שם הסיפור:

הילד ותלמידו של מוחמד

היה פעם תלמיד אחד מתלמידיו של מוחמד, עליו השלום והתהילה – שיצא לשוטט בעולם, ללמוד חוכמה, לקנות דעת. היה עובר ממקום למקום, חוקר, דורש, שואל.

יום אחד הגיע לאיזה כפר קטן, ושם, על יד קיר של בית ראה מחזה מוזר: עומד שם ילד, אולי בן שש, שבע, צועק, בוכה, מכה את עצמו, זורק עפר על ראשו, אך מדי פעם מפסיק, מחייך חיוך מאוזן לאוזן, כאילו הוא מבסוט, כאילו הוא מאושר, ואחר כך – עוד פעם: מכה את עצמו, שופך עפר על הראש.

בא אליו התלמיד, שואל אותו: "תגיד, ילד, מה קרה לך? מי התעלל בך שאתה מתנהג ככה?"

אומר לו: "דוֹד, אף אחד לא התעלל בי. אני עושה את זה לעצמי מרצוני הטוב!"

"אבל למה? למה את מכה את עצמך? למה אתה מרביץ?!"

אומר לו: "דוֹד, אני מעניש את עצמי על דברים שאני אעשה כשאהיה גדול!"

"אבל אתה ילד בן שש. בקושי מבדיל בין טוב ורע! איזה חטאים כבר יכולת לחטוא בגילך?"

"תראה, דוֹד," עונה לו, "אני עשיתי תצפית. אני הסתכלתי איך שאמא שלי מדליקה עצים בתנור. בהתחלה היא שמה קיסמים דקים. כשהאש אוחזת בהם, היא מוסיפה עליהם ענפים עבים יותר. כשהאש לוכדת גם אותם היא מוסיפה בולי עץ שלמים! ואני חשבתי לעצמי שהחטא זה בדיוק אותו דבר: אתה עושה משהו קטן ואתה לא יודע לאיפה אתה מגיע, אז בשביל שלא אגיע למקומות שאני לא צריך להגיע אליהם, אני מעניש את עצמי מעכשיו, מראש!"

"אה! יפה מאוד. אתה באמת צודק, אבל תגיד לי, ילד, למה... למה אתה זורה עפר על ראשך?"

אומר לו: "דוֹד, אתה הוא היודע שאדם מעפר יסודו ואל עפר ישוב, ואני, הייתי רוצה להכיר את העפר כבר מעכשיו כדי שבבוא היום לא נהיה זרים כל כך זה לזה..."

"כן, אתה צודק. אלו הם באמת דברי חוכמה, אבל תגיד לי, ילד – אני רואה שמדי פעם אתה מפסיק ואתה מחייך כאילו אתה מבסוט, כאילו אתה מאושר. תגיד לי: למה אתה מחייך, למה אתה מבסוט?"

"דוֹד, אתה באמת רוצה לדעת?"

אומר לו: "כן. תגיד לי!"

"טוב. אני לא אסתיר ממך. אני מבסוט, אני מאושר כשאני נזכר בהבטחה! בהבטחה של אללה! תראה איזה מלך גדול, איזה מלך כביר הוא אללה, שאומר לנו, בני האדם: בואו אלי עם כל מה שעשיתם – הדברים הטובים, הדברים הרעים, ואני אקבל אתכם בזרועות פשוטות."

כשאני שומע את הדבר הזה אני אומר לעצמי: העולם זה לא הפקר! יש דין ויש דיין. יש מי שמסתכל על העולם ודואג ומפקח, ואני מבסוט לחיות בתוך עולם כזה!"

"וואלה ילד, כבר שיגעת אותי עם הפילוסופיה שלך! אתה יודע מה? בוא. בוא נשחק איזה משחק. בוא נשחק במחבואים. אתה תתחבא, כאילו הלכת לאיבוד, ואני אחפש אותך!"

אומר לו: "טוב, דוֹד, למה לא, אבל אני קטן, צנום. אם אתחבא יהיה לך קשה למצוא אותי! אולי אתה תתחבא קודם?"

אומר לו: "טוב. תעצום את העיניים, ואני אתחבא."

הילד עצם את עיניו, והתלמיד, אתם זוכרים: זה לא היה סתם תלמיד. הוא היה מבחירי התלמידים של מוחמד. הוא מלמל איזו תפילה קדושה ועלה מעלה, מעלה, מעלה. מצא לו שם איזה מקום, צעק לו: "אני מוכן!"

הילד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – היה שאטר, היה בחור חכם, תכף הבין איפה ההוא מסתתר. עלה בעקבותיו: תק-תק-תק-תק-תק, תפס אותו ברגליים, משך אותו חזק!"

"עזוב!" צעק התלמיד, "אנחנו ניפול שנינו מהשמים!"

"דוֹד," אומר לו, "אנחנו סיכמנו בינינו שאנחנו משחקים בעולם הזה, לא בעולמות העליונים!"

נישק אותו על שתי עיניו, אמר לו: "ירבו כמותך בישמעאל!"

אמר לו: " חכה רגע, דוֹד, עוד לא גמרנו. עכשיו תורי להתחבא!"

אמר לו: "טוב. אני עוצם את העיניים. תתחבא."

התלמיד עצם את עיניו, והילד – איפה אתם חושבים שהוא התחבא? הלך והתגנב ונכנס אל תוך לבו של התלמיד! מצא לו שם מקום, צעק לו: "אני מוכן!"

התלמיד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – איפה הוא? חיפש אותו בים. חיפש אותו ביבשה. חיפש אותו בתימן. חיפש אותו בדמשק – לא מוצא!

צעק לו: "איפה אתה?"

אמר לו: "דוֹד, אני פה, על ידך! רק תפקח את העיניים ותסתכל!"

הוא שומע: הקול קרוב, אבל הילד איננו! מחפש, מחפש – לא מוצא!

בסוף הוא אומר לו: "אני לא מוצא! אם אתה אוהב את בוראך, תתגלה ותצא!"

יצא הילד מתוך לבו של התלמיד, אמר לו: "דוֹד, אתה חיפשת אותי בים, ביבשה, בדמשק, היה פעם תלמיד אחד מתלמידיו של מוחמד, עליו השלום והתהילה – יצא לשוטט בעולם, ללמוד חוכמה, לקנות דעת. היה עובר ממקום למקום, חוקר, דורש, שואל.

יום אחד הגיע לאיזה כפר קטן, ושם, על יד קיר של בית ראה מחזה מוזר: עומד שם ילד, אולי בן שש, שבע, צועק, בוכה, מכה את עצמו, זורק עפר על ראשו, אך מדי פעם מפסיק, מחייך חיוך מאוזן לאוזן, כאילו הוא מבסוט, כאילו הוא מאושר, ואחר כך – עוד פעם: מכה את עצמו, שופך עפר על הראש.

בא אליו התלמיד, שואל אותו: "תגיד, ילד, מה קרה לך? מי התעלל בך שאתה מתנהג ככה?"

אומר לו: "דוֹד, אף אחד לא התעלל בי. אני עושה את זה לעצמי מרצוני הטוב!"

"אבל למה? למה את מכה את עצמך? למה אתה מרביץ?!"

אומר לו: "דוֹד, אני מעניש את עצמי על דברים שאני אעשה כשאהיה גדול!"

"אבל אתה ילד בן שש. בקושי מבדיל בין טוב ורע! איזה חטאים כבר יכולת לחטוא בגילך?"

"תראה, דוֹד," עונה לו, "אני עשיתי תצפית. אני הסתכלתי איך שאמא שלי מדליקה עצים בתנור. בהתחלה היא שמה קיסמים דקים. כשהאש אוחזת בהם, היא מוסיפה עליהם ענפים עבים יותר. כשהאש לוכדת גם אותם היא מוסיפה בולי עץ שלמים! ואני חשבתי לעצמי שהחטא זה בדיוק אותו דבר: אתה עושה משהו קטן ואתה לא יודע לאיפה אתה מגיע, אז בשביל שלא אגיע למקומות שאני לא צריך להגיע אליהם, אני מעניש את עצמי מעכשיו, מראש!"

"אה! יפה מאוד. אתה באמת צודק, אבל תגיד לי, ילד, למה... למה אתה זורה עפר על ראשך?"

אומר לו: "דוֹד, אתה הוא היודע שאדם מעפר יסודו ואל עפר ישוב, ואני, הייתי רוצה להכיר את העפר כבר מעכשיו כדי שבבוא היום לא נהיה זרים כל כך זה לזה..."

"כן, אתה צודק. אלו הם באמת דברי חוכמה, אבל תגיד לי, ילד – אני רואה שמדי פעם אתה מפסיק ואתה מחייך כאילו אתה מבסוט, כאילו אתה מאושר. תגיד לי: למה אתה מחייך, למה אתה מבסוט?"

"דוֹד, אתה באמת רוצה לדעת?"

אומר לו: "כן. תגיד לי!"

"טוב. אני לא אסתיר ממך. אני מבסוט, אני מאושר כשאני נזכר בהבטחה! בהבטחה של אללה! תראה איזה מלך גדול, איזה מלך כביר הוא אללה, שאומר לנו, בני האדם: בואו אלי עם כל מה שעשיתם – הדברים הטובים, הדברים הרעים, ואני אקבל אתכם בזרועות פשוטות."

כשאני שומע את הדבר הזה אני אומר לעצמי: העולם זה לא הפקר! יש דין ויש דיין. יש מי שמסתכל על העולם ודואג ומפקח, ואני מבסוט לחיות בתוך עולם כזה!"

"וואלה ילד, כבר שיגעת אותי עם הפילוסופיה שלך! אתה יודע מה? בוא. בוא נשחק איזה משחק. בוא נשחק במחבואים. אתה תתחבא, כאילו הלכת לאיבוד, ואני אחפש אותך!"

אומר לו: "טוב, דוֹד, למה לא, אבל אני קטן, צנום. אם אתחבא יהיה לך קשה למצוא אותי! אולי אתה תתחבא קודם?"

אומר לו: "טוב. תעצום את העיניים, ואני אתחבא."

הילד עצם את עיניו, והתלמיד, אתם זוכרים: זה לא היה סתם תלמיד. הוא היה מבחירי התלמידים של מוחמד. הוא מלמל איזו תפילה קדושה ועלה מעלה, מעלה, מעלה. מצא לו שם איזה מקום, צעק לו: "אני מוכן!"

הילד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – היה שאטר, היה בחור חכם, תכף הבין איפה ההוא מסתתר. עלה בעקבותיו: תק-תק-תק-תק-תק, תפס אותו ברגליים, משך אותו חזק!"

"עזוב!" צעק התלמיד, "אנחנו ניפול שנינו מהשמים!"

"דוֹד," אומר לו, "אנחנו סיכמנו בינינו שאנחנו משחקים בעולם הזה, לא בעולמות העליונים!"

נישק אותו על שתי עיניו, אמר לו: "ירבו כמותך בישמעאל!"

אמר לו: " חכה רגע, דוֹד, עוד לא גמרנו. עכשיו תורי להתחבא!"

אמר לו: "טוב. אני עוצם את העיניים. תתחבא."

התלמיד עצם את עיניו, והילד – איפה אתם חושבים שהוא התחבא? הלך והתגנב ונכנס אל תוך לבו של התלמיד! מצא לו שם מקום, צעק לו: "אני מוכן!"

התלמיד פקח את עיניו, הסתכל סביבו – איפה הוא? חיפש אותו בים. חיפש אותו ביבשה. חיפש אותו בתימן. חיפש אותו בדמשק – לא מוצא!

צעק לו: "איפה אתה?"

אמר לו: "דוֹד, אני פה, על ידך! רק תפקח את העיניים ותסתכל!"

הוא שומע: הקול קרוב, אבל הילד איננו! מחפש, מחפש – לא מוצא!

בסוף הוא אומר לו: "אני לא מוצא! אם אתה אוהב את בוראך, תתגלה ותצא!"

יצא הילד מתוך לבו של התלמיד, אמר לו: "דוֹד, אתה חיפשת אותי בים, ביבשה, בדמשק, בתימן! המקום הראשון שהיית צריך להסתכל, בתוך הלב שלך – שמה לא הסתכלת! אתה לא יודע? כל דבר שאדם מחפש בחיים – אללה שם אותו מראש בתוך הלב של הבן אדם, רק צריך להסתכל ולמצוא! אתה עוד ילד על ידי! לך תאכל את הדייסה שלך ותתבגר!" המקום הראשון שהיית צריך להסתכל, בתוך הלב שלך – שמה לא הסתכלת! אתה לא יודע? כל דבר שאדם מחפש בחיים – אללה שם אותו מראש בתוך הלב של הבן אדם, רק צריך להסתכל ולמצוא! אתה עוד ילד על ידי! לך תאכל את הדייסה שלך ותתבגר!"

הערות:

ארכיון הסיפורים הטורקיים של אוניברסיטת טקסס הוציא לאור שני קבצים של סיפורי עם טורקיים: הקובץ הראשון נקרא "Tales Alive in Turkey" והשני: "More Tales Alive in Turkey". בקובץ השני מובאים שניים מספוריו של המספר המנוח, בחצ'ט מהיר מארזרום.

בחצ'ט היה מספר בלתי רגיל לפי כל אמת מידה. את סיפוריו נהג לספר בערבים בבית הקפה לקהל של גברים. הסיפור שציטוט קצר מתוכו הבאתי כאן בעיבוד שלי - סיפורו של לטיף שַׁאה ומשפחתו - נפרש על שני ערבים ובסך הכל נמשך סיפורו חמש ורבע שעות! הסיפור מתאר את ההרפתקאות שעברו על לטיף שאה ובני משפחתו. מפעם לפעם פונה המספר לקהל שומעיו ומביע באוזניהם את הרהוריו על החיים, על הגורל ועל בני אדם והתנהגותם. לעתים הוא משבץ סיפורי משנה שאינם מהווים חלק מן הסיפור הראשי, אלא מתקשרים אליו בדרך האסוציאציה. ברגע מסוים הוא מספר על בן המלך שכבר בגיל שש עשרה עלה לכס השלטון ונהג בתבונה ובבגרות על אף גילו הצעיר ואז הוא עוזב לרגע את מהלך העלילה, פונה אל מאזיניו ומספר להם את הסיפור שרשמתי למעלה.

 

הנה תרגום מדויק של המקור:

תלמידו של מוחמד

רבותי, כידוע לכם, בגרות היא זו שמאפשרת לנו להתמודד עם הקשיים והמצבים השונים שאנו נתקלים בהם בחיים. אל רוב בני האדם באה הבגרות לאחר עשרים שנות חיים. לאחדים היא באה מוקדם יותר.

פעם, כאשר אחד מתלמידיו של מוחמד יצא למסע, נקרה על דרכו ילד שעמד ליד קיר ובכה. הילד בכה כשהוא מכה את עצמו וזורה עפר על ראשו, אך מפעם לפעם הוא גם צחק כאילו הוא נהנה מאוד ממה שהוא עושה.

התלמיד התבונן בילד שהיה רק בן שבע או שמונה שנים ושאל אותו: "נערי מי התעלל בך כה קשה עד שגרם לך לבכות ולצחוק חליפות?"

"דוד, איש לא התעלל בי, אני מכה את עצמי וצוחק בגלל שזה מה שאני רוצה לעשות."

"נערי, מה גורם לך לרצות להתנהג כך?"

"דוד, מה יהיה מצבי בסופו של דבר? אני בוכה על כל הטעויות שאני עלול לעשות בעתיד, ולכן אני מעניש את עצמי."

"אבל, בני, טוב ורע אינם יכולים להיות מובנים לך במלואם בגילך. עוד לא הגעת אפילו לגיל ההתבגרות. איזה חטא חטאת שאתה נוהג בעצמך בצורה כזו? שום דבר לא יכול להיות עדין כה חמור בגילך!"

רבותי, בואו ונקשיב בתשומת לב לתשובה שנתן לו הילד. המילים אינן שלי אלא שלו. שמעו מה הוא אמר!

"דוד, דברת יפה מאוד, אבל תן לי להסביר לך את הלך המחשבה שלי. כאשר אמא שלי הציתה אש בכיריים הסתכלתי על מה שעשתה. ראיתי שהיא הדליקה קודם את חתיכות העץ הקטנות ועליהן צברה ערמה של חתיכות גדולות יותר וכשגם אלה ניצתו היא הניחה עליהן את החתיכות הגדולות ביותר. הסקתי מזה שהחטא עשוי להיות דומה מאוד לזה. הוא מתקדם מפגיעות קטנטנות לפגיעות גדולות יותר. אני עצמי עלול להיות אחראי לחטאים גדולים שאעשה יום אחד בעתיד בכך שהנחתי להם לגדול ולצמוח מחטאים קטנים של ילדותי."

רק שמעו את המילים הללו! תארו לעצמכם ילד בן שבע או שמונה שנים אומר דברים כאלה!

התלמיד היה מופתע. "יפה מאוד, נערי. התצפית הזו שלך היא באמת תצפית נבונה, אך אמור לי - מדוע אתה זורה עפר על ראשך? מדוע אתה עושה דבר כזה?"

"דוד" השיב לו הילד "במוקדם או במאוחר - אבל בסופו של דבר זה מה שיהיה - ישימו אותי בתוך האדמה. אני רוצה להכיר טוב יותר את האדמה ושהאדמה תכיר אותי יותר. ואז, מחר, כאשר אחזור אליה, לא נהיה כל כך זרים זה לזו."

התלמיד שוב הופתע ממה ששמע "יפה אמרת, נערי, יפה אמרת! אבל תגיד לי עוד דבר אחד נוסף: כאשר הכית את עצמך ובכית בקול רם, גם צחקת. מדוע צחקת?"

"האם אתה שואל אותי את זה ברצינות?"

"כן."

"אללה הוא הצדיק, אדון כל כוח ויכולת, אשר ברא את העולם כולו מאין. הוא הבטיח לנו הבטחה. כאשר אני נזכר בהבטחה הזו ומהרהר בה, אני צוחק כי חדשות טובות יש בה עבור כולנו: איזה מלך כביר הוא זה אשר אמר: 'בואו כמות שהנכם, עם כל אשר בידכם, ואני אסלח לכם!' אני צוחק ביודעי על ההבטחה הכבירה הזאת."

"כן, זהו דבר נפלא, נערי. אני תמים דעות אתך, אבל עכשיו למה שלא נשחק קצת. אולי נשחק כמה רגעים במשחק המחבואים?"

"בסדר גמור, דוד, בוא נשחק."

"אתה תתחבא כאילו הלכת לאיבוד, ואז אני אמצא אותך."

אבל הילד אמר: "דוד, אני יותר צעיר ממך והגוף שלי הרבה יותר קטן משלך. אם אני אתחבא ראשון, תצטרך אולי לחפש אותי הרבה זמן. יכול להיות שלא תהיה מסוגל למצוא אותי בכלל. בוא תתחבא אתה ראשון ותן לי למצוא אותך. אחר כך אני אתחבא, ואתה תנסה למצוא אותי."

"בסדר, נערי. אני אתחבא ראשון, ואתה תצטרך למצוא אותי. עצום את העיניים בזמן שאני מתחבא."

הילד כיסה את פניו בידיים, עצם את עיניו ואמר: "עצמתי אותן."

התלמיד דקלם תפילה – את התפילה הגדולה – התרומם למעלה (לעולם העליון), מצא לו מקום מחבוא וצעק: "התחבאתי!"

ברגע שהנער פקח את העיניים ראה מיד היכן התחבא התלמיד; עלה גם הוא למעלה ומשך את התלמיד ברגליו.

"זוז הצידה!" קרא התלמיד "שלא אפול על הידיים שלך כאשר אני יורד!"

"נו, נו, דוד. חשבתי שסיכמנו בינינו שאנחנו משחקים מחבואים בעולם הזה, לא הסכמנו שמותר לך לעלות לעולם אחר!"

התלמיד נדהם מבגרותו הבלתי רגילה של הילד. הוא חיבק אותו ונשק לו על שתי עיניו.

"די, דוד, די! תן לי להתחבא כדי שתוכל עכשיו לחפש אותי. קדימה, עצום את העיניים!"

אחרי שהתלמיד עצם את העיניים, התגנב הילד ונכנס אל תוך לבו. "תמצא אותי עכשיו, דוד." אמר.

התלמיד חיפש וחיפש ולא מצא את הילד. הוא חיפש בים וחיפש ביבשה. הוא חיפש בדמשק וחיפש גם בתימן, אבל לא הצליח למצוא אותו בשום מקום. "נערי, איפה אתה?" צעק, "מה קרה לך?"

"תמצא אותי, דוד!" אמר הילד.

התלמיד ניסה עכשיו לגלות מאין בוקע הקול. הקול היה קרוב, אבל הילד לא נראה בשום מקום.

התלמיד נכנע ואמר: "אם אתה אוהב את בוראך, צא ממקום מחבואך. אינני יכול למצוא אותך."

הילד יצא מתוך לבו של התלמיד ואמר: "דוד, אתה אינך בוגר עדין! אני באתי ונכנסתי אל תוך לבך. בני אנוש צריכים לחפש ראשית כל בתוך עצמם לפני שהם מחפשים בעולם החיצוני. אתה נדדת בכל ארבע רוחות השמים. התבייש לך! לך תשתה את הדייסה שלא אכלת עד עכשיו ותתבגר!"

תנו דעתכם על המלים של הילד הזה! אני צועק שוב ושוב את המסר שלו, אבל מתוך מאה איש רק שלושה מסוגלים להבין, אולי רק אחד. הסוד של העולם הוא בתוככם. אל תשוטטו הרחק לחפש אותו, כי כל מה שברצונכם למצוא, עליכם לחפש תחילה בתוככם. אללה כבר נתן לכם אותו. הסוד כולו שוכן אי שם בתוככם!

מילות מפתח:

טורקיה, חכמה, חיפוש פנימי