ברוח החזון בוקע
מפי המשורר הגדול. בטבע הדברים זהו המבוא ל"כתר מלכות". אך ראה זה
פלא: שפתותיו של גבירול דובבות אותו בשפת העם, לאדינו רהוטה עשירה מאין כמוה,
מוסיקלית ומרטיטה: אה טי דייו איס לה פ'ירמיזה, פור טי טודו איס גיאדו נאדה פ'יקסו
איי אל מונדו, סולו טו סוס
סיטיגואדו. נואיסטרו סיזו סי אברוטה פישקיריינדו טו מיסטירייו מה טו ריסטאס די קונטינו אלישאדו דיל פינסירייו. ה'
לְךָ עֹז, כֹּחַ, וּמַנְהִיג הִנְּךָ לַכֹּל לֹא יִכּוֹן דָּבָר לַנֵּצַח רַק אַתָּה
כְּלָל לֹא תִּבֹּל. מְבַקֵּשׁ וְתָר שִׂכְלֵנוּ סוֹדוֹתֶיךָ אֵיךְ לִכְבֹּשׁ אַךְ אַתָּה תָּמִיד רָחַקְתָּ מִמַּחְשֶׁבֶת בֶּן אֱנוֹשׁ. נֶעֱלָם אֵין מֵעֵינֶיךָ, אַךְ בְּלִי גּוּף וּבְלִי צוּרָה לְהָבִין יִקְשֶׁה עָלֵינוּ אֶת תַּכְלִית הַיְצִירה. לֹא יִשׁלֹט בְּךָ "מִנַּיִן" וְלֹא "לָמָּה"
וְלֹא "אֵיךְ" אַךְ הִנְּךָ קַיָּם, קָבוּעַ, וְעַל כֹּל
הִנְּךָ מוֹלֵךְ.
גאון איננו מתרגם את שירת גבירול כפשוטה ללאדינו. הוא יוצק אותה מחדש אל
תוך תבניות שיר שקולות במשקל טוני-סילאבי וחרוזות.
למעשה, נתנה החטיבה הזו ב"פואיזיאס" לגאון
את ההזדמנות להביא את בת קולה של שירת גבירול אל ספרות הלאדינו (מתוך הספרות
הרומנטית ניתן להזכיר בהקשר זה את גיתה המשבץ בתוך "ורתר"
את מזמורי אוסיאן, מתורגמים בידיו מאנגלית). בדיקה של
המובאות ששם גאון בפי גבירול, מוכיחה שהוא מתייחס בדרך כלל לשירים קונקרטיים,
המופיעים בדיואן המשורר (בחמש מתוך שבע המובאות
זיהינו את המקור אצל גבירול והבאנוהו בהמשך לתרגום מתוך ה"פואיזיאס").
גאון איננו הראשון המביא את שלמה אבן גבירול אל שירת הלאדינו. במחזורי הספרדים
לימים הנוראים נדפסים החל ממחצית המאה הי"ט לצד הפיוטים העבריים (בהם פיוטי
אבן גבירול) תרגומיהם ללאדינו. התרגומים הם ברובם תרגומי בבואה, המשקפים את
התחביר העברי ושאר מאפייני המקור, גם אם הם זרים לרוח הלשון שאליה מתורגמים
הפיוטים, ללא חריזה או מטריקה (יש בעניין זה הבדלים מעניינים, שלא כאן המקום
לעמוד עליהם, בין דפוסי וינה ושלוניקי). בראשית המאה העשרים (בשנת תרע"א)
הופיעו בעיתון "איל ז'ודייו" תרגומיו של
דוד נ' אלנקוה לגדולי משוררי ספרד, בהם שלמה אבן
גבירול. החידוש, לעומת התרגומים במחזורים, הוא בהרחבת היריעה אל עבר שירת החול
ובהשתחררות מכבלי המסורת של תרגומי הבבואה. אלנקוה
איננו מקפיד אמנם על מטריקה וחריזה, אך שומר על החלוקה לטורים, ומעניק לדוברי
הלאדינו מקבילה קריאה ומובנת, בלשון מודרנית, לשירת תור הזהב. גישתו של גאון
שונה. הוא אינו מתרגם את השירים כפשוטם. נאמן לאטמוספרה שהוא יוצר, הוא מדובב את
אבן גבירול בלאדינו, כאילו הייתה זו לשונו של המשורר. את משקל היתדות והתנועות
מחליף המשקל הטוני-סילאבי כמו בשירתו המקורית של גאון
ואת החרוז המבריח הקבוע מחליפה חריזה זוגית. עם זאת, נשמר המרחק שבין שפתו ודרכי
ביטויו של המשורר המודרני גאון לבין המשורר המדייבאלי שאותו הוא מדובב (אני
מקווה כי עלה בידי לשמר מרחק זה בתרגומי, שבו הבאתי מקבילה עברית לשירת גאון
ו"החזרתי" את שירת גבירול בנוסח גאון אל חיק העברית). מן הראוי לציין
כי במקרה של "כתר מלכות" המקור אפילו אינו שקול. רק בחזונו של גאון
חוזר גבירול ומעצב את פניני ה"כתר" בלאדינו במתכונת חרוזה ושקולה ...
נחזור לעיוננו במפגש המשוררים וברוח הרומנטיקה המרחפת עליו. כפי שציינתי
כבר, האווירה השלטת היא אוירה לילית. אולם, אין זה לילה נינוח, צח ובהיר, שהנפש
מתרגעת בו וצוללת אל שנת חלומות נעימה. כלל וכלל לא! בתמונה הלקוחה כאילו
מראשיתו של "פאוסט" לגיתה, מואס המשורר
הדובר בשיר, בספרים העבשים שהיו משוש לילותיו: זֶה לֵילוֹת כַּמָּה, טוֹרֵחַ, בְּתוֹךְ אָהֳלִי נִסְגַּרְתִּי אֶת צִחֵי-וְרָדַי טַפֵּחַ, בְּנַחֲלָתִי
הִרְהַרְתִּי. אֲבָל אֵין דָּבָר בָּטוּחַ, בְּאָזְנַי תָּמִיד
יַכְרִיזוּ. מְסֻלָּף הַכֹּל,
דָּלוּחַ, מְטֹרָף הַכֹּל, מַרְגִּיז הוּא. לְגִבּוּב
שְׁלָדִים דּוֹמִים הֵם, הַסְּפָרִים אֲכוּלֵי עֹבֶשׁ, כְּמַשְׁרוֹקִיּוֹת הוֹמִים הֵם, בִּצְרִידוּת אָבָק
וָיֹבֶשׁ. כָּל אֶחָד אוֹרֵג מַסֶּכֶת שֶׁל כְּמִיהוֹת
וְשַׁעְשׁוּעַ וְלַיָּד הַמְבָרֶכֶת שֶׁל הַכְּלָל יִצְפֶּה
כָּנוּעַ. כַּמָּה מְלַטֵּף הָיִיתִי עוֹרְבִים אֵלֶּה
בְּתוֹחֶלֶת לְהָחֵם
גּוּפִי רָצִיתִי בְּאִשָּׁם הַמְאַכֶּלֶת. זִיו חַמָּה מֵאִיר נָתַתִּי בִּמְחִיר נֵר אֶחָד
מַבְלִיחַ, אַךְ מַה שֶּׁהָיָה, הֵבַנְתִּי, טוֹב יוֹתֵר וְאַף
מַשְׁבִּיחַ. הַסְּפָרִים מַה מְרַתְּקִים הֵם, כָּל אָדָם בָּהֶם
יָגִֽילָה, אַךְ בַּעֲבוּרִי רֵיקִים הֵם וְעַל כָּךְ אֶבְכֶה אֵילִֽילָה.
ובפרק אחר מתעצמת האווירה הלילית ההזויה, טרופת ביעותים ושבטי שטן. שוב
מובל המשורר בידי רעהו הקדמון אל הגן העליון, אלא שהפעם הגן הוא גן מבעית
שלשונות כפירים סבוהו. מופיע כאן גם מרכיב אחר,
אפייני אף הוא לחזיונות ברוח הרומנטיקה: המתים: בַּלֵּילוֹת נוֹאָשׁ יָגֵעַ, דִּבְרֵי שִׁיר חוֹרֵז
הִנֵּנִי, אֲבָל כְּלָל אֵינִי יוֹדֵעַ אָנָה כָּל זֶּה
מְבִיאֵנִי. בַּשָּׁעוֹת הַהֵן יָצוּצוּ אֲבוּקוֹת
וְיַקִּיפוּנִי, כְּשִׁבְטֵי שָׂטָן יָאוּצוּ לְעִתִּים וִיבָעֲתוּנִי. וְאֶחָד נִסְתָּר מֵגִיחַ וְאֶת צַוָּארִי
יִלְפֹּתָה וּבְאָזְנַי זוֹעֵק מֵטִיחַ: "קוּם, עֲמֹד
וְאַל תִּשְׁקֹטָה". מְטֻשְׁטָשׁ אָז אֶתְרוֹמֵֽמָה
מֵעַרְשִׂי, אַחֲרָיו פּוֹסֵעַ, בַּחֲשָׁד מַבִּיט וּבְתֵמַהּ, בָּעֵירוֹם עֵינַי
תּוֹקֵעַ. בְּכַפּוֹ הוּא מַחֲוֶה לִי וּמַבָּט נוֹזֵף
מַטְבִּיעַ, וְלִפְסֹעַ מְצַוֶּה לִי
וְלִקְרֹב בְּלִי לְהַרְתִּיעַ. בֵּין קוֹצִים אָז יִקָּחֵנִי
וְיָאִיץ בִּי בְּלִי לָנוּחַ אֶל בֵּין אַלּוֹנִים יַנְחֵנִי מְקוֹם רוּחַ טוֹב
יָפוּחַ. שׁוּב נִנְעָר, מִזְדַּעֲזֵעַ וְאֶל שְׁמֵי מָרוֹם
מַבְקִיעַ, מִתְאַמֵּץ הוּא וְנוֹגֵעַ וְעַל גַּב עָנָן
מַגְבִּיהַּ. אֶל תּוֹךְ גַּן מַבְעִית מַגִּיעַ, שֶׁלְּשׁוֹנוֹת
כְּפִירִים סַבּוּהוּ, וּפִתְאֹם
עוֹצֵר, מַרְגִּיעַ, עֵת קוֹלוֹת שָׁם יַשִּׂיגוּהוּ. הַגִּנָּה פִּתְאֹם
שׁוֹקֶקֶת מִשְּׁלָדִים הֲלוּמֵי פַּחַד שֶׁיָּדָם מֵיתָר פּוֹרֶטֶת מַשְׁמִיעָה, נוֹגֶנֶת לַחַן.
על מקומו המרכזי של הלילה ברומנטיקה, כותבת מלכה לוקר
במבוא לספרה: פני הרומנטיקה [גרמניה – צרפת – אנגליה], ירושלים תשכ"ב: באור הכהה בוקעים ועולים קולות
הליל [...] רוחו של אדם תופסת את הבלתי מוחשי, לילה זה שכולו משק כנפים, רליגיוזיות חושנית, תאוות מופלגות וריצה של יאוש, משרה שכינתו על הרומנטיקאים
ומביא אותם לידי אכסטאזה. שדים, ארוס כל יכול שתום עין וטורדני ואלפי אימים
טמירים ומוכי תרדמה, ניעורים בלילות. 'קיים – אומר שלגל – יסוד טראגי מסוים
בבריאה הזאת, הנושנה, והוא מאיים תמיד על הציביליזציה הפנימית שלנו', יסוד פראי
זה יוצא ממחבואו בחצות הליל, מערים על פיקוחם של הכוחות העומדים על המשמר, ופורש
את כנפיו על נשמת האדם הזוהרת, לכסותה, כמעגל מאגי סוגרים חיי הליל על האדם.
הוזים נמלטים אל עולמם של חיים אלה, עם הידלק הכוכבים במרום. (שם, עמ' 14)
המובהק שבין הרומנטיקנים הגרמנים המתמכר ללילה הוא נובליס
(1801-1772), יוצרו של "הפרח הכחול", סמל הכיסופים הרומנטיים, אשר
"ההמנונות ללילה" הם מיצירותיו הידועות ביותר.
ואנו ממשיכים במסענו אל מחוזות שירו של גאון. תמונה רודפת תמונה, הארצי והמוחשי
מתערב ברוחני ומעליהם נגלה גם העולם השמימי החלומי. בתוך האווירה ההזויה הזו נגלים גם המתים
וביניהם המשורר הקדמון הפוצח בשיר: צִלְלֵיהֶם חָלְפוּ נָגוֹזוּ, וּמְשַׁפְשֵׁף אֲנִי עֵינַיִם: יְשִׁישִׁים כָּעֵת יַחְפֹּזוּ פֹּה בְּבֹהַק מִשְׁקָפַיִם. הָאָבָק, לְעֵת יָאוּצוּ, יַעַטְפֵם שָׁם מִכֹּל
עֵבֶר, אַחֲרֵיהֶם גִבְּנִים
יָרוּצוּ וּמֵתִים עוֹלִים מִקֶּבֶר. ------------------------------------------ בַּמֵּתִים, אֶחָד גָּבוֹהַּ, אֶת רֹאשׁוֹ אֶל עַל
שׁוֹלֵחַ, מִתְנָעֵר, נֶחְפָּז לִפְסֹעַ וּבְשִׁירָה אֲזַי
פּוֹצֵחַ. מִסְתָעֵר נִרְגָּשׁ הִנֵּנִי, מִיהוּ הָעֲנָק?
תָּמֵהַּ. לִי מֻכָּר הִנּוֹ, רוֹאֵנִי, בֶּעָבָר לִי הִתְוַדֵּעַ. וְאָזְנִי כְּרוּיָה מַסְכֶּתֶת,
מָה קוֹלוֹ לֵאֶה יַבִּיעַ? וְאֶרְאֶה: אַתָּה בְּרֶטֶט שִׁיר תִּקְוָה כָּעֵת
מַשְׁמִיעַ:
על עירוב העולמות הזה אצל הרומאנטיקנים כותבת מלכה לוקר
: האמונה בחיים שלאחר המוות הביאה
את הרומאנטיקנים להאמין גם באפשרות הופעתם של מתים לפנינו בדמותם השמימית. בכלל
אפשר לו לאדם, בזכות סהרוריות מסוימת, להגיע לידי תודעת-חיים כפולה: בראייה
חיצונית שהוא קונה אותה בחמשת חושיו, ובראיה פנימית הנקלטת על-ידי תחושה נפשית,
סובייקטיבית, מופנמת. בעצם חי האדם בבת-אחת בשלושה עולמות: בעולם מוחשי או
אלמנטארי, בעולם רוחני, ובעולם שמימי, חלומי. בזה האחרון חיים יצירי הדמיון
והזיכרונות, חיים לא חומריים אך בכל זאת ממשיים. דברים אלה שייכים – לפי
הרומאנטיקנים – לעולמו הפנימי של אדם ממש כשם שכל הדברים החומריים שמסביב שייכים
לעולם ה'חיצוני'. (פני הרומנטיקה, עמ' 16-15)
אני סבור כי יפים הדברים האלה להבנת שירתו של גאון והלכי הרוח המפכים בה.
ועדיין לא נגענו די הצורך, במלנכוליה שהיא הלוך רוח המופיע תדיר בשירת גאון,
ברגשות אבדניים, בדיאלוגים עם המוות, בארוס אשר צל המוות המרחף מלמעלה משבש
וטורף את אורחותיו. כל אלה מרכיבים מוכרים מן הרומנטיקה. יקצר הזמן מלגעת בכולם.
חטיבת השירה המוקדשת לשלמה אבן גבירול מסתיימת באפילוג הכתוב בצורה מיוחדת:
חמישה קופלטים שהזיקה ביניהם רופפת. למעשה לפנינו
מעין גאזאל או גאזֶל
מודרני, בלי הקפדה על הכללים הנוקשים אך ברוח התואמת סוגה זו, שאמנם אינה מוכרת
כמעט בשירה העברית, אך מופיעה לעומת זאת, בלאדינו בשירת הדונמה
מן המאה הי"ח. בלי להכיר כלל את שירתם של השבתאים יהודה לוי המכונה טובה וחייא אלבו המכונה זכרי, טווה גאון, מבלי משים, קורים
המתקשרים אל פרקים נעלמים אלה של שירת לאדינו כשם שטווה בשירים אחרים קורים
המקשרים אותה עם פרקים אחרים של השירה הקלאסית בלאדינו מן הרנסנס, שגם אותה לא
הכיר. הנה האפילוג לפניכם: בְּגַן שׁוֹשָׁנַי עֲלֶטֶת יֵשׁ תִּשְׁלֹט וְיֵשׁ
זִיו נֹגַהּ, וְעָלֶיךָ מִשְׁתַּלֶּטֶת שְׁנַת חֲלוֹם קַדְמוֹן
וְרֹגַע. - אָב אַתָּה לְגוֹי, שֶׁצַּעַד הוּא הֵישִׁיר לִבְלִי
הַרְתִּיע, לַמּוֹקֵד פָּסַע בְּלֹא פַּחַד, בְּלִי שֶׁעֲבָרוֹ
יוֹקִיעַ. - אֶת שִׁיר מִזְמוֹרְךָ רַב-כֶּשֶׁף, לֹא מִן הָאוֹלִימְפְּ יָרַשְׁתָּ כִּי מֵרוּחֲךָ הָרֶשֶׁף בְּטָהֳרָתוֹ חִדַּשְׁתָּ. - הֵן בְּאֹמֶץ לֵב
חָדַרְתָּ לִגְנָזִים לֹא שְׁזַפְתָּם עַיִן, וּבְצֵאתְךָ דַּלְתָּם סָגַרְתָּ, נֶאֱמָן לָהֶם
עֲדַיִן. - פֶּגָסוֹס
שֶׁלְּךָ עוֹדֶּנּוּ שְׁבוּר כְּנָפַיִם מְקַרְטֵעַ, עֲדֵי כִּי הִמְנוֹן עַמֵּנוּ בָּרָמָה
יִהְיֶה בּוֹקֵעַ.
על רקע כל מה הידוע לנו אודות מצבה של שירת הלאדינו במחצית הראשונה של
המאה העשרים, מתבלטת חטיבת השירים הזו של גאון כאחד ההשגים
הבולטים של שירה מקורית לא רק בתקופתה אלא בשירה הספניולית לדורותיה! _________________ המבקש לקרוא עוד בשירתו של משה דוד גאון
מופנה אל הספר "פואיזיאס" בהוצאת מכון מעלה
אדומים. |