האזינו והקשיבו לסיפור חייו

של מושל אציל ורב זכויות,

בעודנו חי, לא קם אדם אשר ישווה לו,

בחדרו או בחצר מלכות.

בתקופת המלך ארתור הרפתקה זו התרחשה,

הרפתקה כה כבירה שהוא עצמו בה התנסה,

אותו מלך מיוחס ואצילי.

ארתור מכל המלכים, להוקרה ראוי,

ומכל האבירים נחל כבוד הוא,

בכל מקום אשר אליו הלך.

שררו במלכותו רק אבירות וטוהר,

לאבירים חיבה קשר, אותו לוחם אמיץ.

בעוד מוגי הלב נחלו אך בוז ולעג.

ועתה אם אוזניכם לסיפורי תִכְרוּ,

על אודות המלך ארתור אספר לכם,

איך פעם הרפתקה גדולה מינה לו גורלו,

עת אל יער אינגלווד יצא לצייד,

בלווית כל אביריו הנועזים.

לסיפורי עתה הקשיבו!

במצפה ציידו ניצב המלך,

בְּחיות הבר מוכן לפגוע בקשתו,

ואביריו ניצבו שם לצידו.

בעודו ממתין הבחין המלך,

באַיָּל גדול נאה ששם ניצב,

וקדימה הוא מיהר בעקבותיו.

האַיָּל בסבך שרכים עמד,

את כלבי הצייד הוא שמע,

ובמקומו ניצב דומם ללא תנועה;

כל זאת המלך בעיניו ראה.

"במקומכם הישארו ואל תנועו,

בעצמי אחריו ארדוף אם אך אוכל,

באמנות המעקב אנוע חרש."

את קשתו המלך בידו נטל,

כאיש-יער מנוסה כרע הוא ועצר,

לעקוב אחר אותו אַיָּל.

עת לאַיָּל קרוב היה הוא למדי,

קפץ קדימה האַיָּל אל תוך הסבך,

והמלך בגניבה אליו קרָב.

וכך זמן-מה המלך ארתור התנהל

מחצית פרסה בעקבותיו של האַיָּל, סבורני,

ושום אדם אליו לא התלווה.

לבסוף שילח הוא באַיָּל חיצו

ואנושות אותו פצע לבטח –

חסד שכזה שלח אליו האל.

האייל על מקומו צנח פצוע,

וּלתוך סבך שְרכים גדול נפל;

במהירות עקב אחריו המלך

ומיד הוא בשקיקה ולהט

את האַיָּל טבח, חד וחלק,

ואחר כך את משמני בשרו בחן.

וּבעוד המלך לבדו עם האייל ניצב,

לקראתו איש זר צעד, ברנש מוזר,

חמוש ומזוין היטב,

אביר חזק אשר עוצמה גדולה לו.

ומלים עזות למלך הוא אמר:

"אני שמח לראותך המלך ארתור!

לפני הרבה שנים דבר עוול לי עשית,

בעלבוני את נקמתי ממך אקח;

ימי חייך בידי הם וקרב קיצם!

את אדמותי למעשה נתת,

בחוסר צדק משווע לסיר גאווין.

מה תאמר על כך המלך בהיותך לבד?"

"סיר אביר, כלום אתכבד לדעת את שמך?"

"אדוני המלך" הוא השיב,

"גרוֹמֶר סוֹמֶר ז'וּר הוא שמי,

אומר אני לך אותו עכשיו כדין."

"אה, גרוֹמֶר סוֹמֶר,

בדעתך חכוך היטב;

הורגני כאן לא יעניק לך כבוד כמלוא נימה.

זכור נא כי אביר הִנֶךָ.

אם בנסיבות כאלה תהרוג אותי עכשיו,

בכל מקום האבירים כולם ידחוך;

לעולם, ממך קלון זה לא יוסר.

מן הפזיזות הנח ידך ונהג בהיגיון,

אם עוולה לך גרמתי, אתקננה,

אם תאבה, בטרם נפרד.

"לאו!" אמר סיר גרוֹמֶר סוֹמֶר,

"המלך, חי שמיים,

לא תמלט כך, עם דברי מרמה.

עתה אותך לכדתי וּלְצדי היתרון.

אם אניחך ללכת מלווה בלעגי,

כאשר שוב ניפגש, בי תזלזל.

"ישמרני אל מזאת" אמר המלך,

"חוס נא על חיי, ואת אשר תחפוץ מכל,

לך מיד עכשיו אבטיח;

אם בצייד תהרגני, הן קלון תשא,

אתה חמוש הנך, ואנוכי,

באלוהים, רק בגד לי ירוק."

"כל זאת לך לבטח לא יועיל,

כיוון שבאמת ובתמים

אין חפץ לי באדמות, אף לא זהב חשקי,

בזאת לך אניח אם תבטיח

להיפגש עמי ביום מוסכם

כפי אשר אקבע וּבַּמקום הזה עצמו."

"כן" אמר המלך, "שׁוּר, הרי לך ידי."

"כן, אבל, המתן קמעא המלך

ולדברי עד תום הסכיתה:

בחרבי זו הנוצצת השבע ראשית לכל,

להראות לי בבואֶךָ, את אשר

אוהבות נשים יותר מכל, בכפר וגם בעיר?

וּבְדיוק ביום הזה,

עת ירחים תריסר יבואו אל קיצם,

תפגשני כאן בלא הזמנה נוספת

ותישבע לי בחרבי המעולה

כי איש מאביריך, חי הצלב,

לא יבוא לכאן עמך, לא זר, אף לא חבר.

אם תכשל ותשובתך לי לא תביא,

אזי ראשך יאבד בשל כשלון מאמציך –

זאת עתה לי שבועתך תהיה.

מה לכך תאמר, המלך?

תן לי תשובתך מיד!"

"סיר, אני ערב לכך! עתה הנח לי לדרכי ללכת,

אף שהדבר יגרום לי סבל רב,

זאת אבטיחך, כשם שמלך אמיתי הנני,

כי לכאן אבוא בתום תריסר ירחי שנה,

ואביא לך תשובה לשאלתך."

"לך עתה לדרכך המלך ארתור.

חייך בידי הם, אין לי כל ספק בכך;

לצרה, שלהּ נקלעת, עוד אינך מודע."

"אך המתן קמעא, המלך ארתור:

אל נא תחפש היום דרכים לרמותני,

ושמור את הדבר לעצמך,

והיה אם יוודע לי, חי מרים העדינה,

כי לבגוד בי בשדה תאבה,

אז חייך הם יאבדו תחילה."

"לאו!" אמר המלך ארתור, "לא כך יהיה.

אביר מפר-הבטחתו –

לעולם לא תמצאני,

עדיף לי מוות מאשר לנהוג כן.

היה שלום, אדון אביר, אשר להוותי פגשתי.

אבוא לכאן, אם עוד אחיה ביום אשר קבעת,

אף אם מפלט ממוות לא יהיה לי."

המלך בקרנו תקע.

זאת כל אביר שמע ותקיעתו הכיר;

לקראתו הם מיהרו לצאת,

שם מצאו הם את המלך עם צידו,

עצב על פניו משוח, מועקה במבטו,

כל חשק סר ממנו להמשיך בצייד.

"אל ביתי נשוב עתה, אל קרליסל;

צייד זה שוב לא מושכני עוד."

כך אמר להם המלך ארתור.

על פי הבעת פניו ידעו כל מלויו,

כי דבר מה מעיק על לב המלך.

אל קרליסל המלך בא,

אך הסיבה לצערו לאיש היא לא נודעה.

את ליבו הכביד הצער

והעצב מליבו לא סר,

עד כי רבים מאביריו על כך תהו.

סיר גאווין לבסוף למלך כה אמר:

"סיר, אותי מתמיה עד מאוד

הדבר שאת לבך כה מעציב."

מינה וביה השיב לו אז המלך:

"אספר לך, סיר גאווין האציל.

עת היום ביער אינגלווד הייתי,

שם אביר עוטה שריון פגשתי.

רק מלים ספורות הוא לי אמר

ואילצני את מלת כבודי לתת לו.

הנה כי כן את דברתי עלי לשמור,

שאם לא כן למפר-שבועה אז אחשב."

"לאו, אל נא תחשוש, אדון,

חי מרים, הפרח בנשים,

לא אני האיש שיעטה כלימה עליך,

לא לעת ערביים, ואף לא בשחרית."

"ובכן, לצוד באינגלווד יצאתי;

חי הצלב, וודאי תדע, אַיָּל הרגתי,

לבדי, בלי עזרה מאיש.

אביר חמוש היטב פגשתי שם;

שמו, כפי אשר אמר לי,

סיר גרוֹמֶר סוֹמֶר ז'וּר;

ועל כך נושא אני קינה.

אותו אביר שם לאיים עלי מיהר

ובלהט רב היה הורגני,

אלמלא לו בתורי הבהרתי

כי כלי זין ברשותי אין כלל.

הה! כבודי אבד עתה על כן."

"ומה תוצאות אותו מפגש?" שאל אז גאווין.

"מה עוד אוכל לומר? לא אשקר;

להורגני שם יכול היה ללא רחם,

ובלב מלא שנאה אלי פנה.

הוא להישבע אילצני כי בעת

ירחים תריסר יבואו אל קיצם,

באותה צורה אפגוש בו שם,

וזאת הבטחתי לו נאמנה.

וגם יהיה עלי לומר לו באותו היום,

באמונה, מה חפצות נשים יותר מכל,

שאם לא כן יאבדו חיי.

זו השבועה שלאותו אביר נשבעתי,

וכי את זאת אף פעם לא אומר לאיש;

– בעניין זה לא הותיר לי כל ברירה.

ובבגדים זהים לאלה שלבשתי,

גם באותו היום, יהיה עלי לבוא,

ואם בתשובתי לו אכשל,

אדע כי אהרֶג בו במקום.

אל תאשימני אף אם כאדם עלוב נהגתי.

כל אלה הם מקור פחדי וחרדתי."

"כן, אדון, אל נא ייפול לבך,

את סוסך מהר נא להכין;

אל ארצות נכר לרכוב;

ובכל מקום בו תיפגש עם גבר או אשה,

באמונה, אותם תשאל את שעל כך יגידו.

ואף אני ארכב בשביל אחר,

ואחקור כל גבר ואשה;

ואת אשר אוכל ללמוד מפי כל גבר ואשה,

בתוך ספר כל דבר ארשום."

"אני מסכים" אמר מיד המלך,

"כי זו עצה הולמת, גאווין, אבירי הטוב,

בעזרי יהיה הצלב המקודש."

חיש מהר היו השניים נכונים לדרך,

גאווין והמלך באמת,

בשביל אחד רכב המלך, בשני סיר גאווין,

ובכל מקום חקרו כל גבר ואשה

מה חפצות נשים יותר מכל.

אחדים אמרו כי אוהבות בגדי מחמד הן;

אחדים אמרו כי אוהבות הן שבהן יפצירו;

אחדים אמרו כי אוהבות הן גבר מלא-חיים

אשר יוכל חבקן בזרועותיו,

ואז יישק להן על השפתיים.

אחדים אמרו לו כך ואחדים אחרת,

וגאווין בצורה כזו ליקט תשובות לרוב.

לבסוף אסף סיר גאווין כל אשר יכול

ואל מלכו הוא שב ביום המיועד.

תשובות כל כך רבות ליקט סיר גאווין

עד כי ספר רב דפים מהן עשה לבטח.

אל חצר המלך שב הוא באותה שעה,

שהמלך עם ספרו חזר אף הוא.

וכל אחד מהם סקר את עבודת רעהו.

"הכשל לא נכשל" אמר לו גאווין.

"באלוהים," אמר המלך, "רב הוא חששי,

ביער אינגלווד החלטתי לחפש מעט יותר.

נותר אך ירח למועד אשר נקב;

אפשר שעוד תשובות טובות יצוצו בדרכי –

עתה דומני כי אין צעד טוב מכך."

"עשה נא כרצונך," אמר לו גאווין,

"כל דבר שתעשה בעיני יישר;

מוטב שלא תחדל לחקור.

אל נא תחשוש, המלך, חפצך זה הוא יצלח,

אחדות מן התשובות בעת הצורך יועילוך,

לא סביר הוא שכולן שגויות."

המלך ארתור לדרכו יצא למחרת היום.

אל אינגלווד הנחה אותו שבילו.

ושם פגש הוא בגבירה.

בריה גסה הייתה היא

במידה שאיש עוד לא ראה.

המלך, למראָהּ, על מקומו קפא תמה.

פניה אדומות היו, וריר אפה הזיל,

פה מאוד רחב היה לה,

ושיניה צהובות כולן.

עיניה עכורות היו וגודלן כשל ביצים.

פיה מכוער היה במידה שאין מושלה,

ושיניה משפתיה הן חרגו,

לחייה רחבות הן כמותני אשה.

חטוטרת על גבה נשאה;

אורך צוארה הוא לרוחבו ישווה;

שערה כערמת חציר קרוש;

וכתפיה אמותיים הוא רוחבן,

שדיה רחבים דיים להיות שקי אוכף על סוס,

וכרסה היא לחבית דמתה.

את זוהמת גופה של זו הגברת

אין לשון אשר לבטח לספר תוכל;

מן הכיעור די והותר נחלה היא.

היא ישבה על סוס עמוס

בשפע קישוטי זהב ואבני-חן.

מראה גופה חסר כל תואם;

יצור מבחיל בלא מידה

לראותו רוכב באופן כה נאה, לכם אבטיח,

לא היה דבר הולם אף לא נעים לעין.

היא רכבה אל ארתור ואמרה לו כך:

"ברכת האל עליך, אדוני המלך!

מה מאוד שמחה אני אותך לפגוש;

טרם לכתך מכאן, דבר אתי – זו עצתי,

כי חייך בידי, מתרה אני בך;

מוטב שתדבר אתי ולא תפנה לי עורף."

"מדוע, מה חפצך גבירתי עתה ממני?"

"אדוני, בחשק רב אתך עכשיו כאן אדבר

ודברים טובים אבשרך.

תשובות לרוב אומנם שגורות על לשונך,

אך אף אחת מהן לא תושיעֶך.

חי הצלב, זאת דע לך.

סבור הנך שאת סודך איני יודעת,

אך מתרה אני בך: כל פרט אני יודעת.

אם לא אעזור לך, חשוב אתה כמת.

דבר אחד בלבד הבטח לי, אדוני המלך,

ולחייך ערבה אהיה,

שאם לא כן, ראשך עוד תְאַבֶּד."

"אל מה מליך ירמזון, גברתי? זאת חיש הגידי.

שכן דבריך כעס רב בי מעירים;

אין לי בך כל צורך.

מה חפצך, אמרי, גבירה נאה?

זאת מיד פרשׁי לי בקצרה –

אמרי למה כוונתך?

ומדוע בידך חיי הם נתונים?

זאת אמרי לי ואני מבטיחך

כל דבר שתשאלי ממני."

"אם כך הוא" שחה הגבירה, "לא רשעה הנני,

חייב אתה לי להבטיח לאביר להשיאני:

סיר גאווין זהו שמו.

וכזה הוא החוזה שאערוך עמך:

אם תשובתי חייך לא תציל,

אזי, חשקי הן אך לשווא אביע,

ואם תציל חייך תשובתי,

הבטח לי כי לגאווין אשת חיק אהיה.

עתה בדעתך חכוך נא, אדוני המלך

כיוון שאם לא כך יהיה, חשוב אתה כמת.

בחר עתה, שאם לא כן עד מהרה ראשך יאבד.

לי את דברך עתה חיש קל אמור נא."

"חי מרים!" אמר המלך, "לא אוכל לך להבטיח

כי סיר גאווין לאשה אותך ישא;

כל הכרעה רק לו בלבד היא נתונה,

אך אם כך הדבר ייפול שאת חיי במילתך תצילי

אפעל ככל אשר אמרת

ולפני גאווין תחינתי אפיל."

"יפה" אמרה היא, "אל ביתך עתה שים פעמיך

ולסיר גאווין במלים נאות תפנה,

אף אם מאוסה הנני, רבת חסד אהיה עמך

את חייך להציל דרכי יוכל,

או להביא עליך את מותך לבטח."

"אבוי!" אמר הוא "צר לי כה עתה

כי ניטל עלי לגרום לגאווין לשאתך.

הן לסרב לי הוא כלל לא יאבה.

גבירה כה מאוסה כפי אשר הנך כעת

לא ראיתי מימי הולכת על הארץ;

לא אדע כיצד עלי לפעול."

"אדוני המלך, אין לכך כל חשיבות,

אף אם מאוסה אני

גם לינשוף יש זכות להזדווג.

דבר לא עוד תשמע ממני.

כאשר תשוב לכאן את תשובתך לתת

במקום הזה בדיוק בך אפגוש,

ולא, הן זאת ידעתי כי אבוד הנך."

"עתה, שלום לך הגבירה" אמר המלך.

"כן, אדוני" אמרה היא,

"מאוסה היא הציפור אשר ינשוף קורא לה

ועם זאת גברת אנוכי."

"מהו שמך, נא בטובך גלי לי?"

"אדוני המלך, שמי הוא הגבירה רגנל,

ומעולם, באמונה, איש לא התעיתי"

"יבורך יומך עליך, הגבירה רגנל "

"אדוני המלך, ינצרך האל בדרכך!

כאן בדיוק אפגוש בך."

כך נפרדו הם לשלום.

אל קרליסל עד מהרה המלך שב,

ולבו כבד עליו ומלא כאב.

הראשון שעל דרכו נקרה היה סיר גאווין,

וכה למלך הוא אמר:

"אדוני, כלום דרכך צלחה?"

"למעשה", אמר המלך, "לא הייתי מעולם כה מדוכדך!

אבוי, הגעתי למצב שהרס מצפה לי,

שכן עומד אני למות."

"לאו" אמר סיר גאווין "זה דבר שכלל לא יתכן!

את חיי למענך אקריב.

מה חדשות רעות בפיך?"

"היום נפגשתי, גאווין, עם המאוסה שבגבירות

שאי פעם בחיי חזיתי, אין ספק.

את חיי, אמרה לי, היא תציל,

אך ראשית בך תרצה לבעל.

הנה על זאת מצר אני

ובלבי נוצר את כאבי."

"כלום זה הכל?" אמר אז גאווין;

"אשאנה לאשה ואף אשוב ואשאנה,

גם אם שד משחת היא,

גם אם מאוסה היא כשטן.

אם לאשה לא אשאנה, חי הצלב,

לא אחשב לך חבר ורע.

כיוון שמלך בכבוד היית לי

וכיבדתני בקרבות אין ספור.

אשר על כן לא אהסס

את חייך להציל, אדון, זו חובתי

שאם לא כן כזבן הנני וּמוג-לב גדול;

שירותי הוא טוב מכך."

"כך אכן הוא, גאווין, ואותה – באינגלווד פגשתי,

חי הצלב, היא לי את שמה אמרה,

הגבירה רגנל הוא שמה.

אמרה היא לי כי תשובתה באם לא אדענה,

אזי כל עמלי יהיה לשוא.

ככה לי אמרה היא.

תשובתה רק היא לי תסייע כיאות.

ואם לא כן יהי, חפצה היא לא תדרוש.

כך בדיוק היו תנאיה;

אך אם רק תשובתה שלה לי תעזור ולא אחרת,

אזי היא תקבל אותך; זה הדבר כולו

אשר היא לי הבטיחה."

"אשר לזאת, לא יעמוד בדרכך מכשול" סח גאווין;

אשאנה בכל עת שלי תאמר;

תחינתי לך שטוחה כי לא תדאג.

גם אם תהיה היא המאוסה שבבריות

שאיש אי פעם מימיו ראה,

בשל אהבתי לך הן על עצמי כלל לא אחוס."

"רב תודות לך סיר גאווין," אמר אזי המלך,

"מאבירי כולם, אתה הוא רב הערך ביותר

מכל אביר אשר הכרתי.

את כבודי, גם את חיי לעד נצרת,

על כן לעד אהבתי לך לא תגדע

כל עוד מלך על הארץ אנוכי."

תוך חמישה-ששה ימים, חייב היה המלך

לדרכו לצאת ולהציע

לסיר גרוֹמֶר סוֹמֶר תשובתו.

אל מחוץ לעיר רכבו המלך וסיר גאווין,

לבדם בלי שום אדם

שמרחוק או מקרוב הוא ילוום.

עת נכנס המלך אל היער, כך אמר:

"היה שלום, סיר גאווין, אל צד מערב עלי לפנות,

לא תוכל ללוותני עוד."

"מלכי, האל ישמור עתה דרכך.

הלוואי, לרכוב עמך בדרכך יכולתי,

להפרד ממך גורם לי סבל רב."

המלך לדרכו רכב רק עת קצרה

מעט פחות ממלוא פרסה,

בטרם הגבירה רגנל אותו פגשה.

"אה, שלום לך המלך וברוך הוא בואך לכאן!

רוכב אתה את תשובתך לתת,

זאת חשה ורואה אני.

אך לא יועיל לך כל זאת מאומה."

"כעת" אמר המלך, "מאחר וזו הדרך היחידה

את תשובתך עכשיו אמרי לי וחיי הצילי.

גאווין לאשה אותך יקח –

כך לי הבטיח שחיי יציל,

וחפצך הוא בידך עתה ייכון

בחדר שינה גם במיטה.

מהרי על כן, עתה, אמרי לי

מה לבסוף, עכשיו לי יסייע?

זאת חיש עשי לבל אתמהמה."

"אדוני, עכשיו תדע" לו הגבירה רגנל השיבה,

"מה חפצות נשים מכל, פשוטות גם אצילות;

באמונה אומר לך ולא אסטה:

יש גברים הטוענים כי יופי הוא חפצנו.

וכן גם כי נחפוץ לבוא ביחסים

עם גברים רבים ובעלי-און;

אף יאמרו כי זאת נאהב – תענוגות עלי משכב,

ולא פעם יטענו כי נישואין הם כל חפצנו.

כך סבורים אתם, גברים, ולא תבינו

כי דבר אחר אנחנו חפצות:

שלא להזדקן לעד כי אם

להיוותר רעננות וצעירות

עם מחמאות וחנופה וגם איפור

כך שאתם, עַם הגברים, תוכלו בנו לזכות

ואלינו תתאוו יותר מכל.

בכך טועים אתם שוטים, טעות מרה – אינני משקרת;

אך יש דבר אחד שהוא כל מאווינו,

וזאת לך מפי עכשיו כאן יוודע.

מן הגברים נאבה יותר מכל דבר אחר,

כי השליטה תהיה לנו ללא כזב,

בכל עניין גבוה או נמוך.

כי במקום בו יש לנו שליטה, הכל שלנו,

אף אם יהיה אביר עז ותקיף מאין כמותו,

ותמיד את השלטון ינחל,

וגברי מכל יהיה – הן זה חפצנו,

על אדון כזה את השליטה לנחול;

זו המיומנות והבקיאות שלנו יש.

אדוני המלך, לך אם כך לדרכך,

ולאותו אביר ספר, את כל אשר לך אמרתי,

כי זהו הדבר אותו נחפוץ יותר מכל.

הוא יהיה רוגז וגם מריר

ויקלל את מי שזאת אותך לימדה

כיוון שעמלו היה לשווא.

לך קדימה, אדוני המלך,

ואת אשר הבטחת לי אל נא תשכח,

שכן חייך בטוחים עתה מכל בחינה,

מעיזה אני את זאת כאן לערוב."

המלך ברוב חיפזון רכב קדימה,

במהירות גדולה ככל אשר יכול,

על פני רפש וּביצה ואדמת בוּר,

למקום עליו הסכימו וקבעו.

שם בדיוק פגש אותו סיר גוֹמֶר

ולמלך במלים עזות דיבר:

"קדימה אדוני המלך, הבה ונראה

מה מתשובתך כאן יעלה,

כיוון שאנוכי היטב מוכן."

מאמתחתו המלך, שני ספרים הוציא:

"אדוני, שם תשובותי, אעז לומר;

אחת מהן לי תעזור בעת הצורך."

סיר גרוֹמֶר הוא בהן הביט אחת אחת;

"לא ולא, אישי המלך, מת הינך נחשב,

שעל כן דמך אקיז כעת."

"המתן, סיר גרוֹמֶר," סח המלך ארתור,

"תשובה אחת לי עוד שתיישב הכל."

"הבה ונראה," אמר סיר גרוֹמֶר,

וַלא – באל נשבעתי – זאת לך אני אומר,

מותך יבוא עליך כאן מיד בחטף,

זאת אומר אני לך בביטחון."

"עכשיו רואה אני", אמר המלך,

"את אשר שיערתי זה מכבר,

כי מְעטָה האבירות אשר בך.

חי האל אשר תמיד עזר לי,

הנה היא תשובתנו והכל בה יש.

הנשים יותר מכל תחפצנה במיוחד,

בין אם רווקות הן, בין אם נשואות,

מעל לכל דבר אחר – ולא אומר יותר מכך –

בריבונות הן חפצות, הן זהו רצונן;

זה הדבר אשר אותו יותר מכל תחפוצנה:

לשלוט בגבר הגברי מכל,

אזי שבעות רצון הן. זאת אותי לימדו –

בך למשול, סיר גרוֹמֶר."

"והיא אשר סיפרה לך כל זאת, סיר ארתור,

לאל אשא תפילה – לראות אותה באש נשרפת!

כיוון שאחותי הייתה זאת, הגבירה רגנל.

אותה סוסה בלה, ימיט קלון עליה אל,

שאם לא כן הייתי מאלף אותך בינה.

עתה כל עמלי לריק עמלתי.

לך לך לכל אשר תאבה, המלך ארתור,

שוב אין לך לחשוש עוד מפני.

אללי לי, שיום זה ראיתי!

עתה אדע לבטח כי אויבי תהיה.

לעולם לא עוד אזכה ביתרון עליך.

שיר נכאים יהיה שירי לעד."

"לא" אמר המלך, "כי ערב אני לכך:

כלי זין יהיו לי להגן כאן על עצמי.

זה הדבר שאעשה, האל עדי!

לצרה כזאת נקלע, לא תמצאני לעולם עוד.

ואם שוב תמצאני כך הכני כרצונך,

וזכותך המלאה תהיה זו."

"יום טוב לך", אמר סיר גרוֹמֶר.

"היה שלום" אמר סיר ארתור. "מי ייתן ואשגשג.

אני שמח כי צלחה דרכי."

סיר ארתור את סוסו הפנה לערבה

ומהרה את הגבירה רנגל שב ופגש.

באותו מקום עצמו ובאותה הנקודה.

"שמחה אני בנצחונך זה, אדוני המלך.

לפרטיו לך סיפרתי את אשר עתיד לקרות;

עתה קיים נא את אשר הבטחת.

שכן חייך בזכותי בלבד ניצלו,

גאווין לשאתני לאשה חייב, סיר ארתור,

אותו אביר אציל ומכובד."

"לא גברתי, את מה שלך הבטחתי לא אפר.

כל עוד לעצתי תכפיפי את עצמך,

כל מבוקשך לך יינתן."

"לאו, סיר ארתור, זאת לא אעשה.

בגלוי לו אנשא, וַלא – מכאן אלך.

אחרת רק קלון אמיט כאן על עצמי.

לפני רכב, ואנוכי אבוא בעקבותיך,

לחצרך, המלך ארתור, אדוני.

לא אבוש משום אדם.

זכור כיצד הצלתי את חייך,

ועל כן עמי אל תתמקח.

שכן אם כך תנהג יהיה דבר זה לגנותך."

המלך בְגינה חש מבויש מאוד,

אך היא רכבה קדימה, אף שהדבר אותו צער,

עד אשר לקרליסל הגיעו.

אל תוך החצר רכבה היא לצידו,

שכן, על רגשותיו של איש לא חסה היא לבטח.

בעיני המלך הדבר כלל לא ישר.

וכל איש על המראה תהה מאוד,

מנין היא לכאן הגיעה, מין יצור מגעיל כה מכוער.

מעולם הם לא ראו דבר כה מכוער.

אל האולם היא נכנסה כולה בוטחת.

"ארתור, מלך, את סיר גאויין חיש אלי הזעק,

בפני האבירים כולם, להביאו מהר נא,

כדי שיערוב לי זאת, ויתחייב כאן לפנינו

בפני כל אביריך.

כזאת הן לי הבטחת, הבה ונראה זאת נעשֶׂה.

הבא אלי את אהובי סיר גאווין, חיש;

לחכות יותר איני רוצה."

אזי צעד קדימה גאווין האביר:

"אדוני, נכון אני עשות מה שהבטחתי,

למלא, מוכן אני, את שבועתי."

"אל רחום!" אמרה אז הגבירה רגנל,

"למענך, רוצה הייתי להיות אשה נאה,

שכן אתה הנך אדם כה טוב."

סיר גאווין לה אזי הבטיח כי יהיה לה נאמן,

בעושר ובעוני, כי אביר אמת היה הוא;

מלאה אז סאת אושרה של הגבירה רגנל.

"אבוי!" אמרה אז גיניבר הגְבירה.

וכך אמרו כל הגברות בחצרה,

את גורלו של האביר, סיר גאווין, הן ביכו.

"אבוי!" אמרו המלך והאבירים כולם,

ליצור כזה עליו להינשא!

היא הייתה כה מאוסה ומגעילה.

מכל צד היו לה שתי שיניים

כניבי חזיר הבר, הכחש זאת לא אוכל,

לכף יד הן באורכן תשווינה.

ניב אחד פונה למטה, השני אל על.

פה מאוד רחב, שבצורה נתעבת,

מכוסה היה שיער אפור לרוב.

שפתותיה על סנטר משורבבות,

וצוואר כצווארה איש לא ראה.

היא הייתה יצור מגעיל שאין כמוהו.

בשום פנים איש לא יאבה להינשא לה.

אלא אם כן בתוקף צו אשר הוכרז בכל הפלך,

בבירה ואף בעיר מחוז.

כל הגברות אשר בארץ

נקראו לבוא ולהושיט עזרה

בהכנת משתה הנישואין,

על מנת שיערך ביום המיועד,

ובו אותה גברת מטונפת,

לסיר גאווין תינשא בבוא העת.

נכמרו רחמיהן של הגבירות;

"אבוי!" אזי אמרו הן.

המלכה הפצירה בגבירה רגנל

"להינשא מוקדם בבוקר,

בצניעות ככל אשר ניתן."

"לאו!" אמרה היא, "חי מלכות שמיים,

לא אסכים לכך בשום פנים,

מכל סיבה שעשויה את לי לומר.

לעיני כל אנשא כאן,

שכן, הסכם ערכתי עם המלך.

בל יהיו לַך כל ספקות:

לא אבוא בשערי הכנסייה,

לפני מועד המיסה הגדולה,

ובחצר הפְתוחה אסעד,

במרכז ולעיני כל הקהל."

"מסכימה אני לכך" אמרה לה גיניבר,

"אך לכבודך, סבורה אני, יהיה זה,

אם תנהגי בדרך הפוכה."

"ובכן, אשר לזאת, גבירה, ישמור אותך האל,

היום הזה את רצוני אגשימה,

אומר לך זאת מבלי להתנשא."

היא הכינה את עצמה לכנסייה ללכת,

וכל האצילים אותה ליוו.

רבותי, את האמת לכם אגידה,

היא לבשה בגדי מחלצות,

מהודרים יותר מלבושה של גיניבר.

אלף מרק היה ערכו של לבושה

מטבעות זהב אדום טובות ומוצקות,

בצורה כה עשירה היא התלבשה.

אך על אף בגדיה ראויה הייתה,

לכתר המטונפת בנשים אשר ראיתי;

מראֶה כה מטונף שאיש עוד לא ראה.

אם לתאר זאת בקצרה.

לאחר שהיא נישאה לו,

מיהרו הכל הביתה

והלכו למקום הסעודה.

זו הגבירה המגעילה, ישבה במרומי במה.

מאוסה מאוד הייתה היא וחסרת נימוס,

כך באמת אמרו כל הקרואים.

עת לפניה את הסעודה הגישו,

כמו שישה היא זללה;

על זאת תמהו רבים מן הקרואים.

ציפורניה באורכן הגיעו לשלוש זרתות,

ואיתן חתכה לחמה באופן גס חסר נימוס.

שכן לאיש היא לא המתינה.

שלושה תרנגולים אכלה היא, אף חרטומנים שלושה,

ונתחי בשר צלויים, באלוהים, טרפה.

על כך תמהו כל הקרואים.

לא היה דבר מאכל אשר הוגש לה,

שלא חיסלה אותו מיד

על קרבו ועל כרעיו,

אותה גברת מאוסה וערמומית.

כל איש אשר אותה ראה

– נושאי כלים, אף אבירים –

ייחל שעצמותיה יכרסם השד.

כך אכלה היא עד שתמו המזונות.

עד שפונו השולחנות ונשטפו,

בהתאם לכל כללי הטקס.

רבים דיברו על המנות לסוגיהן,

שמאמין אני כי עליהן שמעתם,

מן הצאן והבקר וכן גם מבשר צייד.

בחצר המלך ארתור לא חסר דבר,

אשר אותו ניתן לצוד עם כלבי צייד,

במרחב שדות או בעבי היער.

מספרים וחרזנים מארצות רבות לשם הגיעו...

בנקודה זו מבקש, המתרגם לכם למסור

כי, אבוי, בכתב היד המקורי ישנו מחסור:

שבעים שורות שם נשמטו ואין יודע מה תוכנן

וזאת דווקא כשהסיפור מותח ומלא עניין.

אשר על כן, הוא להשלים מעיז מדמיונו,

ומבקש את החסר השב על מכונו.

יסלחו לו כל קוראיו, גברים וגם נשים,

מקווה הוא שאותו כאן איש לא יאשים.

שמונֶה-עשרה שורות צרף הוא כאן לעלילה,

ואם פעל שלא כדין, הוא מבקש סליחה ומחילה.

לכבוד גאווין האביר הנעלה מכל,

שעשה למען ארתור כל אשר יכול,

ולתפארת הגבירה רנגל אהובתו

פעל הוא כך וגם אם אין זו זְכותו.

מספרים וחרזנים מארצות רבות לשם הגיעו,

[וּבסיפורים לרוב הפליאו לב כל הקהל.

נגנים פרטו על נבל, חיללו בחלילים,

את הקרואים שימחו בצליליהם,

וּבמנגינות נאות ליוו את המחולות.

כך בנעימים בילו הכל עד רדת ערב,

בלי חסך הם בשתייה הרבו,

בזמר וּבשיר נתנו קולם.

בחצות הלֵיל המצהלות נדמו,

הקרואים לחדריהם פרשו,

מסיר גאווין נפרדו בניד של צער,

ולנום על משכבם עלו.

גאווין לחדרו נכנס הלום מצער,

בלווית רעיתו המאוסה.

על הארץ הוא צנח עצוב מוכה יגון,

את ראשו בשתי ידיו חפן.

ממקומו לא מש ולא הניד אף אבר,

רק ביכה מר גורלו באלם.

הגבירה אליו פנתה וכך אמרה לו:]

"אה, סיר גאווין, באשר לךָ נישאתי,

נימוסיך הנאים הראה לי במיטה.

לא תוכל מזאת אותי למנוע.

מן הסתם, סיר גאווין" לו אותה גבירה אמרה,

"אם נאה היה מראי, נוהג היית בי אחרת.

אך אתה אינך שת לב

מחובתך כאיש נשוי כאן תתעלם.

ועם כל זאת למען ארתור, לפחות אותי נשק.

אנא לבקשתי שעה,

הבה ונראה כיצד עם זאת כאן תתמודד."

"אעשה יותר מכך", אמר סיר גאווין,

"לא רק נשיקה, האל עדי!"

הוא הפנה עצמו אליה וראה,

איך הייתה היא לנערה יפיפייה,

לא ישווה לה שום יצור אותו ראה אי פעם.

היא אמרה לו: "מהו רצונך?"

"הו ישוע!" הוא אמר, "מי את?"

"סיר, רעייתך אני, בכך אין כל ספק.

על שום מה אינך מאיר אלי פניך?"

"הא, גבירה, הנני בוש וגם נכלם.

אתחנן כי תסלחי לי, גברת כה נאוה,

לא עלתה כזאת בדעתי.

יפה את למראה גבירתי,

והיום הרי היית יצור כה מכוער,

מאשר חזו עיני בכל ימי חיי.

טוב הוא בעיני, גבירתי, באופן זה לראות אותך."

בזרועותיו אותה חבק, נשק לה על שפתיה.

ושמחתו גדולה הייתה, בכך אין כל ספק.

"סיר", אמרה, "רק כך אוכל שלך להיות;

עליך כאן לבחור, אל ישמרני,

שכן יופיי, הוא לא יתמיד;

אוכל להיות בחברתך יפה כל לילה

ומכוערת בעיני כל הרואני לעת יום.

או לחילופין אוכל, להיות יפה יומם,

ולעת לַיִל המכוערת בין כל הנשים.

באחת משתים כאן חייב אתה לבחור.

בחר נא האביר אחת משתיים;

בחר נא סיר אביר את מה שתעדיף,

ואת כבודך ישמור יותר מכל."

"אבוי" אמר סיר גאווין, "כה קשה היא הבחירה.

בטובה שבדרכים, מאוד קשה לבחור,

תהי אשר תהי כאן בחירתי:

אם שלי תהיי יפה כל לילה ולא עוד,

יתמלא לבי בצער ומכאוב,

וכבודי בעיני-כל יאבד.

ואם אובה כי לעת יום יפה תהיי,

אז כל לילה אתחרט על כך מרה.

את הטובה שבדרכים בוחר הייתי בשמחה,

אך לא אדע בזה החלד מה עלי לומר.

בחרי את מה שיְרָצֶה אותך, גברת לבבי.

בידך נותן אני את הבחירה:

עשי רק מה שברצונך, הכל הוא בידך.

שחררני כחפצך, כי אנוכי כבול;

את הבחירה אני לך כאן מוסר.

גופי, ליבי, עושרי וכל השאר,

הכל שלך למקח וממכר.

באלוהים נשבע אני כאן לפניך".

"רב תודות, אביר אדיב", אמרה לו הגברת.

"מכל אביר בחלד תבורך.

שכן עתה אדע כי לי תסגוד.

שלך אהיה יפה ביום כמו גם בלילה,

ותמיד אהיה זוהרת ויפה.

על כן אל תצטער על כך יותר.

כיוון שצורתי שונתה במעשה כשפים,

של אם חורגת, ירחם עליה אלוהים,

שבקסמים היא צורתי שינתה.

וּכמכשפה יהיה עלי להֵראות,

עד אשר באנגליה הטוב באבירים,

באמת ובאמונה לי יינשא,

וגם שליטה הוא לי ייתן

על כל גופו ורכושו לבטח.

צורתי כך הושחתה;

ואתה אדון אביר רחב הלב, סיר גאווין

נתת לי את השליטה לבטח,

לעולם לא תצטער על כך.

נשקני סיר אביר כאן ועכשיו,

מפצירה אני בך, כי תהיה שמח ועליז,

כיוון שלטובה הכל כאן נהפך."

שמחתם הייתה רבה מעל לכל דמיון,

שמחה אשר מטבע הדברים, צפוי היה,

שעליהם היא תשתרר בהיותם יחדיו לבד.

היא לאל הודתה ולמרים העדינה.

על אשר החלימה מאותה הזוהמה.

וסיר גאווין כך נהג אף הוא.

בשמחה ועליצות מילא את חדר משכבה,

ועל הכל הודה למושיענו,

זאת מספר אני לכם לבטח.

בשמחה ועליצות התעוררו עם שחר.

ואותה עלמה נאה ביקשה לקום

"זאת לא זאת" אמר סיר גאווין,

"כאן נשכב וננמנם עד תום מחצית היום,

ואז ניתן למלך ארתור לנו אל הסעודה לקרוא."

"לכך בחפץ לב אסכים" אמרה אז העלמה.

וכך בילו שניהם עד שעת הצהריים.

"רבותי," אמר המלך, "הבה ונלך לראות

אם סיר גאווין בחיים עודנו.

חרד אני מאוד לגאווין,

חושש אני כי הַשֵּׁדָה אותו קטלה.

עלי לבדוק דבר לאשורו."

"הבה ונלך עתה", אמר המלך ארתור.

"נלכה נא ונראה אם קמו משנתם,

ואיך חלף הלילה עליהם."

אל החדר באו יחד חוששים.

"קום" קרא המלך לסיר גאווין;

מדוע תאריך לישון במטתך?"

"הו מריה", גאווין כה אמר למלך,

"מאושר וודאי הייתי

לוּ הנחת לי עמה להשתעות,

שכן חש אני מאוד בנוח.

המתן נא עד אשר אפתח הדלת!

חושב אני כי תאשר שחש אני בטוב;

מאוד לא מתלהב אני לקום."

סיר גאווין קם ואת ידו הושיט,

לגברת הנאה, ואל הדלת חש,

והדלת הוא פתח אז לרווחה.

בחלוקה היא שם ניצבה סמוך לאח

שערה גלש עד לברכיה,

זהוב היה, כְּמו באודם פז נמשח.

"חזיז ורעם! לראותך גבירה לעונג לי!"

"חזיז ורעם!" גאווין סח למלך ארתור,

"אדוני, זו הגבירה רגנל, רעייתי,

אשר הצילה את חייך לא מכבר."

למלך וגם למלכה את סיפורו סיפר,

איך לפתע צורתה כך השתנתה.

"ברשותך, מלכי, לְךָ כאן אספר

את הסיבה להשחתת דמותה."

סיר גאווין למלכו סיפר מעט וגם הרבה.

"תודה לאל עליון" אמרה אז המלכה,

"חששתי אבירי סיר גאווין, פן תגרום לך רעה,

על כן מלָא לבי יגון לרוב,

אך נראֶה כי כאן קרה ההפך!"

נערכו תחרויות, שמחות ומשחקים לרוב

וכל אדם לחברו אז סח:

"כה יפיפייה היא וחינה כה רב."

המלך לכולם סיפר אזי,

איך סייעה לו הגבירה רגנל בעת צרה,

"שאם לא כן, ללא ספק, הייתי מת עתה."

למלכה סיפר המלך איככה זה, חי הצלב,

ביער אינגלווד הובס הוא

ביד סיר גרוֹמֶר סוֹמֶר ז'וּר,

והשבועה אשר אילצו, אותו אביר להישבע.

"שאם לא כן היה קוטלני שם על המקום,

בלי חוק ובלי כל רחמים.

גברת זו שלפניכם, הגבירה רגנל,

ממותי אותי חילצה בתושייה.

הכל בשל אהבתה לגאווין."

גאווין אז סיפר למלך הסיפור בשלמותו,

איך קללה של אם חורגת צורתה שינתה,

עד אשר יבוא אביר ויצילנה.

או אז למלך היא סיפרה בלי כחל וסרק,

איך בכל עניין נתן לה גאווין ריבונות

ואת טיבה של הבחירה אשר נתנה היא לו.

"אלוהים על טוב ליבו נתן לו גמול,

הצילני מאסון ורשע,

מגורל מאוס ואכזרי.

הנה כי כן, אביר טוב לב ורב החסד, גאווין,

לבטח לא אפגע בך לעד.

הבטחה זו כאן עתה לך אתן,

צייתנית לך אהיה בכל ימי חיי.

לאל שבמרום הן זאת אבטיח,

שלעולם אתך לא אתווכח."

"רב תודות לך הגבירה" אמר סיר גאווין.

"בחברתך חש אנוכי כי מרוצה אני בלי די.

ובוטח אני בך, כי את לא תכזיביני"

והוסיף הוא ואמר: "אהבתי תהיה לה.

וּלעולם לה לא תחסר, כי רב חסדה אלי."

אמרה אז המלכה והגברות כולן:

"היא היפה מכל כאן בחצר,

ביוחנן זה הקדוש, אני נשבעַת.

אהבתי תהיה לך נתונה לעד,

כאשה בת אצילים לך את זאת אני אומרת,

על אשר הצלת כאן את בעלי, את ארתור."

לסיר גאווין האביר את גינגולין ילדה,

אביר אמיץ וטוב לבב,

שלשולחן המלך העגול הוא הצטרף.

בכל משתה שבו הייתה אותה גבירה,

להוקרה מכל נשים זכתה על שום יופיה.

כל עוד חיה הגבירה רגנל בארץ,

רק אותה אהב סיר גאווין

כל חייו עמה הוא לא אהב אחרת זולתה.

זאת לכם אגיד, לא אכחש,

כמו מוג-לב הוא לצידה שכב, בלילה גם ביום,

מקרבות משך ידו;

על כך תמה מאוד המלך ארתור.

לפני המלך היא הפילה תחינתה, ביקשה חסדו,

"היה אדון רב חסד עם סיר גרוֹמֶר באמת,

מחל לו על אשר לך עולל."

"כן, גבירתי, זאת אעשה כעת,

אף שזאת היטב אני יודע

כי אין בו כלל שום חרטה,

על האופן הנלוז שבו כלפי נהג."

ועתה סיום קצר לכם אמסור,

כוונתי היא חיש דברי לגמור:

גבירה זו נעימת ההליכות –

חמש שנים בלבד חייתה עם גאווין

אך על מותה – דברי אמת הם –

הצטער הוא כל חייו.

בחייה מעולם היא לא גרמה לו צער

ולא הייתה אשה, שלו היא כה יָקְרה.

הנה כי כן אחדל עתה ממדברי.

בחייה היא הייתה – את זאת הבנתי –

הנאה שבגבירות באנגליה כולה,

אף המלך ארתור כך אמר.

כך מסתיימת הרפתקה זו של המלך ארתור

אדם אשר סבל רבות בימי חייו

ובא סיפור חתונתו של גאווין אל קיצו.

פעמים רבות נישא סיר גאווין בחייו,

אך אף פעם לא אהב אחרת כְּמותה –

כך שמעתי אנשים אומרים.

הרפתקה זו היא באינגלווד אירעה,

עת המלך ארתור הנערץ יצא לצייד;

כך שמעתי מסופר בפי הבריות.

ועכשיו, אתה האל, אשר נולדת בבית לחם,

לנשמותינו אל תניח כי תסבולנה

בשלהבת גיהינום לוהטת!

ואתה ישוע, שנולדת לִבתולה,

למחברו של הסיפור עזור נא

ומלטו מצער במהרה אם אך תוכל,

שכן בסוהרים לרוב מוקף הוא

אשר בתחבולות זדון מלאות עוצמה,

שומרים עליו תחת מסגר וגם בריח.

אתה האל, שמלך המלכים נקרא שמך,

את מחברו של הסיפור חלץ מסכנה

אשר ארכה עת כה רבה.

ברחמיך עבדך הושע נא.

בידך אפקיד גופי ונשמתי,

כי גדול סבלי ורב הוא מנשוא.

כאן מסתיים סיפור כלולות סיר גאווין וגבירתו רגנל,

אשר סייעו יחדיו למלך ארתור.