בימים עברו חי באזור בול שבטיבט מושל רב כוח אשר שלט באנשים רבים. בין נתיניו של המושל נמנה גם קוסם עני שהיה מעלה בקסמיו חיוך על פני האנשים וגורם להם להיות מאושרים. האשליות שיצר העניקו לאנשים דברים שלעולם לא היו יכולים להשיגם בחיים הרגילים, על כן זכה הקוסם לכבוד ולהערכה ושמעו הלך לפניו כאדם מלומד ובעל יכולת.

באחד הימים ציוה עליו המושל להתייצב לפניו.

"נאמר לי כי יצא לך שם של קוסם מחונן המסוגל להפוך אנשים למאושרים. הייתי רוצה לראות אחדים מקסמיך. הפוך אותי למאושר! אני חייב לומר לך שאני תמיד עצוב ומצב רוחי קודר."

"הוד מעלתך," אמר הקוסם, "הקסמים שלי יכולים לשמח את לבם של אנשים עניים אך לרגע. אני יכול, למשל, לעזור לאלה הכורעים תחת עול פרנסתם לשאת את נטל החיים, להצהיל את רוחם של אלה שאינם יכולים לשאת אשה ולהביא ילדים לעולם, או להעניק למי שלא טעם טעם בשר מימיו את התחושה שהוא אוכל ואוכל עד שכרסו מתמלאת. אבל כל אלה אינן אלא אשליות לרגע שאינן נושאות איתן אושר מתמיד. דברים כאלה אני יכול לעשות, אך לעולם לא אעיז להפעיל את קסמי הדלים על הוד מעלתך!"

"אל תחשוש." אמר לו המושל, "אני מרשה לך לעשות זאת."

"גם אם תבטיח לי שלא איענש, עדין לא אעיז לעשות זאת." השיב הקוסם במבוכה.

"אני אומר לך: אינך צריך לחשוש. אתן לך כתב ערבות חתום על ידי שיבטיח אותך מכל רע!" ובעודו מדבר נטל נייר ומיד כתב הצהרה שנאמר בה כי יהיה אשר יהיה, הקוסם לא ייענש על ידו בגין הקסמים שיחולל."

אך סיים המושל לכתוב את התחייבותו והנה שמע קולות אנשים וסוסים קרבים ובאים. הוא הציץ מבעד לחלון וראה המון רועים שקצרו עשב באדמות המרעה שלו. לא הייתה להם שום רשות לכך והמושל הנסער הוכה בתדהמה. הוא ציוה על מנהל משק הבית להתייצב לפניו: "צא מיד לשדה וברר מי הם האנשים הללו המעיזים לקצור עשב בשדותי. אם יש צורך הבא אותם לכאן עם סוסיהם ואני כבר אגרום לכך שיתחרטו על היום שנולדו!"

מנהל המשק יצא החוצה וגילה כי מאות חיילים ומשרתים פשטו על פני השדה והקימו שם יורטות מהודרות. לפני אחת היורטות הגדולות שהבריקה בשלל קישוטי זהב וכסף, ניצבו שני כסאות מלכות, האחד מזהב והשני מכסף. מנהל המשק נרתע למראה הכיסאות המהודרים. הוא לא העז להתערב בנעשה ורק צפה במתרחש כשהוא תר אחר הזדמנות נאותה לפנות אל אחד מן הזרים ולשאול אותו לפשר הדבר. לאחר שעה ארוכה נגלה לעיניו משרת הנושא כד מים על כתפו. מנהל המשק ניגש אליו ושאל אותו בנימוס: "אחי, כלום יותר לי לשאול מי הוא אדונך המכובד ומה מעשיו כאן?"

"ובכן," השיב הלה, "אתה רואה את כס הזהב הניצב שם? זהו כס המלכות של סַה-אִי-נִי-בּוּ, אל הגורל. כס הכסף שייך לבנו. באנו מן העולם התחתון ואנו חונים לשעה קלה בשדה המרעה שלכם בטרם נמשיך במסענו לשמים."

מנהל המשק נדהם בשומעו את החדשות. הוא מיהר לרוץ ולהודיע למושל על מה שראה ושמע. המושל היה מופתע אף הוא: "איך יכולתי לדעת שזהו סַה-אִי-נִי-בּו, אל הגורל הגדול והכל יכול שבא לשהות בנחלתי. אנשי מקריבים לפניו מנחות. עלי ללכת לשם אף אני ומנחות בידי!"

הנה כי כן ציוה על משרתיו להכין מתנות יקרות ערך ולשאת אותן לשם. עד מהרה הגיע לשם סַה-אִי-נִי-בּוּ בעצמו ובכבודו.

"הו אל גדול ורב יכולת של העולם התחתון," פנה אליו המושל ביראת כבוד, "כלום יותר לעבדך לשאול מה מביא לכאן את מעלת כבודו?"

"העניין הוא בזה," השיב לו סַה-אִי-נִי-בּוּ, "שתלתי עץ תאנה בגני וטיפלתי בו במסירות. עתה הוא מבשיל פירות, אך הענפים הנושאים את הפירות נמצאים בשמים בעוד ששורשי העץ הם בעולם התחתון. האלים בשמים קטפו את כל התאנים שלי, ולי לא נותר דבר. אני עושה על כן את דרכי לשמים כדי להגיע אתם לידי הסדר על חלוקת הפירות בינינו בחלקים שווים."

המחשבות החלו להתרוצץ בראשו של המושל. הוא שאל את עצמו איך יוכל להפיק תועלת מן הביקור ולהאדיר באמצעותו את כוחו וממשלתו לעד. רעיון הבשיל במוחו.

"אל גדול ורב כוח של העולם התחתון," אמר בהתרפסות, "שהייתך בנחלתי הבלתי נחשבת היא כבוד רב עבורי. שנינו הננו מושלים: אתה המלך והמושל בעולם התחתון ואני הנני שליט ומושל עלי אדמות. לו יכלו משפחותינו להתאחד בדרך זו או אחרת היו כוחנו ועוצמתנו גדולים פי כמה. אני יודע שיש לך בן יפה תואר, בעוד שלי עצמי יש בת יפיפייה ופקחית. אני מתכבד להציע כי תואיל ברוב טובך להניח לבנך הנסיך לשאת את בתי לאשה. או אז נהפוך לקרובי משפחה ושתי המשפחות תפקנה תועלת מכך."

"יש לי שלושה בנים." השיב סַה-אִי-נִי-בּוּ. "הנסיך שאתי הוא בני הצעיר והאהוב עלי ביותר. אני תמים דעות אתך כי דם מלכותי מן הראוי שיתערבב בדם מלכותי. הצעת להשיא את בתך לבני, ואני נעתר לבקשתך. אני אשאיר את הנסיך כאן אצלך."

לפני לכתו אמר סַה-אִי-נִי-בּוּ למושל: "מושל נכבד! אנו עומדים עתה להתקשר בקשר נישואין וקרובי משפחה חייבים לדאוג איש לרעהו. אני עולה לשמים ליישב את ענייני עם האלים. אנא ממך, צפה תכופות בשמים וראה אם לא מתרחש שם משהו בלתי רגיל. אתה יודע שהאלים שם למעלה הם לעתים חצופים."

ובמלים אלה פנה לדרכו בהותירו אחריו את בנו בחברת המושל.

המושל חזר מלא שמחה לטירתו בחברת הנסיך. חתונה נהדרת נערכה והכל היו מרוצים. המושל לא שכח את דבריו של סַה-אִי-נִי-בּוּ ועלה מידי בוקר לגג השטוח של טירתו להתבונן בשמים. באחד הימים קדרו לפתע השמים. רעמים התגלגלו וברקים הבליחו. גופות וחלקי גופות לאין ספור נשרו מן השמים - זרועות, רגליים וראשים. הכל נתקפו אימה. לבסוף נשר מן השמים ראש מזוקן. המושל התבונן בו ונוכח לדעת לחרדתו כי זה ראשו של אל הגורל. מן הסתם ערפו האלים את ראשו במהלך הקרב שהתחולל בשמים. הוא חשש פן ישבר לבו של הנסיך למראה ראשו הערוף של אביו, על כן ציוה להקים מדורת קבורה ולשרוף עליה את הראש.

הנסיך הבחין במדורה וניגש לחלון. "מה האש הזו?" שאל את המשרתת.

"אה" אמרה המשרתת השוטה, "לא שמעת? הם שורפים את ראשו של אביך - הראש שנפל מן השמים."

כאשר שמע הנסיך את הבשורה המרה, רץ החוצה מתייפח והטיל את עצמו על המדורה. האנשים שניצבו בסמוך לאש ניסו להצילו, אך לשווא. הנסיך היה למאכולת אש.

המושל היה עצוב מאוד. ימים רבים ניצב על גג ביתו נועץ מבטו בשמים, נאנח ולא יודע מה לעשות.

חלף זמן מה והנה ביום בהיר אחד הופיע לפתע אל הגורל בראש חילו ומשרתיו ושוב הציב את אוהליו בכר המרעה שלפני הטירה.

כאשר שמע המושל כי סַה-אִי-נִי-בּוּ חזר, אחזה בו מבוכה רבה. הוא רץ מיד החוצה לקדם את פניו ולשמוע על מה שארע בשמים.

"ובכן" השיב סַה-אִי-נִי-בּוּ, "האלים בשמים סרבו תחילה לחלוק אתי את הפירות ונאלצתי לצאת לקרב עמם, אבל בסופו של דבר הופיע שם אל זקן ויישר את ההדורים. הגענו לידי הסכמה על חלוקת הפירות בינינו שווה בשווה."

בעוד הוא מדבר תעה מבטו הנה והנה כאילו הוא מחפש דבר מה. "היכן בני? מדוע לא בא גם הוא לקדם את פני?"

המושל לא ידע מה להשיב. הוא היה נסער מאוד. לבסוף השיב בהיסוס: "הסיפור עצוב מאוד. לפני ימים אחדים נפל מן השמים מטר של גופות וחלקי גופות - רגליים, זרועות וראשים. בין הראשים היה גם אחד שנראה בדיוק כמו ראשך שלך. שרפנו אותו על גבי מוקד קבורה. כאשר נודע הדבר לבנך הוא הטיל את עצמו על המוקד והלהבות ליחכו אותו בטרם נספיק לעשות משהו.

אל הגורל זינק מכס הזהב שלו בזעם: "איך יתכן הדבר?!" הרעים בקולו, "האם יצאת מדעתך? האם אינך רואה אותי ניצב כאן לפניך. אני רואה בך אחראי למותו של בני. אתה הוא זה שגרמת לכך שיישאר כאן ויהיה לחתנך. אתה תשלם על כך בחייך!"

לשונו של המושל נאלמה בפיו. וכי יוכל להיאבק באל הגורל? הוא הטיל עצמו לרגלי האל וביקש את סליחתו: "אל גדול ורב חסד של העולם התחתון, בנך מת ואיש לא יוכל להחזירו לחיים, אך אני מתחנן לפניך לשוב בך מכעסך. אל נא תיטול את חיי. אתן לך את כל אשר תאבה - את אדמותי, את משרתי, את עבדי, את כל רכושי, את כספי וזהבי! סלח לי, סלח לי."

אל הגורל לא נרגע כה מהר, אך לאחרונה נאות לקבל את הצעתו של המושל. המושל ציוה על מנהל משק ביתו להביא את כל אוצרותיו, את הצאן והבקר, המשרתים העבדים והשפחות - כל הנכסים שברשותו, ולמסרם לידי סַה-אִי-נִי-בּוּ.

הוא עצמו שכב בהכנעה למרגלותיו של סַה-אִי-נִי-בּוּ והמשיך להתחנן על חייו.

"קום, קום." אמר לפתע אל הגורל, "הרם את ראשך והבט מי אני באמת?"

המושל נשא את ראשו והתבונן. הוא היה על אדמתו שלו מחוץ לטירה ולא היו שם לא כס מוזהב ולא אל הגורל השב ממלחמתו באלי השמיים. רק הקוסם העני ישב שם על גדם עץ וחייך.

או אז הבין המושל כי כל אשר ארע לו לא היה אלא אשליה שיצר הקוסם. עתה הגיע תורו לרתוח מזעם. שום עונש לא יהיה הולם דיו לאיש שעולל לו דבר כזה, הרגיש. אבל אז נזכר בכתב הערבות שחתם עליו והוא נאלץ לבלום את כעסו. הוא חזר בשקט לטירה בחברת אנשיו.

המכה הייתה כה אנושה עד ששלושה חודשים תמימים לא העז להציג כף רגל מחוץ לטירה, ואילו הקוסם העני זכה מאותו יום והלאה לכבוד רב מכל אנשי הממלכה, כיוון שהיה האדם הראשון שהצליח אי פעם להביא את המושל לכך שישתחווה לפני אדם פשוט.