אִינְדְרָה קטל את הדרקון, טיטן ענק אשר השתרע על ההרים כמו ענן נחשים חסר זרועות, כולא את מי השמים בכרסו. האל ירה את חיצי ברקיו אל אמצע הפקעת המסורבלת; המפלצת נופצה כמו ערימת קני קש נבולים. המים התפרצו לחופשי ושטפו בפלגים על פני האדמה כדי לחזור ולפכות בגופו של העולם. שטף זה הוא שטף החיים והוא שייך לכל. זהו מוהל התמצית של שדה ויער, הדם הפועם בעורקים. המפלצת נטלה לעצמה את הטוב המשותף, הציבה את גווה האנוכי והשאפתן בין השמים והארץ, אך עתה היא הוכחדה. המיצים שוב מפכים. הטיטנים נסוגו אל העולמות התחתונים. האלים חזרו לפסגת ההר המרכזי של האדמה כדי לשלוט עליה ממעל.

בתקופת שלטונו של הדרקון התערערו והתפוררו הארמונות הנהדרים של קריית האלים הנשגבה. פעולתו הראשונה של אִינְדְרָה הייתה לקומם את ההריסות. כל אלוהיות השמים קיבלו אותו בתשואות כגואלם. שמח בניצחונו הגדול, מכיר בכוחו הרב, זימן הוא את וִישְׁוָקַרְמָן, אל האומנויות והמלאכות, וציווה עליו להקים ארמון ההולם את היפעה והזוהר אשר אין משלם, של מלך האלים.

הגאון הפלאי וִישְׁוָקַרְמָן הצליח להקים במרוצת שנה אחת קריה זוהרת, משופעת בארמונות וגנים נפלאים, מגדלים ואגמי מים. אך עם התקדמות העבודה גדלו דרישותיו ותביעותיו של אִינְדְרָה וחזונו הלך והתרחב. הוא דרש מרפסות והיכלות נוספים, עוד בריכות ופרדסים ומקומות שעשועים. בכל פעם שהגיע אִינְדְרָה כדי לעמוד מקרוב על התקדמות התוכניות, היה רואה בעיני רוחו פלאים נוספים שנותר עוד להגשימם. הגיע יום שהבנאי האלוהי בא לכלל יאוש והחליט לחפש סיוע מלמעלה. הוא החליט לפנות את הבורא והיוצר העליון, בְּרַהְמָה, ההתגלמות הקדמונית של רוח היקום, השוכן הרחק למעלה מן הספירה האולימפית של שאיפה, סכסוך ותהילה.

כאשר פנה וִישְׁוָקַרְמָן בסתר אל הכס העליון והציג את טיעוניו, הרגיע בְּרַהְמָה את המבקש: "במהרה תנוח מיגיעך", אמר לו "לך לביתך בשלום." ואז, בעוד וִישְׁוָקַרְמָן ממהר לרדת מטה ולשוב אל עירו של אִינְדְרָה, עלה בְּרַהְמָה עצמו אל ספירה גבוהה אף יותר. הוא בא לפני וִישְׁנו, הישות העליונה, אשר הוא עצמו, הבורא, היה רק שליחה.ּ וִישְׁנו כרה אוזן בשקט מבורך ובניד אחד של ראשו הבהיר לו כי בקשתו תמולא.

למחרת היום, מוקדם בבוקר, הופיע בשער ארמונו של אִינְדְרָה ילד ברהמיני נושא את מקל הנדודים של עולה לרגל, וחילה את פני השוער להודיע למלך על בואו. הלה מיהר אל אדוניו, ואדון הארמון חש אל הפתח לקדם באופן אישי את פני האורח המבשר טוב. הנער היה כחוש בשר, כבן עשר שנים, קורן בזוהר החכמה. אִינְדְרָה גילה אותו במרכזה של עדת ילדים זוהרים מלאי עליצות. הנער ברך את מארחו במבט רך של עיניו השחורות והבורקות. המלך קד לפני הילד הקדוש והנער ברך אותו בשמחה. השנים פנו והלכו אל האולם המלכותי של אִינְדְרָה ושם לאחר שערך האל לאורחו קבלת פנים על פי כל כללי הטקס עם מנחות של דבש, חלב ופירות, פנה אליו ואמר: "הו נער נכבד, ספר לי מה מטרת בואך."

הילד יפה התואר השיב בקול עמוק ורך כמו הרעם האיטי של ענני גשם מבשרי טוב: "הו מלך האלים, שמעתי על הארמון הכביר שאתה מקים ובאתי להציג בפניך את השאלות שעלו על דעתי: כמה שנים ידרשו להשלמת הקריה העשירה והנרחבת הזו? איזה מבצעים הנדסיים נוספים מצפה אתה מוִישְׁוָקַרְמָן להשלים? הו המרומם מכל האלים," תווי פניו הקורנים של הנער הוארו בחיוך עדין בלתי נראה כמעט, "אף אִינְדְרָה לפניך לא הצליח להביא לידי גמר ארמון כה מפואר כמו הארמון שאתה רואה בעיני רוחך."

מלא ביין הניצחון, היה מלך האלים משועשע מעצם יומרתו של הנער להכרות עם אינדרות שקדמו לו עצמו. בחיוך אבהי הציג לו את השאלה: "אמור לי, ילד, האם כה רבים הם, אם כך, האינדרות והוישוקרמנים אשר ראית, או למצער, שמעת עליהם?"

האורח המופלא הניד ראשו בשקט: "כן, בהחלט. רבים מהם ראיתי." הקול היה חם ומתוק כמו חלב טרי מעטיני פרה, אך המלים שילחו צינה איטית בעורקיו של אִינְדְרָה.

"ילדי היקר," המשיך הנער, "הכרתי את אביך, קַשְיַפָּה, איש הצב הזקן, האדון והמוליד של כל היצורים עלי אדמות, והכרתי את סבך, מָרִיצִ'י, קרן האור השמימית, אשר היה בנו של בְּרַהְמָה. מָרִיצִ'י נוצר מרוחו הטהורה של בְּרַהְמָה, עושרו ותפארתו היחידים היו קדושתו ומסירותו. הכרתי גם את בְּרַהְמָה אשר הובא לעולם על ידי וִישְׁנו מתוך גביע הלוטוס הצומח בטבורו, ואת וִישְׁנו עצמו, ההוויה המרוממת התומכת בבְּרַהְמָה במאמץ הבריאה - גם אותו הכרתי.

הו מלך האלים, ידעתי את ההתפרקות המבעיתה של היקום. ראיתי את הכל נכחד, שוב ושוב בסיומו של כל מחזור. בזמן נורא זה מתפרק כל אטום ואטום בתוך מי הנצח הטהורים הראשוניים שהם המקור לכל אשר צומח ועולה. כל דבר חוזר אז אל האינסוף הצחיח והעמוק עד אין חקר של האוקיינוס הלוטה באפילה מוחלטת וריק מכל סימן של הוויה חיה.

הה, מי ימנה מספר ליקומים שפסו ונעלמו, או לבריאוֹת שצצו מחדש שוב ושוב מתוך התהום חסרת הצורה של המים הנרחבים? ומי יעבור ויחקור את מרחבי החלל האינסופיים וימנה את היקומים אחד לאחד, זה לצד זה, אשר כל אחד מהם מכיל את בְּרַהְמָה שלו ואת וִישְׁנו שלו ואת שִׁיוָוה שלו? מי יספור את כל האינדרות הכלולים בהם, כל אותם אינדרות המושלים בו בזמן זה לצד זה בכל העולמות אשר לא יספרו, וכל האינדרות האחרים אשר פסו לפניהם, או אף את האינדרות אשר חלפו זה בעקבות זה בכל קו נתון, מעפילים אל המלכות האלוהית בזה אחר זה, ובזה אחר זה פסים ונעלמים? מלך האלים, יש בין משרתיך כאלה המתיימרים ואומרים כי ניתן לנקוב במספרם של גרגרי החול על פני האדמה וטיפות הגשם הנופלות מן השמים, אך אף לא אחד מהם ימנה אי פעם מספר לאינדרות הללו. זה הדבר אשר ידעו היודעים.

חייו ומלכותו של אינדרה נמשכים שבעים ואחד עידנים וכשכלים עשרים ושמונה אינדרות, חולפים אך יום אחד ולילה אחד בחייו של בְּרַהְמָה. אך קיומו של בְּרַהְמָה כשהוא נמדד בימי בְּרַהְמָה ולילות בְּרַהְמָה הוא רק מאה ושמונה שנים. בְּרַהְמָה אחד בא בעקבות רעהו. אחד שוקע ומשנהו עולה. הסדרות האינסופיות לא ניתנות להבעה. אין קץ למספרם של כל הברהמות הללו, שלא לדבר על אינדרות.

אך היקומים, זה לצד זה, בכל רגע נתון - כל אחד מהם אוצר בחובו בְּרַהְמָה ואִינְדְרָה. מי יוכל להעריך את מספרם של אלה? מעבר לטווח הראיה, הומים מרחבי החלל החיצוניים, באים והולכים היקומים, חייל לא יספר, כמו סירות עדינות הצפות על פני המים הטהורים העמוקים עד אין חקר היוצרים יחדיו את גופו של וִישְׁנו. מכל נקבובית שיער של גוף זה מפעפע יקום ומתפרק. כלום תרהיב עוז למנותם? כלום תוכל לנקוב במספרם של האלים בכל אותם עולמות - העולמות הנוכחיים והעולמות שחלפו ואינם?"

תהלוכת נמלים הופיעה על פני רצפת האולם בעוד הנער נושא את מדברותיו. במערך צבאי, בטור שרוחבו ארבע אמות, התקדם בשיירה שבט הנמלים על פני הרצפה. הנער הבחין בהן, פסק מדיבורו ונעץ בהן את עיניו, ואז צחק פתאום צחוק מצלצל ומפתיע, אך מיד שקע והתכנס אל תוך שקט רב מחשבות.

"מדוע אתה צוחק?" גימגם אִינְדְרָה. "מי אתה, יצור מסתורי במסווה מוליך שולל של נער?" גרונו ושפתיו של המלך הגאה יבשו וקולו נשבר. "מי אתה, אוקיינוס המעלות הטובות הלוטה בערפל מתעה?""

הילד המופלא שב ודיבר: "אני צוחק למראה הנמלים. הסיבה – אין לאומרה. אל תבקשני לגלותה. זרע היגון ופרי החכמה חתומים בסוד הזה. זהו הסוד ההולם בגרזן את עץ הגאווה בת העולם, חוטב את שורשיו ומבתק את צמרתו. סוד זה הוא פנס לאלו המגששים באפילת הבערות. סוד זה טמון בחכמת כל הדורות, ואפילו לקדושים נגלה הוא רק לעתים נדירות. סוד זה הוא האוויר החי של אותם פרושים הנוטשים את הקיום בן התמותה ומתעלים מעלה, אך את המתמכרים לחיי העולם ומותעים על ידי תשוקה וגאווה - הורס הוא."

הנער חייך ושקע בשתיקה. אִינְדְרָה הביט בו בלי יכולת למוש ממקומו. "הו, בן ברהמין," התחנן עתה המלך בענווה חדשה וגלויה לעין, "אינני יודע מי אתה. נדמה אתה בעיני להתגלמות החכמה. חשוף בפני סוד דורות זה, האור המניס את החשיכה."

וכך, בהתבקשו ללמד, פתח הנער בפני האל את שערי החכמה הנסתרה: "ראיתי את הנמלים, הו אִינְדְרָה, הצועדות בסך בשיירה ארוכה. כל אחת מהן הייתה פעם אִינְדְרָה, כל אחת מהן העפילה במעלות של מעשים טובים וחסודים אל הדרגה של מלך האלים, אך עתה לאחר לידות אין ספור חזרה והייתה לנמלה. צבא זה הוא צבא של אינדרות קודמים.

אדיקות ומעשים נעלים העלו את תושביו של העולם אל כס המלכות המפואר של המשכנות השמימיים, או אל המחוזות הנעלים יותר של בְּרַהְמָה ושִׁיוָוה ואל הספירה העליונה של וִישְׁנוּ, אך פעולות רשע השקיעו אותם אל העולמות שמתחת, אל תוך תהומות של צער וייסורים. הם היו מעורבים בגלגולים חוזרים ונשנים בין ציפורים ושרצים, בוקעים מרחם חזירים וחיות בר, או בין עצים וחרקים. בכוח מעשים ניתן לזכות באושר או בסבל ולהיות לאדון או לעבד. בכוח מעשים ניתן להשיג דרגת מלך או ברהמין או אל כלשהו או את דרגתו של אִינְדְרָה או של בְּרַהְמָה, ושוב בכוח מעשים ניתן להידבק במחלה, לרכוש יופי וכיעור, או לחזור ולהוולד כמפלצת.

זאת תמצית הסוד כולו. חכמה זו היא המעבורת לאושר על פני אוקיינוס התופת. חיים במעגל הלידות האין סופי דומים הם למראה בחלום. האלים במרום, העצים האילמים והאבנים הם חזות אחת בדמיון הזה. אך המוות מנהל את חוק הזמן. בגזירת הזמן, המוות הוא אדון הכל. בני תמותה כמו בועות, הם הטוב והרע של יצירי החלום. במעגלים אין קץ מתחלפים טוב ורע.

הנה כי כן, החכמים אינם נקשרים לשום דבר, לא לרע אף לא לטוב. החכמים אינם נקשרים כלל."

הנער סיים את לקחו המפחיד והתבונן בשקט במארחו. מלך האלים, על אף תפארתו השמימית הצטמצם בעיני עצמו לחלקיק חסר משמעות, ובינתיים הופיעה באולם עוד דמות מפליאה.

למבקר החדש הייתה צורת נזיר. ראשו היה מכוסה בסבך שיער. הוא עטה עור צבי שחור סביב לחלציו. על מצחו נצבע סימן לבן. על ראשו הצלה שמשית קש זולה. קווצה מוזרה של שיער צמחה על חזהו. ההיקף היה מלא בשיער, אך דומה כי רבות מבין השערות שבמרכז נשרו ונעלמו. דמות קדושה זו צעדה בפסיעות גסות עד הגיעה לפני אִינְדְרָה והנער, ואז קרסה על הרצפה ביניהם ונותרה חסרת תנועה כסלע. אִינְדְרָה המלכותי שב במידת מה לתפקידו כמארח והשתחווה בהכנעה בהציעו חלב חמוץ עם דבש ושאר מזונות מרעננים. אחר כך שאל בהיסוס לשלומו של האורח התקיף וברכו לשלום.

הנער פנה אז אל האיש הקדוש והציג בפניו אותן שאלות עצמן שהתכוון אִינְדְרָה להציג: "מאין זה תבוא איש קדוש? מה שמך ומה מביא אותך הלום? מה מקום מושבך ומה משמעה של שמשיית הקש הזו? מה מבשרת ציצית השיער העגולה שעל חזך? מדוע היא סמיכה בהיקף, אך כמעט חסרת שערות במרכז? הואל נא ברוב נדיבותך ורוחב לבך, הו איש קדוש, להשיב בקצרה על שאלות אלה. אני משתוקק להבין."

הקדוש הזקן חייך בסבלנות והחל להשיב באיטיות: "ברהמין אני ושָעִיר הוא שמי ובאתי לכאן להתבונן באִינְדְרָה. כיוון שיודע אני כי ימי קצרים, החלטתי כי לא אחזיק ברשותי בית ולא אבנה לי בית, לא אתחתן ולא אחפש לי פרנסה. אני מתקיים מקיבוץ נדבות. כדי להגן על עצמי משמש וגשם אני נושא מעל ראשי שמשיית קש זו. אשר למעגל השיער שעל חזי - זהו מקור של צער לילדי העולם, אף על פי כן הוא מורה חכמה. בנפול אינדרה אחד נושרת שערה אחת. זו הסיבה שבמרכז נעלמו כל השערות. כאשר תכלה מחצית התקופה השנייה המוקצבת לבְּרַהְמָה הנוכחי, אמות גם אני. הו נער ברהמיני, מכל אשר אמרתי נובע כי במידת מה קצר ימים הנני; מה טעם אפוא באשה ובן או בבית?

כל מצמוץ עפעף של וִישְׁנוּ הכביר מציין מעבר של בְּרַהְמָה אחד. כל דבר מתחת לספירה של בְּרַהְמָה הוא חסר ממשות כענן הלובש צורה ואחר כך נמוג. זו הסיבה לכך שהקדשתי את עצמי באופן בלעדי להגות על אודות רגלי הלוטוס של וִישְׁנוּ הנעלה אשר אין דומה לו. אמונה בוִישְׁנוּ גדולה היא משמחת הגאולה, כיוון שכל שמחה ולו גם שמימית, שברירית היא כחלום ורק מפריעה לחדות האחת והיחידה של אמונתנו בו העליון.

שִׁיוָוה, מעניק השלום, המדריך הרוחני העליון, לימד אותי חכמה נפלאה זו. אינני משתוקק להתנסות במגוון צורות הגאולה המאושרות: ליטול חלק בקריית האל השמימית וליהנות מנוכחותו הנצחית, או לדמות לו בגוף ובהופעה, או להיות חלק מהוויתו המרוממת, או אפילו להיטמע כולי בתוך מהותו שאין לפרשה."

האיש הקדוש סיים את דבריו בפתאומיות ומיד נעלם. היה זה האל שִׁיוָוה עצמו. הוא חזר עתה אל משכנו המרומם. באותו רגע עצמו נעלם גם הנער הברהמיני שלא היה אלא וִישְׁנוּ. המלך נותר לבדו.

המלך, אִינְדְרָה, הגה בדברים וכל המאורעות נדמו לו כחלום, אך שוב לא חש תשוקה להאדיר את תפארתו השמימית, או להמשיך בבניית ארמונו. הוא זימן אליו את וִישְׁוָקַרְמָן ובברכו את האמן ברוב חסד במלים מתוקות מדבש, העריף עליו אבני חן ומתנות יקרות ערך, ואז בחגיגה נדיבה שילחו לביתו.

המלך אִינְדְרָה השתוקק עתה לגאולה. הוא רכש חכמה וכל חפצו היה עתה להיות חופשי. הוא הפקיד ביד בנו את הזוהר והמשא של משרתו והכין עצמו לפרוש לחיי נזיר בשממה. מלכתו היפיפייה והסבלנית, שַׁצִ'י, הייתה מוכת יגון לשמע תוכניתו.

בוכייה, מוכת צער ויאוש עמוק, פנתה שַׁצִ'י אל בְּרִיהַסְפַּטִי, אדון חכמה הקסם, כהן הבית המוכשר של אִינְדְרָה ויועצו הרוחני. היא כרעה לרגליו והתחננה לפניו שיטה את דעתו של אִינְדְרָה ויגרום לו לחזור בו מהחלטתו הקשה.

יועץ האלים רב התושייה אשר בכוח לחשיו ותחבולותיו סייע לכוחות השמימיים לחטוף מידי מתחריהם הטיטנים את השליטה ביקום, האזין בקשב רב לתלונתה של האלה החושנית הנוגה והנהן בהסכמה. בחיוך קוסמים נטל את ידה והוביל אותה למחיצתו של בן זוגה. בתפקיד של מורה רוחני שוחח הוא אזי בחכמה על אודות מעלתם של החיים הרוחניים, אך גם על מעלותיהם של חיי העולם הזה. הוא נתן לכל אחד מהם את הערכתו. ברוב כשרון פיתח והרחיב את הנושא. התלמיד המלכותי שודל לרכך את החלטתו הקיצונית. פניה של המלכה שבו וקרנו שמחה.

בְּרִיהַסְפַּטִי, אדון חכמת הקסם, חיבר פעם מסכת על אודות הממשלה במטרה להנחות את אִינְדְרָה וללמדו כיצד לשלוט בעולם. עתה פירסם מסכת נוספת על אודות מדיניות האהבה ותכסיסיה בחיי הנישואין. בהדגימו את אומנות החיזור המתוקה המתחדשת שוב ושוב ואת ריתוק האהוב בקשרים מתמידים, הצליח בכוח יצירה זו אשר אין ערוך לה, להציב על יסודות מוצקים ובני קיימא את חיי הנישואין של הזוג שאוחד מחדש.

כך מסתיים הסיפור המופלא על אודות מלך האלים – איך הוכנעה גאוותו חסרת הגבולות ואיך רופאה שאיפתו המופרזת, ובאמצעות חכמה רוחנית כמו גם חכמת חיי המעשה הונחה הוא להכרת תפקידו הנכון במעגל החיים המתגלגל לאין קץ.