לפני שנים רבות, במחנה נוודים קטן, חי איש זקן ולו שלוש בנות. שלושתן היו נאות אבל הצעירה שבהן נודעה לא רק ביופייה אלא גם בחכמתה ובטוב לבה.

האיש הזקן היה עני מאוד. הצ'ומה שלו (אוהל עשוי מעורות בעלי חיים המשמש את יושבי הטונדרה) הייתה עירומה ומלאת חורים. בגדיו מעטים היו ועם בוא הקור העז היה הזקן מצטנף בקרבת האש יחד עם בנותיו כדי להתחמם מעט, אך בלילה לאחר שכיבו את האש ועלו על משכבם היו רועדים מקור עד עלות השחר.

פעם אחת כשהחורף היה בעיצומו פקדה סופת שלגים את הטונדרה. רוח זלעפות נשבה ביום הראשון. היא התחזקה עוד יותר ביום השני וביום השלישי הייתה הרוח כה עזה עד כי איימה לנתק את מיתרי הצ'ומות ולהעיפן על יושביהן למרחבי הטונדרה. אנשים לא העזו אפילו להוציא ראשם מן הצ'ומות להצצה חטופה שלא לדבר על יציאה לציד. הם ישבו באוהליהם רעבים וקפואים ואובדי עצות. גם האיש הזקן ובנותיו ישבו רועדים בתוך הצ'ומה. הם הקשיבו לנהמת הסופה הגועשת בחוץ והזקן אמר:

"אם לא נעשה דבר מה תביא עלינו סופה זו את קצנו. אין זו סתם סופה זוהי סערת שלגים ששילח בנו קוֹטוּרָה, שר הרוחות. הוא נשמע כועס. בודאי חפץ הוא שנשלח לאוהלו אשה טובה. את, בתי הבכירה, חייבת לצאת לדרך ולהגיע לצ'ומה שלו שאם לא כן יאבד שבטנו בסופה הזו ולא יהיה לו עוד פליט וזכר! את חייבת ללכת אליו ולהתחנן בפניו שיעצור את הרוח ויפזר את ענני הסערה!"

"איך אוכל ללכת אליו? אינני יודעת את הדרך."

"אתן לך מזחלת קטנה. הניחי אותה על השלג כשפניה לכיוון הרוח ותני לה דחיפה קלה. הרוח תסיע אותה ואת תלכי בעקבותיה. הרוח תרופף את מיתרי מעילך, אך את אל תתעכבי להדקם. השלג יכנס לנעליך, אך את אל תתעכבי לנערן. אל תעצרי לרגע עד אשר תגיעי להר גבוה. טפסי עליו וכאשר תגיעי לפסגתו, רק אז תוכלי לעצור כדי לנער את השלג מנעליך ולהדק את מיתרי מעילך. באותו רגע תנחת ציפור קטנה על כתפך. אל תגרשי אותה. נהגי בה בחביבות ולטפי אותה ברכות. אחר כך היכנסי לתוך המזחלת וגלשי במורד ההר. המזחלת תביא אותך ישר לפתח הצ'ומה של קוטורה. היכנסי לתוך הבקתה, אך אל תגעי בדבר, רק שבי שם והמתיני לבואו. כאשר יבוא לשם קוטורה עשי ככל אשר יאמר לך."

הבת הבכירה עטתה את פרוותיה. את המזחלת שקיבלה מאביה הציבה על השלג בכוון הרוח ושילחה אותה בדחיפה קלה לדרכה. היא הלכה בעקבותיה זמן מה והנה התרופפו מיתרי מעילה. השלג חדר לנעליה והקור העז הצן את גופה. הנערה לא אצרה כוח לשאת זאת. בניגוד למצוות אביה נעצרה בדרכה, הידקה את מיתרי מעילה וניערה את השלג מנעליה. אחר כך המשיכה לפסוע זמן רב עד שלפתע נגלה ההר לפניה. אך טיפסה ועלתה עליו והנה באה ציפור קטנה וביקשה לנחות על כתפה. הבת הבכירה נופפה בידיה: "סורי, הסתלקי מכאן!" קראה.

הציפור הקיפה את הנערה במעופה פעמים ושלוש, אחר עופפה לבלי שוב. הבת הבכירה נכנסה למזחלתה וגלשה במורד ההר והמזחלת נעצרה מול פתחה של צ'ומה גדולה.

הנערה נכנסה פנימה והתבוננה סביבה. הדבר הראשון שעיניה נתקלו בו היה גוש גדול של בשר צבי מבושל. הנערה הדליקה אש, התחממה מעט ואחר כך קרעה נתח שומן מן הבשר והגישה אותו לפיה. בעקבות הנתח הראשון הכניסה לפיה עוד נתחים רבים נוספים עד אשר מילאה כריסה בבשר ותחושת שובע פשתה בגופה.

לפתע שמעה קול צעדים קרבים. מסך העורות מעל הפתח הורם וענק צעיר נכנס פנימה אל תוך הצ'ומה. זה היה קוטורה שר הרוחות בכבודו ובעצמו. הוא התבונן בנערה.

"מאין באת?" שאל "ומה את מבקשת כאן?"

"אבי שלח אותי אליך."

"מדוע עשה כן?"

"כדי שתיקח אותי לאשה!" השיבה.

"יצאתי לציד" אמר קוטורה "וזה עתה שבתי ובאמתחתי בשר. קומי ובשלי אותו למעני, אשה!"

הבת הבכירה עשתה כאשר צוותה וכשהיה הבשר מוכן הורה לה קוטורה להוציאו מן הקדירה ולחלקו לשנים.

"את ואני נאכל מחצית מן הבשר ואת היתר שימי בקערת עץ וקחי אותה לצ'ומה השכנה. אל תכנסי אל הצ'ומה בעצמך אלא חכי בפתחה. אשה זקנה תצא החוצה. מסרי לה את הבשר וחכי עד שתחזיר לך את הקערה הריקה."

הבת הבכירה נטלה את הבשר ויצאה החוצה. הרוח יללה סביבה, השלג ירד ללא הפוגות וחשכה עטפה את הארץ. כיצד תוכל בכלל למצוא דבר מה בסערה שכזו? היא פסעה פסיעות אחדות, עצרה במקומה ואז באה לכלל החלטה: היא השליכה את הבשר אל השלג וכעבור שעה קלה שבה אל הבקתה והקערה הריקה בידה.

קוטורה נעץ בה את מבטו.

"האם מסרת לשכנתנו את הבשר?"

"כן, מסרתי."

"הראי לי את הקערה. ברצוני לראות מה נתנו לך בתמורה."

הבת הבכירה הגישה לו את הקערה הריקה. קוטורה לא אמר דבר. הוא אכל את חלקו בבשר ועלה על משכבו.

בבוקר קם קוטורה, הביא אל תוך הצ'ומה כמה עורות צבאים בלתי מעובדים ואמר:

"אני יוצא עתה לציד. עבדי את העורות הללו והכיני לי מהם מעיל, נעליים וכסיות. אני אמדוד אותם בשובי ואראה עד כמה מטיבה את לעשות את מלאכתך."

קוטורה יצא אל הטונדרה והבת הבכירה ניגשה לעבודה. לא עברה שעה קלה והנה הוסט מסך העורות ואשה זקנה כסופת שיער הפסיעה פנימה.

"משהו חדר לעיני, ילדתי, הסתכלי וראי אם תוכלי להוציאו." אמרה.

"אין לי פנאי לצרותיך!" השיבה הנערה, "אני עסוקה!"

האשה הזקנה לא אמרה דבר. היא סבה על עקביה ויצאה מן הבקתה. הנערה נותרה לבדה. היא עיבדה את העורות בחיפזון והחלה לחתוך אותם בסכין. היא השתדלה לסיים את מלאכתה עד הערב. כה בהולה הייתה במלאכתה עד כי לא נתנה דעתה לצורת הבגד ועיצובו. לא הייתה בידה מחט לתפירה ורק שעות מעטות עמדו לרשותה לכלות את מלאכתה.

עם ערב שב קוטורה לביתו.

"האם בגדי החדשים מוכנים?"

"כן, הם מוכנים." השיבה הנערה.

קוטורה נטל את הבגדים. הוא העביר עליהם את ידו והעורות שעובדו בחיפזון היו נוקשים ומחוספסים למגע. הוא התבונן וראה כי הם גזורים באופן גס, תפורים ברשלנות וקטנים למידתו. זעמו גאה בו והוא השליך את הבת הבכירה אל מחוץ לבקתה. היא צללה לתוך ערמת שלג ושם שכבה עד אשר קפאה למוות.

יללת הרוח גברה והייתה עזה מתמיד. האיש הזקן בצ'ומה האזין לשאגת הרוח והמית הסופה המשתוללת.

"בתי הבכירה לא שמרה את מצוותי ולא מלאה אחר דברי. זו הסיבה שהרוח אינה חדלה לרגע. קוטורה זועם. בתי השניה, לכי את אליו ושככי את זעמו."

האיש הזקן הכין מזחלת קטנה. הוא אמר לבתו השניה את אשר אמר לבכירה ושילח אותה לדרכה. הוא עצמו נותר בצ'ומה עם בת זקוניו וחיכה לשוך הסערה.

הבת השניה הציבה את מזחלתה עם פניה לכיוון הרוח והעניקה לה דחיפה קלה. המזחלת נעתקה ממקומה והנערה פסעה בעקבותיה. מיתרי מעילה התרופפו בלכתה והשלג חדר למנעליה. היא חשה קור עז ובשוכחה את מצוות אביה התעכבה בדרכה לנער את השלג מנעליה ולהדק את מיתרי מעילה לפני המועד.

היא הגיעה להר והעפילה אל פסגתו. ציפור קטנה ניסתה לנחות על כתפה, אך היא נופפה בידה וגירשה אותה. אחר כך התיישבה במזחלת והחליקה במורד ההר ישר לבקתתו של קוטורה.

היא נכנסה אל הצ'ומה, הבעירה אש, אכלה מבשר הצבי וחיכתה לשובו של קוטורה.

קוטורה חזר ממסע ציידו. הוא ראה את הבת השניה.

"מאין באת?" שאל "ומה את מבקשת כאן?"

"אבי שלח אותי אליך."

"מדוע עשה כן?"

"כדי שתיקח אותי לאשה!" השיבה.

"למה את מחכה, אני רעב. הזדרזי ובשלי עבורי מעט בשר!"

עד מהרה היה הבשר מוכן. קוטורה ציוה עליה להוציאו מן הקדירה ולחלקו לשני חלקים.

"את ואני נאכל מחצית מן הבשר ואשר ליתר - הניחי אותו בקערת עץ והביאי אותו לצ'ומה השכנה. אל תכנסי אל הצ'ומה. המתיני מחוצה לה עד אשר תקבלי את הקערה חזרה."

הנערה נטלה את הבשר ויצאה החוצה. הרוח סערה והשלג הסתחרר סביבה ומנע מבעדה לראות את דרכה. אין טעם להמשיך, חשבה. היא השליכה את הבשר אל השלג, ניצבה שעה קלה על מקומה ושבה לבקתה.

"האם נתת את הבשר לשכנתנו?"

"כן, כזאת עשיתי."

"חזרת מהר מאוד. הראי לי את הקערה. ברצוני לראות מה נתנה לך בתמורה."

הבת השניה מסרה לו אותה. קוטורה העיף מבט בקערה הריקה אך לא העיר דבר. עד מהרה שכב על יצועו ושקע בשינה. למחרת בבוקר הביא אל הצ'ומה עורות צבאים בלתי מעובדים והורה לבת השניה כפי שהורה לאחותה הבכירה, להכין לו מלבושים חדשים עד הערב.

"התחילי במלאכה." אמר "בערב אחזור לראות עד כמה מיטיבה את לעבוד."

קוטורה יצא לציד והנערה ניגשה לעבודה. היא נחפזה מאוד שכן היה עליה לכלות מלאכתה עד הערב. לפתע נכנסה אשה זקנה כסופת שיער לבקתה.

"קיסם חדר לעיני, ילדתי. אנא ממך עזרי לי להוציאו. אינני יכולה לעשות זאת בעצמי."

"אני עסוקה מכדי שאוכל להתפנות לצרותיך. לכי לדרכך והניחי לי לעבוד!"

האשה הזקנה הסתכלה בה רגע ארוך והלכה לדרכה מבלי לומר דבר. הערב כבר ירד והחושך כיסה את הארץ כאשר שב קוטורה לביתו.

"האם בגדי החדשים מוכנים?"

"הם מוכנים" השיבה הנערה.

"אם כך הביאי לי אותם למדידה."

קוטורה לבש את הבגדים ונוכח לדעת כי הם גזורים ברשלנות וצרים מדי למידתו. זעמו גאה בו. הוא אחז בנערה והשליכה החוצה אל השלג למקום שהשליך אליו את אחותה וגורלה לא היה שונה מגורל אחותה.

והאיש הזקן ישב בצ'ומה שלו בחברת בתו הצעירה וחיכה לשווא לשוך הסערה. הרוח הייתה עזה מתמיד ודומה היה שעוד רגע קט תעוף הצ'ומה ברוח.

"אחיותיך לא שעו לעצתי ולא מלאו אחר דברי." אמר האיש הזקן. "הן רק הרעו את המצב והעלו את חמתו של קוטורה. את בת זקוני ויחידה נותרת לי ואף על פי כן חייב אני לשלוח אותך אל קוטורה בתקווה שיאות לשאתך לאשה. אם לא אעשה כן יגווע כל שבטנו ברעב. התקיני עצמך לדרך ולכי אל קוטורה."

והוא הורה לה כיצד תכוון את דרכה ומה יהיה עליה לעשות.

הבת הצעירה יצאה אל מחוץ לבקתה. היא הציבה את המזחלת הקטנה על השלג בכיוון הרוח ושילחה אותה לדרכה בדחיפה. הרוח סערה ושרקה בנסותה להפיל את הנערה מעל רגליה והשלג סימא את עיניה עד כי לא יכלה לראות דבר. אך הבת הצעירה המשיכה לפלס ללא לאות את דרכה. היא לא שכחה מלה מדברי אביה ונהגה בדיוק כפי שהורה לה. הרוח רופפה את מיתרי מעילה אך היא לא עצרה להדקם. השלג חדר למנעליה אך היא לא התעכבה לנערם. כפור מקפיא שרר בחוץ והרוח שרקה סביבה אך היא לא נחה לרגע והמשיכה לפסוע באומץ. רק בהגיעה לפסגת ההר הרשתה לעצמה לשאוף רוח, לנער את השלג ממנעליה ולהדק את מיתרי מעילה.

ציפור קטנה עפה מאי שם ונחתה על כתפה. הנערה אימצה אותה לחיקה וליטפה את נוצותיה וכאשר התעופפה הציפור, עלתה על המזחלת והחליקה במורד ההר עד בואה אל בקתתו של קוטורה.

היא נכנסה אל תוך הצ'ומה והמתינה. לפתע הורם מסך העורות וענק צעיר נכנס לתוך הבקתה.

"מאין באת?" שאל "ומה את מבקשת כאן?"

"אבי שלח אותי אליך."

"מדוע עשה כן?"

"הוא מבקש ומתחנן בפניך שתעצור את הסערה, ולא - יגווע כל שבטנו וימות ברעב!" השיבה.

"מדוע את יושבת. מהרי והבעירי אש ובשלי מעט בשר. אני רעב ולבטח גם את, שכן רואה אני כי לא טעמת דבר מאז בואך הלום."

הבת הצעירה מיהרה להדליק אש ולבשל את הבשר. היא הוציאה אותו מן הקדרה ומסרה אותו לקוטורה. קוטורה אכל מעט ממנו הגיש לנערה את חלקה ואחר כך ציוה עליה לקחת את המחצית הנותרת אל הצ'ומה השכנה.

הבת הצעירה נטלה את הקערה ויצאה החוצה. הרוח יללה בקול רם והשלג הסתחרר סביבה. לאן תלך ואיך תמצא את דרכה? קוטורה לא אמר לה היכן מקומה של הצ'ומה. היא ניצבה רגע והרהרה בדבר. אחר כך נשאה רגליה ופסעה אל תוך הסערה מבלי לדעת לאן תגיע.

לפתע הופיעה לפניה ציפור קטנה. אותה ציפור שליטפה על ראש ההר. הציפור עופפה סמוך לפניה והנערה החליטה ללכת בעקבותיה. היא עקרה ממקומה ופסעה בעקבות הציפור. הלאה הלאה המשיכה בדרכה והציפור מעופפת לפניה. לאחר שעה ארוכה ראתה לפתע שביב אור בוקע מתוך החשיכה. היא מיהרה לכיוון האור בחושבה כי שם לבטח מקומה של הצ'ומה, אך כאשר קרבה למקום מצאה שאין זו אלא תלולית עפר מכוסה שלג שעשן מתמר ממנה. הנערה סובבה את התלולית ובדקה אותה ברגלה. לפתע נגלתה לעיניה דלת קטנה קבועה בצדה של התלולית. הדלת נפתחה בפניה ואשה זקנה כסופת שיער הסתכלה עליה: "מי את ומדוע באת לכאן?"

"הבאתי לך מעט בשר, סבתא. קוטורה ביקש ממני למסור לך אותו."

"קוטורה אמרת? טוב ויפה. תני לי את הקערה ואת המתיני כאן."

הבת הצעירה ניצבה דומם בפתח הבקתה. שעה ארוכה עמדה שם בלי נוע. לבסוף נפתחה הדלת והאשה הזקנה מסרה לה את הקערה. משהו היה בתוכה אך הנערה לא יכלה לראותו שכן חשכה כמעט גמורה שררה בחוץ. היא נטלה את הקערה ושבה אל קוטורה.

"על מה זה התמהמהת כל כך? האם מצאת את הבקתה?"

"כן."

"האם מסרת את הבשר?"

"כן."

"תני לי את הקערה. ברצוני לראות מה בתוכה."

"קוטורה הביט וראה כי בתוך הקערה יש סכינים אחדות, מחטי פלדה ומגרדות לעיבוד עורות. הוא צחק בקול.

"הם נתנו לך דברים נאים שיהיו לך לעזר רב." אמר.

הבוקר בא וקוטורה קם ממשכבו. הוא הביא עורות צבאים בלתי מעובדים וציוה על הנערה להכין לו מעיל, נעליים וכסיות עד הערב.

"אם תעשי מלאכתך כהלכה אשא אותך לאשה!"

קוטורה הלך לדרכו והנערה הצעירה החלה לעבוד. מתנותיה של הזקנה היו לה לעזר רב. היו בידה כל החפצים שנזקקה להם לעבודתה. היא לא הייתה בטוחה שתוכל לכלות מלאכתה עד הערב אך היא לא הניחה למחשבה זו לטרוד את מנוחתה. היא ניסתה לעשות כמיטב יכולתה. היא עיבדה את העורות וגרדה אותם היטב, גזרה אותם והחלה לתופרם. לפתע הורם מסך העורות מעל הפתח ואשה זקנה כסופת שיער נכנסה פנימה. הבת הצעירה זיהתה אותה מיד: הייתה זו האשה הזקנה שקיבלה מידה את הבשר.

"עזרי לי, ילדתי. קיסם חדר לעיני ואינני יכולה להוציאו בעצמי."

הנערה לא סירבה. היא הניחה בצד את מלאכתה ומיהרה לעזרתה. עד מהרה עלה בידה להוציא את הקיסם מעינה של הזקנה.

"טוב" אמרה הזקנה "הכאב בעיני חלף. עכשיו הציצי לתוך אוזני הימנית."

הנערה עשתה כבקשתה.

"מה את רואה שם?"

"נערה צעירה יושבת בתוך אוזנך!"

"מדוע שלא תקראי לה. היא תסייע בידך להכין את בגדיו של קוטורה!"

הבת הצעירה עשתה כדבריה. לקול קריאתה בקעו מאוזנה של הזקנה לא נערה אחת כי אם ארבע וכולן מיהרו לסייע בעדה. הן עיבדו את העורות וגרדו אותם היטב, גזרו ותפרו ולא עברה שעה ארוכה והמלבושים היו מוכנים. האשה הזקנה שבה והצפינה את הנערות באוזנה והלכה לה לדרכה.

הערב כבר ירד כאשר שב קוטורה לביתו.

"האם עשית כל שהוריתי לך לעשות?"

"עשיתי."

"הבה ואראה את בגדי החדשים. אני אמדוד אותם כעת."

הבת הצעירה מסרה לו את הבגדים. קוטורה העביר את ידו עליהן והם היו רכים ונעימים למגע. הוא לבש את הבגדים והם הלמו בדיוק את מידתו לא קטנים ולא גדולים מדי.

קוטורה חייך: "מצאת חן בעיני, נערה. גם אמי וארבע אחיותי מחבבות אותך. את מיטיבה לעבוד ואינך חסרה אומץ לב. לחמת בסערה אדירה וידיך לא רפו והכל למען בני עמך. היי לי לאשה וגורי עמי בצ'ומה שלי."

אך בקעו המלים מדל שפתיו והסערה בחוץ שככה כליל. הקור חלף, השמים התבהרו והכל יצאו החוצה לחזות באור היום.

הבת הצעירה נישאה לקוטורה וכלכלה את שיבתו של אביה הזקן ועד היום משמשת היא דוגמא ומופת לכל בני הננטים יושבי הטונדרה.