לקראת סוף יולי היה המונסון בעיצומו. השדות המוצפים נצבעו בירוק רענן מן האורז שנבט. נשים מכל הקסטות שעיסוקן בחקלאות, בוססו במים הבוציים בגבות כפופים וטיפלו בשתילים הרכים. לעתים שרו שירי עבודה בקבוצות. באחת ההזדמנויות יצאתי לשדות והתיישבתי על התלולית המוגבהת בין השדות כשאני מקליטה שירי מונסון מפי רז'פוטית זקנה, ידידה של בת אחותה של טאי וקבוצה של נשים חָמַרִיוֹת שנשכרו לעבוד לצדה. הנשים שרו מלוות בציוצי הציפורים וקולות השכשוך של הידיים העובדות. אורמילג'י האזינה קשובה לשירים שהקלטתי. חיוך של הערכה התפשט בין שתי אוזניה, "גם אני בכל פעם שאני צועדת בדרך, אני נעצרת להקשיב לשירים מן השדות." אמרה, זה כל כך יפה לשמוע נשים שרות בשדות הירוקים."

הגשם שטף; מטרות כבדים סוערים. גגות הצפחה הבריקו מן הלחות. הבגדים יובשו עכשיו בתוך הבית לעתים במשך ימים תמימים כשהם מפיצים ניחוח חמצמץ לח. השלוליות הרבות התמלאו ביתושים שעלו נחילים נחילים, חדרו לבתים והציקו בעקיצותיהם. בשעת השקיעה הציתו משפחות רבות ערמות גללים מעלות עשן כדי לגרש את נחילי היתושים.

אך אצל אורמילג'י ואחיותיה שלא עבדו בשדות, נמשכו החיים בשגרה הרגילה. בבתים אחרים נמצאו נשים המתלוננות על כאבי גב, הצטננויות ופטריות בין האצבעות. הן נאנחו על כל הַפָּטוֹטָה, העמל הגופני. כאשר ישבתי בעונה הלחה נינוחה בחברת אורמילג'י, כשאני יבשה ובתוך הבית, חשבתי לעתים תכופות שזכינו בפריבילגיה מיוחדת.

אחת מאחיותיה הצעירות של קמלג'י באה לביקור בתחילת אוגוסט. שתי האחיות נפגשו יחד בחתונה של קרוב משפחה ואחר כך באה קמלג'י הביתה עם אורמילג'י. באתי לבית יום אחד אחר הצהרים ומצאתי את שתי האחיות ישובות על המטה הכפולה. היום היה קודר וגשום. בפנים דלק האור. קמלג'י הייתה אשה נאה לבושה היטב, דשנה ומשרה אמון. כמו אחותה הצעירה, נירמלג'י, הייתה גם היא מורה במקצועה. כמקובל בעונות הבוערות של השנה, עת נדרשה עזרה בעבודות השדה, היו עכשיו בתי הספר סגורים. את קמלג'י פגשתי תשע שנים קודם לכן בעת שהייתי סטודנטית וחקרתי את שירי החתונה של קנגרה.

בחתונה שהייתה בה זה עתה שמעה אורמילג'י שיר ארוך על אודות נישואיה של גָּאוּרָן (שם מקומי לפָּרְוַטִי). היא מצאה מישהו שירשום למענה את המלים על דפים שנקרעו מספר רשימות ועתה הציגה בפני בחדוות ניצחון את הטקסט.

קמלג'י הייתה סקרנית לדעת מה מעשי בקנגרה. היא ביקשה לשמוע את כל הפרטים על תוכניותי. כשהיא מחייכת קלות התרכזה אורמילג'י בצמר התפוח שלפניה בעת שהזכרתי את תוכניתי לקבץ יחדיו סיפורים לספר. ואז החלו שתי האחיות להעלות זכרונות על אודות אביהן שנהג לספר סיפורים בערבי החורף סביב האש הלוחשת.

"הוא גם שר קטעים אחדים מהסיפורים." אמרה קמילג'י.

"תני לי דוגמא." ביקשתי. ידעתי מקריאת קבצים של סיפורי עם הודיים שלעתים נהגו המספרים לשיר חרוזים, אך עד כה לא נזדמן לי לשמוע שירים כאלה במו אוזני.

אורמילג'י החלה לשיר בקול רך מהסס, בשולחה מבט אל אחותה. קמלג'י הנהנה בתשובה בעוד שידיה לא חדלו מלהתעסק במחטי הסריגה המנצנצות.

"אלי, אל ההודיות,

אל ההודיות, חי וקיים לעד,

מי יתן והדבר אשר עוללתי,

שוב לא יקרה לעולם."

העלאת השיר הזה נראה שהזכירה להן את הסיפור.

"זהו סיפור על שני לָל (lal)." הכריזה אורמילג'י. ביודעי שלָל פירושו גם בן יקיר וגם אבן אודם, תהיתי על מי מהם יסופר בסיפור.

אורמילג'י התוותה בלחש את הקווים העיקריים של הסיפור באוזנה של לאחותה שהנידה ראש בהסכמה. "אתחיל אם כך בסיפור." אמרה אורמילג'י. בנוטלה ליד את המיקרופון, שלחה לעבר אחותה מבט ארוך מלא חיבה וביקשה ממנה: "אם לא אזכור, את תזכירי לי." היא עשתה הפסקה ארוכה, אוחזת את המיקרופון בידה בעוד מבטה הקשוב פונה אל תוך חלל פנימי נעלם בקרבה ואז החלה לספר.

שתי אבני חן

היה פעם סוחר וגם אשת סוחר. נולד להם בן בבית. הם טיפלו בו והוא גדל והתבגר ואז התחיל לגור באחת מן החנויות שהיו שייכות לסוחר. הוא הפעיל את החנות.

עכשיו, הבן הזה של הסוחר נהג לטאטא את החנות מידי יום ביומו ולזרוק את כל האשפה שאסף לתוך הקומה העליונה של החנות. אבא שלו קרוב לודאי , ביקר בחנות לעתים רחוקות. כאשר הנער היה בוגר דיו הוא ניהל את החנות, גר שם וטיפל בכל העניינים. הסוחר רק ביקר שם מידי פעם.

בסדר. ואז אדם קדוש, סַדְהוּ, בא לבקר את הנער. הוא נתן לו שתי אבני אודם. הוא אמר לו: "בני, שמור את אבני האודם הללו."

הנער עטף וקיפל את אבני האודם בתוך נייר ואז - פעם היו לנו בבתים קורות עבות - הוא שם את החבילה עם אבני האודם בתוך קן של ציפור שנמצא על הקורות של הגג.

ואז הסדהו שאל: "בני, האם אתה יודע להבחין בין אבן אודם אמיתית לאבן אודם עשויה זכוכית? האם אתה יודע איזה אבן אודם היא האמיתית ואיזה מזויפת?"

"לא" אמר הנער.

הסדהו אמר: "הדרך לזהות אבן אודם היא על ידי פטיש נפחים. אם תכה על אבן אודם עם הפטיש בחוזקה היא תישאר שלימה, אבל אם רק תניח את הפטיש על גבי אבן אודם מזויפת היא תתנפץ ותשבר. זה ההבדל בין אבן אודם אמיתית למזויפת."

הסדהו לימד אותו, אם כך, איך לזהות אבני אודם ואז הוא הלך לדרכו. הוא אמר לו: "כאשר אחזור אקח ממך את אבני האודם חזרה."

[ושתיהן היו אבני אודם? - אני שואלת - או שאחת הייתה מזויפת?

שתיהן היו אבני אודם - עונה אורמילג'י]

אחרי שהסדהו הלך, עבר בודאי הרבה זמן, ואז הסוחר, בסיבוב הביקורת שלו, הגיע לחנות. הוא שוטט בין החנויות השונות שלו, כי היו לו בטח שתים או ארבע, או אפילו שבע חנויות.

החנוונים האחרים התחילו לומר לו: "הבן שלך הוא לא יוצלח. הוא צובר בקומה העליונה את כל הלכלוך שהוא מטאטא, והוא מנהל את החנות כל כך גרוע עד שלא נשאר שם שום דבר. הוא מילא את כל הקומה העליונה בלכלוך, ולמטה בחנות לא נשאר כלום."

האב התרגז: "עבדתי והרווחתי כל כך הרבה. הייתי סוחר מצליח, והנער הזה בזבז הכל!"

מקלות עשויים מעץ תות הם עבים וחזקים. האב כרת מקל מעץ תות. הוא הרביץ לנער כל כך חזק עד שהנער מת.

הנער החביא את מה שהסדהו נתן לו. הנער מת אם כך, וכאשר האב פתח את החנות והסתכל פנימה הוא ראה שבפנים היו אוצרות עתק. כל האשפה הפכה לאבני אודם. כל הקומה העליונה הייתה גדושה באבני אודם!

ואז התחיל הסוחר לבכות. הוא שר:

"אלי, אל ההודיות,

אל ההודיות, חי וקיים לעד,

מי ייתן והדבר אשר עוללתי,

שוב לא יקרה לעולם.

מקל מעץ תות

להרוג בו נער.

יזהרו נא אחרים

מלהלום בנער."

"הו אלוהים, מה עשיתי סמכתי על מה שאנשים אמרו. הרגתי את הבן שלי עם מקל תות. מי ייתן ודברים כאלה לא יקרו עוד לעולם." הוא בכה, "היה לי בן יחיד שהיה כל עושרי, ואני חיסלתי אותו."

ואז הוא הלך הביתה וסיפר לאמו של הנער מה קרה. האם, מסכנה שכמותה, גם היא הייתה מדוכאת נורא כי זה היה בנם היחיד.

בסדר. ובכן הנער הזה נולד מחדש בממלכה אחרת. גם שם הוא גודל כמו שצריך והתבגר. גם שם הוא התחיל לעבוד וגם שם אבא שלו היה בטח איזה סוחר מצליח וגם הוא לימד אותו איך לעשות עסקים.

ואז יום אחד הסדהו חזר! הוא בא ושאל: "איפה הבן שלך?"

האב הראשון, מסכן שכמותו, התחיל לבכות בכי תמרורים. ואז הוא התוודה בפניו על מה שעשה: "אנשים אמרו לי קצת אמת וקצת שקר מעורבבים יחד, ואני הלכתי והרגתי את הבן שלי. הוא צבר עושר גדול. לא נכנסתי פנימה לבדוק בעצמי, רק הקשבתי למה שאנשים אמרו והרגתי את הנער." והאב המסכן הזיל הרבה דמעות.

הסדהו אמר: "אם הרגת אותו, מה אני יכול לעשות? אבל אני מסרתי לו שתי אבני אודם. אני רוצה אותן חזרה. תן לי אותן."

ואז השיב לו האב: "אתה מדבר על שתי אבני אודם, אבל הוא צבר כמויות אדירות של אבני אודם. קח לך כמה שאתה רוצה."

הוא הביא למטה כמה אבני אודם מהקומה העליונה והראה אותן לסדהו. אבל הסדהו אמר: "אלה לא האבנים שלי. אף אחת מהן כאן היא לא שלי!"

האב אמר: "איפה אמצא את אלה שלך?"

אבל הסדהו רק פנה לדרכו. "אני לא אקח אף אחת מאלה. אני רוצה את אותן אבני אודם שאני נתתי לו."

במהלך נדודיו, הסדהו הגיע למקום שהנער נולד בו מחדש. הוא ניגש אליו: "האם אתה הוא אותו נער שלו נתתי את אבני האודם, או לא?"

ואז הנער סיפר את סיפורו: "זה היה ככה: אבא שלי הקשיב למה שאמרו לו אנשים אחרים והוא הרג אותי."

[הוא זכר את זה, אם כך? - אני שואלת.]

כן. הנער הזה זכר הכל: "זה היה ככה: אני מתתי ונולדתי כאן מחדש. ואשר לאבני האודם שלך - שמרתי אותן בתוך קן של ציפור. עטפתי אותן בזהירות והחבאתי אותן בתוך קן של ציפור. אתה יכול ללכת לשם ולתבוע אותן לעצמך."

ובכן, הסדהו המשיך לשוטט. כאשר הוא הגיע, הוא אמר לסוחר: "חפש את אבני האודם שלי בתוך קן הציפור."

ואז, כאשר הסוחר הכניס את היד שלו לתוך הקן, הוא מצא את החבילה עם אבני האודם. הוא פתח אותה.

"אלה הן אבני האודם שלי." אמר הסדהו.

הסדהו לקח אם כך את האבנים, והסוחר עיכב אותו: "איך ידעת?" האב התמלא בצער נוראי. הוא בכה בכי תמרורים. "מי סיפר לך על זה? איך זה נודע לך?"

בהתחלה, הסדהו לא רצה לגלות שום דבר, ואז שניהם, גם הבעל וגם האשה, בכו וייללו: "לאנשים כמונו אתה אלוהים. תגיד לנו איך נודע לך על זה?"

והוא סיפר להם, אם כך: "במקום מסוים גר סוחר, והנער נולד מחדש בבית שלו. הוא גדל והתבגר שוב. הוא התארס והתחתן וכל זה. הוא התבגר. זה המקום שהוא גר בו עכשיו ושם הוא סיפר לי את זה."

[תכבי את הטייפ - מורה לי אורמילג'י. היא מתייעצת עם אחותה: איך האב פגש את הבן מחדש? קמלג'י מזכירה חרוז נוסף; איך זה היה הסיפור על האסטרולוג שקראו לו מקאשי? – לא, זה סיפור אחר - אומרת אורמילג'י בפנים מאירות – לא חשבתי על הסיפור הזה אולי כבר חמש עשרה שנים! היא עוצרת לרגע ומתחילה לשיר על האסטרולוג מקאשי. אחותה מצטרפת אליה ואז היא מתחילה סיפור שונה לחלוטין על מלך עם שלוש מלכות שאחת מהן מביאה ילד לעולם. כדי לקרוא את ההורוסקופ של הבן מזמינים פנדיט. בהגיעה לנקודה בסיפור שהאב והבן נפגשים לאחר פרידה ממושכת, אורמילג'י נתקעת שוב: האם זה היה כאשר המלך יצא לצוד ציד? האם זה בגלל שאחד הילדים האחרים שאל אותו איך קוראים לאבא שלו? היא מתחילה לשיר צמד חרוזים אחר המתאר איך שני זוגות הורים תובעים כל אחד את הבן לעצמו. קמלג'י מצטרפת אליה ושתי האחיות צוחקות. אורמילג'י מחליטה שהחרוזים האלה שייכים לסיפור שסיפרה קודם לכן והיא מוכנה לתאר את ההמשך. היא רומזת לי בראשה, נוטלת את המיקרופון ליד וממשיכה.]

האב והאם הלכו, אם כך, למקום השני, המקום שהבן נולד בו מחדש. הם הלכו והתיישבו שם. הם מצאו לעצמם בית בקרבת מקום אליו והתחילו להתגורר שם. ואז יום אחד הם קראו לו לבית שלהם ואמרו: "אתה נראה לנו כבחור חביב ונחמד. בוא אלינו הביתה ותתארח אצלנו."

הוא בא וישב שם אתם. הם הכינו לו אוכל ושתייה ונתנו לו גם לאכול. הם התנחמו בזה שהם מצאו את הבן שלהם ונפגשו אתו.

הוא התחיל לבוא אליהם כל ערב ולשבת אתם כמה שעות. הם הבינו בעצמם שזה היה הבן שלהם וגם הוא ידע: "זאת אמא שלי וזה אבא שלי מהחיים הקודמים שלי. זאת אשתי." אבל עכשיו זו הייתה הלידה השניה שלו והייתה לו משפחה אחרת. הוא הרגיש שהוא קשור לשתי המשפחות. הוא חש קשר למשפחה החדשה והוא חש קשר למשפחה הקודמת. לא הייתה לו שום דרך להשתחרר, לא מהראשונה ולא מהשנייה.

אחרי זמן מה האנשים במשפחה החדשה הבחינו בזה: "תראו, לאיפה הוא יכול ללכת? קודם הוא לא נהג ללכת לשום מקום. עכשיו אם אנחנו שואלים אותו לאן הוא הולך, הוא רק אומר: [בנעימה של שוויון נפש] אה, אני הולך לשבת באיזה מקום כמה שעות."

הדבר הזה נמשך הרבה זמן וכולם התחילו להיות חשדניים: לאן הוא הולך?

יום אחד אשתו עקבה אחריו.

[האשה החדשה שלו? אני שואלת. כן - משיבה אורמילג'י]

היא הסתכלה איך הוא נכנס לבית ואז הוא התחיל לדבר בפנים, והיא הקשיבה למה שהוא אמר. הוא קרא לאמא שלו "אמא" (mav) ולאבא שלו, "אבא" (bab) ולאשתו "אשה" (janas). שלושתם ישבו ופטפטו שם.

[נעימת הקול של אורמילג'י מתונה ושלווה כמבטאת הרמוניה משפחתית, אבל את המשפט הבא היא מתחילה בחצי לחישה, בקול רווי מתח.]

האשה החדשה הקשיבה לכל זה ואז היא באה הביתה וסיפרה לחמה ולחמותה: "זה הסיפור. הוא הלך לשם וסידר לו הורים אחרים וגם אשה אחרת!"

הם התפלאו: "איזה קשרים יש לו עם האנשים האלה? מה הולך פה?"

ביום השני כאשר הוא הלך לשם, שלושתם עקבו אחריו. כשהוא התחיל להיכנס לבית הם משכו אותו בזרוע: "לאיפה אתה הולך?" הם שאלו.

קרובי המשפחה האחרים יצאו החוצה ומשכו אותו בזרוע השניה. הם משכו אותו מצד אחד והאחרים משכו אותו מהצד השני. האב הראשון אמר: "לא! הנער הזה הוא שלי!" האב השני אמר: "לא! הנער הזה הוא שלי!" אמא אחת אמרה: "לא! זה הבן שלי. האמא השניה קראה מבפנים: "לא! הוא שלי!" האשה שהגיעה לשם אמרה: "זה בעלי!" האשה השניה שיצא מהבית החוצה אמרה: "אבל זה בעלי!"

[ואת גם שרה את זה? - אני אומרת בציפייה לאחר שלפני רגע שמעתי את שתי האחיות מדקלמות את השיר. אורמילג'י מחייכת ומתחילה לשיר בנעימה נוגה ומהפנטת, חוזרת ונשנית.]

"אב אחד אומר: בן זה שלי הוא!

אב שני אומר: בן זה שלי הוא!

אמא אחת אומרת: בן זה שלי הוא!

אמא שניה אומרת: בן זה שלי הוא!

אשה אחת אומרת: בעל זה שלי הוא!

אשה שניה אומרת: בעל זה שלי הוא!

כאשר האהבה משני הצדדים התקבצה יחד - האהבה של הצד האחד לבן והאהבה של הצד השני לבן – באותו רגע אלוהים באופן ספונטאני, חילק את הבן לשנים. הוא הפך לשני נערים. היה לו קשר לשני הצדדים והוא לגמרי לא היה אשם. הוא היה בן ששרת והוא היה בן שציית. בָּהָגָבָּן הפך אותו אם כך לשנים. אחד הלך עם הצד הראשון והשני הלך עם הצד השני.

[שני בנים – אני צוחקת בחושבי איך לָל משמעו גם אבן אודם וגם בן – שתי אבני אודם. הסוף.]

* * *

"יש אם כך אנשים שזוכרים את חייהם הקודמים?" אני שואלת לאחר הפסקה קלה. בילדותי הילכה שמועה שאני עשויה להיות גלגול של אבא של אבא שלי - היה בינינו דמיון גופני ניכר, להוציא, תודה לאל, השפם העבה. הדבר הזה הותיר בי תמיד תחושת קסם ומשיכה מבולבלת לתיאוריות של גלגול נשמות. איך יכול מישהו להיות בטוח?

אורמילג'י וקמילג'י מבטיחות לי שהיו מקרים שילד זכר את חייו הקודמים. "אפילו כאן בפאלמפור" אומרת קמילג'י, בהתייחסה לעיר השוק הקרובה, "הייתה שם ילדה שזכרה את החיים הקודמים שלה במלואם."

"זכרה ממש הכל!" מסכימה אורמילג'י.

"באמת? ילדה?" אני מאיצה בה.

"זאת הייתה ילדה או ילד?" שואלת אורמילג'י את קמלג'י "בפַּהָרִי, הבן של האנשים בדפוס? זה לא הבן שלהם? היה לו זיכרון שלם של חייו הקודמים. הילד הזה נהג לספר לאנשים: אני מתתי בדלהי בתאונה. אמא שלי ואבא שלי התאבלו עלי מאוד. מישהו אמר שאולי זאת אמת, והילד צעק: תיקחו אותי לשם! ואז אנשים אמרו להורים שלו: אל תדברו על זה כשהוא נוכח ואל תתנו לו לדבר על זה בעצמו, אחרת הוא יברח לשם והם יזכרו אותו, ואז, איפה אתם תישארו?"

קמילג'י ממשיכה בהינדית: "למעשה הוא נהרג באָסָאם (מדינה בצפון מזרח הודו). הוא התחנך שם והיה באמצע הדוקטורט כאשר נהרג בתאונת דרכים.

היא המשיכה לאשר את הפרטים בסיפורה של אורמילג'י בהוסיפה כי הנער טען שבחייו הקודמים היה להוריו מלון בדלהי. הוריו הנוכחיים בדקו ומצאו שאכן היה בעלים של מלון כזה בדלהי שאיבדו את בנם באסאם, אבל הם סרבו להניח לנער לפגוש אותם. קמלג'י סיימה את דבריה בהערה שעל פי האמונה המקובלת עד לרגע שתינוק או תינוקת מתחילים לאכול מזון מוצק יש להם זכרונות מחייהם הקודמים.

"אבל איך הוא זכר את חייו הקודמים?" שאלתי את אורמילג'י כאשר ביקרתי בביתה שנה אחר כך. שאלה זו חזרה עתה ועלתה כל אימת שאורמילג'י סיפרה סיפורים על חיים קודמים. בסיפורים אחרים נהגה אורמילג'י רק להצהיר ללא הסבר שהגיבורים זכרו את חייהם הקודמים, אך הפעם, לאחר הפסקה ארוכה, הסתכנה בהעלאת השערה:

"אחרי לידתו? אולי בגלל שהוכה..." אמרה. ואכן כמעט במחצית המקרים של זכירת החיים הקודמים היה זה לאחר מוות אלים. בהמשיכה להרהר בקול רם נעשה קולה מלא חיים: "למעשה הוא בוודאי נמלט. זה מה שאני מניחה, אחרי שאבא שלו הכה אותו, את יודעת, הוא נמלט והלך לחיות בממלכה אחרת ושם סוחר אחר אימץ אותו כבן, וגם שם הוא התחתן. לכן הוא היה בגיל כזה." היא המשיכה לסכם את הסיפור פעם נוספת. כאשר הגיעה לקטע שהנער התפצל לשניים, היא סיימה במלים:

"ואז כל אחד מהם הלך לממלכה שלו."

"מדוע זה קרה?" הקשיתי.

"בגלל אהבה." השיבה אורמילג'י מיד, "הוא הוכה קשות ונפרד משם בצער, אבל ככלות הכל אלה היו אמא שלו ואבא שלו גם אם הם היכו אותו. זה היה רק בגלל רכילות של אנשים שהם היכו אותו." אורמילג'י שרה שוב את החרוזים בקול רך ושקט. "כמו שאמרתי קודם כאשר האהבה באה משני הצדדים המשיכה הייתה כל כך חזקה, כל כך מאוזנת, עד שהנער התפצל לשתי נפשות שלימות."

בסיפור זה כמו בסיפורים אחרים הקשורים בחמשת ימי הצום, מקום העלילה הוא במשפחת סוחרים. כאשר שאלתי פעם את אורמילג'י על ההעדפה של סוחרים בסיפורים אמרה לי: "הם היו אלה עם הכסף." אחותה נירמלג'י המשיכה בצחוק: "כל מי שיש לו יותר מדי כסף עושה דברים מחרידים!" ואכן, סוחרים שלחו ברהמנים למצוא כלות כאשר לא היה להם בן משלהם ולא היססו מלהעלות על המוקד את כלותיהן ולשורפן חיות.

בסיפור זה כמו בסיפורים רבים אחרים היה זה סדהו, אדם קדוש, שחזה את פעולות הגורל והלידה מחדש. הסדהו שיחק גם את תפקיד מחלק המתנות בהופכו אשפה לאבני אודם. "מי היה הסדהו אם לא אלוהים במסווה של סדהו.", ציינה אורמילג'י.

"אם כך כשם שהסדהו נתן שתי אבני אודם, כך גם אלוהים נתן שני בנים.", אמרתי. "זהו משחק מלים על המשמעות הכפולה של לָל - אבן אודם ובן."

"כן, זה משחק מלים." הסכימה אורמילג'י.

אבל אבן האודם בסיפור הזה מוגדרת כאבן אמיתית העומדת בפני זעזועים ומכות. אבן מזויפת לעומת זאת מתפרקת בקלות בהשפעת המשקל המונח עליה. ערכה של אבן אודם אמיתית היא אם כך בהיותה שלימה ובלתי מתפרקת. אורמילג'י התייחסה לשני הבתים שהנער שהה בהם כ"הבית שמלפנים" (agalya ghar) ו"הבית שמאחור" (hicchlaya ghar). אלה הם מונחים שנשים נוהגות להשתמש בהם בדברן על הבית שנולדו בו לעומת הבית שהגיעו אליו לאחר נישואיהן. יום אחד למשל בנוסעי ברכבת הצרה העוברת דרך העמק, שמעתי שתי נשים מקנגרה משוחחות זו עם זו: "איפה הבית שלך (ghar)?" שאלה אחת בידידות, והשנייה השיבה לה: "הבית שמאחור או הבית מלפנים?" והמשיכה בנותנה לה תיאור מפורט של שני הבתים, בעוד אנו חולפות דרך הנוף הפתוח וההרים המתנשאים מצד אחד.

אף שנישואין כרוכים במעבר מבית האב (piokha) לבית החותן (sauhre), נשארות הנשים קשורות לשני הבתים במהלך חייהן. יותר מפעם אחת סיפרו לי נשים על המאבקים הרגשיים שחשו בהיקרען בין שני הבתים. ידידה שלי, וידהיה, נישאה למשל בשנת 1976. חמש עשרה שנים אחר כך עדין דיברה על הקשיים שבנאמנותה הכפולה בעת שתכננה לנסוע לבית הוריה בכפר. "הה!" אמרה, "איפה שלא אהיה, תמיד אני דואגת לבית השני. כשאת עם הבעל את דואגת להורים; אם את מבקרת אצל ההורים את מלאה דאגה לבעלך וילדיך וחוץ מזה... יש גם את הפרה."

בשנת 1991 היה בכפר מכשיר טלפון אחד והקו היה קשה להשגה, כך שלעולם לא השתמשו בו לשיחות רגילות. בהעדר חשמל ובדרך כלל גם מכשירי בישול על גז, מילאו עבודות הבית את יומה של האשה גם כאשר לא הייתה עבודה נוספת בשדה. נשים נשארו צמודות לביתן, מה גם שלא היה זה פשוט לאשה לערוך מסעות לבדה. הגברים היו רתוקים למלאכתם והילדים בבית הספר, כך שהקשר עם הורים בכפר מרוחק היווה קושי אמיתי גם אם מדובר היה במרחקים של שעות אחדות באוטובוס או ברכבת.

אם בן הוא אבן אודם אמיתית הרי שבת מסומלת על ידי אבן אודם מזויפת. הבנים נשארים שלמים – אומר הסיפור – והבנות "מתפצלות". בהוסיפי להרהר בסיפור חשבתי עד כמה הבנים מועדפים על פני הבנות ברוב מחוזותיה של הודו.

האידיאל בצפון הודו הוא שהבנים ימשיכו להתגורר עם הוריהם גם אם הם מתקשרים לקרובים חדשים באמצעות הנישואין. המשפחה החדשה היא זהות נוספת שאינה מחליפה את הקודמת. נראה שהסיפור מבקש לומר שמשפחה נוספת הופכת את הבן לאדם בוגר ושלם בתפקידו כבן וכחתן, תוך שהוא נשאר אותו אדם עצמו. בנות לעומת זאת הופכות לנשים בנודדן למרחקים עם נישואיהן והן נקרעות ומפוצלות כמו אבני חן מזויפות, בין שני הבתים.