היה פעם רב, אדם ראוי לשבח, אשר חי בארץ עוץ. הוא היה עשיר מאוד ובקי בכל שבעים הלשונות. הוא ניהל ישיבה גדולה ובה מיטב התלמידים. הוא גם שילם עבור חינוכם של נערים רבים ובחשבון כולל היו בישיבה שלו כמה מאות תלמידים צעירים. כמו כן תמך במוסדות צדקה לעניים ואביונים רבים פקדו את ביתו. קיצורו של דבר היה זה אדם חסיד ובעל מידות היאות ליהודי כשר.

דא עקא, אשתו הייתה אשה מרשעת אשר פקפקה במעשיו הטובים. היא לא יכלה לסבול את נוכחותו של עני כלשהו בביתה, וכמאמר הפתגם: חבל מתוח מדי סופו להיקרע.

וזה מה שאירע לאותו רב חסיד. הוא איבד את כל רכושו ושוב לא יכול היה לסייע לעניים, לתלמידים ולנערים הצעירים שאימץ.

"אלי טוב," חשב לעצמו, "מה אעשה? הקדשתי את חיי למתן צדקה למענך, אך עתה, הפכתי בעוונותי לאביון. מה יוכל עשות יציר חומר? אשא גורלי ואחשה, כי מעשיך צדק ואמת ומי יבין את מעשיך. אולי חטאתי ולא אדע."

ואז המשיך והרהר: "ומה טעם להתלונן? יש אנשים השמחים לאידו ולרוע מזלו של זולתם. עלי לעשות משהו ויהי מה. אעזוב בסתר את עירי, כדי שאיש לא ידע על מר גורלי."

הוא קרא לבחירי תלמידיו שבישיבה ואמר להם: "תלמידי היקרים, מי כמוכם יודע עד כמה נהגתי בכם ביושר ובאמונה, סיפקתי לכם מזון ולבוש והגיתי אתכם בתורה, אך עתה עלי לגלות את אוזניכם על מה שאירע לי ומקווה אני שתחזירו לי טובה תחת טובה."

"רבנו היקר," השיבו לו התלמידים פה אחד, "גלה לנו את צפונות לבך, ואנו מבטיחים לך כי ננהג עמך בחסד ואמת כל עוד רוח נשמה באפינו!"

הרב סיפר להם כי הוא נאלץ לעזוב את העיר, לאחר שהפך לאביון וביקש מהם להתלוות אליו. "עדין יש דוקטים אחדים בכיסי שיכולים לכלכלנו ומי יודע, אולי יבוא יום ואלוהים ישלח לי את חסדו וישוב ויעשירני ותוכלו להמשיך ולשכון עמי לבטח כל ימי חייכם."

"רבנו היקר," השיבו לו התלמידים, "נעשה ככל אשר תשאל מעמנו, וכל אשר לנו אם כסף ואם בגדים – נחלוק עמך."

וכך יצא הרב לדרכו עם חמישים מתלמידיו ואיש בקהילה לא ידע על כך דבר. כאשר גילו העניים כי הרב נעלם לבלי שוב הם נבהלו מאוד, וכך גם הנערים שבהם תמך ויתר תלמידי הישיבה שנותרו בביתו עם אשתו.

אבל הרב ששמעו הלך לפניו, יצא לדרך בלוויית תלמידיו וזכה לכבוד רב בכל מקום שהגיע אליו, כיאה לאיש כמותו. אף אחד לא הופתע מכך שנטש את ביתו. הבריות הניחו שהוא ותלמידיו גולים למקום תורה.

לאחר ששוטטו בדרכים שנה או שתיים התרפטו בגדיהם וכל כספם אזל. עתה היה עליהם לקבץ נדבות כדי לחיות את נפשותיהם ואל נא נשכח שמדובר היה בחמישים נפשות. בכל מקום שנקלעו אליו, נעלו אנשים את דלתותיהם ולא הניחו להם להיכנס. איש לא יכול היה לדעת שהם תלמידי ישיבה ולא חבורת בטלנים לא-יוצלחים.

לבסוף, עייפו הם מחיי הנדודים שלהם, והם פנו אל הרב ואמרו לו: "רבנו היקר, מה יהא עלינו? כמה זמן נוכל עוד לשוטט בדרכים? אין לנו לא כסף ולא בגדים ואין בידינו לעשות דבר. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, נועלים אנשים את דלתם בפנינו ומתייחסים אלינו כבטלנים. אולי הגיעה השעה שנשוב על עקבותינו ונחזור אל בית הורינו. אנו הולכים ומתבגרים ורצוננו לשאת נשים ולהקים בית בישראל, אך מבטיחים אנו לך שלא נספר לאיש על מעשיך ומקום הימצאך."

בשומעו זאת מפי תלמידיו שקע הרב הטוב במחשבות לזמן מה ואז פצה פיו ואמר: "תלמידי היקרים, לא אוכל להפריז בשבח נאמנותכם אלי במשך זמן כה רב. אחת אני מבקש מכם: שהו עמי עוד ארבעה או חמישה ימים, עד למחרת השבת, ואז בעזרת השם, אניח לכם ללכת. אולי יחוננו האל במעט מזל ונוכל לחזור הביתה יחדיו."

"לו יהיה כן, רבנו היקר" השיבו התלמידים, "היינו במחיצתך זמן כה רב ומה ממנו יהלוך אם נישאר יחדיו עוד ימים אחדים."

וכך המשכו בנדודיהם עד אשר נקלעו לסבך יער. כאן פנה הרב אל תלמידיו ואמר להם: "המשיכו בדרככם, ואני אפוש כאן קמעא."

התלמידים המשיכו ללכת, בעודם דנים ומתווכחים בענייני תורה.

לאחר שנפש מעט, רצה הרב רצה לנטול את ידיו. הוא הבחין במעיין במרחק לא רב. הוא לקח מעט מים ונטל את ידיו. בדיוק בעת שהתכוון להמשיך בדרכו, הבחין הרב בחמוס קטן מזנק מבין השיחים שאחז בפיו טבעת זהב. הרב התחיל לרדוף אחרי החמוס, והחיה שמטה את הטבעת. הרב הרים אותה. תחילה סבר שאין לה ערך רב, אבל אז הבחין בכתובת עתיקה החקוקה בצדה הפנימי שעלה בידו לפענחה ובה נאמר: "גם אם אין אני נאָה, ערכי לא יסולא בפז".

הרב היה אדם חכם. הוא הבין שלטבעת זו יש סגולה מיוחדת. הוא שקע במחשבות. "איזו סגולה יש לטבעת זו? מה הופך אותה לבעלת ערך כה גדול? אולי יש בה כוח קסמים למלא כל משאלה שיבקש ממנה אדם? אנסה ואראה!"

"מי ייתן ואלוהים יעניק לי חגורת כסף גדושה בדוקטים." לאטו שפתיו.

אך זה הביע את משאלתו והנה ראה מונחת לפניו חגורת כסף מלאה זהב. לבו רחב משמחה ובעת שחזר אל תלמידיו אמר להם: "תלמידי היקרים, שישו ושמחו. בקרוב נגיע למקום מגוריו של אחד מידידי הותיקים. הוא איש עשיר, ומובטחני שילווה לי כסף בנפש חפצה. הוא אינו יודע עדין כי התרוששתי. בכסף שאקבל ממנו אוכל לרכוש עבורכם בגדים חדשים ולשלוח אתכם לדרככם בצורה מכובדת הביתה."

הוא לא רצה לספר לתלמידיו על הטבעת. הוא חשש שהם עלולים לקחת אותה ממנו, או להלשין עליו בפני הרשויות ואז תאבד ממנו הטבעת לבלי שוב, על כן חתם את שפתיו ולא סיפר להם דבר.

כאשר שמעו התלמידים שבקרוב יזכו לקבל בגדים חדשים, שמחו מאוד. הם לא שאלו שאלות נוספות והאמינו לכל מה שאמר להם.

וכך, המשיכו בדרכם עד בואם אל העיר הסמוכה.

עוד באותו יום עצמו הביא להם הרב בגדים משובחים עשויים קטיפה ומשי. לעצמו רכש את אותם בגדים שנהג ללבוש בעבר. הוא שהה באותה עיר כשבוע או עשרה ימים והרבה ללמוד עם תלמידיו. תושבי העיר רחשו לו כבוד רב כראוי ללמדן כמותו שכן היה גדול בתורה ומלומד מאוד.

הוא הלך העירה וקנה כרכרה מפוארת היאה לנסיך ואמר לתלמידיו: "תלמידי היקרים, היאספו ובואו לפני, ואני אשלם לכם כגמולכם על כל מה שעשיתם למעני בעת ששוטטנו יחדיו בדרכים ואז נצא יחדיו לדרך חזרה לבתינו."

התלמידים סברו שקרובו העשיר של רבם המתגורר באותה עיר, הוא שהעניק לו אלף דוקטי זהב, כפי שסיפר להם הרב, כדי שיוכלו לשוב בצורה מכובדת לעירם. הם שבו על עקבותיהם ועשו את מסעם חזרה לעירם והפעם פתחו הכל את בתיהם לרווחה לפניהם וקיבלו ברצון את פניהם.

והנה, בעת שהרב ותלמידיו שהו הרחק מעיר מולדתם, סבלו העניים חרפת רעב, אך כאשר נודע להם על שובו של הרב שמחו עד מאוד. קבלת פנים חמה נערכה לו ולתלמידיו, שכן איש לא ידע כי הוא יצא למסעו בעקבות התרוששותו. אנשים סברו לתומם כי יצא למסע עקב לימודיו.

הרב שב לנהוג כפי שנהג בעבר. הוא נתן צדקה לעניים, פתח מחדש את שערי הישיבה והמריץ נערים צעירים ללמוד. בשבת לאחר שנם את תנומת השבת ישב לתרץ לתלמידיו קושיות חמורות בתלמוד.

שבת אחת בעת שעלה על משכבו בחברת רעייתו החלה זו מציקה לו בדברים: "בעלי היקר, כיצד קרה ששבת עם כסף כה רב ממסעיך? כאשר עזבת את העיר הגענו עד פת לחם."

"האל הטוב שלח לי את מזלו."

אך האשה לא נתנה אמון בדבריו. היא המשיכה להציק לו, עד אשר נכנע וסיפר לה דברים כהוויתם ולא שעה לעצתו של שלמה המלך עליו השלום שהזהיר כי אל לו לבעל לגלות סוד באוזני רעייתו, שכן עתידה היא לבגוד בו. וזה מה שאירע לרב הטוב כפי שאספר לכם להלן. לו היה צופן את סודו בלבו היה חוסך מעצמו צרות רבות.

כשאך שמעה המרשעת על אודות הטבעת, חשבה לעצמה: אם אך יעלה בידי להוציא ממנו את הטבעת, הוא לא יזכה עוד לראותה.

היא התאוותה לטבעת, אך לא יכלה לזכות בה ללא הסכמתו, על כן פנתה אליו ואמרה: "בעלי היקר, הראה לי את הטבעת. רצוני לזון בה את עיני."

אך הרב שהכיר את טיבה ורשעותה, סירב לבקשתה.

"לו אהבתני באמת כי אז היית נותן בי את אמונך ולא חושש להראות לי את הטבעת." אמרה.

וכך המשיכה להטריף את דעתו בתחנונים ובדרישות, עד כי לא עמד בפרץ ומסר לה את הטבעת.

אך החזיקה האשה את הטבעת בידה, התעטפה בשמיכה וקראה: "מי ייתן ובעלי יהפוך לזאב ויחיה עם כל חיות היער!"

אך אמרה את דברה ומיד זינק הרב מבעד לחלון בדמות זאב ונעלם במעמקי היער.

הוא החל לטרוף בני אדם וגרם לבהלה כה גדולה עד שאנשים הוקירו רגליהם מן היער ונמנעו להיכנס לתוכו מרוב אימה.

הוא בנה לעצמו מאורה יבשה להתגורר בה. כל הפחמים שנהגו לקושש עצים ביער למחייתם, ברחו משם מאימת הזאב הקטלני.

אבל עכשיו נניח לזאב לזמן מה ונספר על מה שקרה בביתו של הרב. כשהגיע הזמן, בשבת אחר הצהריים לדרשה של הרב הודיעה האשה לתלמידים: "הרב לא יוכל לתת את השיעור היום כי הוא לא מרגיש טוב."

התלמידים האמינו לה וחזרו הביתה. למחרת, הם הגיעו שוב לשיעור, ואשת הרב אמרה להם: "הרב נסע שוב למסעיו, אבל לא אמר לי לאן הוא הולך. אני חושבת שהוא יחזור בעוד ארבע שנים."

והיא עשתה עצמה כאילו היא מאוד עצובה. אבל לאמיתו של דבר שמחה מאוד על שנפטרה מן הרב בעלה.

עכשיו, כשבאו עניים לבקש נדבות, היא לא נתנה להם דבר. זו הייתה תקופה נוראה לעניים, והם היו מאוד אומללים, בשל היעדרותו של הרב. אשת הרב לעומת זאת חייתה בנעימים כפי שאתם יכולים לדמות לעצמכם. היא רכשה כל דבר שחשקה בו ולא היה קץ לעושרה.

אבל אף אחד לא יכול להבין מה עלה בגורלו של הרב ומדוע נעלם פתאום. איש לא יכול היה לגלות. אנשים רק יכלו לקוות שביום מן הימים הוא עוד ישוב, כפי שקרה בעבר.

אבל עכשיו נניח למרשעת ונספר מה עלה בגורלו של הרב. הוא הסתובב ביערות בצורת זאב וגרם לסבל נורא לכל האנשים שהתגוררו בקרבת היער. הוא קרע לגזרים בני אדם ובעלי חיים אחרים (שהרי אין חיה חזקה יותר מהזאב). אנשי העיירה קראו לפחמים (אנשים שעסקו בהכנת פחמים) ושאלו אותם אם יהיו מוכנים ללכת אחרי הזאב ולחסל אותו. הפחמים סרבו, ואמרו שהזאב חזק כמו פלדה וחכם כמו בן אדם.

המלך שמע על כך ויצא לצוד את הזאב ביער, אך הדבר לא עלה בידו. הוא ציווה על אנשיו לכרות שוחות ביער, אך הזאב לא נלכד בפח.

אך היה פחמי אחד שהתגורר ביער ושהזאב מעולם לא פגע בו לרעה. להיפך, הוא התיידד איתו ותמיד הסתובב סמוך לבקתה שלו, אך אנשים אחרים התרחקו מהיער בגלל שפחדו מאוד מן הזאב.

יום אחד, הכריז המלך שמי שיעלה בידו להתגבר על הזאב וללכוד אותו, חי או מת, יקבל את בתו לאשה ויירש בבוא היום את הממלכה. למלך היה יועץ שלא היה נשוי, והוא היה מאוד חזק וגיבור, והוא נהג להפגין את כוחו בתחרויות. יועץ זה אמר למלך: "הוד מלכותך, אם תעמוד במילתך, אני מקבל על עצמי להרוג את הזאב. אתה יודע שנלחמתי בהרבה מלחמות והראיתי את כוחי בקרב ועכשיו אני רוצה לנסות את מזלי שוב. "

המלך הבטיח שיקיים את הבטחתו. היועץ לקח את נשקו והתחמש היטב. הוא היה משוכנע שיעלה בידו להרוג את הזאב. תחילה ניגש לפחמי, שהיה מיודד עם הזאב, ואמר לו:

"ידידי, התוכל להראות לי היכן המאורה של הזאב?"

כאשר הבינו הפחמים שהיועץ המלכותי מתכוון להרוג את הזאב, הם נבהלו מאוד. הם חששו לחייו של היועץ שכן הם עצמם כמעט נרצחו על ידי הזאב.

הם אמרו לו: "אדון, מה אתה עושה כאן ביער הזה? כאשר יראה אותך הזאב, זה יהיה סופך ולא משנה כמה אתה גדול וגיבור."

היועץ אמר: "לא חשוב. פשוט תראו לי איפה הוא. באתי לכאן כדי לנסות ולהרוג את הזאב".

הפחמים אמרו: "אדון אנו מבקשים ממך, אל תלך, אתה גוזר על עצמך גזר דין מוות!"

אך היועץ השיב: "אל תנסו לעצור בעדי. זה מה שנגזר ומה שיהיה – יהיה!"

"ירחם אלוהים על נשמתך." אמרו הפחמים.

הם הובילו את היועץ למקום שבו נהג הזאב לשוטט. עם רובה וחנית זחל היועץ לכיוון הזאב. הוא חשב שיהרוג אותו ברגע שיתקרב אליו מספיק.

אבל כאשר ראה הזאב שחייו בסכנה, הוא זינק הצידה והתנפל על גרונו של היועץ. הוא השליך אותו לארץ ועמד להרוג אותו.

כאשר ראו הפחמים מה קורה, הם רדפו אחרי הזאב, והזאב הרפה מן היועץ. אבל היועץ לא רצה להפסיק. הוא עדיין רצה להרוג את הזאב. הוא ניסה פעם שנייה ושוב נכשל. כאשר היועץ ניסה לתקוף את הזאב בפעם שלישית, נתקף הזאב בזעם נורא עד שאיים לקרוע אותו לגזרים. היועץ התחנן לאלוהים שיציל אותו מהזאב. הוא נשבע בקול שלא יוסיף ללכת אחריו ולנסות להורגו.

הזאב הרפה ממנו והתחיל לכשכש בזנבו ככלב. דומה היה שהוא מנסה להתחנף אליו. היועץ קם על רגליו והתחיל לסגת. הזאב הלך אחריו כמו כלב נאמן אחרי אדונו. היועץ רצה להיפטר ממנו כי היה מבוהל מאוד. אבל הזאב המשיך לרוץ אחריו.

היועץ לקח את החגורה שלו, והשתמש בה כרצועה וקולר לזאב. כך הפך הזאב לבן לוויתו הקבוע ביער. כל פעם שהופיעה חיה פראית שעלולה הייתה לפגוע ביועץ, זינק הזאב והרג אותה. אם היה רואה ארנבת או שועל רצים, הוא היה דולק אחריהם, צד אותם ומביא אותם ליועץ.

לבסוף, הביא היועץ את הזאב העירה אל המלך. המלך ויועציו רעדו מפחד. הם כבר שמעו מספיק שמועות על הזאב – איך התקיף אנשים וקרע אותם לגזרים. המלך שאל את יועציו מה עליו לעשות כדי להיפטר מהזאב.

אבל היועץ אמר: "הוד מלכותך, אל תפחד! הוא לא יפגע באף אחד אם לא יטרידו אותו. אני ערב לכך בראשי. הוא הפך לידידי ואפילו לכד עבורי בעלי חיים שונים."

וכך, שמר היועץ את הזאב לצדו ועשה למענו הרבה דברים טובים. הוא סיפר לכולם שהזאב גילה רחמים כלפיו וחס על חייו, אף שהיה ראוי שיקרע אותו לגזרים, שכן הוא ניסה להרוג אותו שלוש פעמים.

זאת הייתה הסיבה לכך שהיועץ טיפל עכשיו בזאב כל כך טוב, נתן לו אוכל משובח ושתייה ובכל פעם שיצא לציד, לקח אתו את הזאב. הזאב היה עוקב אחרי חיות הציד, לוכד אותן ומביאן לאדוניו.

כפי שאנו כבר יודעים, המלך הבטיח לתת לבתו להינשא לגבר שיעלה בידו להתגבר על הזאב. המלך אכן עמד בדיבורו ונתן לו את בתו לאשה וגם את מחצית עושרו.

כאשר המלך מת לאחר זמן, תפס היועץ את מקומו ושלט בכל הארץ. תמיד החזיק את הזאב לצדו ולא היה מוכן להיפרד ממנו כל עוד הוא חי, שכן הזאב הזה חס על חייו ועזר לו להפוך למלך.

ביום חורף אחד, כשירד שלג כבד, יצא המלך הצעיר לצוד, והוא לקח אתו את הזאב. ברגע שהזאב היה בחוץ, הוא התחיל לכשכש בזנבו והמשיך לרוץ קדימה, כאילו הוא עוקב אחרי משהו. המלך רכב אחריו וראה אותו, מרחוק, בוטש בכפותיו בשלג. כאשר התקרב הוא ראה שהזאב שרטט כמה מילים בשלג. המלך נדהם ואמר: "יש כאן משהו מופלא: זאב שיכול לכתוב. אולי הוא באמת אדם שקולל והפך לזאב? דברים כאלה כבר קרו בעבר!"

אבל אף אחד לא יכול לקרוא את הכתוב. ואז שלח המלך לקרוא למלומדים, אך אף אחד מהם לא עלה בידו לפענח את הכתוב. אך בין יועציו של המלך היה אחד שידע עברית, והוא אמר:

"הוד מעלתך, זהו כתבם של היהודים".

והוא התחיל לקרוא: "מלך יקר, זכור נא את הידידות שלנו ואל תשכח את החסד שגמלתי אתך ביער כשבאת להרגני. יכולתי לקרוע אותך לגזרים לאחר שהשתלטתי עליך שלוש פעמים, ואתה בהחלט היית ראוי לכך שאהרגך, אבל בכל זאת, חסתי על חייך ובסופו של דבר הפכת למלך. דע לך שיש לי אשה בעיר פלונית (והוא נקב בשם העיר) והיא כישפה אותי. אם לא אקבל משהו שנמצא ברשותה ייגזר דיני להישאר זאב עד אחרית ימי. אבל אם אוכל לקבל בחזרה את הטבעת שברשותה, אוכל לחזור ולהפוך לאדם. לכן אני מתחנן לפניך, שתלך לאותה עיר, ותיקח את הטבעת מאשתי ותמסור לי אותה למען ידידותנו. אחרת, אני אהרוג אותך." הוא שרטט גם ציור בשלג המציג את מראה הטבעת. כל זאת רשם בצורה ברורה על השלג..

כששמע זאת המלך, אמר: "ברצוני לעזור לו, גם אם יהיה עלי לסכן את חיי."

ללא עיכובים נוספים, הוא יצא לדרך עם שלושה משרתים, ורכב ורכב עד שהגיע לעיר שבה לדברי הזאב התגוררה אשתו. הוא הודיע שהוא סוחר וכי הוא רוצה לקנות טבעות יפות ותכשיטים ישנים. שום דבר לא היה יקר מדי בשבילו. הוא היה מוכן לשלם את המחיר המלא. הוא גם זימן את יהודי העיר ושאל אותם אם יש ברשותם זהב ישן או טבעות או אולי אפילו פנינים.

היהודים אמרו לו: "אנחנו אנשים עניים, אבל יש כאן אישה בעיר שבבעלותה הרבה תכשיטים יפים והרבה טבעות זהב."

הוא ביקש מהם לקחת אותו לאישה. הם עשו זאת. אבל הם לא הבינו שזה היה המלך בעצמו ובכבודו. הם חשבו אותו לסוחר רגיל שסוחר בזהב ובכל מיני סוגים של אבנים יקרות.

המלך בא לביתה של האשה ואמר לה: "שמעי, אישה טובה שלי! שמעתי שיש לך חפצים ישנים נדירים וטבעות זהב ישנות, אבל עם עבודה נהדרת, מיושנת. אם אראה משהו שימצא חן בעיני, אשלם לך מחיר טוב."

הוא הציגה בפניה טבעות מקסימות רבות שהוציא מתוך אמתחתו ואמר לה שהוא קנה אותם במסעותיו.

האישה אמרה: "אני אשמח להראות לאדוני את הזהב הישן שלי."

היא נכנסה לחדר שלה והוציאה מספר לא מבוטל של חפצים יקרים ערך. המלך מעולם לא ראה דברים כל כך יפים בכל חייו. הוא נדהם למצוא יהודייה עם דברים יפים כאלה. אבל לפתע הבחין במחרוזת של טבעות, וביניהם הייתה טבעת הזהב שהזאב תאר. המלך חשב לעצמו:

"איך אני יכול לקבל את הטבעת?"

הוא אחז את צרור הטבעות בידו ואמר לעצמו: "אם רק זו היא הטבעת שהזאב מבקש". ולאישה אמר: "כמה היית לוקחת תמורת הטבעות האלה?"

אבל הוא לא הצביע על טבעת הקסם.

האישה אמרה: "כך וכך. כמה מאות דוקאטים".

המלך הטוב שילם לה עבור צרור הטבעות את המחיר שנקבה. האישה לא שמה לב שביניהן נמצאת טבעת המשאלות. המלך יצא לדרך, והלך הביתה.

עד מהרה הבינה האישה שהיא מכרה לו בטעות את הטבעת. אבל מה יכלה לעשות? היא אפילו לא ידעה מי היה הסוחר. היא הייתה אומללה ומוכת יגון כאלמנה, ואף אחד לא יכול לנחם אותה.

כאשר המלך הגיע הביתה, הוא ערך סעודה גדולה והזמין את כל שרי הממלכה. בעודו יושב ליד השולחן, עליז ושמח, שלח להביא את הזאב. הזאב כל כך שמח עד שכשכש בזנבו בחנופה, כי ידע שהמלך יצא לדרך כדי להשיג את הטבעת. הזאב נישק וליטף את המלך. כאשר המלך ראה זאת, הוא לקח את הטבעת מאמתחתו והראה אותה לזאב. לו המלך היה יודע על כוחה האמיתי של הטבעת, אולי לא היה נותן לו אותה כל כך בקלות. אבל עכשיו, הוא לקח את הטבעת ושם אותו על כף ידו של הזאב, וראה זה פלא: לפתע ניצב בפניו גבר עירום.

כאשר ראה אותו המלך, מיהר להשליך על כתפיו גלימה יקרה כדי לכסות על מערומיו.

השרים היו מבוהלים. המלך אמר: "אל תפחדו! האיש שעומד לפניכם היה איש-זאב".

עכשיו קפץ האיש בשמחה גדולה ואמר למלך: "מלך יקר, אני מבקש ממך, תן לי אישור לשוב לביתי. כבר לא הייתי שם במשך שלוש או ארבע שנים. עשה עמי חסד והנח לי ללכת".

המלך אמר: "ידידי היקר, אם אתה רוצה ללכת, אתה יכול לעשות זאת. אבל אם אתה מעדיף להישאר איתי, אתה יכול לחיות כאן ולאכול על שולחני עד סוף ימיך. לעולם לא אהיה מסוגל לפרוע את חובי לך על הדברים הטובים שעשית עבורי ".

וכך נפרד הרב מן המלך והלך הביתה. המלך רצה לתת לו מתנות רבות, אבל הרב אמר: "הוד מלכותך, יכולת לראות בעצמך שיש לי מספיק כסף בבית. אינני צריך את הכסף שלך. עשית עמי חסד כה גדול בכך שהבאת לי את הטבעת. בלעדיה, הייתי נשאר זאב כל חיי."

כמובן, אם המלך היה יודע את סוד הטבעת, הוא לא היה ממהר להחזיר לו אותה. אף שלמלך לא היה מחסור בחפצים יפים, מעולם לא היה ברשותו חפץ כה יקר שערכו לא יסולא בפז.

וכך לקח הרב קצת צידה למסע ויצא לדרך. בדרך, הוא שב וכינס חמישים תלמידים וקנה להם בגדים יפים מקטיפה שחורה. הם הגיעו לעיר מגוריו, אבל עוד בטרם דרכה שם כף רגלו, אמר: "אני מתפלל לאלוהים שאשתי – תבוא עליה מארה – תהפוך לאתון. תן לה לעמוד באורווה ולאכול מהאבוס עם יתר חיות הבית".

בינתיים, פשט השמועה בכל העיר שהרב אמור להגיע עם חמישים תלמידים, לבושים כולם בגדי קטיפה. כל הקהילה העניקה לרב ברכה לבבית.

הם רצו לדעת איפה הוא היה כל כך הרבה זמן, אבל הרב אמר: "מוטב שלא תשאלו. לא אוכל להגיד לכם איפה הייתי."

הרב פעל כאילו הוא אינו יודע מה קרה לאשתו, למרות שידע היטב שהיא הפכה לאתון ונמצאת באורווה. כשהגיע הביתה, שאל את עבדיו: "איפה אשתי? אני לא רואה אותה בשום מקום! הייתי רוצה שתקדם את פני חמישים התלמידים שהבאתי עמי."

עבדיו השיבו לוו: "רבנו היקר, אל נא תיבהל, ואנחנו נגיד לך את האמת כולה."

"לא אבהל." אמר הרב, "ספרו לי."

הם השיבו: "רב יקר, ברגע ששמענו שאתה מגיע, רצנו לספר לאשתך את הבשורה הנפלאה. אבל אנחנו לא יכולים למצוא אותה בשום מקום. ואיננו יודעים מה עלה בגורלה."

הרב לא נבהל כלל. "אני חושב שגם אם היא נמצאת הרחק מכאן היא עוד תחזור."

בינתיים, התחיל הרב להתנהג כמו שהוא התנהג תמיד. הוא חילק נדבות לעניים, המשיך לנהל את הישיבה, עשה חסדים ומעשים טובים ומעשים טובים, וכולם שמחו.

זמן קצר לאחר מכן, ערך סעודה גדולה והזמין את כל העיירה. הוא ישב שם במצב רוח מרוממם, ואמר: "חברים, מאז עזר לי אלוהים לחזור הביתה בריא ושלם, נשבעתי לבנות בית כנסת מפואר. את הלבנים תסחב האתון."

האתון הזו הייתה אשתו. אבל האחרים לא ידעו שהוא כישף אותה. הם אמרו: "רבנו היקר, מי ייתן והאל הטוב יעזור לך ויאפשר לך להגשים את משאלתך בשלום ובבריאות".

בינתיים, האתון אכלה מזון רב והשמינה. היא לא הייתה צנועה וסרכה דרכיה ונהגה להיצמד לבעלי חיים ובני אדם ללא תחושה של צניעות, כמו בעל-חיים. אבל כאשר הרב העמיס לבנים על גבה היא נעשתה מאוד כחושה. הרב ראה שהיא לא רוצה לעבוד, על כן בעט בה בצלעות ואמר: "מרשעת שכמותך, גרמת לי לצרות כה רבות. ייקח אותך השטן!"

והרבי העביד אותה בפרך בעבודה שחורה עד שהלכה וכחשה מיום ליום. הבנייה ארכה זמן רב. אף אחד לא שאל את עצמו לאן נעלמה אשתו של הרב.

ברגע שנשלמה מלאכת הקמת בית הכנסת ערך הרב סעודה נוספת והזמין את כל הקרובים והידידים של אשתו. כאשר כולם היו שיכורים מרוב יין, סיפר להם הרב את הסיפור כולו, על כל מה שקרה לו, ועל הצרות האיומות שאשתו גרמה לו, עד שהאל הטוב עזר לו והחזיר אותו לצורתו האנושית. "זו הסיבה שהפכתי אותה לאתון, והיא תמשיך לחיות כאתון עד סוף ימיה!" סיים את דבריו.

כאשר שארי בשרה שמעו על כך הם נבהלו וריחמו עליה. הם הפצירו ברב שיסלח לה, והבטיחו לו שהיא לעולם לא תעשה זאת שוב, אך הרב לא סמך עליה.

לאחר זמן נפטר הרב והשאיר לילדיו עושר עצום. אבל הטבעת נעלמה, ואשתו נשארה אתון עד אחרית ימיה.

על כן אמר המלך שלמה שאסור לאדם להפקיד סוד ביד אשתו. אם הרב לא היה מגלה לאשתו את סוד הטבעת, הוא היה חוסך מעצמו סבל רב ולא היה נאלץ להתרוצץ ביער. אבל בסופו של דבר הוא שילם לה כגמולה את מה שהגיע לה. כפי שנאמר בספר משלי: "כֹּרֶה שַּׁחַת בָּהּ יִפֹּל וְגֹלֵל אֶבֶן אֵלָיו תָּשׁוּב" (משלי כ"ו 27).