מֶנְג לוֹנְגְטַן, תושב זְ'יַנְגְשִׁי, חי בבירת הפרובינציה בביתו של רב אומן בשם ז'ּו. באחד הימים, כאשר שוטטו השניים להנאתם, הובילו אותם רגליהם במקרה למקדש שלא היה מרשים בפנימיותו ושלא היו בו תאים מתאימים למדיטציה. איש לא היה שם מלבד כהן זקן לבוש בגדים בלויים. כאשר נפל מבטו של הכהן על המבקרים, יישר את לבושו וקם לקדם את פניהם. הוא סייר עמם במקדש והראה להם את הפסלים של בני האלמוות.

הקירות משני הצדדים היו מכוסים בציורים נחמדים וראליסטיים של אנשים וחיות. על הקיר המזרחי צוירה קבוצה של פיות וביניהן ניצבה נערה שתלתליה הפזורים שטרם נאגדו לתסרוקת של אשה בוגרת, העידו עליה שהיא עדיין רווקה. היא הייתה עסוקה בליקוט פרחים. שפתי הדובדבנים שלה דומה היה שנעו והלחלוחית בעיניה הבריקה בחיות.

ז'וּ התבונן בה זמן רב במבט בוחן, בלתי מסוגל להסיר מבטו ממנה, עד שהכל סביבו, להוציא התמונה, נעלם ואיננו. לפתע מצא את עצמו צף באוויר כאילו הוא רוכב על ענן, וכך קרה שעבר דרך הקיר אל מקום שביתנים ואוהלים שונים מאלה של בני תמותה היו סדורים בו בשורות. כהן זקן מוקף בעדת מאזינים צפופה דרש שם את חוקי בודהא. ז'וּ הצטרף להמון. לאחר זמן מה נעשה מודע לכך שמישהו מושך בעדינות בשרוול כותנתו. בהסבו את מבטו ראה את הנערה מן הציור מתרחקת ממנו כשהיא צוחקת. ז'וּ לא היסס לרגע וצעד בעקבותיה. הם התקדמו לאורך מעקה והגיעו לדירה קטנה. ז'וּ נעצר ולא העז להיכנס פנימה, אך הנערה הציצה לאחוריה ונפנפה בצרור הפרחים שבידה ברומזה לו להמשיך. הוא ניכנס ומצא עצמו לבד בחברתה. הוא מיהר לחבקה, והיא לא גילתה כל התנגדות למעשהו.

ימים אחדים חיו שם השנים יחדיו עד שמלוותיה של הנערה חשדו שמשהו לא כשורה וגילו את ז'וּ במקום מחבואו. הן צחקו וקינטרו אותה: "חמודה, עכשיו שאת עומדת להפוך בקרוב לאם, איך זה שאת מסדרת עדיין את שערך כמו עלמה לא נשואה?"

הן הביאו לה את הסיכות והקישוטים המתאימים ודחקו בה לקשור את שערה, דבר שגרם לה להסמיק. אך היא לא אמרה דבר. ואז אמרה אחת מהן: "אחיות, בואו ונצא מכאן, אחרת נביך אותם מאוד." בעודן מצחקקות יצאו משם ועזבו אותם לנפשם.

ז'וּ החליט שהדרך החדשה שקשרה את שערה עשתה אותה ליפה עוד יותר. השיער והסיכות המעטרות אותו הלמו את פניה בצורה מושלמת. הוא נטל אותה אל בין זרועותיו, חיבק אותה ושאף לתוכו את ניחוחה המתוק.

בעוד הם שוהים יחדיו בסמיכות אינטימית ואושרם מקיף אותם כמו נצח, נשמעה לפתע המולה כשל מצעד מגפיים מסומרים מלווה בצלצול שלשלאות ומילות גנאי. מפוחדת קפצה האשה הצעירה על רגליה, ושניהם, היא וז'וּ, הציצו החוצה. מבטם נתקל בכרוז לבוש שריון מוזהב, פניו שחורים כלילה, נושא פטיש בשתי ידיו ומוקף על ידי כל הנערות. הם שמעו אותו מכריז: "האם כולכן כאן?"

"כולנו כאן." השיבו לו.

"אם אתן מחביאות כאן בן אנוש, אמרו לי מיד, ולא - תצטערו על כך עד סוף ימיכן!"

הן חזרו והשיבו לו שאין שם איש. הכרוז השים עצמו כאילו בכוונתו לערוך חיפוש. הנערה ניצבה נטועה במקומה, חיוורת כאפר. בקול חרד אמרה לז'וּ להסתתר מתחת למיטה, בעוד שהיא עצמה נעלמה מבעד לדלת גנובה נמוכה. ז'וּ נהג כפי שהורתה לו ובקושי העז לנשום. לאחר זמן מה שמע הלמות מגפיים הנכנסים אל החדר ושבים ויוצאים ממנו. הקולות נחלשו יותר ויותר. דבר זה הרגיע אותו מעט, ועם זאת עדין קלטה אוזנו את המולת היצורים הצועדים בחוץ הלוך ושוב. לאחר ששהה זמן רב במקום מחבואו הצר החלו אוזניו לצלצל כאילו היו צרצרים בראשו, בעוד שעיניו צרבו כמו אש. בקושי עלה בידו לשאת זאת. אף על פי כן נשאר במקומו וחיכה לשובה של הנערה מבלי לתת דעתו לסיבה או למטרה של מצבו הקשה.

בינתיים הבחין מֶנְג לוֹנְגְטַן בהעדרו של ידידו. מיד עלה בדעתו שבוודאי ארע לו דבר מה, והוא שאל את הכהן היכן הוא.

"הוא הלך לשמוע את הדרשה על אודות החוק." השיב לו הלה.

"היכן?" שאל מֶנְג.

"הו, לא רחוק מכאן."

הכהן הזקן הקיש על הקיר וקרא: "חבר ז'וּ, מדוע זה לוקח לך כל כך הרבה זמן?"

באותו רגע הופיעה דמותו של ז'וּ על הקיר כשאוזנו כרויה כמי שמאזין לקריאה.

"הכהן המשיך: "חברך מחכה לך!"

ז'וּ הזדרז לרדת מן הקיר וניצב לפניהם כאילו נדקר על ידי כלי חד, עיניו בורקות ורגליו רועדות. מֶנְג נרתע לאחוריו, אך שאל אותו בשקט מה קרה. מה שארע היה זה: בעוד הוא שוכב תחת המטה שמע ז'וּ רעש חזק ומיהר החוצה לראות מה קרה.

עתה הבחינו הכל כי לנערה הצעירה שבתמונה הייתה עכשיו תסרוקת של אשה נשואה. ז'וּ היה המום. הוא שאל את הכהן מה פירוש כל זאת. זה האחרון השיב לו:

"פנים מקבלות את הבעתן מאלה המתבוננים בהן. איזה הסבר אחר אוכל לתת לך?"

תשובה זו לא כל כך סיפקה את ז'וּ, וגם ידידו הדואג לא הבין דבר. הם ירדו במדרגות המקדש והלכו לדרכם.