אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
החליל
בכן, אתם מכירים את החלילים שלנו, הקשבתם לצליליהם וראיתם כמה יפים הם. החליל הזה שלנו, הַסִּיוֹטַנְקָה, נועד לסוג מוסיקה אחד ויחיד – מוסיקת אהבה. בימים שמכבר היו גברים יושבים לבדם, אפשר נשענים במקום נסתר אל גזעו של עץ, בלתי נראים בחשכת הלילה ומשמיעים את נעימותיהם המיוחדות להם, את שירי החיזור. אנחנו, האינדיאנים, ביישנים. גם אם היה זה לוחם שכבר התנסה בקרב וגבר על אויביו, בקושי אזר הוא אומץ לפנות בדברים אל וִינְצִ'ינְצַ'לָה יפת תואר – נערה שהתאהב בה. יותר מכך, לא היה מקום שאיש צעיר ונערה יוכלו להתבודד בתוך הכפר. הַטִּיפִּי המשפחתי היה תמיד הומה אדם ובאופן רגיל לא יכולת סתם כך לצאת אל מחוץ לכפר יד ביד עם נערתך. הליכה יד ביד אינה ממנהגינו וגם אם הייתה, שם מחוץ לכפר בערבות העשב הגבוה והשיחים עלול היית להינגח על ידי בופלו, להיקלע למלתעותיו של דוב גריזלי או ליפול שדוד מן הטומהוק של בן שבט הפואני, או להיתפס על ידי הַמִּילָה הַנְסְקָה, הסכינים הארוכים, כלומר אנשי חיל הפרשים של ארה"ב. הסיכוי היחיד לפגוש את הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה שלך היה לחכות לה עם ערוב היום בעת שהנשים יורדות אל הנהר למלא במים את נאדות העור שלהן. כאשר הגיעה לבסוף אותה נערה ששמת עליה עין, אל הנהר או המעיין, היית צץ מאחורי קבוצת שיחים ועומד כך שתוכל לראות אותך וזה היה פחות או יותר כל מה שיכולת לעשות כדי להראות לה שאתה מתעניין בה, לעמוד שם מגחך, להשפיל עיניך אל המוקסינים שלך ואולי לגרד את האוזן. הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה, גם היא לא עשתה הרבה יותר מכך. היא הייתה מסמיקה, מצחקקת, אולי זורקת בך מבט פראי. אם היא חיבבה אותך, הדרך היחידה עבורה לידע אותך לכך הייתה למלא את כלי המים בלי להיחפז ותוך כדי כך להעיף בך מבט גנוב מעבר לכתפה. החלילים אם כך עשו את כל השיחה. בלילה בשוכבה על גלימת הבופלו שלה בטיפי של הוריה, הייתה הנערה שומעת את הצלילים ההומים הבוכיים של הַסִּיוֹטַנְקָה. על פי צורת המנגינה הייתה היא יודעת כי אהובה הוא זה המשוטט בקרבת מקום ואם רפואת הַאַיָּל הייתה עזה מאוד בקרבו וגם בקרבה, הייתה היא מתגנבת בחשאי החוצה לעקוב אחר הקול ולפגוש אותו מבלי שאיש יבחין בדבר. החליל עשוי תמיד מעץ ארז. בצורתו מזכיר הוא צוואר ארוך המסתיים במקור של ציפור עם מקור פתוח. הקולות בוקעים מן המקור. וכאן מתחילה האגדה שלנו, האגדה המספרת כיצד רכשו בני הַלָּקוֹטָה את החליל. פעם, לפני דורות רבים היו לאנשים תופים ורעשני דלעת, אבל לא חלילים. באותם ימים רחוקים יצא אדם צעיר לצייד. הבשר היה בצמצום והאנשים במחנה היו רעבים. הוא גילה עקבות של אַיָּל ועקב אחריו זמן רב. הַאַיָּל, פיקח ומהיר הוא זה שבידו קסם האהבה. אם יש ברשותו של אדם רפואת אַיָּל, הנערה שהוא מחבב אינה יכולה לעמוד בפני קסמו והיא ישנה אתו. הוא גם יהיה לצייד בר מזל. לאיש הצעיר שאני מספר לכם עליו לא הייתה רפואת אַיָּל. לאחר שעות רבות נגלה לעיניו טרפו. הוא היה מזוין בקשת וחיצים. הייתה לו קשת מעולה חדשה ואשפה מלאה בחיצים ישרים ועטורי נוצות עם חודי צור חדים, אך הַאַיָּל הצליח כל הזמן לחמוק מטווח הירי שלו והוביל אותו הלאה הלאה. האיש הצעיר היה כה שקוע במעקב אחרי טרפו עד שבקושי שם לב לאן הוא הולך. כאשר ירד הלילה מצא הוא את עצמו בתוך יער סבוך. העקבות נעלמו ואתם גם הַאַיָּל והירח לא האיר. הוא נוכח לדעת כי איבד את דרכו והחשיכה הייתה כבדה מכדי שיוכל לשוב ולמוצאה. למזלו הגיע לפלג עם מים צוננים זכים. הוא היה זהיר דיו והביא עמו תרמיל של וַסְנָה – בשר מיובש מעורב בגרגרי יער ושומן כליות, אוכל מזין המספיק לאדם לימים אחדים של הליכה. לאחר שאכל ושתה, התכרבל בשמיכת הפרווה שלו, השעין גבו כנגד גזע עץ וניסה לחטוף תנומה. אך שנתו נדדה. היער המה קולות מוזרים: קריאות חיות הלילה, נשיפות הינשופים, נאקת העצים ברוח. נדמה היה לו שהוא שומע קולות אלה לראשונה בחייו. לפתע נשמע קול שונה לחלוטין, מסוג שלא הוא ולא איש זולתו שמעו אי פעם. היה זה קול נוגה כמו קול רפאים. הקול עורר בו פחד. הוא כרך את השמיכה בחוזקה סביבו ושלח יד אל הקשת לוודא שהיא בהישג יד. עם זאת היה הקול כמו שיר עצוב אך יפה, מלא אהבה, תקווה וגעגועים. ואז מבלי לחוש בדבר, נרדם. הוא חלם שהציפור הקרויה וַגְנוּקָה, הנקר אדום-הכיפה, הופיעה לפניו כשהיא שרה את השיר המוזר היפה ואומרת לו: "עקוב אחרי, ואני אלמד אותך." כאשר נעור הצייד משנתו עמדה השמש כבר גבוה במרומי הרקיע. על גבי אחד מענפי העץ שנשען עליו בלילה ראה נקר אדום-כיפה. הציפור עופפה לעץ אחר ומשם לעץ נוסף, אך לא הרחיקה עוף וכל הזמן הציצה לאחוריה אל עבר האיש הצעיר כאומרת: "בוא, בוא!" ואז שמע פעם נוספת את השיר הנפלא ולבו נמלא כמיהה לגלות את הזמר הנעלם. בעופה לעבר מקור הקול הוליכה הציפור את הצייד כשהיא עושה דרכה בין העלים וראשה האדום המבריק הקל עליו לעקוב אחריה. לבסוף נחתה על עץ ארז והחלה להקיש במקורה על אחד הענפים כשהיא מפיקה קולות דומים לתיפוף מהיר על תוף קטן. לפתע חלף משב רוח ביער ושוב שמע הצייד את אותו קול נהדר בדיוק מעליו. הוא גילה שהשיר בוקע מתוך הענף היבש שהנקר תופף עליו במקורו. הוא נוכח לדעת כי הרוח היא זו שהשמיעה את הקול בנושבה אל תוך החור שקדחה הציפור בענף. "קוֹלָה, חבר," אמר הצייד "הנח לי לקחת את הענף הזה אתי הביתה. אתה יכול להכין לעצמך ענף אחר." הוא כרת את הענף - פיסת עץ חלולה מלאה בנקבים של נקר ואורכה כאורך זרוע. הוא שב לכפר ללא בשר, אך עם זאת מאושר מאוד. בהיותו בטיפי שלו ניסה האיש הצעיר לגרום לענף לשיר עבורו. הוא נשף עליו ונפנף בו, אך שום קול לא בקע. דבר זה העציב אותו. הוא כל כך השתוקק לשמוע את אותו צליל נפלא חדש. הוא טיהר את עצמו בבקתת ההזעה והעפיל למרומיה של גבעה בודדה. שם ברבצו שעון אל סלע גדול, צם - לא אכל ולא שתה ארבעה ימים וארבעה לילות כשהוא קורא לחזיון שיגלה לו איך לגרום לענף לשיר. באמצע הלילה הרביעי הופיעה לפניו וַגְנוּקָה, הציפור עם הכיפה האדומה המאירה ואמרה לו: "התבונן בי." בהופכה את עצמה לאדם הראתה היא לצייד איך לגרום לענף לשיר כשהיא שבה ואומרת כל פעם: "הסתכל בזה, עכשיו." ובחלומו התבונן האיש הצעיר בתשומת לב רבה. כאשר נעור משנתו מצא עץ ארז. הוא כרת אחד מענפיו ולאחר שעות רבות של עבודה מאומצת עלה בידו לנקוב בו חלל מפולש לכל אורכו באמצעות מקדח קשת, בדיוק כמו שראה את הנקר עושה בחלומו. הוא עיצב את הענף בדמות ציפור ארוכת צוואר עם מקור פעור. הוא צבע את ראש הציפור בוָושַׁשָׁה, הצבע האדום המקודש. הוא התפלל. הוא עישן את הענף עם קטורת בוערת של מרווה, ארז ועשב מתוק. הוא הניח את אצבעותיו על הנקבים כפי שהראה לו איש הציפור בחזונו ובה בעת נשב ברכות את תוך הפיה, ולפתע פתאום היה שם השיר כמו רוח רפאים ויפה מכל מה שתוכלנה מלים לתאר, נישא על פני הדרך עד לפתח הכפר שם ניצבו האנשים משתאים ושמחים לשומעו. בעזרתם של הרוח והנקר הביא להם האיש הצעיר בפעם הראשונה את החליל. בכפר חי אִיטַנְצָ'ן, מנהיג גדול. לַאִיטַנְצָ'ן הזה הייתה בת יפיפייה, אך גם מאוד גאה ובטוחה שאין בנמצא איש צעיר שיהיה מספיק טוב עבורה. רבים באו לחזר אחריה, אך היא שילחה את כולם ריקם. והנה, הצייד שיצר את החליל, החליט שהוא בדיוק האיש היאה לה. בחושבו עליה חיבר הוא שיר מיוחד, ולילה אחד בעומדו מאחורי עץ גבוה ניגן אותו על הַסִּיוֹטַנְקָה שלו בתקווה שיחולל קסם שיגרום לה לאהוב אותו. לפתע שמעה אותו הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה. היא ישבה בטיפי של אביה, אכלה בשר דבשת בופלו ולשון וחשה בנוח. היא רצתה להמשיך לשהות שם על יד האש, אך רגליה רצו לצאת החוצה. היא משכה אחורה, אך רגליה משכו קדימה והרגליים ניצחו. הראש שלה אמר: "לכי לאט, לכי לאט!", אבל הרגליים אמרו: "יותר מהר, יותר מהר!" היא ראתה את האיש הצעיר ניצב באור הירח. היא שמעה את החליל. הראש שלה אמר לה: "אל תלכי אליו, הוא עני." הרגליים שלה אמרו: "לכי, רוצי!" ושוב ניצחו הרגליים. הם ניצבו אם כן פנים אל פנים. ראשה של הנערה אמר לה לחשות, אך הרגליים אמרו לה לדבר, ודבר דיברה היא אכן: "קוֹשְׁקָלַקָה, איש צעיר, אני כולי שלך!" הם שכבו אם כך יחדיו, האיש הצעיר וְהַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה, תחת שמיכה אחת. אחר כך אמרה לו: "קוֹשְׁקָלַקָה, לוחם, אתה מוצא חן בעיני. בקש מהוריך לשלוח מתנה לאבי המנהיג. אין זה חשוב עד כמה קטנה היא תהיה. היא תתקבל. בקש מאביך לדבר בשמך עם אבי. עשה זאת מהר! עשה זאת עכשיו!" וכך הסכימו שני האבות עד מהרה לבקשותיהם של ילדיהם. הַוִּינְצִ'ינְצַ'לָה הגאה הייתה לרעייתו של הצייד והוא עצמו הפך למנהיג גדול. כל האנשים הצעירים האחרים שמעו וראו. עד מהרה עיצבו גם הם ענפי עץ ארז לצורת ראשי ציפורים ארוכות צוואר ופעורות מקור. מוסיקת האהבה היפיפייה נדדה משבט לשבט וגרמה לרגלי הנערות ללכת למקום שלא התכוונו וכך הובא החליל אל אנשינו הודות לארז, לנקר ולאותו איש צעיר שלא זכה בשום אַיָּל אבל ידע איך להקשיב.
סיפור עם אינדיאני של שבט הברול-סיו; סופר על ידי הנרי קרו דוג בשנת 1967. תרגמתי אותו מן הספר: American Indian Myths and Legends, Pantheon Books 1984
אינדיאני צפון אמריקה, חליל, אהבה