חזרה לדף השער

חזרה לסקירת ספרים

 

שני התאומים

עריכה, בחינה, מבוא וגלוסר

מאת פילאר רומיאו

פרולוג מאת פלומבה דיאס-מאס

ברצלונה 2001

 

Los dos mellizos

novela en lengua Sefardí

Ediciόn del texto aljamiado, estudio introductorio y glosario

de Pilar Romeu     

Prologo de Paloma Diáz-Mas

Barcelona 2001

 

     פילאר רומיאו מפתיעה אותנו פעם נוספת בספר הרביעי שהיא מוציאה לאור בשנים האחרונות מאוצרות הלאדינו. קדמו לו כבר הספרים: (1) Crόnica de los Reyes Otomanos לרבי משה אלמושנינו; (2) Leyendas del Rey Salomn;  (3) Las llaves del Meam Loez (ראה סקירתנו באקי ירושלים). לפי הידוע לנו היא שוקדת בימים אלה כבר על הכנת ספרה החמישי, שיציג אף הוא פן נוסף של ספרות הלאדינו.

 

     פילאר רומיאו הולכת ומתגלה במפעל המו"לי הזה שלה כ"מוסד של איש אחד" השוקד על תחום שאין ערוך לחשיבותו: ההדרתן ופרסומן של יצירות ממיטב הספרות בלאדינו בלווית מבואות ואפראט מדעי.

 

     סוג זה של פרסומים ראוי להבלטה ולהדגשה מעל ומעבר לתשומת הלב ש"אקי ירושלים" מקדיש לספרים שיש להם רק נגיעה עקיפה ללאדינו ואף מעל לזו הניתנת למחקרים מדעיים על הלאדינו ותרבותה. הסיבה לכך היא המצב המיוחד שבו נמצאת ספרות הלאדינו: העדרם של טקסטים זמינים של יצירות ספרותיות (תורניות וחילוניות כאחת) הופכת למשימה כמעט בלתי אפשרית את החדרת הוראת הספרות הקלאסית בלאדינו לאוניברסיטאות ומהווה מחסום בפני הצגת השגיה של ספרות לאדינו בפני משכילים שוחרי הלאדינו.

 

     במצב זה (שאין דומה לו בספרויות אחרות, כגון בספרות העברית, בספרות יידיש ובספרויות אירופה) נוטה הכף באופן מוגזם לפולקלור, הן בהצגת תרבות הלאדינו לציבור הרחב והן בפרסום שבכתב (משקל יתר לחומר שנרשם מפי אינפורמנטים), בהוראה ובמחקר האקדמי. מצב זה לא ימצא את תיקונו בפרסום מאמרים ומחקרים על יצירות וכתבים בלאדינו, כל עוד אין היצירות עצמן בהישג ידם של הקוראים.

 

     פילאר רומיאו מסמנת, לדעתנו, את הכיוון הראוי: פרסום יצירות נבחרות מתוך ספרות הלאדינו במהדורות נאות, מאוירות ומאירות עיניים בלוויית מבואות והסברים, שהם מאירי עינים לא פחות. מפעל חשוב זה (המצטרף בספרד לפרסומים חשובים של אלנה רומירו מתוך ספרות הלאדינו) מעלה מיד את שאלת קהל היעד. לאמיתו של דבר אנו מדברים על שני קהלי יעד שונים (בנוסף לקהילה המדעית המצומצמת): מצד אחד, משכילים, חובבי ספרות בעולם ההיספני (ספרד ודרום אמריקה). מצד שני, משכילים, חובבי ספרות בישראל, בעלי ידיעה כלשהי בלאדינו או נעדרי ידיעה כזו, שעליהם מתווספים משכילים יודעי לאדינו מחוץ לישראל ולעולם ההיספני (שמספרם, יש להודות, מצומצם למדי). הצרכים של שני קהלי היעד האלה שונים ונבדלים. זוהי אך אשליה שההפרש הזה יימחק  בהסכמה כלשהי על אורטוגרפיה לטינית אחידה של השפה. משום כך הוויכוחים הסוערים המלווים את השאלה הזו מחמיצים לדעתנו את הנקודה העיקרית.

 

     סביר ביותר, שמי שרוצה להביא את ספרות הלאדינו אל משכילים היספנים, יבחר בכתיב שבבסיסו עומד הכתיב הקסטילי. פילאר רומיאו עושה זאת מבלי להעמיס על הקורא סימנים דיאקריטיים מיותרים. עם זאת היא מבליטה בצורה פשוטה קווי היגוי ייחודיים ללאדינו. כך למשל היא עקבית בהבחנה בין ההגאים b ו- v ובויתור על הh- האילמת ומאייתת תמיד: avlar ולא hablar, ijo ולא hijo. לעומת זאת אין הבחנה כזו בין ההגאים s וz-. את ההגה sh היא מציינת בx-. כל אלה מותירים את הכתיב "ידידותי" דיו עבור המשכיל ההיספאני. הקורא הזה יוכל להתרשם די טוב מן המרווח שבין ההיגוי הקסטילי לבין זה הנוהג בלאדינו. עם זאת, אין לשגות באשליות, קורא כזה שיקרא בקול רם את הטקסט לא יהגה אותו בהיגוי לאדינו. דומה שכלל אין צורך בכך ואין זו גם כוונת מהדירת  הטקסט.

 

     מה באשר לדובר הלאדינו? למרות שהכתיב יכול להיחשב כידידותי למדי גם עבור קורא זה, מעיד כותב השורות האלה כי בעבורו דומה הדבר לקריאת הטקסט "מבעד לצעיף" וזהו כמובן איננו מצב אידאלי בשפה שהיא שפתך ואיננה עבורך שפה זרה.

 

     אולם נראה לי כי הכתיב איננו הדבר החשוב מכל בהגשת הטקסט לקורא. מבחינה לקסיקלית זקוק הקורא ההיספני ל"גישור" בין הטקסט בלאדינו לבין לשונו הקסטילית. המלים ממקור תורכי,  המלים ממקור עברי, המלים הארכאיות והמלים ממקור קסטילי שעברו מעתק משמע או שינוי מורפולוגי - כל אלה זקוקות לפירוש עבור הקורא ההיספני. פילאר רומיאו עושה זאת באמצעות גלוסאר שהיא מצרפת בסוף הספר. גלוסאר כזה מיותר ברובו עבור דובר הלאדינו. גישור אחר נוגע למושגים הלקוחים מן העולם היהודי והזרים לקורא הלא-יהודי. ושוב, עושה זאת רומיאו בצורה יפה ומתוך ידע רב. גם חלק זה מיותר ברובו עבור משכיל יהודי.

 

     לעומת כל אלה, נראה לי, כי בהבאת טקסטים בעלי ערך מספרות הלאדינו לפני הקורא הישראלי, הדרך הנאותה ביותר היא במהדורה דו לשונית, לאדינו-עברית. מהדורה כזו תאפשר גם למי שידיעתו את הלאדינו מצומצמת לפי שעה  לטעום משהו מצלילי השפה. ללומדים וסטודנטים תסייע מהדורה כזו להרחיב את ידיעתם בשפה. לגבי משכילים עבריים שאינם יודעים לאדינו תאפשרנה  מהדורות כאלה להתרשם, בתיווך התרגום העברי, מעושר היצירה בלאדינו.

 

     באשר לטקסט בלאדינו נראה לי כי אין לוותר לגמרי על נוכחותה של האות העברית. לגבי הקורא דובר העברית אין האות העברית צריכה לשמש מחסום בקריאת טקסטים בלאדינו. ע"י הדפסה כפולה של הטקסט באות עברית ובאות לטינית בכתיב "ידידותי" יוכל גם הקורא המורגל בקריאת לאדינו באותיות לאטיניות להתודע אל הכתב המסורתי הנוהג בלאדינו ובמאמץ לא גדול להגיע ליכולת קריאה של טקסטים הזמינים לעת עתה רק במהדורות הישנות הנדפסות באות עברית.

 

     העולה מכל הדיון הזה הוא, כי במקום להתגושש סביב שאלת הכתב והכתיב, צריך להתפתח שיתוף פעולה מו"לי בין חובבי הלאדינו בעולם ההיספאני ובישראל, שיאפשר הדפסת ספרים, דוגמת זה שמגישה לנו עתה רומיאו, במהדורות מקבילות לשני קהלי היעד שהזכרנו.

 

     כל האמור עד כה אינו גורע כמובן מחשיבות ספרה של רומיאו. היא בחרה להגיש לנו הפעם יצירה, שאינה מקורית בלאדינו, אלא מתורגמת מלשון אחרת, כפי הנראה גרמנית. מקום התרחשות הסיפור הוא בפראג היהודית. עד כמה שמפליא הדבר, לא התגלה עד היום המקור שעמד לפני המתרגם. יתכן כי בעקבות הופעת הספר יימצא מישהו, השולט בגרמנית, שיצליח לאתר את המקור הזה.

 

     במבוא שלה מראה רומיאו כי הופעתה של היצירה הזו בתרגום ללאדינו והדפסתה בירושלים ב1908- (לאחר שהודפסה שנה לפני כן בהמשכים בסלוניקי בעיתון "איל אב'יניר") איננה עניין מקרי. היא מצביעה על זיקתה של היצירה והעניינים היהודיים שהיא נוגעת בהם גם אל החברה היהודית-ספרדית בת התקופה. זוהי דוגמא נוספת לחשיבות שנודעה לפעילות התרגום הרחבה מלשונות אירופה ומעברית ללאדינו במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה. פעילות זו תרמה להתפתחותה ו"התמערבותה" של השפה, להשכלתו של הציבור דובר הלאדינו באימפריה העות'מנית ולהתוודעותו לעולם היהודי שמחוץ לגבולות האימפריה ולחברה האירופאית הכללית.