בחג המולד ישב המלך ארתור בחברת מרעיו סביב לשולחן העגול שבקַמֵלוֹט. החבורה הייתה עליזה. המלך יחד עם אביריו ונשות החצר בילו באכילה, שתייה ושעשועים. מיד לאחר המיסה של השנה החדשה התיישבו הכל לסעודה חגיגית. לצדו של ארתור ישבה המלכה גניבר ויופייה העיב על יופיין של כל יתר נשות החצר.

למלך ארתור היה מנהג שלא לפתוח בסעודה בטרם ישמיע מי מן הנוכחים עלילת גבורה או סיפור פלאים המצית את הדמיון, או יופיע מישהו המחפש יריב נאות לדו קרב, אך הפעם לא ארע דבר מכל אלה.

המנות הוגשו לשולחן והמלך ומרעיו עמדו לפתוח בסעודה כאשר לפתע פרץ לאולם אביר רוכב על סוס. היה זה גבר נאה, כביר במידותיו. שערו הארוך ירד עד לכתפיו וזקנו כיסה את חזהו, אך הדבר המשונה ביותר באביר הוא שהיה ירוק כולו מכף רגל ועד ראש. לא רק מלבושיו היו ירוקים, אלא גם שערותיו, זקנו וגוון עורו, וכך גם הסוס שעליו רכב. הוא לא עטה שריון ולא החזיק מגן. בידו האחת אחז ענף ירוק ערום מעלים ובידו השנייה היה קרדום כביר מידות עשוי מפלדה ירקרקת. היה זה כלי נשק רצחני מטיל אימה שלהבו חד כתער והוא הניף אותו מעל ראשו בעודו חוצה את האולם בטפיפה קלה ועיניו מחפשות את המלך ארתור.

הנוכחים הוכו בתימהון למראהו ודממה השתררה באולם. ארתור קם על רגליו ופנה אל האביר: "ברוך בואך סיר! התכבד ושב וארח לנו לחברה. אכול ושתה וספר לנו מה הביאך הלום?"

"אין בכוונתי לשבת כאן בחברתכם", השיב הזר, שמעתי שמצויים כאן אנשי חייל רבים שנודעו בגבורתם. הענף הירוק שבידי מעיד עלי שפני לשלום ואין בדעתי לצאת לקרב. באתי לכאן ללא שריון, מגן וחרב. ברצוני להציע לכם משחק, ואם אכן אתה אמיץ כפי שמסופר עליך, בודאי תיעתר להזמנתי. כוונתי היא להשתעשע מעט בשעשוע של חג המולד, וזה הדבר שאני מציע לכם: כלום יש בכם אחד היכול להשיב מכה על מכה? אם יש כזה מביניכם אתן לו את קרדומי המוזהב במתנה, והוא יניף אותו כרצונו וינחית אותו על צווארי החשוף, וכל מה שאני מבקש בתמורה הוא שתישמר לי הזכות להניף בבוא העת קרדום על צווארו של אותו גיבור בדיוק בעוד שנה ויום.

דבריו הכו בתדהמה את השומעים. הפרש הירוק חיכה בשקט ואז כחכח בגרונו הזדקף על סוסו ואמר: "הה! זהו ביתו של ארתור שהיה לאגדה חיה? היכן היא גאוותך ועוצמתך? היכן היא תפארתך? כלום התעלפת מפחד כאשר לא הצעתי שום קרב?"

והא פרץ בצחוק מתגלגל עד שהמלך ארתור הסמיק מבושה ודמו חמר בו.

או אז קם המלך ממקומו ניצב בפני האביר הירוק ואמר: "חי שמים, כלום יצאת מדעתך? איש אינו חושש כאן מדברי הרהב שלך! אם ברצונך לנהוג מנהג משוגעים אֵעַנה לקריאתך. מסור לי את הקרדום. אתן לך את המתת שברצונך לקבל." והוא זינק ואחז בקרדומו של האביר.

האביר ירד מסוסו וצעד בגאווה קדימה בעוד ארתור מנופף בגרזן ושוקל בדעתו כיצד להנחיתו. האביר שקומתו הייתה גבוהה בראש מקומתם של כל הנוכחים הסיר בשלווה את מעילו, סרק בידו את זקנו והביט בארתור המנופף בקרדום כאילו היה זה מישהו המושיט לו כוס יין.

באותו רגע קם גווין ממקום מושבו ליד המלכה ואמר למלך: "הנח לי את האתגר הזה. גם אם שש אתה להיענות לו, אין זה מכבודך להכניס עצמך לעניין כה נלעג. הנח לי לעשות זאת."

אבירים נוספים הצטרפו לדעתו, והמלך קיבל את דעתם. הוא מסר את הקרדום לידי גווין ונתן לו את ברכתו, אך הזהיר אותו: "הכה בו כראוי ולמד אותו לקח ומובטחני שבבוא העת תוכל גם אתה לשאת את מכתו."

האביר הירוק פנה אל גווין ואמר לו: "לפני שנמשיך, עלינו להבהיר הבהר היטב את ההסכם בינינו. אמור לי את שמך כדי שאדע במי אני שם את מבטחי."

"באמונה, שמי גווין. נכון אני לתת לך את המכה ולשאת בתוצאות – לקבל ממך את מכתך שלך בעוד תריסר ירחים בכל נשק שתבחר."

"טוב ויפה", אמר האביר הירוק, "אני שמח שאתה נכון לתת לי את השעשוע שבו חפצתי. יש עוד דבר אחד נוסף שברצוני לומר לך בטרם נתחיל: הבטח לי קבל עם ועדה שתחפש אותי חפש היטב ותאפשר לי להשיב לך על מה שתעולל לי היום."

"אני נותן לך את מילת הכבוד שלי שכך אעשה, אך היכן אמצא אותך? חי שמים, אינני מכיר אותך ואינני יודע היכן אתה מתגורר."

"די לי במלת הכבוד שלך שנאמרה ביום חגיגי זה בראש השנה. בבוא היום תדע את כל הנחוץ. ועכשיו די בדיבורים. הנף את קרדומך והראה לי כיצד אתה חובט בו."

גווין הניף את הקרדום. האביר הירוק הטה ראשו הרים את שער ראשו הארוך וחשף את צווארו למכה. גווין הלם בכל כוחו. להב הקרדום שבר את עצמות הצוואר, כרת את הראש ונתקע בקרקע שמתחת. ראשו הנאה של האביר הירוק התגלגל על הקרקע. אחדים מן האבירים בעטו בו ברגליהם. מהגדם הירוק של הגוף כרות הראש פרץ הדם, אך הגוף לא נע ולא זע. גופו חסר הראש של האביר הירוק פסע קדימה בצעד איתן, שלח ידיו והרים את הראש הכרות מן הקרקע ואז ניגש אל הסוס, אחז במושכות, טיפס ועלה לאוכף בעוד הראש זב הדם אחוז בידו, והתיישב שם יציב על סוסו כאילו לא ארע דבר. הגוף הפנה את הראש הכרות אל עבר המסובים. עפעפי עיניו נפקחו והוא פנה ואמר לגווין: "גווין, זכור את אשר הבטחת. חפש אותי עד אשר תמצאני כפי שנשבעת. בוא אל הקפלה הירוקה במועד הנכון ושם אשיב לך כגמולך!"

ואז אחז האביר במושכות ובעודו אוחז בראשו דהר מבעד לשער הפתוח ונעלם.

גווין גיחך והמלך והאבירים פרצו בצחוק לעג, אך לבו של ארתור היה כבד עליו. הוא פנה ברוב נימוס אל גניבר המלכה היושבת לצדו: "אל נא תחששי גבירתי. זהו רק שעשוע של חג המולד. הבה ונפתח בסעודה."

חלק שני

השנה חלפה לאיטה. חג המולד הסתיים. חורף השתרר על הארץ ועמו קור וכפור, אך עם חלוף הימים תש כוחו של החורף. מטרות חמימים ירדו ממרום והפריחו את הארץ. הפרחים הנצו ופרחו, השדות הוריקו והציפורים נתנו קולן ובנו ברינה את קיניהן. האביב חלף והקיץ הרך בא בעקבותיו. הפירות הבשילו לאטם ועת קצרה אחר כך החלו רוחות סתיו ראשונות לנשוב על השדות שנקצרו. טל הבוקר נמס לאטו בשמש. הרוחות התחזקו והשירו ביעף את עלי העצים. היער עמד בשלכת והחורף עמד בפתח. שנה נוספת עמדה להצטרף לחברותיה וגווין החל להרהר במסעו אל האביר הירוק. הוא נפרד מן המלך ארתור ואביריו וממנעמי החצר ויצא לדרך לחפש את הקפלה הירוקה ואת הגורל המצפה לו – יהי אשר יהי.

לגופו עטה שריון ובידו אחז במגנו העוטר בכוכב מחומש שחמשת קצותיו סמלו את חמשת חושיו המושלמים, את זרועו האיתנה וחמש אצבעותיה, את חמשת פצעיו של ישוע על הצלב ואת חמשת ערכי האבירות – נדיבות, רעות, צניעות, אדיבות ורחמים. גם דיוקנה של מרים היה משורטט על המגן והכוכב המחומש שאין לו לא התחלה ולא סוף היה כנגד חמש שמחותיה של הבתולה – הבשורה על לידת ישוע, לידתו של המושיע, תחייתו מן המתים, עלייתו השמיימה ועלייתה שלה עצמה אל השמיים. מכל אלה שאב גווין את כוחו ואת אומץ לבו. בידו השנייה אחז את הרומח וכך יצא בדהרה לדרכו כשגיצי אש ניתזים מתחת לפרסות סוסו. כל מי שראהו בדרכו נד בראשו והרהר בעצב בגורל המר המצפה לו בסופה.

דרכו לקחה אותו הרחק הרחק. ימים שלמים דהר בלי לראות נפש חיה ואת לילותיו בילה על האדמה הקרה. לאלוהים לבדו השיח את ענותו. בהגיעו למקומות ישוב שאל וחקר על אודות האביר הירוק והקפלה שלו, אך איש לא שמע ולא ידע על כך דבר. פלאים רבים נקרו על דרכו. מקוצר זמן לא אוכל לתאר את ההרפתקאות הרבות שעברו עליו, את הקרבות שניהל עם נחשים וזאבים, עם אנשי פרא שוכני מערות וצוקים אשר ארחו לחברה לפרים ודובים ועם ענקים מטילי אימה. החורף היה עז. מטרות קפואים ירדו ממרום ולא היה לו מחסה מהם. בנחישות ובעוז רוח פילס גווין את דרכו ובערב חג המולד מצא עצמו בלב יער עבות וקודר. בלב כבד עשה דרכו בין אלונים כבירים מכוסי חזזיות. כלום נגזר עליו לבלות את החג כאן בלב השממה? הוא נשא תפילתו לאל ולמרים הבתולה כי יוליכהו למקום ישוב.

אך זה סיים את תפילתו והנה נגלתה לעיניו גבעה ועליה טירה נישאת מוקפת גנים וכרי דשא נאים למראה. הוא הודה לאל על שהנחהו למקום זה ושם פעמיו אל הטירה המוקפת תעלה כפולה ושם עצר והתבונן במגדלי האבן הנאים ובחרכי הירי הממוקמים בחומותיה. הוא נשא קולו בצעקה ועד מהרה הופיע השוער.

"כלום אוכל למצוא כאן מחסה ללילה אחד?" שאל גווין.

"אין ספק," השיב השוער, "מיד אשאל, אך לבי סמוך ובטוח שאדון הטירה ישמח לארח אותך לחג.". עד מהרה הורד הגשר. משרתים רבים מיהרו לקראתו וכרעו על ברכיהם לאות כבוד, והוא הוזמן לבוא פנימה אל הטירה. המשרתים סייעו לו לרדת מסוסו ולהסיר את קסדתו ושריונו. אחרים הוליכו את הסוס לאורווה. סיעה של אצילים הגיעה והזמינה אותו אל תוך האולם. בראשם עמד אדון הטירה, גבר נאה, בנוי לתלפיות בעל תווי פנים עזים וחזות כשל מלך. הוא הנחה אותו לתוך חדר מואר באור יקרות שקירותיו ורצפתו מכוסים מרבדים. משרתיו מיהרו להביא לגווין בגדי מחלצות וכאשר לבש אותם השתאו הכל ליופיו. האורח הובל אל מושב הכבוד וארוחת מלכים הושמה לפניו. לאחר שסעד את לבו שוחח אתו בעל הבית ארוכות. הוא עלץ לשמוע שגווין משתייך לאבירי השולחן העגול שעליהם ועל ארתור שמע רבות. "אכן זה אורח מכובד" אמר בעל הבית, "לבטח נשמע ממנו רבות על נימוסי החצר בארמונו של המלך ארתור ונלמד ממנו את סודות החיזור והאהבה הנהוגים שם."

אותו ערב חגג גווין את החג בלווית מארחו. גברת הבית ביקשה גם היא לראות את האורח שהגיע לטירה. עד מהרה היא נכנסה לאולם יחד עם נערותיה. למראה נעצרה נשמתו של גווין. הייתה זו אשה מושלמת ביופייה ובגזרתה, במראה פניה ובגוון עורה, יפה אף יותר מגניבֶר הגבירה. לצידה ניצבה אשה מבוגרת יותר, בלה ובעלת עור צהבהב. כיעורה של זו האחרונה עמד בניגוד מוחלט ליופייה של גברת הבית. לחייה הקמוטות והמחוספסות רק הבליטו את סומק לחייה הרעננות של בת לווייתה. המטפחת הרקומה העטויה פנינים סביב לצווארה של הצעירה חשף לעין כל את לובן צווארה ואת חזה הצח, בעוד שצווארה של בת לווייתה הזקנה היה עטוי בצווארון צחור כשלג שהסתיר את קפלי סנטרה השחור.

גווין בראותו את השתיים, מיהר לקראתן, החווה קידה לזקנה ודרש בשלומה ואז נטל את הצעירה בזרועותיו, נשק לה על לחייה בצורה נאה וברך אותה באבירות. השתים קידמו אותו בחביבות, הוליכו אותו אל האח המבוערת וציוו על המשרתים להביא לו יין. אדון הטירה הצטרף אליהם והם בילו את הערב בשתייה ובשיחה משעשעת.

בבוקר יום המחרת, יום שבו כידוע לכל נולד משיחנו אשר עתיד היה למות למעננו, התענגו יושבי הטירה על מטעמים ומאכלים משובחים. אדון הטירה ישב בראש השולחן עם הגברת הקשישה וסמוך להם ישבו גווין וגברת הבית החמודה. חברתה של זו האחרונה מאוד נעמה לגווין והוא חש עצמו בנוח והרבה להחליף עמה דברי צחוק ומהתלות.

שלושה ימים בילו הכל בנעימים ומשהסתיים החג נפרדו האורחים מבעל הטירה ויצאו איש איש לדרכו. גווין הודה בחמימות לבעל הטירה על האירוח והתכוון לצאת אף הוא לדרך. מארחו הפציר בו להמשיך ולשהות בטירה אך גווין לא שעה להפצרותיו. הוא סיפר למארחו על המשימה שנטל על עצמו ושאל אותו אם יודע הוא על מקומה של הקפלה הירוקה ואם שמע על האביר הירוק שכן התחייב להגיע לשם עד תחילת השנה החדשה.

אדון הטירה פרץ בצחוק: "אם זו הבעיה, הסר חשש מלבך. הקפלה הירוקה סמוכה מאוד לכאן, מהלך חצי יום בלבד. משרתי יראה לך בבוא העת את המקום ובינתיים שהה כאן עמי והמשך לארח לי לחברה עד אשר יגיע המועד."

גווין שמח לשמוע את הבשורה ונעתר לבקשתו לשהות שם עוד ימים אחדים. אדון הטירה שמח מאוד וכך נשאר שם גווין, ומארחו עשה כל שביכולתו להנעים את שהותו. שלושה ימים לפני המועד פנה אליו המארח ושאל אותו: "האם תיאות למלא את הבקשה שברצוני לבקש ממך?"

"ברצון רב," השיב גווין, "כאורח בטירתך אציית לכל אשר תבקש."

"עשית דרך ארוכה. בשרך כחוש, אתה עייף ואינך ניזון כיאות. אני מחלה את פניך לבלות את היום במנוחה בטירתי. אשתי תארח לך לחברה ותנעים את זמנך, בעוד שאני עצמי אצא עם אנשי לצייד לציד."

גווין נענה לו ואז הוסיף אדון הטירה: "ועוד בקשה אחת לי אליך. הבה נערוך בינינו הסכם: כל צייד שאצוד ביערות אתן אותו לך מתנה בעוד שאתה תיתן לי בתמורה כל דבר שתזכה בו בעת שתנוח בטירה."

"מוסכם!" אמר גווין ושניכם צחקו. אחר כך המשיכו לשתות ולהשתעשע עד אשר הגיע העת לעלות על משכבם.

חלק שלישי

עם שחר יצאו אדון הטירה ומרעיו האצילים לציד. הם רכבו על סוסיהם ותקעו בקרנות כשעדת כלבי הציד בראשם. לשמע תקיעות הקרן נמלטו הצבאים על נפשם, ירדו אל העמק והעפילו במדרון שמנגד, אך עד מהרה הונסו משם על ידי משרתיו של האדון. הציידים רדפו אחריהם ושילחו בהם את כלבי הצייד, וכך בילו האדונים את יומם בצהלת הצייד וחזרו לעת ערב עם הצבאים שצדו.

ובעוד אדון הטירה עסוק במלאכת הצייד, שכב גווין על מיטתו עד שהפציע השחר ואור השמש הציף את חדרו. בעודו מנמנם על משכבו נשמע רחש קל בדלת ואחר קול נקישה חזק יותר. גווין תהה מי משחר לפתחו. הוא הסיט את פאת הוילון הסוכך את משכבו ונוכח לדעת כי גברת הבית החמודה היא זו. היא נכנסה לחדר, סגרה את הדלת, נעלה אותה אחריה וניגשה למיטתו. גווין מיהר להתכנס אל מתחת לשמיכה ועשה עצמו ישן. הגברת הסיטה את הוילון התגנבה לתוך מיטתו והשתרעה ברכות לצידו. היא לא אמרה דבר ורק חיכתה בשקט שייעור. גווין תהה מה כוונותיה. אחרי זמן מה החליט שמוטב לו כי יגיח מתחת לשמיכה וישאל אותה לחפצה. הוא התמתח, פקח את עיניו כאדם הנעור משנתו ופנה לעברה, עושה עצמו מופתע למראה. היא הייתה כה מתוקה עם סנטרה המחוטב, לובן עורה וסומק לחייה והיא הביטה בו בחיבה ופשקה שפתיה הנאות בחיוך שובב.

"בוקר טוב לך, סיר גווין" אמרה לו במתק שפתים. "אתה ישן לך בחוסר זהירות בעוד הדלת פתוחה לכל דכפין. הנה עכשיו נלכדת. אני אכפות אותך כאן במטתך. אין בכך ספק, אלא אם כן נכרות בינינו שביתת נשק!" והיא צחקה בקול.

"צפרא טבא, גברתי הנאוה" השיב לה גווין בעליזות, "אשמח לשרתך וחברתך היא לי לעונג, אך אנא ממך, גברתי החביבה, שחררי את אסירך והניחי לו לקום ולהתלבש כיאות, אזי אוכל לשוחח אתך ביתר נוחות."

"לא כן, אביר נאה," השיבה לו המתוקה, "לא אניח לך לקום ממטתך. אנהג עמך בדרך טובה יותר: אכבול אותך כהלכה, כיוון שידי כאן על העליונה. הן אתה הוא סיר גווין הזוכה להערצה בכל מקום אליו יבוא. כבודך ונימוסיך הטובים יצאו להם מוניטין בקרב גברים ונשים כאחד. הנה כי כן אנו שנינו כאן לבדנו. אישי הלורד ומרעיו נמצאים הרחק מכאן ביער וכל היתר ספונים על משכבם וכך גם נערותי שלי. הדלת סגורה ונעולה על בריח, וכיון שאתה עומד כאן לרשותי, אעשה שימוש טוב בהזדמנות שנפלה לידי כל עוד היא נמשכת. אתה מוזמן לקרב אלי ולעשות בי כחפצך. בכורח הנסיבות אני נתונה לחסדיך וחייבת לשרתך.

"אכן זכות מיוחדת במינה נפלה בחלקי, אף שאיני ראוי לה כלל. אשמח – אם הדבר הוא לרוחך – לעשות כמיטב יכולתי בשיחה או בכל שירות אחר למענך – לעונג לי לשרתך."

"באמונה, סיר גווין, אינני בזה להנאות מעין אלה. נשים רבות בודאי מתענגות על דברי שבח והערצה, אך עם זאת היו לבטח מעדיפות לאחוז בך כשם שאני עושה כעת, על פני אוצרות זהב. מודה אני לאל הטוב המושל בשמי מרום שהעניק לי בחסדו בפועל את מה שאחרות רק יכולות להשתוקק לו."

גווין המשיך באדיבות אך בתקיפות לדחות את כל חיזוריה ובסופו של דבר כאשר שאלה אותו אם רוצה הוא שתלך, נענה לה גווין בחיוב. אך בטרם תלך אמרה לו: "תודה על דבריך הנאים, אך נראה לי שאין אתה כלל גווין כפי שאתה טוען!"

"למה כוונתך?" נחרד גווין בחששו פן פגע בכבודה, או עבר על חוקי הנימוס.

"אביר כמו גווין לא היה משיח עת רבה כל כך עם אשה נאה מבלי להעניק לה נשיקת פרידה על שפתיה."

"אם זה חפצך, גברתי, אענה לבקשתך כדי שלא תאשימיני חלילה בחוסר נימוס."

למשמע הדברים האלה, כפפה הגבירה עצמה מעליו ונשקה לו על שפתיו ואז יצאה מן החדר והניחה לו לנפשו.

גווין התלבש, הלך למיסה ובילה את שארית היום בשעשועים ובסעודות. עם ערב שב אדון הטירה מן הציד עם מיטב צידו. הוא הציג בפני גווין את שפע הצבאים שצד ונתן לו אותם מתנה על פי ההסכם שכרתו ביניהם.

"ומה העלית אתה בחכתך?" שאל אותו אדון הטירה.

"בין כותלי טירתך, זכיתי אף אני במתת מה ובשמחה אעניק לך אותו" הוא כרך את זרועותיו סביב אדון הטירה והעניק לו בנימוס נשיקה. "לו הייתי זוכה ביותר מכך, הייתי מעניק לך את זכייתי ברצון, אך זה כל מה שיש בידי."

"אכן זה מתת נאה" אמר הלורד, "חן חן לך. הייתי שמח לשמוע היכן זכית במתת זה ומה פעלת כדי לקבלו?"

"דבר זה לא נכלל בהסכם שבינינו" השיב גווין, "אל תשאל אותי יותר על כך. קיבלת את מה ששייך לך. בכך יכול אתה להיות בטוח."

הם המשיכו להשתעות יחדיו ולעלוץ ביין ולפני שפרשו לחדריהם לישון הסכימו ביניהם כי גם ביום המחרת יחליפו ביניהם את כל מה שיזכו בו במשך היום.

למחרת היום יצא הלורד שוב לצייד. הפעם נקרה חזיר בר על דרכם ועת רבה נלחמו בו. חזיר הבר עמד על נפשו ועשה שמות בכלבים שהעזו להתקרב אליו, אך בסופו של דבר עלה בידי הלורד לפגוע בו ולהורגו.

גווין שנותר בטירה נם על משכבו ועד מהרה באה הגבירה, השתרעה לצידו ושוב פנתה אליו בדברי שעשועים וניסתה לפתותו. לבסוף אמרה לו: "דומני שאין אתה גווין. גווין לא היה שוכח בין לילה את נימוסיו הטובים ואת כל אשר לימדוהו!"

"מה הדבר?" שאל גווין, "אני בוש ונכלם אם עברתי על חוקי הנימוס."

"הן לימדתי אותך כי עליך לנשק לי בעת פרידה. כל אביר בעל נימוסין היה נוהג כך."

"גבירתי היקרה, חדלי נא. לא הייתי מעז לעשות זאת, לכפות עליך נשיקה, אך אם זהו רצונך צווי עלי ואעשה זאת."

הגבירה רכנה מעליו ונשקה על פיו. הם המשיכו לשוחח ואז אמרה לו: "זו הפעם השנייה שאתה שוהה בחברתי ומשוחח אתי וכידוע אביר בן חיל מקדיש חייו לאהובת לבו ועושה הכל למענה, ואלו אתה לא הוצאת מפיך אפילו דיבור אחד של אהבה. אתה שמבין בכך הרבה יותר ממני."

וכך המשיכו לדבר מבלי שגווין יעבור על חוקי המוסר ויתפתה לרמזיה. לבסוף גחנה עליו הגבירה שנית העניקה לו נשיקה ונפרדה ממנו לשלום.

כמו ביום הקודם בילה גווין את שארית היום בשעשועים בחברת אנשי הטירה ובדברי מאכל. בערב שב אדון הטירה והעניק לו את ראש החזיר שצד ובתמורה נשק לו גווין בנימוס פעמיים. אחר כך הרבו להשתעות בדברי צחוק ובשתיית יין ולבסוף נפרדו זה מזה ועלו על משכבם.

למחרת היום שוב יצא אדון הטירה לצייד בחברת רעיו האצילים. כל היום כולו עסק בציד וכל מה שעלה בידו לצוד באותו יום היה שועל.

באותה שעה עצמה חזרה ובאה הגבירה לחדר משכבו של גווין עטויה גלימה רקומה יקרת ערך שכיסתה אותה עד רגליה אך חשפה לעין את צווארה המחוטב. על ראשה לא הייתה כל עטרה, רק רשת מלמלה דקיקה שזורה באבנים יקרות שברקו מבעד לתלתליה. היא נכנסה לחדר, נעלה את הדלת מאחריה, פתחה את החלון ופנתה אליו בעליזות: "אדוני האביר, עד מתי תאריך לישון. ראה איזה בוקר נאה הוא זה."

סיר גווין היה שקוע עמוק בשנתו ובחלומו הציקו לו המחשבות על מה שצופן לו גורלו ביום המחרת, עת יהיה עליו להתייצב בפני האביר בקפלה הירוקה, אך בעת שפנתה אליו הגבירה בדברים, חזר לעצמו, התנער מחלומו והשיב לה בזריזות. הגבירה נכנסה למיטתו צוחקת ונשקה לו בנימוס, וגווין קידם את פניה בחביבות כיאות. היא הייתה לבושה במלבוש הדור וצבעוני. תווי פניה היו מושלמים וההתבוננות בה הסעירה את דמו. הם שוחחו בעליצות והחליפו ביניהם מלות חיבה וחשו אושר רב ועם זאת תהום הייתה פעורה ביניהם והיא לא זכתה ממנו לשום דבר נוסף כיוון שהאביר שמר על לשונו ושקל כל מלה שיצאה מפיו. הוא לא נענה לחיזוריה אך גם לא דחה אותם על הסף. הוא דאג לנהוג בה בנימוס מופלג פן יראה בעיניה חסר חינוך ועם זאת הקפיד לדחות את רמזיה כדי לא לבגוד באמונו של מארחו. "ישמרני האל" סח לעצמו, "שלא אמעד". וכך בנימוס רב התעלם מכל הרמזים שבקעו מדל שפתיה.

או אז פנתה הגבירה אל האביר: "בוש והכלם על שאינך נוטל לזרועותיך אשה שכה משתוקקת לך, אלא אם כן לבך נתון לאחרת ואתה כה נאמן לה עד שאתה מתעלם ממני. אני משביעה אותך שתאמר לי את האמת ולא תסתיר ממני דבר."

"חי יוחנן הקדוש" השיב לה האביר בחיוך, "אין לי כל אהובה ואינני מתכוון להתמסר לאהבתה של שום אשה בזמן הקרוב."

"אבוי," השיבה הגבירה, "לתשובה כזו לא פיללתי. אכן, השבת לי תשובה כנה. נשק אותי עתה ברוב נימוס ואלך לי לדרכי. יכולה אני רק להתאבל על שהשבת ריקם פניה של אשה שאהבתה כה רבה."

ובעודה נאנחת, גחנה ונשקה לו ואז קמה ופנתה אליו בזו הלשון: "ועכשיו יקירי, עשה עמי חסד ותן לי דבר מה למזכרת ולו גם תהיה זו אחת מן הכפפות שלידך, כדי שיהיה בידי דבר מה שיזכיר לי אותך, האביר וימעיט את אבלי."

"הלוואי והיה עמי כאן החפץ היקר ביותר שיש לי עלי אדמות. הייתי מעניק לך אותו בחפץ לב כמזכרת אהבה שכן את ראויה למתת גדול מכל מה שאוכל להעניק לך, אך אין זה לכבודך שתקבלי מיד גווין מתת כה פחות ערך כמו כפפה. אני נמצא כאן בשליחות מוזרה ואיש מאנשי איננו אתי, גם אין בכלי כל חפצי ערך, דבר המצער אותי עד מאוד, גבירתי."

"לא כן, אביר מכובד", השיבה לו אותה גבירה בחמימות, "אם אומנם אין בידך דבר לתת לי, קבל אפוא משהו משלי." ובאומרה זאת הסירה מאצבעה טבעת מזהב אדום שאבן חן נוצצת רקועה בה ושוויה רב מאוד. אך האביר סרב לקבלה. "לא אקח ממך הפעם כל מתת, גבירתי. אין בידי דבר לתת לך ולא אוכל לקחת ממך דבר."

היא שבה והפצירה בו לקחת מידה את הטבעת, אך הוא לא שעה להפצרותיה ונשבע כי לא ייקח את הטבעת מידה.

הגבירה הרעימה פניה. "אם אתה מסרב לקבל מידי את הטבעת על שום ערכה, אזי בוודאי לא תסרב למתת פחות ערך. אתן לך את חגורתי שערכה אינו כה רב." ובאומרה זאת התירה שרוך מתחת לגלימתה והוציאה אבנט רקום ממשי ירוק שזור בנימי זהב, מעשה עבודת יד והציעה אותו לאביר. היא הפצירה ממנו ליטול מידה את המתת למרות ערכו הדל, אך הוא סרב ואמר כי לא יגע לא בזהב ולא במלבוש ממנה עד אשר יעזור לו האל בחסדו לעמוד במשימה המצפה לו למחרת היום. "אל נא תכעסי עלי ואל תפצירי בי עוד כי לא אוכל להיענות לך. אני אסיר תודה לך על חסדך עמי ותמיד אשאר עבדך הנאמן."

"המתן קמעא," אמרה הגבירה, "אתה מסרב לקבל ממני חגורת משי פשוטה זו ואכן כך היא נראית לעין, אך מי שידוע לו הסוד הצפון בחגורה זו, יעריך אותה מן הסתם הרבה יותר. דע לך כי כל אביר שיחגור מותניו עם חגורה זו, איש עלי אדמות לא יוכל לגבור עליו כל עוד היא חגורה עליו ושום קסם שבעולם לא יוכל להורגו."

או אז חכך גווין בדעתו וחשב כי מציאה זו שנזדמנה לו בהיסח הדעת עשויה להצילו מן הצפוי לו בעת שיבוא לקפלה הירוקה לקבל את המכה מיד האביר הירוק. אם ישא על גופו את החגורה ינצל מתגרת ידו וזה אינו דבר של מה בכך. הנה כי כן נענה בסופו של דבר לגבירה ונטל מידה את החגורה. היא הפצירה בו שיחגור אותה מוצנעת מתחת לבגדיו, ולמען בטחונה לא יראה אותה לאיש ובמיוחד לא לבעלה, וגווין הבטיח לה שסוד זה ישמר בין שניהם ואיש לא ידע עליו. הוא הודה לה מעומק לבו והיא נשקה לו בפעם השלישית.

אחר כך נפרדה ממנו ולאחר לכתה קם גווין ממשכבו, עטה את מלבושיו ואת החגורה קשר על תחתם סביב מותניו. אן אז עשה דרכו אל בית התפילה, חיפש ומצא לו כהן וחילה פניו בסתר כי יואיל וילמדו כיצד תנצל נשמתו בבוא יומו, מעונשה של גיהינום. הוא התוודה על כל חטאיו, הגדולים והקטנים כאחד, התחרט עליהם מעומק לבו וביקש מן הכהן מחילה וכפרה. והכהן סלח לו על כל חטאיו וניקה אותו מהם, כאילו יום הדין עמד בפתח. אחר כך חזר גווין לטירה ושימח נפשו עם גבירות החצר בשיר ושעשועים כשם שמעולם לא שמח ועשה כן עד רדת הלילה וכל אנשי הטירה שמחו בשמחתו ואמרו שמיום בואו לטירה לא נראה עליז ושמח כל כך כמו באותו יום.

באותו זמן עצמו היה אדון הטירה עסוק בציד השועל. עת רבה התרוצץ במרחבי היער עם אנשיו וכלבי הציד שלו עד אשר הביא את השועל אל בין המיצרים וצד אותו. בשמחה רבה חזרו האצילים מן הציד וצעקות החדווה שלהם עם לכידתו של השועל הרקיעו עד לב השמים. האדון שב לטירה ומצא את גווין במצב רוח טוב בחברת הגבירות. הוא היה לבוש בגלימה כחולה שהגיעה עד הקרקע ומעליה מעיל עטור פרווה שהלם אותו מאוד. ברדס תואם למעיל אף הוא עם עיטורי פרווה כיסה את ראשו וכתפיו. הוא קידם את פני מארחו במרכז האולם, ברך אותו לשלום ואמר: "היום אהיה הראשון למלא את חלקי בהסכם שערכנו בינינו כטוב ליבנו ביין." והוא חיבק את אדון הטירה ונשק לו שלוש פעמים בחגיגיות וברצינות ככל אשר יכול.

"באמונה," אמר האדון, "התמזל מזלך היום בעניין זה של החוזה בינינו. חילופים נאים יהיו אלה."

"אכן" אמר גווין, את אשר קיבלתי אני ממהר לתת לך."

"טוב ויפה", אמר האדון, "כל מה שיש לי להציע לך בתמורה על שלוש נשיקות שכאלה אשר הואלת לתת לי, אינו אלא עור שועל מסכן."

"די בכך" השיב גווין, "חי הצלב, תודתי נתונה לך על מתנתך."

ואז סיפר אדון הטירה על פרשת ציד השועל והם בילו זמנם בעליצות ושמחה, האזינו ללהקת זמרים ונגנים והיטיבו לבם במעדנים עד אשר הגיעה השעה להיפרד ולעלות על משכבם. גווין נפרד בחמימות מאדון הטירה והודה לו על הכנסת האורחים שנהג בו: "מי ייתן ומלך מלכי המלכים יעניק לך את הכבוד הראוי לך כשם שאני עצמי מעניק לך כבוד כאחד ממשרתיך. כידוע לך עלי לצאת לדרך עם שחר בחברת מורה הדרך שהבטחת לי, אל הקפלה הירוקה, שם אתמודד עם הגורל הצפוי לי בראש השנה החדשה."

"באמונה," השיב לו מארחו, "ברצון אקיים את כל אשר הבטחתי." והוא ציווה על אחד ממשרתיו להורות לו את הדרך בין הגבעות כך שלא יאלץ לחצות את הנחל ויגיע ליעדו בדרך הקצרה ביותר. גווין הודה לו שוב על החסד אשר גמל עמו ואז נפרד מן הגבירות, נשק להן בנימוס והודה להן על שהותו במחיצתן. הן, בתורן נאנחו והפקידו אותו בידיו של המושיע. לא קל היה להן ולכל אנשי החצר להיפרד מן האביר האדיב. לבסוף האירו את דרכו בלפידים והובילוהו לחדר משכבו. לא אוכל להגיד ששנתו ערבה עליו, כיוון שטרוד היה במחשבות על המצפה לו בבוקר המחרת. אם תקשיבו בסבלנות לסיפורי, תזכו לשמוע מה אירע לו בהמשך.

חלק רביעי

השנה החדשה הלכה וקרבה. הלילה חלף וברצון האל הניס אור היום, אך עד מהרה קדרו השמים ומזג האוויר לא בישר טובות. העננים הטילו קור צורב על הארץ ורוח צפונית קפואה נשבה, רוח שדי היה בה כדי להמית את מי שאין לו בגד להחם את בשרו. שלג צנח סביב סביב והרוח ירדה בקול שריקה מן ההרים וסחפה אותו אל תוך העמק. האביר השרוע על יצועו האזין להמית הרוח ולקריאות השכווים עם שחר, שכן, גם אם היו עיניו עצומות, שנתו נדדה באותו לילה.

מוקדם בבוקר קם ממשכבו, לאורה הדל של המנורה שבחדרו וקרא אליו את החדרן לסייע לו להתלבש, לעטות את שריונו ולאכוף את סוסו. הלה הלביש את גווין בבגדים חמים, תריס בפני הקור העלה עליו את הרתמה ואת שריון הקשקשים ולוחות המגן המצוחצחים שלשמחתו של האביר נשמרו היטב ולא היה עליהם אף רבב של חלודה. גווין לא שכח לכרוך את מתנתה של הגבירה פעמיים סביב מותניו בטרם חגר את חרבו. הוא עלה על סוסו הנאמן גרינגלט שניזון היטב בימים בהם שהה באורוות הטירה וחשב לעצמו כמה נאה הייתה קבלת הפנים שזכה לה מאדון הטירה ורעייתו הנאוה והוא איחל להם כי האל הטוב ישלם להם כגמולם. הנער מסר לו את מגנו והוא חגר אותו לכתפו. אחר כך נטל את הרומח והחל טופף לעבר השער כשהוא מברך את הטירה ויושביה: "מי ייתן ואדוננו המושיע יעתיר אך טוב וחסד על שוכני הטירה!"

השוער פתח בפניו את שערי הטירה, וגווין ברך אותו. השוער כרע ברך לפניו, איחל לו הצלחה והפקידו ביד האל. האביר יצא לדרכו מלווה על ידי המדריך שמינה לו אדון הטירה להראות לו את אותו מקום מעורר אימה שם יהיה עליו לקבל את תשלום המכה.

השניים צעדו בשביל חשוף מכוסה כפור המעפיל על גב הצוקים. הגשם והשלג פסקו, אך ערפל כבד כיסה את אדמת הביצה ונתלה על מורדות ההרים. ראשי הגבעות חבשו כיפות וגלימות של ערפל. הנחלים בעבעו וגעשו בערוציהם והתיזו אשדות של טיפות מים נוצצות על הגדות והמים טפטפו במורד וצנחו חזרה. הדרך העוברת ביערות הייתה חלקלקה ומסוכנת. כאשר זרחה השמש כבר היו השניים במרומי הגבעה ומרבד צח של שלג כיסה את האדמה.

מלווהו של גווין האט את סוסו ונעצר. "סיר," אמר, "הבאתי אותך עד הלום ועכשיו אינך רחוק מן המקום שאליו כה השתוקקת להגיע. אך אומר לך את האמת, משום שאני מכירך ואתה אביר כלבבי: אם תשמע לעצתי מוטב לך שתמשוך ידך מעניין זה. זהו מקום מסוכן מאוד כיוון שהאיש השוכן בשממה הזו הוא האדם הגרוע ביותר עלי אדמות. הוא חזק ואכזרי ומכותיו אדירות ורבות עוצמה. הוא גבוה מכל יתר בני תמותה וגופו חסון כפליים מכל אביר בחצרו של ארתור. ומנהגו של אותו בריון של הקפלה הירוקה הוא שכל הבא בגבול נחלתו ויהיה כוחו אשר יהיה – הוא מכריעו למוות בתגרת ידו, שכן הוא אביר גס רוח ואין רחמים בלבו. אין הוא מבדיל בין כפרי לאיש דת, נזיר או כהן – את כולם הוא טובח. על כן אני אומר לך: כשם שאתה יושב נינוח על אוכפך, אם תיכנס לתחומו של אותו אביר והוא ידע על כך, יהרוג אותך ללא חמלה ולא תועיל לך כל גבורתך. האמן לי, הוא כבר ניצח בקרבות רבים. מוטב לך שתסור מדרכו ותבקש לך דרך אחרת לשוב אל ביתך. ואני עצמי נשבע לך באלוהים ובכל הקדושים, שסודך זה לא ימלט מדל שפתי ואיש לא ידע על כך לעולם."

"אני אסיר תודה לך על עצתך," השיב גווין, "ומאחל לך אך טוב וחסד על רצונך להיטיב עמי. מובטחני שלא תפר את מילתך ואם אברח לא ייודע הדבר לאיש כדבריך ואיש לא יאשימני במורך לב, אך אם אעשה כן אחשב בעיני עצמי לפחדן ומוג לב. הנה כי כן אמשיך בדרכי אל הקפלה ויהי מה. אפנה בדברים אל אותו אביר אכזר ואקבל את אשר ימן לי גורלי. גם אם עז הוא בקרב, האל הכל יכול ידע כיצד להציל את משרתיו."

"טוב ויפה," אמר האיש, "אם אינך חפץ חיים ומשתוקק אתה לאבדם, נהג ולך. המשך לרכוב בדרך היורדת אל תחתית העמק והבט לצד שמאל ושם תראה את הקפלה ואת שומרה השטני. שלום לך גווין האציל. כל הזהב והכסף שבעולם לא יפתוני לצעוד עמך פסיעה אחת נוספת." ובמלים אלה משך ברסן והפנה את סוסו חזרה אל היער ודהר משם כל עוד נפשו בו.

"ביד האל אפקיד רוחי." שח גווין ודירבן את סוסו גרינגלט במורד השביל העוקף את החורשה. מבנה אבן נמוך ומחוספס דמוי מנהרה מפולשת ומכוסה בסבך שיחים ירוקים נגלה שם לעיניו והנחל השוצף והמבעבע זרם דרכו.

האביר ירד מסוסו, אסר אותו לענף של אחד העצים והחל לשוטט כשהוא תוהה לנפשו מה פשר הדבר: "כלום זוהי הקפלה הירוקה? אין זה בית תפילה אלא מקום בו עורכים השדים טקסי כשפים בחצות הלילה. השטן הוא שמשכני הלום להשמידני. מעודי לא ראיתי בית תפילה מקולל והרה אסון כמו המקום הזה!"

עם קסדה לראשו וחנית בידו התקרב גווין למקום ופתע שמע רעש מעורר חלחלה שהתגלגל במורד הצוקים, כמו קול השחזת חרמש על אבן משחזת או משק מבעית של גלגל טחנה.

"באלוהים," אמר גווין, "דומה שאותו אביר מכין עצמו למפגש אתי. אבוי! דבר לא יושיעני עוד, אך גם אם יאבדו חיי, לא אירא כהוא זה!" והוא נתן קולו בצעקה: "האם יש בזה אדם המחכה לי? אני הוא גווין ואם יש בזה מי שיאבה להתמודד אתי, יעשה זאת עתה או לעולם לא."

"המתן במקומך," השיב לו קול ממרומי הגדה גבוה מעל ראשו, "וחיש מהר תקבל את אשר הבטחתי לך."

קול ההשחזה נמשך זמן מה ולבסוף יצא מתוך נקיק סלע האביר נושא בידו נשק מעורר חלחלה – גרזן דני שאך זה הושחז, כלי זוועות שרוחבו ארבע רגליים קשור לכת בשרוך מבריק. האביר עצמו היה ירוק מכף רגל ועד ראש והוא פסע רגלי. בהגיעו לנחל לא חצה אותו, אלא פסע מעליו בהשתמשו בידית גרזנו כגשר.

סיר גווין פסע קדימה לקדם את פניו, אך לא קד לו. "ובכן, אדוני הנכבד" אמר הלה, "אתה אדם שאפשר לבטוח בו כי יגיע במועיד למקום המפגש. ברוך בואך אל מקום משכני, שמרת את מילתך כראוי לאיש אמת. אתה יודע מהו החוזה שעליו הסכמנו לפני שנה ועתה ביום השנה החדשה, אגמול לך על מכתך מאז. הנה אנחנו כאן בעמק מבודד זה ללא אבירים שינסו להפריד בינינו. הסר את הכיסוי מעל ראשך וקבל את המגיע לך. הבה ונחסוך בדיבורים כשם שאני לא אמרתי דבר בעת שהלמת בצווארי והסרת ראשי מעלי באבחת חרב אחת."

"לא," אמר גווין, "נשבעתי באלוהים אשר העניק לי חיים, כי לא אשמיע אף קול גניחה, יהי אשר יהי. הנני נכון למכה. לא אירתע ממקומי ולא אומר מלה. עשה בי כרצונך."

ובאומרו מלים אלה הטה את ראשו וחשף את צווארו ונהג כמו אין כל פחד בלבו, פן יחשב למוג-לב.

או אז לפת האביר הירוק את כלי נשקו האימתני כדי להלום בגווין. הוא הניף אותו גבוה בכל כוחו כאומר להכריתו והורידו בתנופה מטה מטה והיה לבטח משסע את גרונו, לולא סטה גווין הצדה מפני הפלדה המושחזת והרתיע מעט את כתפיו בעת שהגרזן דאה באוויר וכמעט נחת. האביר הירוק עצר את המכה בשנייה האחרונה ונזף באביר: "אינך גווין." אמר, "אשר ניחן באומץ לב כה רב ומעולם לא חת מפני אדם בעמק ובהר. נרתעת מפחד עוד בטרם נפגעת. על מורך לב שכזה אצל גווין לא שמעתי מעולם. אני עצמי לא נרתעתי ממכתך באולמו של המלך ארתור. ראשי נפל לרגלי ועם זאת לא נמלטתי על נפשי, אך לבבך שלך נמס והיה לדונג עוד בטרם אירע לך דבר. על כן איך אוכל להעריך אותך כאביר אמיץ לב."

"נרתעתי פעם" אמר גווין, "אך שוב לא אירתע, אף שאם ייפול ראשי מכתפי לא תהיה לי תקנה. באמונה, אדון אביר, החש מעשיך והבא את העניין לידי גמר. אעמוד איתן בפניך ולא אזוע כמלוא נימה עד אשר יפגע בי גרזנך – זאת אומר לך בכנות."

"טוב ויפה," אמר האביר הירוק והוא שב והניף את הגרזן בזעף, כמו נכנסה בו רוח תזזית והוריד אותו בפראות, אך עצר בעד מכתו ולא פצע אותו.

גווין נותר איתן במקומו ולא הניד אף אבר כמו היה עשוי אבן או גדם עץ מושרש בקרקע.

ואז אמר האיבר בעליצות: "עתה נכון לבך באמת ובתמים למכתי. הסט את הברדס שנתן לך ארתור והטה ראשך כדי שלא יכסה את צווארך."

ואז אמר לו גווין: "מדוע אתה מושך בדיבורים. איימת דייך. כלום חושש אתה?"

"באמונה," השיב לו האביר הירוק, "דיברת בעוז רוח. לא אשהה עוד את מכתי." הוא שב והניף את הגרזן, כיווץ שפתיו וגבותיו והניח לקצה הלהב של הגרזן לצנוח על צווארו החשוף, ואף שהלם בזריזות, המכה רק בקעה מעט את עורו בצד אחד ומעט דם ניתז על כתפו וטפטף על האדמה. וכאשר ראה גווין את דמו מכתים את השלג הצחור, זינק קדימה בחטף, חטף את קסדתו והרכיבה על ראשו, הטיל את מגינו על כתפו, שלף את חרבו הבוהקת ודיבר בעוז אל האביר: "חדל לך, אדון אביר ואל תחלוק לי כל מכה נוספת. עמדתי איתן מול מכתך מבלי להירתע, ואם תכה בי שוב, אשיב לך כגמולך, כיוון שעל פי החוזה אשר הוסכם בינינו באולמו של ארתור, רק מכה אחת הותרה ולא יותר, על כן עצור בך!"

האביר הירוק נרתע לאחור, הפנה את להב גרזנו לקרקע, נשען על הידית והתבונן בהנאה בגווין שעמד מולו חמוש נכון לקרב. אחר כך פתח פיו ואמר לו בשמחה: "אביר נועז, אל נא תזעף. איש כאן לא דורש את רעתך ולא יפגע בך לרעה. אתה מוגן על פי האמנה אשר כרתנו בחצרו של ארתור. הבטחתי לך מכה וקיבלת אותה. אני משחרר אותך מכל התחייבות נוספת ואין לי טענות נגדך. לו היה בכוונתי לפגוע בך הייתי הולם בך יותר בחוזקה. תחילה איימתי עליך במכה מדומה ולא פגעתי בך שכן מלאת באמונה את ההסכם שערכנו בינינו בערב הראשון: מסרתי לידי את כל מה שעלה בחכתך באותו יום כיאות לאיש אמת. בפעם השנייה רק הנפתי את גרזני ולא הנחת אותו עליך, שכן רעייתי נשקה לך פעמיים, ואתה נתתי לי את נשיקותיה. על שני ימים אלה הנפתי עליך את גרזני מבלי לחבול בך כמלוא נימה. אך בפעם השלישית נכשלת ועל כן קיבלתי מידי אותה מכה, שכן את רכושי שלי ממני הסתרת, אותה חגורה ארוגה מעשה ידיה של רעייתי כפי אשר ידוע לי לבטח. יודע אני היטב על אודות נשיקותיך ושיחותיך עמה ועל חיזוריה – הכל הוא מעשה ידי. אני שלחתי אותה לנסותך וסבורני כי אתה הנך אביר מושלם ללא פגם מכל אביר שצעד עלי אדמות. כמוך כפנינה בין גרגרי אפונה ואתה נעלה על כולם, סיר גווין. אך רק חסרון מועט יש בך, אישי האביר, בחוסר נאמנות שלא מרוע הוא נובע ולא מחיזור שלא כדין, רק מאהבת חייך – על כן אינני מאשימך כלל."

שעה ארוכה ניצב גווין על מקומו, עדין כעוס מאוד וממורמר בנפשו. הדם אזל מפניו והוא התכווץ מבושה לשמע דבריו של האביר הירוק. המלים הראשונות שיצאו מפיו היו: "ארורים יהיו הפחדנות והחמדנות, כי אתן הנכן סיבה להרס כל מידה טובה." הוא התיר את החגורה ומסר אותה לאביר הירוק: "הנה, קח לך את סמל בוגדנותי. פחדי ממכתך הביאני לנהוג בחמדנות ולזנוח את מנהגי הנתינה ההולמים כל אביר. עתה הנני איש שקר וכזב וחושש אני כי מבגידה ושקר יצמחו אך מכאוב וייסורים. אני מצהיר בפניך כי נהגתי שלא כדין. עשה עמי כרצונך. בעתיד אהיה זהיר יותר."

האביר הירוק חייך והשיב לו בעליצות: "אני יודע כי אני הסיבה לכל אשר עבר עליך. התוודית על עוונך וכיפרת עליו במכה שקיבלת מקצה גרזני, על כן אתה משוחרר מאותו חטא ואתה נקי וטהור, כאילו לא חטאת מימיך. אשר לחגורה ירוקה זו העטורה זהב כמו בגדי שלי, אני מעניק לך אותה, סיר גווין כדי שתהרהר במזלך בהיותך בין נסיכים בעלי מוניטין. שמור אותה למזכרת להרפתקה שהזדמנה לך בקפלה הירוקה. אני מפציר בך לשוב לטירה שלי ולחגוג עמי את שארית החג בשמחה. בטוחני שנוכל להשכין שלום בינך לבין רעייתי שהייתה לך לרועץ."

"לא, לא" אמר סיר גווין, בהסירו את הקסדה מעל ראשו. "תודה לך. פעלתי שלא כשורה. ברוך תהיה ויגמול לך האל המושל בכל על הזמנתך. היה לי למליץ יושר בפני רעייתך האדיבה והנאווה ומסור תודותי לכל יתר הגברות הנכבדות אשר הקסימו את האביר שלהן באומנות ובמיומנות. אכן כן, אין זה פלא אם גבר משתטה ונושא ייסורים בשל תחבולות נשים. אדם הראשון הוּלַך שולל בידי אשה אחת והמלך שלמה בידי נשים רבות ושמשון חיש קל נגזר גורלו ביד דלילה; דוד המלך נישא לבת-שבע אשר המיטה עליו יגון וצער. לו יכול היה אדם לאהוב אשה מבלי לבטוח בה, היה לכך יתרון רב. אך מכיוון שכל אלה הולכו שולל ביד נשים, סבורני שהדבר מקל עלי מעט את מעידתי שלי. אשר לחגורה – אקח אותה ברצון, לא בגלל ערכה הכספי – הזהב והמשי הסמיך והיהלומים שעליה – אף לא בגלל יופייה והיותה מקור להערצה, אלא כמזכרת עוון לחולשת אופיי. אתבונן בה עת ארכב בדרך והיא תזכיר לי את חולשת הבשר ופגמיו; הנה כי כן כאשר תרום בי הגאווה בכוחי ועוצמת ידי בשדה הקרב, מראיה של חגורה זו יכניע את גאוותי. אך דבר אחד אבקשך בתקווה שלא תרעים פניך: מאחר ואתה הוא בעליו של חבל ארץ זה, אמור לי את שמך. לא אבקש ממך אלא זאת."

"זאת אעשה בחפץ לב." השיב לו האביר הירוק, "בֵּרְנְלָק דֶּה הוֹטְדֵזֶרְט הוא שמי. מורגין לֶה פֵיי מתגוררת בביתי ורבים הם אלה שמעדו בשל כשפיה. שנים רבות שהתה היא בחברתו של מרלין, אשר הכיר היטב את כולכם – אבירי החצר. על כן קרויה היא מורגין האֵלָה ואין בארץ יהיר ומתנשא אשר לא תשכיל להשפילו. היא שלחה אותי אליכם לבחון את המוניטין שיצאו לאבירי השולחן העגול על אומץ לבם. היא זו שלימדה אותי את הפלא שבאמצעותו אחשוף את מצפוניכם וארגיז את גניבר שנואת נפשה ואפחידה פחד מוות, עת תראה אדם המדבר מתוך ראש שנתון בין ידיו. זוהי אותה גבירה זקנה שניצבה לצידה של רעייתי ובעצם אין היא אלא דודתך, אחותו למחצה של ארתור ובתה של הדוכסית מטִינְטַגֶל, שנישאה אחר כך למלך אוּתֵר. על כן אני מפציר בך לשוב ולפגוש את דודתך ולשמוח ולעלוז בביתי. אנשי אוהבים אותך ואף אני אשמח לארחך."

אך סיר גווין לא נענה להפצרותיו, על כן התחבקו השניים, נשקו זה לזה, ברכו איש את רעהו לשלום ונפרדו. גווין מיהר לרכוב לחצר המלך והאביר הירוק איחל לו כל טוב.

סיר גווין אשר זכה בחייו, רכב בדרכים שוממות על גב סוסו גרינגלט. לעתים לן בבית ולעתים על האדמה הקפואה והרפתקאות רבות אירעו לו בדרכו ומכולן נחלץ כשידו על העליונה, אך לא אוכל להאריך בסיפורי. הפצע על צווארו הגליד. הוא נשא את החגורה הנוצצת קשורה על גופו באלכסון, אות לכך שמעד, וכך שב בשלום לחצר המלך.

שמחה רבה התעוררה עת שמע המלך על בואו של גווין הטוב שאותו כה העריך. המלך נשק לגווין וכך עשתה גם גניבר רעייתו ואבירים אמיצים רבים ביקשו לחבקו. הם חקרוהו על הרפתקאותיו וניסיונותיו והוא סיפר להם על כל אשר אינה לו גורלו – ההרפתקה בקפלה הירוקה, התנהגותו של אדון הטירה, אהבתה של הגבירה וסיפור החגורה הירוקה. הוא הראה להם את הצלקת על צווארו שזכה לה בשל חוסר נאמנותו וסומק עז פשט בפניו עת סיפר את סיפורו.

"הנה, גבירתי," אמר במוסרו לה את החגורה, "זהו קשר האשמה שנושא אני על צווארי. זה הנזק וההפסד שבהם התייסרתי, הפחדנות והחמדנות שלהם נתפסתי, אות וסימן לחוזה שהפרתי. אות זה חייב אני לשאת כל עוד אני חי, שכן איש אינו יכול להסתיר את פגמיו. זהו מעוות שלא יוכל לתקון והוא ידבק בי לנצח."

המלך ניחם את האביר והחצר כולה נתנה קולה בצחוק לשמע סיפורו והכל קיבלו עליהם כי כל אבירי ונשות השולחן העגול ישאו על גופם אות ירוק למען סיר גווין וכל הנושא אות זה יזכה למשנה כבוד בקרב האבירים.

בימיו של ארתור אירעה הרפתקה זו והיא נרשמה במיטב ספרי הרומנסות. האל הטוב יברך אתכם השומעים את סיפורי זה.