בעיר לגיון ניהל המלך ארתור את הפסטיבל הנודע של חג השבועות. הוא הזמין לחגיגה את כל שועי הממלכה ואציליה. לאחר שכל הטקסים החגיגיים בוצעו כהלכה, הזמין אותם המלך למשתה מפואר כדת וכדין, וּבעוד המסובים שמחים ועלזים ומתענגים על שפע המאכלים, כרך לפתע המלך ארתור את זרועותיו סביב המלכה שישבה לצדו, חיבק אותה בשמחה מופרזת, ולמרבה מבוכתה נשק לה לעין-כל בחיבה רבה על שפתיה.

המלכה הייתה המומה מהתנהגותו. היא הסמיקה עמוקות, הביטה בו ושאלה: "אלופי, על מה ולמה נשקת לי, בפומבי במקום ובשעה הזאת?"

"עשיתי זאת," השיב ארתור "משום שבכל אוצרותי אין לי אוצר המסב לי הנאה יותר ממך ובין כל התענוגות האופפים אותי אין מתוק ממך!"

"ובכן," השיבה המלכה, "אם כפי שאתה אומר, אתה אוהב אותי כל כך, אתה לבטח חושב שלבי ואהבתי מוכרים לך לפני ולפנים."

"אין לי ספק," אמר ארתור, "שלבך כרוך אחרי ואהבתך נתונה לי ואני בטוח בכך שאני מכיר אותך היטב."

"ולי אין ספק שאתה שרוי בטעות, ארתור יקירי, משום שמעולם לא ירדת לחקר נשמתה של אשה ולא עמדת על אופייה!"

"השמים עדי, "השיב ארתור, "שאם עד לרגע זה הסתירו ממני נשים את סודן, אעשה כל מאמץ ולא אחסוך בעמל ולא אטעם מאומה עד אשר ארד לחקרן ואבין את צפונותיהן!"

אשר על כן, כאשר הסתיים המשתה קרא ארתור לקאיוס, רב המשרתים שלו ואמר לו: "קאיוס, כלום תיאות לאכוף את סוסך וללוות אותי יחד עם וולווין אחייני, בעניין שאינו סובל דיחוי? אך הנח לכל יתר אנשי לשעשע את אורחי ולבדרם במקומי עד שובי."

קאיוס וולווין עלו מייד על סוסיהם כפי שצוו ומיהרו לרכוב עם ארתור אל מלך אחד ששמו גרגול אשר שלט על ממלכה שכנה ואשר נודע בחוכמתו.

ביום השלישי הגיעו המלך ומלוויו לעמק אחד כשהם מותשים למדי, שכן מאז עוזבם את בתיהם לא טעמו מאומה ולא נתנו תנומה לעפעפיהם, רק רכבו ברציפות יום ולילה.

והנה בדיוק מצדו השני של העמק עמד הר נישא מוקף ביער נחמד למראה שבראשו ניצבה מצודה אדירה בנויה מאבנים מסותתות ומלוטשות. בראותו את המצודה מרחוק ציווה ארתור על קאיוס למהר ולדהור לשם לפניו בכל המהירות ולהודיעו מי שוכן בה ומי שולט בעיר שלרגליה.

קאיוס דרבן על כן את סוסו, דהר קדימה ונכנס בשערי המצודה, וכששב משליחותו פגש את ארתור בעת שהלה כבר התקרב לחפיר המקיף את המצודה, והודיעו כי העיר שייכת למלך גרגול, וכי זו היא מצודתו. והנה, המלך גרגול אך זה ישב לסעודה, בעת שהמלך ארתור נכנס לשם על גב סוסו, ובירך בנימוס אותו ואת אנשי חצרו שנטלו חלק במשתה.

"מי אתה? ומהיכן אתה בא? ומה גרם לך להיכנס לחצרנו בבהילות כה רבה?" שאל אותו המלך גרגול.

"אני הוא ארתור, מלך בריטניה," אמר המלך ארתור, "וברצוני ללמוד ממך על לבן, טבען ודרכיהן של נשים, שכן תכופות שמעתי על כך שאתה בקי היטב בעניינים מעין אלה."

"שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ארתור, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה. אך לו לעצתי תשמע: רד נא מסוסך והצטרף אלי לארוחה, ותן היום מנוחה לגופך הלאה, כיוון שרואה אני כי אתה עייף ממסעך המייגע, ומחר אספר לך את מה שידוע לי על ענייני נשים."

ארתור הכחיש את דבר היותו עייף ונשבע כי לא יסעד את לבו בטרם ילמד לדעת מפי המלך את כל הידוע לו על מושא חיפושיו.

לבסוף, מכל מקום, נענה להפצרותיו של המלך ואנשי חצרו הסועדים עמו. הוא ירד מסוסו וישב לשולחן הסעודה על המושב שערכו לו מול המלך גורגול. אך עם עלות השחר בזוכרו את ההבטחה שקיבל, הלך ארתור אל המלך גורגול ואמר לו: "הו מלכי היקר, אני מתחנן בפניך, מלא הבטחתך והבא לידיעתי את מה שהבטחת לספר לי היום."

"אתה מגלה לעין-כל את איוולתך, ארתור. עד היום חשבתי אותך לאיש חכם." אמר המלך גורגול, "ואשר ללבן, טבען ואורחותיהן של נשים – בידי איש לא עלה עד היום לתפוס את מהותן, ואינני סבור שאוכל למסור לך מידע כלשהו על נושא זה, אך יש לי אח ושמו המלך טורלייל [כנראה טעות כתיב בכתב היד וצריך להיות גורגייל], שממלכתו נושקת לממלכתי. הוא גדול ממני בשנים וחכם יותר ממני, ואם יש מישהו הבקי בעניינים אלה שאתה כה להוט ללמוד עליהם, סבור אני שהם לא נעלמו מעיניו. בקש את קרבתו וחלה פניו בשמי לספר לך את אשר הוא יודע."

אשר על כן נפרד ארתור לשלום מן המלך גרגול ומיד המשיך במסעו והגיע לאחר ארבעה ימי מסע אל חצרו של המלך טורטייל וברצון הגורל הוא הגיע לשם בעת שהמלך סעד סעודת ערבית.

כאשר ברך אותו המלך ושאל אותו מי הוא, השיב לו ארתור כי הוא מלך בריטניה וכי נשלח אליו על ידי אחיו המלך גורגול, על מנת שהמלך יואיל להסביר לו בטובו עניין שבורותו בו חייבה אותו לבקש את קרבתו המלכותית.

"ומהו אותו עניין?" שאל אותו המלך טורטייל.

"נתתי את לבי," השיב ארתור, "להעמיק חקר בלבן, טבען ואורחותיהן של נשים ועד עתה לא עלה בידי למצוא מישהו אשר יגיד לי מי הן ומה טיבן. כלום תואיל אם כך אתה, שאליך נשלחתי בידי אחיך, להאיר עיני בעניינים אלה? אם הם ידועים לך אל נא תשב פני ריקם ואל תחסוך את ידיעתם מפני."

"שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ארתור, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה. לפיכך, כיוון שאין זה הזמן המתאים לדון בעניינים כאלה, הואל נא ורד מסוסך, אכול ותן מנוחה לנפשך היום, ומחר אספר לך את אשר אני יודע עליהם."

"עוד יהיה לי זמן די והותר לסעוד את לבי," השיב ארתור, "אך באמונה, לא אוֹכל עד אשר אלמד לדעת את התשובה לדבר שאני מחפש."

אך לאחר שהמלך ואורחיו לשולחן הסעודה הפצירו עוד ועוד, נענה להם ארתור בחוסר רצון והסכים לרדת מסוסו ולהתיישב במושב שהוצע לו מול המלך. אך כשעלה השחר מיהר ארתור להתייצב לפני המלך טורלייל ודחק בו לספר לו את מה שהבטיח.

טורלייל הודה שלאמיתו של דבר אין הוא יודע דבר וחצי דבר על עניין זה והפנה את ארתור לאחיו השלישי, המלך גורלגון שהיה מבוגר ממנו.

"אין לי ספק," אמר לו, "שאם למישהו בעולם יש בכלל ידע על הדברים שאותם אתה מבקש לדעת, הרי שגורלגון הוא האיש."

אשר על כן מיהר ארתור לצאת לדרך מיד בלא לאבד זמן, בתקווה להשיג תשובה לשאלתו, ולאחר יומיים הגיע לעיר שבה שכן המלך גורלגון, והגיע אליו בגזרת הגורל בעת שסעד פת ערבית כפי שאירע לו עם שני אחיו.

לאחר שהחליפו דברי ברכה הבהיר ארתור מי הוא ומה סיבת בואו, ולאחר שהסביר למלך מה הוא מחפש, השיב לו המלך גורלגון: " ארתור, שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל. הואל נא ורד מסוסך והצטרף לסעודה ומחר אספר לך את אשר אתה מבקש לדעת."

"לא ולא," אמר ארתור, "בי נשבעתי שבשום פנים ואופן לא איאות להפצרות מסוג זה עד אשר אלמד לדעת את התשובה לשאלתי!"

כאשר נוכח המלך גורלגון לדעת שלא יעלה בידו בשום אופן לשכנע אותו לרדת מעל סוסו, פנה אליו ואמר: "ארתור, מאחר ואתה נחוש בדעתך שלא להביא מזון לפיך עד אשר תקבל את מה שאתה מבקש, הנה, אף על פי שלספר לך את הסיפור הוא דבר הכרוך בטורח רב ואין בו תועלת מרובה, עם זאת, אני אתאר בפניך את מה שקרה למלך מסוים, ועל ידי כך תוכל לבחון בעצמך את לבן, טבען ודרכיהן של נשים. ובכל זאת, ארתור, אני מתחנן בפניך, לרדת מסוסך ולסעוד את לבך. שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, ולאחר שאסיים לספר לך את סיפורי לא תהיה הרבה יותר חכם."

"המשך בדבריך, כפי שהצעת ואל תדבר אתי יותר על ענייני אוכל."

"ובכן," אמר גורלגון, הנח לפחות לבני לווייתך לרדת מסוסיהם ולאכול."

"טוב ויפה," השיב ארתור, "אני מתיר להם לעשות זאת."

אשר על כן, ישבו בני לווייתו של ארתור לשולחן הסעודה והמלך גורלגון פתח ואמר: "ארתור, מאחר ואתה כל כך משתוקק לשמוע על עניין זה, כרה אוזנך, ותן אל לבך את מה שאני עומד לספר לך."

היה פעם מלך שהיה מוכר לי היטב, אציל, מוכשר ועשיר, אשר שמעו יצא למרחוק כאיש צדק ואמת. הוא הקים בחצר ארמונו גן מקסים שאין דומה לו וציווה לזרוע ולנטוע בו כל מיני סוגים של צמחים ועצי פרי, ושל צמחי תבלין מכל המינים. ובין השיחים שצמחו בגן היה גם שתיל יפיפה צעיר ודק שגובהו היה זהה בדיוק לגובהו של המלך עצמו ואשר הגיח מן הקרקע והחל צומח בדיוק באותו הלילה ובאותה השעה שהמלך הגיח לאוויר העולם. והנה, בגזרת הגורל נקבע, כי מי שיכרות אותו, ויכה בחלקו הצר על ראשו של אדם כלשהו ויאמר: 'היה זאב וקבל את תבונתו של זאב' יגרום לכך שאותו אדם יהפוך בבת אחת לזאב, עם תבונה של זאב.

מסיבה זו השגיח המלך על השתיל בשקידה רבה ובזהירות גדולה כיוון שלא היה לו ספק כי בטחונו האישי תלוי בכך. הוא הקיף על כן את הגן בקיר חזק ותלול ולא הרשה לאיש לבוא בשעריו, להוציא המשגיח על הגן שהיה ידידו הנאמן, והוא נהג לבקר את השתיל שלוש או ארבע פעמים ביום ולא להביא דבר מאכל אל פיו בטרם יעשה זאת, גם אם היה עליו לצום עד הערב, שכן הוא לבדו הבין לעומקה את חשיבותו של עניין זה.

והנה, לאותו מלך הייתה אשה יפה מאוד, אך הגם שֶׁנָּאָה הייתה למראה, לא הצטיינה היא בצניעות יתר ויופייה הוא שהביא עליה את חורבנה. שכן, היא הייתה מאוהבת בצעיר אחד, בנו של מלך פגאני, והעדיפה את אהבתו על פני זו של אדונה. היא השקיעה מאמץ רב בניסיון לערב את בעלה בסכנה כלשהי, כדי שהצעיר יוכל ליהנות כדין מחיבוקיה שאליהם כה השתוקק.

בראותה כי המלך נכנס לגן פעמים כה רבות ביום, ובבקשה לדעת את הסיבה לכך, רצתה מאוד לחקור את המלך על כך, אך לא העזה לעשות זאת. אבל בסופו של דבר, באחד הימים, כאשר חזר המלך ממסע ציד מאוחר מהרגיל, וכהרגלו נכנס לגן לבדו, לא יכלה עוד המלכה, בצימאונה לדעת את פשר הדבר ואי יכולתה לסבול עוד את העובדה שהסיבת ביקוריו בגן נעלמה ממנה ממנה (שכן נשים מבקשות תמיד לדעת כל דבר).

כאשר חזר בעלה מן הגן וישב ליד השולחן, שאלה אותו בחיוך בוגדני: "מדוע זה הולך אתה אל הגן כל כך הרבה פעמים ביום, ומבקר שם אפילו בשעת ערב מאוחרת עוד בטרם סעדת?"

"אין זה מעניינך," השיב המלך, "ואינני חייב למסור לך דין וחשבון על מעשי."

כששמעה את תשובתו נמלאה המלכה בזעם ובחשדה בו ללא סיבה כי הוא נוהג להתרועע שם עם אשה נואפת, והיא זעקה: "אני מעידה עלי את כל האלים בשמיים כי לעולם לא אשוב ואסעד בחברתך בטרם תגלה לי את הסיבה לביקוריך בגן!"

ובעוזבה בפתאומיות את שולחן הסעודה הלכה אל חדר משכבה, ושם שכבה במיטתה שלושה ימים בלי להביא מזון לפיה בהעמידה פני חולה.

ביום השלישי, כאשר נוכח המלך בעקשנותה של המלכה ובחששו פן יהיו חייה בסכנה מחמת הצום, הוא החל להתחנן בפניה שתביא דבר מאכל אל פיה וביקש ממנה במילים עדינות ורכות לעלות ולאכול, בהסבירו לה כי הדבר שהיא מבקשת לדעת הוא בגדר סוד שאין הוא מעז לגלותו לאיש.

על כך השיבה לו המלכה: "אסור שיהיה סוד כלשהו שיחצוץ בינך לבין רעייתך, ועליך לדעת בבירור כי אני מעדיפה את המוות על פני החיים, כל עוד אני מרגישה שאהבתך אלי היא כה מועטה."

המלך נוכח לדעת כי לא יעלה בידו לשכנע אותה לאכול ולשתות. ואז, בהיותו במצב רוח כה פגיע וחסר נחישות ובהיותו כה מסור לאהבת רעייתו, גילה לה המלך את סודו לאחר שהוציא מפיה הבטחה כי לעולם לא תבגוד בו ולא תמסור את סודו וכי תשמור על השתיל ותקדש אותו כפי שהיא מקדשת את חייה שלה.

המלכה, מכל מקום, לאחר שגילתה את צפונותיו וקיבלה ממנו את מה שביקשה ופיללה לשמוע, החלה להעריף עליו דברי אהבה ולהבטיח לו כי אהבתה ומסירותה אליו רק ילכו ויגדלו, אך באותה עת עצמה כבר הגתה במוחה כיצד לעשות שימוש נפשע בדברים ששמעה מפיו ולהגשים את מה שזממה מזה זמן רב.

ביום המחרת, כאשר המלך יצא אל היער למסע ציד, היא נטלה גרזן, התגנבה בסתר אל הגן, כרתה את השתיל ולקחה אותו איתה. כאשר חזר המלך הסתירה המלכה את השתיל הכרות בשרוולה הרחב ויצאה אל השער לקדם את פניו ובעודה כורכת את זרועותיה סביבו ומחבקת ומנשקת אותו, שלפה לפתע את השתיל משרוולה והכתה על ראשו של המלך שוב ושוב כשהיא צועקת: "היה לזאב, היה לזאב!", אך במקום להוסיף כפי שהתכוונה את המילים "וקבל תבונה של זאב", אמרה את המילים "וקבל תבונה של אדם." ומיד התקיימו דבריה. המלך הפך לזאב ונמלט אל היער כשבעקבותיו דולקים כלבי הצייד שהיא שיסתה בו, אך הוא נותר עם תבונתו האנושית.

"ארתור," המשיך גרלגון, "הנה כי כן למדת פרק בהלכות נשים – לבן וטבען. רד מסוסך וסעד עכשיו את לבך, ואחר כך אשלים את סיפורי ביתר אריכות, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"סיפורך מתנהל היטב," השיב ארתור, "והוא משמח אותי מאוד. המשך לספר, המשך לספר את מה שהתחלת!"

"לו יהי כן," השיב גורלגון, "תשמח אם כך לשמוע את ההמשך. היה קשוב לסיפורי ואני אמשיך לספרו."

לאחר שהניסה המלכה את בעלה הנאמן אל היער בדמות זאב, קראה אליה מיד את הבחור הצעיר שעליו סיפרתי לך קודם, ובמוסרה לידיו את רסן השלטון, הפכה לרעייתו.

הזאב, לעומת זאת, לאחר שנדד במשך שנתיים תמימות במעמקי היער שאליו נמלט, כרת ברית עם זאבה פראית ונולדו להם שני גורים. בזוכרו את העוולות שנעשו לו על ידי אשתו (שכן עדין שמר הוא על תבונתו האנושית) להוט היה לקחת ממנה את נקמתו.

והנה סמוך ליער ניצבה מצודה שבו נהגה המלכה תכופות לשהות עם המלך. והזאב האנושי בנצלו את ההזדמנות שנקרתה לפניו, לקח אתו ערב אחד את הזאבה עם שני גוריה, התפרץ לחצר המצודה וכאשר מצא שם את שני הילדים הקטנים שהביאה המלכה לעולם ממאהבה, משחקים שם ללא השגחה, הוא תקף אותם והרגם בקורעו אותם לגזרים באכזריות.

כאשר ראו אנשי החצר את המתרחש הם מיהרו לרדוף אחרי הזאבים בצעקות, אך היה זה מאוחר מדי. ברגע שהזאבים נוכחו לדעת כי מעשיהם התגלו, הם נמלטו משם בחיפזון ללא פגע.

המלכה, מכל מקום, הייתה הלומת צער מן האסון שפקד אותה. היא הורתה למשרתיה לפקוח עין ולהשגיח היטב על הנעשה למקרה שהזאבים ישובו ויתקפו את אנשי הארמון. לא חלף זמן רב והנה שב הזאב, שנקמתו טרם באה על סיפוקה, עם בני לווייתו וכאשר פגש בשערי הארמון שני רוזנים שהיו אחיה של המלכה, הוא תקף אותם, שפך את בני מעיהם וקרע אותם לגזרים בהביאו עליהם מוות מחריד. המשרתים התאספו ומיהרו לסגור את השערים וכך עלה בידם ללכוד את גוריו של הזאב ולתלותם, אך הזאב עצמו שניחן בערמומיות יותר ממרעיו חמק מידיהם של אלה שניסו לצודו ונמלט ללא פגע.

"ארתור," אמר גורלגון, כאשר הגיע למקום זה בסיפורו, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"לא ולא," השיב ארתור, "לא אסעד את לבי בטרם אשמע מפיך את הסיפור עד תום."

וגורלגון המשיך בסיפורו.

הזאב, שהיה הלום צער מאובדן גוריו נתקף בחמת זעם. הוא תקף מדי לילה את עדרי הצאן והבקר שבמחוז, טבח אותם ועשה בהם שמות עד שכל התושבים נקהלו וארבו לו עם להקת כלבי צייד מתוך כוונה לצודו ולהורגו. הזאב שלא היה יכול לעמוד בפני זעמם, נאלץ לנוס למדינה שכנה ושם המשיך במעשי ההרג שלו. אך גם כאן רדפו אחריו התושבים ואילצו אותו לברוח למדינה שלישית. עתה החל הזאב לפרוק את זעמו הנורא לא רק על עדרי הצאן, אלא גם על בני אדם. והנה על אותה ממלכה שלט מלך צעיר בשנים, נעים הליכות וידוע למרחוק בחוכמתו ושקידתו, וכאשר דווח לו על מעשי ההרס שחולל הזאב ועל כך שהפיל את חיתתו על בעלי חיים ובני אדם כאחד, הוא קבע יום שבו ייאסף יחדיו כוח גדול של ציידים וכלבי צייד על מנת לעקוב אחרי הזאב ולצודו כיוון שלאיש לא היה מנוח מאימת הזאב והכל ציפו מדי לילה בלילה להתקפותיו.

וכך אירע שלילה אחד, בלהיטותו לשפוך דמים, הזדמן הזאב לכפר אחד, ושם עמד מתחת לשולי הגג של אחד הבתים והקשיב דרוך כולו לשיחה שהתנהלה בתוך הבית. והנה שמע את אחד הנוכחים מספר על תוכניתו של המלך לעקוב אחריו ולצודו ביום המחרת. הרבה דברים נאמרו במהלך אותה שיחה בשבח רחמיו וחסדו של המלך. כאשר שמע הזאב דברים אלה חזר רועד לנבכי היער, כשהוא שוקל בדעתו מה תהיה הדרך הטובה ביותר עבורו להתמודד עם תוכנית זו.

למחרת בבוקר נכנסו ליער המלך עם חבורת ציידיו מלווים בקבוצה עצומה של כלבי צייד צעקותיהם וקול קרנותיהם הרעידו את כיפת השמיים. בעקבות הציידים התנהל המלך עם שניים ממקורביו בקצב מתון יותר. הזאב מצא לעצמו מקום מסתור סמוך לדרך שבה היה עתיד המלך לעבור. לאחר שחלפו הציידים על פניו, נגלה לעיניו המלך (שאותו זיהה על פי ארשת פניו האצילה). הזאב יצא ממקום מחבואו, השפיל את ראשו ורץ אליו כשהוא מחבק בכפותיו את רגלו הימנית של המלך. הוא ליקק אותו בחיבה כאילו הוא מתחנן בפניו למחול לו על דבר מה, ותוך כדי כך השמיע נהימות חיבה ככל שהיה מסוגל להן. ואז כאשר ראו שני האצילים אשר שמרו על המלך את הזאב העצום הזה (שכן מעולם לא ראו זאב שישווה לו במימדיו), הם קראו, "אדון, ראה, הנה הזאב שאנו מבקשים! הנה הזאב שאנו מחפשים! הלום בו! הרוג אותו! אל תניח לחיה הנתעבת הזו לתקוף אותנו!"

אך הזאב, ללא כל חשש מצעקותיהם עקב מקרוב אחר המלך והמשיך ללקקו בעדינות. התנהגות מופלאה זו נגעה ללבו של המלך ולאחר שהביט בזאב זמן מה ותפס שאין בו שום עוינות, אלא להפך – דומה עליו שהוא מתחנן למחילה, הוא הופתע מאוד וציווה שאיש מאנשיו לא יהין לפגוע בו לרעה, בהכריזו כי זיהה בו סימנים של תבונה אנושית. הוא הניח את ידו הימנית על הזאב, ליטף בעדינות את ראשו וגרד את אוזניו. אחר כך אחז המלך את הזאב וניסה להרימו לכיוונו. הזאב שהבין את רצונו שלך המלך, התרומם והתרפק בשמחה על צוואר סוסו של המלך.

המלך קרא למלוויו והחל לחזור לביתו. הוא לא הרחיק לכת כאשר, הפלא ופלא, נזדמן על דרכו צבי עצום בגודלו, נושא קרניים מפוארות, אשר רעה בקרחת היער.

ואז אמר המלך "אני אבדוק אם לזאב שלי יש ערך וכוח ואם אוכל להרגילו לציית לפקודותי."

והוא קרא בקול ודחף את הזאב בידו לכיוון הצבי. הזאב שידע היטב איך ללכוד טרף מסוג זה, זינק ורדף אחרי הצבי, ובעת שניצב מולו תקף אותו, ותפס אותו בצווארו ואז הניח את הצבי המת בקרבת מקום למלך.

המלך קרא אותו אליו ואמר: "לאחר שראיתי כיצד יודע אתה להיות לנו לתועלת, אין ספק שעלי להותירך בחיים ולא להרוג אותך."

והוא חזר לארמונו בחברתו של הזאב.

"ארתור," אמר גורלגון, "הואל נא לרדת מסוסך ולסעוד את לבך, שכן שאלתך היא שאלה נכבדה וכבדת משקל, ואך מעטים הם אלה היודעים להשיב עליה, וכאשר אספר לך את הסיפור כולו תהיה אך מעט יותר חכם יותר מאשר אתה עכשיו."

"לא ולא!" השיב ארתור, "גם אם ירדו כל האלים ממרום ויפצירו בי לרדת מסוסי ולאכול, לא ארד מסוסי ולא אוֹכל עד אשר אלמד לדעת את סופו של המעשה הזה!"

"לו יהי כן." אמר גורגלון והמשיך בסיפורו.

הזאב נשאר אם כך עם המלך, והתנהג עמו בחיבה רבה מאוד. הוא הוציא לפועל כל דבר שהמלך ציווה עליו לעשות ומעולם לא הראה שום סימני עוינות ולא פגע לרעה באיש. מדי יום ביומו ניצב הזאב על רגליו האחוריות לפני המלך בזמן שסעד סעודת ערבית, אכל מלחמו ושתה מכוסו. הוא ליווה את המלך לכל מקום שהלך וגם בלילה לא מש ממקום משכבו של אדוניו.

והנה אירע שעל המלך היה לצאת באופן פתאומי למסע ארוך אל מחוץ לממלכתו כדי לנהל התייעצות עם מלך אחר, ולא ניתן היה לערוך מסע זה בפחות מעשרה ימים.

הוא קרא על כן למלכה ואמר לה: "מכיוון שעלי לצאת למסע זה תכף ומיד, אני מפקיד את הזאב על הגנתך, ואני מצווה עליך להשגיח עליו במקומי, אם יאות להישאר כאן, ולטפל בכל צרכיו."

אך המלכה שכבר שנאה את הזאב כיוון שהבחינה בתבונתו היוצאת דופן (וכפי שקורה לעתים קרובות שאשה שונאת את מי שבעלה אוהב), אמרה לו: "אדוני, אני חוששת שבהעדרך, אם ישכב הזאב במקום משכבו הרגיל, הוא יתקוף אותי בלילה ויפצע אותי אנושות."

"אין לך מה לחשוש," השיב המלך, "כיוון שעד היום לא זיהיתי בו שום סימן של עוינות או תוקפנות במהלך הזמן הארוך שהוא חי במחיצתי, אך אם את כה חוששת, אצווה להכין שרשרת שבה אקשור אותו לסולם של מיטתי." (הכוונה היא לסולם שבאמצעותו ניתן לטפס על מיטה גבוהה).

המלך ציווה על כן להכין שרשרת זהב ואחר שהזאב נקשר לסולם, מיהר המלך לצאת למסע המתוכנן.

"אין לי שום רצון לסעוד את לבי," השיב ארתור, "ואני מבקש ממך שלא להפציר בי שוב בעניין זה."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

המלך יצא אם כך לדרך, והזאב נשאר עם המלכה. אך היא לא דאגה כלל לטפל בו כפי שהיה עליה לעשות. הזאב נותר כבול למרגלות המיטה גם בשעות היום, אף שהמלך ציווה לקשור אותו רק בלילה.

והנה, המלכה הייתה מאוהבת שלא כדין בחייט של המלך והייתה נפגשת עמו בכל פעם שהמלך נעדר מארמונו. וכך אירע שביום השמיני ליציאתו של המלך למסע נפגשו השניים בחדר המיטות המלכותי בצהרי יום ושכבו יחדיו במיטה כשהם מתעלמים מנוכחותו של הזאב במקום.

וכאשר ראה אותם הזאב ממהרים להתחבק ולהתנשק זה עם זו בחיבוק זימה, התלקח זעמו. עיניו האדימו מחימה ושער עורפו סמר. הוא גילה סימני עוינות וביקש להתקיפם, אך השרשרת שבה היה קשור מנעה אותו מלעשות זאת. וכאשר נוכח לדעת שאין בכוונתם של השניים לחדול ממעשה הזימה שבו החלו, הוא חרק בשיניו, וחפר בכפותיו בקרקע כשהוא פורק את זעמו ביללות איומות, ואז מתח את השרשרת בכוח כה רב עד שנקרעה לשתיים. ברגע שעלה בידו להשתחרר ממנה הוא זינק בחרון על החייט, השליך אותו ארצה ותקף אותו בפראות עד שהותיר אותי כמעט מת. אך הוא לא פגע במלכה ולא גרם לה שום נזק. הוא רק הביט עליה במבט רווי שנאה.

כאשר שמעו המשרתים את הזעקות וגניחות הכאב של החייט, הם קרעו את הדלת מציריה והתפרצו פנימה.

כאשר שאלו את המלכה לסיבת המהומה, המציאה המלכה הערמומית סיפור שקר דמיוני ואמרה למשרתים שהזאב טרף את בנה, ותקף את החייט בעת שהלה ניסה לעצור בעדו ולהציל אותו ממלתעותיו, ואין ספק שהיה תוקף גם אותה לולא הגיעו בזמן לעזרתה.

החייט הפצוע הושכב מת למחצה בחדר האורחים. המלכה, בחששה פן יגלה המלך מה אירע בדיוק וברצותה לנקום בזאב, הסתירה את הילד, שלטענתה נטרף על ידי הזאב, יחד עם האומנת שלו בחדר תת-קרקעי נידח שאין אליו גישה, וכך יצרה את הרושם שהילד אכן נטרף.

"אנא ממך," השיב ארתור, "צווה להוציא מכאן את שולחן הסעודה, שכן הגשת מנות כה רבות לסעודה קוטעת שוב ושוב את שיחתנו."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

זמן קצר לאחר שהתרחשו אירועים אלה, הובא לידיעתה של המלכה כי המלך עתיד לשוב מוקדם מן הצפוי. אשר על כן יצאה האשה הבוגדנית והערמומית, לקדם את פניו כששׂיערה מרוט וקצוץ כמעט עד קודקודה, לחייה חתוכות ופצועות ובגדיה מרוחים בדם. ברגע שפגשה אותו החלה ליילל ולבכות: "אוי לי! אוי לי! אוי לי אדוני! מסכנה שכמותי. איזה אסון פקד אותי בהעדרך!"

"מה קרה?" שאל אותה המלך ההמום.

"חית הטרף הבזויה שלך! החיה שאתה הכנסת לארמון, ואשר חשדתי בה כל הזמן, טרפה את בנך בעת שהחזקתי אותו בחיקי, וכאשר נחלץ החייט שלך לעזרתי ונאבק בזאב כדי להושיעני, הוא התנפל עליו, שיסע אותו במלתעותיו וכמעט הרג אותו, ואין ספק שהיה פוגע בי באותה דרך לולא פרצו המשרתים פנימה ועצרו בעדו. ראה, הנה כאן דמו של הפעוט שניתז על בגדי מעיד על מה שאירע!"

היא טרם סיימה את דבריה והנה – ראה זה פלא! הזאב בראותו את המלך המתקרב, זינק מתוך חדר השינה ומיהר אליו כדי לזכות בחיבוקיו – כמבקש גמול על מה שפעל. הוא כרכר סביבו בשמחה שוב ושוב ודילג באוויר בהנאה גדולה יותר מאשר אי פעם בעבר.

בראותו זאת חש המלך שהוא נקרע בין רגשות מנוגדים ולא ידע כיצד עליו להגיב. מצד אחד לא העלה בדעתו שאשתו תוציא מפיה דבר שקר, אך מצד שני חשב לעצמו שאם אכן היה הזאב אשם במעשה כה נפשע, הוא לא היה מעז לקדם את פניו עם ניתורי שמחה כה גדולים.

ובעוד הוא חוכך בדעתו מה עליו לעשות ובסרבו להכניס דבר מאכל לפיו, התיישב הזאב לידו ונגע בו בעדינות בכפו. הוא אחז את קצה גלימתו של המלך בפיו ובתנועת ראש הזמין אותו לבוא אחריו.

המלך, שהבין את סימניו של הזאב, קם והלך אחריו. הם חצו את חדרי המשכב והזאב הוביל אותו לחדר התת-קרקעי שבו הוחבא הילד, ושם, כאשר גילה כי הדלת נעולה, הקיש עליה בכפותיו פעמיים או שלוש, כמבקש שיפתחו אותה. אך מציאת המפתח עיכבה את פתיחת הדלת – שכן המלכה החביאה אותו – והזאב שלא יכול היה לשאת את העיכוב, נסוג מעט אחורה פשט את טפריו, זינק על הדלת, ובהכותו בה בחוזקה בארבע כפותיו ניפץ אותה לרסיסים ואז שעט קדימה, נטל מתוך העריסה את הפעוט, החזיק בו בעדינות בכפותיו השעירות וקרב אותו לפניו של המלך כמבקש ממנו לנשקו.

המלך השתומם על הדבר ואמר: "יש כאן משהו נשגב מבינתי."

המלך הלך בעקבות הזאב, והזאב הוביל אותו אל החייט הגוסס. כאשר ראה הזאב את החייט אך בקושי עלה בידי המלך לעצור בזאב מלהתנפל עליו.

המלך ישב לפני משכבו של החייט וחקר אותו למצבו ולסיבות שגרמו לפצעיו הקשים.

הוידוי היחידי שעלה בידו להציל מפיו היה כי הוא הותקף על ידי הזאב בעת שניסה להציל את הילד. הוא ביקש כי יקראו למלכה כדי שתעיד על אמינות עדותו.

"אין לי ספק שדבר שקר בפיך!" אמר לו המלך, "בני חי. הוא לא נטרף ולא הותקף, ועכשיו שמצאתי אותו יש לי יסוד להרשיע גם אותך וגם את המלכה במעשה בגידה ובדברי שקר. נראה לי שיש גם דבר נוסף שהוא דבר שקר. ידועה לי הסיבה שבעטיה תקף אותך הזאב בפראות בניגוד לנוהגו הרגיל. הוא לא יכול היה לשאת את חרפת אדוניו. התוודה על כן בפני מיד על האמת, שאם לא כן נשבע אני במלכות השמיים כי אשליך אותך ללהבות כדי שתישרף חיים!"

ואז שב הזאב והתנפל על החייט ובודאי היה קורע אותו לגזרים לולא עצרו בעדו העומדים לצדו.

כלום יש צורך להכביר מילים? לאחר שהמלך דרש בכל תוקף לשמוע את האמת, הן באמצעות איומים והן באמצעות שידולים רכים, הודה החייט בפשע שבו הואשם והתחנן בהכנעה כי המלך יסלח לו.

אך המלך שרתח מזעם ציווה לכלוא את החייט בכלא ומיד זימן אליו את ראשי העם לפגישה מכל רחבי הממלכה כדי לנהל חקירה ודרישה לבירור נסיבות הפשע הגדול הזה. הם הוציאו גזר דין שעל פיו יש לפשוט את עורו של החייט בעודו בחיים ולתלותו. המלכה נקשרה לסוסים דוהרים שקרעו את גופה לגזרים וגופה הושלך ללהבות.

"אם אתה עצמך לא עייפת מן הסעודה," השיב ארתור, "אינך צריך להיות מודאג מכך שאמשיך ואצום עוד זמן מה."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

לאחר המאורעות הללו בחן המלך בשקידה ובתשומת לב רבה את תבונתו הרבה של הזאב ודן בנושא עם חכמיו, בהצהירו כי ליצור שניחן באינטליגנציה כה רבה יש תבונת אנוש "שכן שום חיה", כך טען "לא ניחנה בחוכמה כה רבה או בנאמנות כה גדולה כמו שגילה הזאב כלפי. הוא מבין בצורה מושלמת כל מה שאנו אומרים לו. הוא עושה כל מה שמצווים עליו. הוא ניצב תמיד לצדי בכל מקום, הוא שמח בשמחתי וכאשר אני שרוי בצער מצטער גם הוא. ואתם חייבים לדעת כי מי שנקם בחומרה כזו על העוול שנעשה לי היה ללא ספק בעברו אדם בעל חכמה ויכולת לאין שיעור וכנראה לבש צורת זאב בעקבות מעשה כישוף או לחש."

לשמע מילים אלה הראה הזאב שניצב ליד המלך, סימנים של שמחה גדולה. הוא ליקק את ידיו ורגליו של המלך ונלחץ אל ברכיו ברמזו באמצעות מחוות אלה כי דבריו של המלך הם אמת לאמיתה.

אז אמר המלך: "ראו באיזו שמחה הוא מסכים עם דברי ומראה באמצעות סימנים מובהקים כי האמת אתי. עכשיו אין לי יותר ספק בעניין. מי ייתן ותהיה לי היכולת לגלות, בין אם על ידי מעשה מסוים ובין אם על ידי שימוש בכלי מתאים, כיצד להשיבו למצבו הקודם, וגם אם במחיר כל נכסי! לא, – יותר מכך – גם בסיכון חיי!"

וכך לאחר דיונים ממושכים החליט המלך לבסוף כי יותן לזאב להתקדם לפניו ולבחור בכל כיוון שירצה בין אם בים ובין אם ביבשה. "שכן, אם נוכל להגיע לארצו של הזאב," אמר המלך, "נוכל אולי לגלות מה אירע ולמצוא לו מרפא."

הותר על כן לזאב ללכת לאן שיבחר, והמלך ומלוויו הלכו בעקבותיו. ומיד פנה הזאב לכיוון הים וזינק חסר סבלנות לתוך הגלים, כאילו מבקש הוא לחצות את הים. והנה, ארצו של הזאב נשקה לאותו אזור, אך הייתה מופרדת ממנו במיצר ים, אף שניתן היה להגיע אליה מכיוון אחר בדרך היבשה. אך הדרך היבשתית הייתה ארוכה יותר. כשראה המלך כי הזאב מבקש לחצות את המיצר, הוא ציווה מיד לשגר את הצי ולכנס את צבאו.

"הזאב עומד על החוף ומשתוקק לחצות את הים," השיב ארתור, "אני חושש שאם יניחו לו להישאר שם לבדו הוא עוד עלול לטבוע בגלל רצונו העז להגיע למטרתו ללא דיחוי."

גורלגון המשיך על כן בסיפורו.

לאחר שפקד המלך להכין את ספינתו ולצייד כיאות את צבאותיו, הוא הפליג הימה מלווה בפלוגה גדולה של חיילים וביום השלישי נחת בשלום בארצו של הזאב. וכאשר הגיעו לחוף

היה הזאב הראשון שזינק מן הספינה. הוא סימן להם בצורה ברורה על ידי ההנהון הרגיל שלו כי זו אכן ארצו שלו.

המלך לקח עמו על כן כמה מאנשיו ומיהר בחשאי לאחת מהערים הקרובות, בצוותו על מפקד הצבא שלו להישאר על הסיפון עם חייליו עד אשר יחקור בעניין וישוב אליהם. המלך אך זה נכנס לעיר ומיד התברר לו כל מהלך האירועים, כיוון שכל האנשים באותו מחוז, אצילים ופשוטי עם כאחד, נאנקו תחת עריצותו הבלתי נסבלת של המלך שירש את מקומו של הזאב וביכו בקול את מלכם אשר הפך לזאב על ידי כשפיה ועורמתה של רעייתו. הם התגעגעו למלכם הקודם בזוכרם איזה אדון אציל נפש ונדיב היה ביחסו אליהם.

וכך, לאחר שגילה המלך את מה שרצה לדעת, ובירר היכן מתגורר המלך שירש את מקומו של הזאב, הוא חזר בכל המהירות לספינותיו, ואז הצעיד את חייליו, ותקף את יריבו באופן פתאומי ובלתי צפוי. הוא השמיד והניס את כל המגנים עליו, לקח בשבי אותו ואת המלכה והכפיף אותם לשלטונו.

"אתה דומה לנגן נבל," השיב ארתור, "שרגע לפני שהוא מסיים לנגן את נעימתו, הוא משלב בתוכה שוב ושוב את קטעי המעבר מבלי שיהיה מישהו שישיר לצליליו."

גורלגון המשיך בסיפורו.

המלך כינס על כן לאחר נצחונו, מועצה של כל שועי הממלכה ובהציגו את המלכה לפניהם אמר: "הו, הבוגדנית והמרשעת מכל הנשים, איזה טירוף אחז בך וגרם לך לקשור מזימת בוגדנות כה נפשעת כנגד אדונַיך?! אך לא אמשיך ואשוחח עם מי שכבר נמצאה בלתי ראויה לקיים את נדריה. השיבי על כן מיד לשאלה שאציג בפניך, שאם לא כן אמית אותך ברעב ובצמא ובעינויים קשים, אלא אם כן תראי לי איפה מוסתר השתיל שבאמצעותו הפכת את בעלך לזאב. אולי יוכל לחזור וללבוש את דמות האדם שאיבד."

למשמע דברים אלה נשבעה המלכה כי אין היא יודעת היכן השתיל. היא הוסיפה כי ידוע לכל שהוא נכרת והועלה באש.

כשנוכח המלך לדעת כי היא מסרבת להתוודות, הוא מסר אותה לידי המענים, כדי שיְיַסרו אותה מדי יום ביומו בעונשים מתישים וימנעו ממנה מזון ושתייה.

לבסוף נאלצה המלכה, בשל העונשים החמורים שהוטלו עליה, לגלות את מקומו של השתיל ולמוסרו למלך. המלך לקח אותו מידה ובלב שמח ניגש לזאב, הכה על ראשו עם החלק העבה של השתיל בהוסיפו את המילים: "היה לאדם וקבל בינת אדם!"

המילים אך זה נאמרו ומיד לבש הזאב את צורתו האנושית והיה אף נאה ויפה תואר יותר מאשר בעבר, ולאחר שבורך בחסד שכזה ניתן היה לראות שהוא אציל ואיש המעלה. המלך בראותו את התמורה הגדולה שחלה בזאב אשר הפך לאדם יפה תואר ובהעלותו על לבו את התלאות שסבל ואת העוולות שנגרמו לו, רץ קדימה בשמחה גדולה, אימץ אותו אל לבו, נישק אותו והזיל דמעות שמחה. וכאשר חיבקו איש את רעהו ונאנחו ללא הרף והזילו דמעות כה רבות, החלו כל הסובבים אותם לבכות גם הם.

האחד העתיר תודות על החסדים הרבים שגמל עמו המלך בעוד שהשני קונן על כך שאולי נהג עמו בפחות התחשבות מאשר היה ראוי לה. ומה עוד? שמחה אדירה אפפה את כל הנוכחים, והמלך, לאחר שקיבל את כניעתם של כל ראשי הממלכה, על פי המנהג הקדום חזר ונטל את מוסרות השלטון לידיו.

הנואף והנואפת הובאו לפניו, והוא נועץ עם ראשי העם איזה עונש להשית על השניים. הוא דן למוות את המלך הפאגאני. ואשר למלכה – הוא התגרש ממנה, אך ברחמיו שהיו טבועים בו מלידה, הוא חס על חייה, אף שמן הראוי היה שתאבד אותם.

המלך השני חזר לממלכתו לאחר שזכה לכבוד רב וקיבל מתנות יקרות ערך שהיה ראוי להן.

עכשיו, ארתור, למדת לדעת את לבן, טבען ודרכיהן של נשים. התבונן אל תוכך וראה אם החכמת מכך. הואל נא לרדת עתה מסוסך ולסעוד את לבך כי שנינו ראויים לסעודתנו, אני על שום הסיפור שסיפרתי, ואתה על שום שהאזנת לו."

"בשום פנים ואופן לא ארד מסוסי," אמר ארתור, בטרם תשיב על השאלה שאני עומד לשאול אותך."

"ומהי השאלה הזו?" אמר גורלגון.

"ברצוני לדעת, "השיב ארתור, "מי היא האישה הזאת שיושבת מולך וארשת עצבות על פניה, כשהיא מחזיקה לפניה מגש שעליו ראש אדם מגואל בדם, ואשר בכתה בכל פעם שחייכת ונישקה את הראש המגואל בדם בכל פעם שאתה נשקת לאשתך בעת שסיפרת לי את סיפורך?"

"ארתור," השיב גורלגון, "לו היה דבר זה ידוע אך לי, לא הייתי מספרו לך בשום פנים, אך מכיוון שהוא מוכר היטב לכל אלה היושבים אתי ליד השולחן, לא אתבייש אם הוא ייוודע גם לך. האשה היושבת מולי, היא זו, אשר כפי שסיפרתי לך, פשעה פשע כה גדול נגד אדוניה, כלומר נגדי. אני הוא אותו זאב אשר כפי ששמעת, הפך תחילה מאדם לזאב ואז חזר לצורתו האנושית. כאשר הפכתי לזאב מובן מאליו שהממלכה שאליה שמתי פעמי תחילה הייתה זו של אחי האמצעי, המלך גורלייל. ואשר למלך שכה טרח לדאוג לי – אל יהי ספק בלבך כי מדובר באחי הקטן, המלך גרגול, שאותו פגשת בראשית מסעך. הראש המוכתם בדם הנמצא על המגש ואשר האשה שממולי מחבקת, הוא ראשו של אותו צעיר אשר עקב אהבתה אליו חוללה נגדי פשע כה חמור. כאשר חזרתי לצורתי הנכונה, וחסתי על חייה, הטלתי עליה עונש זה בלבד, והוא שיהיה עליה להחזיק תמיד את ראש מאהבה לפניה, ובעת שאני מנשק את האשה שנשאתי במקומה, יהיה עליה להטביע נשיקות על הראש של זה שלמענו חוללה את פשעה. אני ציוויתי לחנוט אותו כדי שלא ירקב, כי ידעתי שלא יכול להיות עונש חמור יותר מבחינתה מאשר החשיפה המתמדת של רשעותה הגדולה לעיני כל העולם. ארתור, רד נא עתה מסוסך אם רצונך בכך, שכן עתה משהזמנתי אותך, תוכל, ככל שהדבר נוגע לי, להישאר מכאן ואילך במקום שבו אתה נמצא."

ארתור ירד על כן מסוסו וסעד את לבו וביום המחרת חזר לביתו בתום תשעה ימי מסע, כשהוא משתומם מאוד על מה ששמע.