במחוז הצפוני היה פעם כהן שאימץ נערה וגידל אותה כאילו הייתה זו בתו שלו. הייתה לו חווה ואדמות המרעה שלו השתרעו גבוה במרומי ההר. כל קיץ נהג לשלוח את הצאן והבקר עם חבורת רועים ועם אשה שדאגה לצרכיהם וטיפלה באחזקת מקום המחסה שהתגוררו בו. כאשר גדלה הנערה הפכה היא להיות האחראית למקום. בהיותה נערה יפה וכשרונית, זכתה לשבחים רבים ובחורים עשירים מכל רחבי המחוז חיזרו אחריה, אך היא השיבה את פניהם ריקם.

באחד הימים פנה אליה הכהן שאימצה לו לבת: "את כבר אינך צעירה," אמר לה, "והגיע העת שתבואי בברית הנישואין. אני כבר זקן ולא אוכל להשגיח עליך לנצח."

"אין לי חפץ בנישואין." השיבה לו, "אני מאושרת כמות שאני והנישואין לא יהיו לי לברכה."

הכהן הרפה ממנה ושוב לא שחו בדבר, אבל באותו חורף השגיחו אנשים שהיא הולכת ומשמינה וכשהגיעה העת לעלות לאדמות המרעה היה השינוי במראה בולט לעין.

"אני חושש שאת בהריון", אמר לה אביה החורג "ולא אניח לך לעלות השנה לאדמות המרעה."

אך הנערה הכחישה את הדבר בכל תוקף והייתה נחושה בדעתה ללכת עם הרועים. כשראה הכהן שלשווא ישחית את דבריו, פנה לראש הרועים ואמר לו: "אני שולח אתכם את בתי להשגיח על משק הבית ולדאוג לכל צרכיכם, אך דבר אחד אני מבקש שתבטיח לי: אל תניח לה להישאר לבדה. דאג שתמיד יהיה מישהו בקרבתה."

הם עלו להר ובמשך זמן מה לא ארע דבר ראוי לציון. האיש היה נאמן להבטחתו ודאג שתמיד יהיה מישהו בקרבתה. אך לילה אחד התברר לרועים שכבשים ופרות רבות תעו בערפל, וכל מי שיכול היה לסייע בחיפוש התגייס לעזרה. רק הנערה נותרה במקום המחסה לבדה. החיפוש התארך יותר מן הצפוי ורק לפנות בוקר שבו הרועים למקום.

כעבור ימים אחדים התברר לרועים שהנערה הולכת ומרזה ועתה היו הכל בטוחים שכלל לא הייתה בהריון. כאשר שבו עם העדרים לכפר עם תום תקופת המרעה הבחין הכהן ברזונה וחקר את הרועים אם אכן עמדו בהבטחתם. "רק פעם אחת ויחידה עזבנו אותה לבדה מחוסר ברירה" אמר ראש הרועים, "וגם אז - היה זה לשעות ספורות בלבד."

"ארור תהיה!" כעס הכהן, "אשר יגורתי בא לי, אך את הנעשה אין להשיב."

עם בוא החורף הגיע לבית הכהן מחזר עשיר שביקש את ידה של הנערה. הנערה עמדה במריה וסירבה להינשא לו, אך הכהן החליט לכפות עליה את הנישואין בכוח. החתן היה בחור חביב שירש מאביו חווה גדולה ואמו ניהלה אותה למענו. רוצה או לא - הנערה נאלצה להסכים לנישואין.

אך לפני שעטתה את שמלת הכלולות ניגשה הנערה אל בעלה לעתיד ואמרה לו: "בטרם תשא אותי למרות רצוני לאשה, דבר אחד אני מבקשת ממך. לעולם אל תניח לזרים להתארח בחווה שלנו בחורף בלי להיוועץ אתי תחילה, שאם לא כן עלולים הדברים להשתבש ואתה עוד תצטער על כך."

החתן המיועד הבטיח לה זאת והחתונה נערכה במועד שנקבע. אחר כך יצאה הכלה עם בעלה הטרי לחוותו, אך לבה היה מר עליה ושוב לא חייכה ולא האירה פנים, אף על פי שבעלה נהג עמה בחביבות ולא הטיל עליה מלאכות מפרכות.

כל קיץ נהגה הנערה לשהות בביתה בעת שהכל יצאו לקציר השחת. היא חלקה עם חמותה את מלאכת הבית וארחה לה לחברה ובעת שהיו יושבות יחד לטוות צמר, הייתה הזקנה משעשעת אותה בסיפורים.

יום אחד לאחר שסיפרה לה סיפור ארוך, אמרה לה: "ועכשיו תורך לספר לי סיפור."

"אינני יודעת שום סיפורים." השיבה. אך הזקנה דחקה בה שוב ושוב עד שלבסוף נענתה לה הנערה ואמרה: "אספר לך את הסיפור היחידי שאני מכירה: בחווה אחת הייתה פעם נערה שיצאה עם הרועים כל קיץ לאדמת המרעה. לא הרחק ממקום המחסה שלהם היו כמה מדרונות תלולים והיא נהגה לטייל בקרבתם. בתוך אותם מדרונות התגורר אחד מבני העדה החבויה (כך מכנים באיסלנד את בני הפיות שלפי אמונתם מתגוררים ביערות ובהרים ונסתרים בדרך כלל מעיניהם של בני תמותה רגילים). הוא היה יפה תואר ועד מהרה התיידדה אתו הנערה ולבה הלך שבי אחריו, והוא מצדו אהב אותה בכל לבו. הוא היה כה חביב וטוב לב עד שהנערה נענתה לו בכל. זמן מועט אחר כך התברר לה שהיא בהריון. האחראי על הבית האשים אותה בגלוי שהיא בהריון ולא רצה להניח לה ללכת עם הרועים לאדמות המרעה בקיץ, אבל היא הכחישה את האשמה נמרצות ובסופו של דבר הניח לה, לאחר שהוציא מראש הרועים הבטחה שלא יניח לה לרגע להיוותר לבדה. אך לילה אחד נעלמו כבשים רבות וכל הרועים יצאו לחפשן וכך בכל זאת נותרה לבדה, ובאותו לילה עצמו כרעה ללדת. המאהב שלה מבני העדה החבויה הגיע לשם וסייע לה ללדת ולחתוך את חבל הטבור והשקה אותה מתוך צפחת קטנה שהייתה אתו. היה זה המשקה המתוק והטעים ביותר ששתיתי אי פעם..." אותו רגע נשמט כדור הצמר מידה והיא גחנה להרימו תוך שהיא מתקנת את עצמה: "המשקה המתוק והטעים ביותר שהיא שתתה אי פעם - זה מה שהתכוונתי לומר, ותוך רגע שבו אליה כוחותיה וכאביה היו כלא היו. המאהב לקח אתו את התינוק ומאז לא ראתה עוד, לא אותו ולא את מאהבה בן העדה החבויה. היא נישאה לאיש אחר בניגוד לרצונה, שכן הייתה מאוהבת עד מוות באבי תינוקה, ומאז אותו יום לא ידעה רגע אחד של אושר בחייה. וכך מסתיים הסיפור."

חמותה הודתה לה על הסיפור המעניין שנחרת עמוק בלבה. חלפו ימים רבים ושום דבר יוצא דופן לא ארע. יום אחד כמעט בסוף הקיץ הגיעו לחווה שני זרים. שניהם היו חבושים בכובעים רחבי שוליים שכמעט הסתירו את פניהם. אחד מהם היה מבוגר וגבוה והשני צעיר ונמוך. הגבוה פנה אל בעל החווה וביקש ממנו לתת להם מחסה בחוותו בחורף תמורת עבודה.

"לעולם איני מכניס זרים לביתי בטרם אשאל בעצת אשתי." אמר להם בעל החווה, אך האיש הגבוה השיב לו: "הרי זה מגוחך, איזה מן גבר חדל אישים אתה, אם גם בעניינים כאלה אתה זקוק לעצת אשתך!". ובסופו של דבר נאות בעל החווה לארחם בחוותו מבלי להוועץ קודם באשתו.

הוא שיכן אותם באחד מבנייני החווה המרוחקים מן הבית ובאותו ערב סיפר על כך לאשתו. האשה לא קיבלה זאת ברוח טובה: "זו הייתה הבקשה הראשונה ומן הסתם היחידה שביקשתי ממך אי פעם, ואתה לא עמדת בדבורך. אינני רוצה כל סיג ושיח אתם. אתה תדאג לכל צרכיהם בעצמך." ובזאת נסתיימה השיחה.

הכל המשיך כרגיל עד שהגיע יום לחם הקודש (חג שבו אוכלים בני העדה במשותף את לחם הקודש ושותים יין). באיסלנד על פי המנהג המקובל, נהגו המשתתפים בסעודה טרם צאתם, להיפרד מכל יושבי הבית, לנשק להם ולבקש את סליחתם אם פגעו בהם במשהו. עד לאותו יום נמנעה האשה מכל מפגש עם שני הזרים וגם הפעם לא הלכה להיפרד מהם כמנהג. האשה ובעלה יצאו לדרך וממש כאשר יצאו משער החווה שאל אותה הבעל: "האם נשקת לשני הזרים המתאכסנים אצלנו?".

"לא." השיבה האשה.

"הרי זה חטא שלא יסולח!" אמר הבעל, "רוצי ועשי זאת עתה בטרם נלך."

"הראית לי בדרכים רבות שדעתי אינה חשובה כלל בעיניך, תחילה בכך שהכנסת את הזרים לחווה ועכשיו שאתה מכריח אותי לנשקם." אמרה האשה, "לו יהי כן. אני אציית לך, אך דע לך שעוד תצטער על כך, שכן חיי מוטלים על כף המאזניים וכן גם חייך!" והיא הפנתה לו עורף וחזרה לבית.

זמן רב חלף והיא לא שבה. בעל החווה שב לביתו כדי לראות מה קרה. הוא ניגש למקום מגוריהם של השניים. שם מצא את אשתו ואת הזר הגבוה מוטלים שניהם מתים על הרצפה חבוקים יחדיו. על ידם ניצב האיש הצעיר ממרר בבכי שכן השניים מתו מרוב צער. רגעים ספורים אחר כך נעלם הצעיר ואיננו ואיש לא ראה אותו מאז.

על סמך הסיפור שסיפרה הכלה לחמותה ושגונב לאוזני הבריות שיערו הכל שאותו זר גבוה היה ללא ספק מאהבה, מבני העדה החבויה והצעיר - הבן שנולד להם.