אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
עלילותיו של איש-הזאב
עלילותיו של איש-הזאב מרי דה פרנס (Marie de France) בין הסיפורים שברצוני לשוב ולספר לְךָ, לא יפקד מקומו של הסיפור על אודות איש-הזאב. חיות פרא כאלה ידועות בכל הארצות. בִּיסְקְלָוַורֶט – כך נקראת היא בפי הברטונים, בעוד שהנורמנים קוראים לה בשם גַּרְוַואל. דבר בדוק לאשורו הוא וידוע לכל, שאנשים רבים שנטבלו לנצרות, איתרע גורלם להשתנות כך ולהתרוצץ פרא ביערות בדמות אנשי-זאב. איש-זאב הוא יצור מבעית. הוא אורב לטרף בתוככי יערות עבותים, והוא איום ונורא למראה. הוא מסוגל לכל מעשה רשע. הוא מתהלך אנה ואנה במקומות שוממים, ומחפש בני אדם על מנת לטורפם. הט אוזנך עכשיו להרפתקה של איש-הזאב שברצוני לספר. בבריטני גר ברון מכובד ומוערך מאוד על ידי כל ידידיו. הוא היה אביר נאה וחסון ובעל מוניטין. נאמן ללא סייג לאדונו ותומך בעצתו הטובה לכל שכניו. ברון זה היה נשוי לאשה הגונה, ובעלת חזות נאה ועדינה. כל אהבתו הייתה נתונה לה, ואהבתה שלה הייתה נתונה לו. רק צל אחד העיב על חייה של אותה גבירה: שלושה ימים בכל שבוע היה בעלה נעדר מביתו. לא היה לה שמץ של מושג לאן הוא הולך ולאיזו מטרה, גם לאיש מאנשיו לא נודע איזה עניין הרחיק אותו מביתו. באחד הימים כאשר שב אותו אדון לביתו, שמח ועליז, ניגשה אליו רעייתו ופנתה אליו במתק שפתיים בזו הלשון: "בעלי ורעי הנאה והמתוק, מבקשת אני שתעניק לי דבר מה. ברצון הייתי מקבלת ממך את תשובתך, אך חוששת אני ששאלתי תעורר את חמתך. מוטב שאצא מעל פניך בידיים ריקות מאשר שאשמע מפיך דברי נזיפה." כאשר שמע זאת האדון, נטל את רעייתו בזרועותיו ובעדינות רבה נשק לה על שפתיה. "רעייתי," אמר לה, "שאלי ממני כל שתבקשי ומובטח לך מראש שתיעני. מה חפצך?" "באמונה," אמרה לו הגבירה, "אומר לך זאת חיש: כה ארוכים ומייגעים הם הימים שבהם נעדר אתה מכאן. אני קמה משנתי עם בוקר ולבי כבד עלי, אינני יודעת על מה ולמה. אני מלאת פחדים פן אאבד אותך ולא אמצא לי נחמה. פחד זה יביא עלי את מותי בטרם עת. אמור לי עתה: לאן אתה הולך ומהם עסקיך. וכי איזה רעה תבוא עליך אם תגל את סודך למי שכה אוהב אותך?" "אשה" השיב לה האדון, "אם אגלה לך את סודי רק אסון יצמח מכך! למען השם, אל נא תבקשי זאת ממני. אם אך היית יודעת, הייתה אהבתך אלי גוועת, ואני הייתי אבוד לעד." כאשר שמעה זאת הגבירה, הייתה היא משוכנעת שבעלה מבקש להרגיעה במענה קליל, על כן הפצירה בו ביתר שאת עם מבטים רכים ודיבורים ענוגים, עד שנכנע וסיפר לה את הסיפור כולו ולא הסתיר מפניה מאומה. "אשה, אני הופך לאיש-זאב. אני נכנס ליער ואורב שם לטרפי במעבה היער." לאחר שחילצה ממנו את סודו, הפצירה והתחננה ביתר שאת כי יגיד לה אם הוא משתמש שם בבגדיו או מתהלך ערום. "אשה," השיב לה, "אני מתהלך ערום כחיה." "אמור לי, בשם חסד האל, היכן אתה מסתיר את בגדיך?" "רעייתי הנאווה, זאת לא אגלה לך לעולם. אם אאבד את לבושי, או אאלץ לנטוש אותו, אזי אהפוך לאיש-זאב עד אחרית ימי. לעולם לא אוכל לחזור וללבוש צורת אנוש, אלא אם כן יושב לי מלבושי. אשר על כן לעולם לא אראה לך את מאורתי." "בעלי," השיבה לו הגבירה, "אני אוהבת אותך יותר מכל דבר בעולם. אין לך ולו גם סיבה אחת להטיל ספק בנאמנותי, או להסתיר ממני דבר. איזה טעם יש לקשרי הריעות שבינינו? איככה זה אבדה לי אהבתך; מה חטא חטאתי שאינך בוטח עוד במילת כבודי? פתח בפני את סגור לבבך וספר לי את אשר ראוי כי אדע." וכך בסופו של דבר, יגע ונכנע להפצרותיה, לא יכול היה עוד לעמוד בפניה וגילה לה את כל צפונותיו. "אשה," אמר הוא, "בתוככי היער הזה, לא הרחק מן השביל ישנה דרך נסתרת שבסופה קפלה עתיקת יומין, אשר בה ביכיתי תכופות את מר גורלי. סמוך לה יש סלע חלול מוסתר בתוך שיח, ושם הוא המקום הנסתר בו אני מחביא את מלבושי, עד אשר אשוב לביתי שלי." בשומעה דבר פלא זה הציף הדם את פניה של הגבירה מחמת פחדה הרב. היא לא העזה לשכב עוד לצדו וחככה בדעתה כיצד תוכל להציל נפשה ממנו. והנה, באותו אזור, חי אביר מסוים אשר מזה זמן רב שיחר לפתחה וביקש לזכות באהבתה. אביר זה בילה שנים רבות בשירותה, אך תמורה מועטת קיבל על כך, אף לא מלים נאות או הבטחה כלשהי. לאביר זה כתבה הגבירה מכתב ובפוגשה בו הוציאה לפועל את תוכניתה. "ידיד יקר," אמרה לו, "הדבר אשר חמדת זמן כה רב, יוענק לך בלי דיחוי. שוב לא אתעלם מחיזוריך. לבי וכל אשר לי – שלך הם. קחני על כן לאהובה ולרעיה." האביר הודה לה על חסדה במתק שפתיים והבטיח לה את נאמנותו. היא וידאה שישבע לה בכבודו כי ינצור את סודה, ואז סיפרה לו על מעשי בעלה – לאן הלך ולְמה הפך, ומה טרף ביערות. היא הראתה לו את הקפלה ואת האבן החלולה והורתה לו לחמוס את איש-הזאב מבגדו. וכך נבגד איש-הזאב בנשיקתה של רעייתו שלו. לעתים קרובות חטף את טרפו במקומות שוממים, אך ממסע זה לא שב. קרובי משפחתו ומיודעיו התאספו יחדיו לשמוע את החדשות על אודותיו לאחר שנודע דבר העלמו ברבים. תקופה ארוכה חיפשו אותו אנשים רבים בארץ היערות, אך לא עלה בידי איש למוצאו, או לברר לאן פנה. הגבירה נישאה לאביר שזמן כה רב ציפה לחסדה. חלפה יותר משנה מאז נעלם איש-הזאב. והנה אירע שהמלך יצא לצייד באותו יער עצמו שבו נהג איש-הזאב לארוב לקורבנותיו. כאשר שולחו כלבי הצייד לדרכם, פרצו הם במרוצה לכאן ולכאן ועלו בזריזות על עקבותיו. למראה הכלבים נשף הצייד בקרנו וכל החבורה באה בעקבותיו. הם רדפו אחריו מבוקר עד ערב, עד אשר היה שסוע וזב דם ואחוז חרדה פן יכריעוהו לארץ. אותה שעה היה המלך קרוב מאוד לחיה הנרדפת וכאשר הביט איש-הזאב באדוניו, הוא רץ לקראתו בציפייה לרחמיו ולחסדו. הוא אחז את משוורת הסוס בין כפותיו והתרפס לרגליו של השליט. המלך נחרד למראה, אך מיד הזעיק לעזרה את אנשי חצרו. "רבותי" קרא המלך, "מהרו לכאן וראו את הדבר המופלא הזה: חיה שבינת אדם לה. הוא מתרפס לרגלי ומבקש כי אחוס עליו, אף שאינו מסוגל לדבר. סלקו מכאן את הכלבים ואל תניחו לאיש לפגוע בו. לא נמשיך היום לצוד עוד, אלא נשוב לארמון עם מלקוח נפלא זה שנפל בחלקנו." המלך סב על עקבותיו ושב לטירתו. איש-הזאב טופף לצדו. סמוך מאוד לאדוניו פסע איש-הזאב כמו כלב נאמן ולא ביקש עוד לשחר לטרף ביער. כאשר הביא אותו המלך בבטחה לטירתו שמח מאוד שכן הייתה זו חיה נאה וחזקה שאיש לא חזה כמותה לכוח ולעוצמה. המלך היה גאה מאוד בחיה המופלאה שלו. היא הייתה כה יקרה ללבו עד שדרש מכל מבקשי חסדו שלא להרגיז את הזאב במאומה, גם לא להכותו בשבט, אלא לדאוג תמיד שיאכל כראוי ושיחם לו במלונתו. אנשי החצר נענו ברצון לפקודתו. וכך אירע שיום אחר יום השתעשע הזאב עם האדונים ובלילה שכב בתוך חדרו של המלך. לא היה איש שלא העריך את החיה והוקירה – כה ידידותית ומקסימה הייתה. לאיש לא הייתה סיבה להתנכל לה. היא הייתה נאמנה לבעליה ולא פגעה באיש לרעה. יום יום היו השניים משתעים יחדיו גלוי היה לכל שהמלך מתייחס אליה כאל חבר קרוב. הטו אוזן עתה למה שאירע בהמשך. המלך החזיק חצר מלכות גדולה והוא הזמין לסעודה את הווסלים שלו, הברונים והאדונים שעמם יצא לצייד. מעולם לא התקיים שם משתה נאה יותר ואיש לא ערך מפגש כה רב רושם. בין אלה שהוזמנו למשתה היה גם אותו אביר שנשא לאשה את רעייתו של איש-הזאב. הוא בא לטירה עטוי בגדי פאר ובחברה נאה של מלווים, אך לא שיער בנפשו את מי עתיד הוא לפגוש שם. איש-הזאב הבחין באויבו ברגע שהלה נכנס לאולם. הוא שעט לקראתו ותפס אותו במלתעותיו בנוכחות המלך עצמו ולעיני כל. ללא ספק היה גורם לו לנזק חמור אלמלא קרא לו המלך וגער בו ואיים עליו במקלו. שוב ושוב התקיף הזאב את האביר לאור היום. כל הנאספים תשתוממו למראה האיבה הרבה שגילה כלפיו, שכן עדינה ומכירת תודה הייתה החיה ועד כה לא הביעה שנאה כלפי איש. עם זאת בעל הבית סבר שהייתה לה סיבה טובה לכך וכי הזאב סבל מתגרת ידו של האביר בעבר. האביר התבונן כל הזמן בחשד באויבו עד אשר הסתיים המשתה וכל הברונים נפרדו מאדונם ועשו דרכם לבתיהם. בין הראשונים שעזבו היה אותו אביר שאיש-הזאב הסתער עליו בזעף כה רב. אין פלא שהוא שמח לעזוב את המשתה. זמן לא רב לאחר שאירוע זה היה לנחלת העבר, יצא המלך טוב-הלב לצייד באותו יער שבו מצא את איש-זאב. אל המלך הצטרף גם הזאב וקבוצה נאה של בני לוויה. והנה, לעת ערב קבע המלך את מושבו באכסניה אחת ודבר זה נודע לגבירה שהייתה לפני כן רעייתו של איש-הזאב. בבוקר עטתה הגבירה על גופה את בגדיה היפים ביותר והחישה פעמיה אל האכסניה כיוון שרצתה לשוחח עם המלך ולהגיש לו שי יקר ערך. כאשר נכנסה הגבירה לחדר לא יכלו שום אדם ושום רצועה לרסן את זעמו של הזאב. הוא דמה לכלב משוגע בשנאתו ואיבתו. בנתקו את אסוריו, זינק הזאב על פניה של הגבירה ותלש את אפה מפרצופה. הנוכחים הדפו את הזאב מעל טרפו ולבטח היו משסעים אותו בחרבותיהם, אך יועץ חכם אחד שניצב שם אמר למלך: "סיר, הקשב לדברים אשר בפי. חיה זו שוהה במחיצתך תמיד וכל הנוכחים כאן מכירים אותה כבר זמן רב. היא מתהלכת בינינו בלי להציק לאיש ומבלי לפגוע באף אחד, להוציא גבירה זו ואותו אביר שהוזמן אל המשתה שהוא עכשיו בעלה של גבירה זו. אדוני, כידוע לך היא הייתה פעם אשתו של אותו אציל שהיה כה קרוב ללבך ואשר נעלם לבלי שוב ואיש לא הצליח להתחקות על עקבותיו. על כן אני מציע שתביא את הגבירה למקום מבטחים ותחקור אותה חקור היטב אם ידועה לה הסיבה שבעטייה התנפל עליה הזאב באיבה של בן אנוש, כיוון שמעשים מוזרים רבים, שכפי שכולנו יודעים, אירעו בארץ מופלאה זו, בריטני. המלך האזין למלים אלה וסבור היה שזו עצה טובה. הוא עצר את האביר ולקח את הגבירה כבת ערובה למקום אחר. הוא דאג לכך שהשניים יחקרו בצורה יסודית כך שעינוייהם יהיו מכאיבים מאוד. לבסוף, הן משום מצוקתה והן משום פחדה המתגבר הותרו חרצובות לשונה והיא סיפרה את סיפורה. היא התוודתה על בגידתה באדוניה וסיפרה כיצד נגנבו בגדיו מתוך הסלע החלול. מאז אותו יום לא נודע לה לאן הלך, ומה עלה בגורלו, שכן מעולם לא שב לאחוזתו ולאדמותיו, אך בתוככי לבה הייתה סמוכה ובטוחה שאותו זאב היה בעלה לשעבר. בו במקום דרש המלך לקבל את לבושו של הברון שלו, בין אם היה זה לרוחה של הגבירה ובין אם לאו. כאשר הובאו הבגדים לפניו, הורה המלך להניח אותם לפני איש-הזאב, אך הזאב עשה עצמו כאילו לא הבחין בהם כלל. ואז לקח אותו יועץ פיקח וערמומי את המלך הצידה כדי לעוץ לו עצה חדשה. "סיר," אמר לו, "אינך נוהג בחוכמה בכך שאתה מציג את הבגדים בפני איש-הזאב לעיני כל. בכלימה ובסבל יניח הוא את לבוש החיה ויהפוך שוב לאדם. הבא את הזאב לסודי שבחדריך ושם הנח את בגדיו ואז סגור את הדלת והנח לו לנפשו לזמן מה. כך נוכל לראות תוך זמן קצר אם החיה הטורפת אכן תשוב לצורתה האנושית." המלך העביר את הזאב לחדרו ונעל היטב את הדלתות אחריו. הוא השתהה שעה קלה ואז חזר לחדר בלוות שנים מאציליו. בהיכנסם לחדר מצאו את האביר ישן כתינוק על מיטת המלך. המלך ניגש בזריזות למיטה ובנוטלו את ידידו בין זרועותיו, חיבק אותו ונשק לו בחיבה יותר ממאה פעמים. כאשר חזר אליו כוח הדיבור, סיפר הוא למלך על הרפתקאותיו. או אז השיב לו המלך את נחלותיו אשר נגזלו ממנו ונתן לו מתנות יקרות ערך. יותר מכך אינני יודעת לספר. אשר לאשה שבגדה באיש-הזאב – הוא גזר עליה גלות וגרש אותה מממלכתו. היא הסתלקה משם יחד עם בעלה השני לחפש להם עיר מקלט ואיש לא ראה אותם יותר. הרפתקה זו ששמעת מפי אינה מעשיית שווא. עלילותיו של איש-הזאב, נכתבו באמת ובתמים כדי שנזכרם תמיד ונהרהר בהם.
מרי דה פרנס (Marie de France) מרי דה פרנס הוא שמה של משוררת מתקופת ימי הביניים (סוף המאה השתים עשרה או תחילת המאה השלוש עשרה) שאיננו יודעים עליה פרטים רבים. נראה שהייתה בת למשפחת אצילים והתחנכה בנעוריה בחבל ברטוני שבצרפת, אזור שהיה מיושב בשבטים קלטיים שבאו מאנגליה. חבל ברטון בצרפת עדין שומר על ייחודו והשפה הברטונית הנמנית על השפות הקלטיות עדין מדוברת בו. את סיפוריה כתבה בצרפתית והם נכתבו כמקובל באותה תקופה בצורת רומנסות חרוזות. החיבור החשוב ביותר שלה הוא "עלילות ברטון" (Breton lais) הכולל שנים עשר סיפורים חרוזים. היא הקדישה אותו למלך כלשהו ששמו לא פורש, יש חוקרים הסבורים שמדובר בהנרי השלישי מלך אנגליה (1272-1207). אחרים מניחים שמדובר בהנרי השני (1133 – 1189). מרי דה פרנס ייחודית הן בהיותה אשה משוררת בתקופה שנשים כמעט ולא כתבו והן בבהירות כתיבתה שאינה עמוסה פרטים בניגוד לכתיבתם של משוררים גברים רבים בני תקופתה. מעט מאוד מיצירותיה תורגמו עד היום לעברית. אריה סתיו בחלק א' של ספרו "עלילות אבירי השולחן העגול: מבחר פרקי שירה מן הסאגה הארתוריאנית" (הקיבוץ המאוחד, 2007), מביא תרגום שירי לאחת מעלילות ברטון – הרומנסה לַנְבָל (Lanval) ומקדים לו דברי הסבר על המשוררת ויצירותיה. אהרון בר כלל בספרו "האביר ואשת הנזיר" (הוצאת תמוז 1984) אנקדוטה קצרה שלה בת עשרים שורות בשם "האיש שאשתו הייתה שואפת מדנים". תרגום עברי חדש מחורז שנעשה מן המקור האנגלו-נורמני בתרגומה של טובי ביברינג, ראה אור בהוצאת כרמל, ירושלים, 2014. עלילותיו של איש-הזאב ((The Lay of the Were-Wolf מובאות כאן בפעם הראשונה בלבוש עברי בפרוזה. French Mediaeval Romances from the Lays of Marie de France נוסח עברי: ד"ר יואל פרץ התרגום הוא על פי תרגומו האנגלי של אויגן מסון (Eugene Mason) שראה אור בשנת 1911.
איש זאב, ניאוף, צרפת