אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
שק האגוזים הטריים
העצלות היתה מאז ומקדם אחד החסרונות המאוסים ביותר. מספרים אפילו כי אי-שם בארץ רחוקה נהוג היה לתלות את אותם עצלנים מושבעים שנם איום בעונש מוות לא היה בו די כדי להרתיעם ולהשפיע עליהם להיטיב את דרכם. על-פי מה שנמסר לנו כעובדה מפליאה, התרחש באותה ארץ מקרה כזה: באחד הימים הלכה אשה זקנה לקנות לחם ופגשה בדרכה בהמון רב שליווה שני תליינים ובחור שידיו כבולות לו מאחוריו. בשלט שנתלה על צווארו של אותו בחור רשום היה כי הוא נידון למוות על היותו עצלן ללא תקנה. זו הייתה נם סיבת התקהלותו של ההמון: אנשים היו סקרנים לדעת באם יבחר הנידון במוות, או שברגע האחרון יתחרט ויעדיף את הברירה השנייה: להניח לתליינים לכרות אחת מאוזניו, בהצהירו לפני שלושה עדים על רצונו להיטיב את דרכיו. עוד עלי לציין שלפי מנהני אותה מדינה האפשרות לחנינה מסוג זה הייתה חד-פעמית. הזקנה התקרבה לתהלוכה ולהפתעתה הגדולה ראתה כי הנידון למוות הוא בחור יפה-תואר וכי לא ניכרו על פניו כל אותות של פחד מפני הגורל המצפה לו. התייצבה הזקנה לפני התליינים ואמרה להם: "מסרו לידי בחור יפה-תואר ומלא-אונים זה. בחור כזה אינו יכול להיות עצלן מלידה. יש פה טעות כלשהי: או שלא גדל כהלכה או שלא זכה להדרכה נאותה בהלכות העולם. יבוא נא לביתי. יש לי שק אגוזים ואני מבטיחה לכם כי עד שיגמור לאוכלם, אצליח אני, באמצעות שיחה על לבו ומתן עצות טובות, להפכו לבחור חרוץ ומועיל לעצמו ולחברה כולה." למשמע הדברים הללו, אם בשל היותו בחור יפה-תואר ובפריחת עלומיו ואם מטעמי רחמנות, החלו מרבית הנאספים לתמוך בבקשתה של הזקנה. התליינים אף הם הציצו איש בפני חברו וכמעט שניאותו להיעתר לבקשת הזקנה. ההמון דמם. הכל ציפו בקוצר-רוח לראות איך ייפול דבר ובמה יסתיים עניין זה שאין לו תקדים. אחד מן התליינים נזכר כי אין הם מורשים למסור את הנידון לידיו של מישהו אחר ללא קבלת פקודה מן הרשות. הוא אמר כי המעט שיש בידם לעשות הוא לעכב את ביצוע פסק-הדין בחצי שעה ולאפשר למישהו לרוץ ולהזעיק את השופט שחרץ את גזר-דינו. לשמע הדברים הללו התנדבו אנשים אחדים מקרב ההמון לצאת לדרך, אך הנידון למוות עיכב בעדם באותתו להם בתנועת יד. אחר כך פנה לעבר הזקנה ושאל אותה: "דודה, אמרת שיש לך בביתך שק אגוזים, אך לא הבהרת אם מדובר באגוזים קלופים, או שיהיה עלי ראשית כל לפצחם אחד אחד." הזקנה השיבה כי האגוזים הם טריים. יש לפצחם ואחר כך לקלפם וכי דבר זה בדיוק הוא עיקר ההנאה באכילת אגוזים טריים. היא הוסיפה כי בזמן שיעסוק בפיצוח האגוזים והסרת הקליפות, תדריך אותו כיצד עליו לנהוג כדי להצליח בחיים. מששמע הנידון למוות את תשובתה של הזקנה, שקל את הדברים רגע קט בראשו ואמר: "וכי מה היא חושבת לעצמה הזקנה הזאת. אין לי כבר מה לעשות בחיים, רק לשבת לפצח שק מלא אגוזים ולקלף אותם אחד אחד? רעיון נהדר! וכאילו כל זה לא מספיק, אצטרך גם להקשיב בסבלנות לפטפוטי השטות שלה בזמן שהיא תדריך אותי ותעניק לי 'עצות טובות לחיים'? לא תודה – אני מוותר על הכבוד!" הנידון למוות עשה תנועה של ביטול בידו ורמז למלוויו לקחת אותו אל עמוד התליה.
מתוך ספרו של יצחק מוסקונה "סיפורי ספרד", הוצאת מעריב, 1982 נוסח עברי: יואל פרץ
בולגריה, עצלנות