היה פעם בן איכרים יתום, עני מרוד, אבל בריא בשכלו וחזק בגופו. הוא היה מוציא את לחמו מאדמתו בעזרת צמד בהמות שירש מהוריו, אשר זמן לא רב לפני כן הלכו לעולמם.

יום אחד כשחרש את אדמתו כהרגלו מימים ימימה, עמדו פתאום בהמותיו מלכת ועצרו במקומן. בן האיכרים גער בהן והצליף עליהן בשוט, אך הדבר לא הועיל במאומה; הבהמות לא הצליחו להמשיך ולמשוך את המחרשה המחוברת אליהן. יותר מכך – מרוב מאמץ ניתקה רצועת העור של הרתמה שהייתה קשורה למחרשה. לאיכר לא נותרה ברירה. הוא היה אנוס להתיר אותן ולתת להן מנוחה לזמן מה, בזמן שהוא עצמו התחיל לטפל בתיקון הרצועה ובשחרור המחרשה שנתקעה.

הוא התחיל לחפור מסביב למחרשה ונתקל בחוליה עבה של שרשרת, שחוד המחרשה היה תקוע בה.

האיכר המשיך לחפור מסביב לשרשרת עד שהגיע לחוליה האחרונה. חוליה זו הייתה מרותקת לחפץ מתכתי עבה וכבד. הוא חפר מסביב לחפץ ונתקל בכד חרס גדול ושמן אשר החפץ המתכתי היה מונח עליו כמכסה.

חזר האיכר לטפל בבהמות וברצועה. הוא תיקן את הרצועה חיבר מחדש את הרצועות למחרשה ורתם אליה את הבהמות. הוא נרתם בעצמו לעזרתן והפעם הן זזו בקלות ומשכו את השרשרת והמכסה גם יחד.

האיכר עצר אותן, הביט אל תוך הכד ואור הבריק בעיניו! הכד היה מלא במטבעות ובאבנים יקרות. מטבעות זהב בגדלים שונים ומרגליות בשלל צבעים – ירוק, אדום וכחול.

האיכר התרגש, אך שמר על קור רוחו. הוא החזיר במאמץ רב את המכסה הכבד למקומו וכיסה אותו באדמה. אחר כך רתם את הבהמות לעגלה ונסע הביתה.

בלילה לא הצליח להירדם וכל הזמן חשב על האוצר שמצא. הוא הגיע למסקנה כי אכן האוצר נמצא באדמתו והוא בבעלותו החוקית. אבל אם ייוודע הדבר לשלטונות, האם יתנו לו ליהנות ממנו? לא ולא!

על כן מצא לנכון ללכת למחרת בבוקר לחצר המלך ולהודיע למלך אישית על גילוי האוצר בתקווה שהמלך יואיל בטובו להעניק לו בעין טובה חלק מהאוצר, ואז יוכל לחיות בשקט ובלי בעיות, וימנע מעצמו אי נעימויות ונזקים.

בבוקר קם האיכר, הניח בכיסו את ארוחתו – פרוסת לחם יבש וחתיכת גבינה מיובשת – ופנה ישר אל ארמונו של המלך.

השוערים שניצבו בשער מנעו ממנו להיכנס אל החצר, אבל הוא התעקש שיש ברשותו מידע חשוב מאוד, שאותו הוא צריך למסור למלך אישית.

השוערים הודיעו ליועצו של המלך. בא היועץ, דיבר אתו והציע לו שיגלה לו את המידע, והוא ידאג להעבירו למלך, אבל האיכר לא הסכים ואמר: "זה סוד אשר אני צריך לגלות רק למלך ולא לאיש אחר ממקורביו!"

בלית ברירה הודיעו על כך למלך וקיבלו עבורו אישור כניסה. בדקו אותו, הוציאו מכיסו את הלחם והגבינה, ואותו עצמו לקחו אל המלך.

כאשר נכנס בן האיכרים לטרקלין וראה בעיניו את הפאר והיופי, את הסגנון ואת ההדר, הוא נותר המום. הביט פה, הביט שם – שפע כה גדול של דברים טובים אשר טרם ראה ומעולם אף לא שיער שקיימים כמותם בעולם. הוא היה מלא פליאה.

בעוד הוא מתבונן, חשב האיכר לעצמו: מה חסר לו למלך, שאני עוד רוצה להוסיף לו על אוצרותיו? לא! לא בא בחשבון! האם לא מספיקים לו כל השפע והנכסים שיש לו בעולם?

ובינתיים הגיע האיכר לחדר המלך, כרע ברך לפניו והשתחווה.

המלך שאל אותו: "מה בפיך, אזרח יקר?"

האיכר התחיל לגמגם ואמר: "המלך לעולם יחיה! אמש נדדה שינה מעיני ולא הצלחתי לישון. כל הזמן חשבתי על הוד מעלתך ועל הבעיות שיש לך והדאגות של אזרחי המדינה שאתה מטפל בהן ושבודאי מעיקות עליך מאוד, והבנתי שאין לך זמן אפילו לאכול או לשתות. על כן החלטתי לבוא אליך ולהזדהות עם עמלך וגם לכבד אותך לפחות פעם אחת במאכלים שיש ברשותי ולאכול אתך יחדיו, אבל לצערי, השוערים מנעו ממני את התענוג הזה ובאכזריותם לקחו ממי את האוכל שהבאתי לך."

המלך, בשמעו מלים אלה, בערה בו חמתו על יועצו אשר לא ידע להבחין בכך שאדם זה הוא משוגע. הוא קרא לו בזעם ובכעס שיבוא ויוציא את האיכר מחדרו.

בא היועץ והוציא את האיכר החוצה. הוא התבונן בפני האיכר ולא מצא בפניו שום סימן של שיגעון, אלא אדרבה, מצא שהוא אדם ערמומי ופיקח, אשר ברגע האחרון שינה את דעתו והחליף את הנושא שבגללו ביקש להיפגש עם המלך, ובלית ברירה כיסה על כוונותיו במסווה של משוגע. על כן החליט היועץ להכניס אותו למעצר ולעקוב אחרי תנועותיו.

השומרים עקבו מבעד לדלת אחרי כל תנועותיו והשגיחו והאזינו לכל פטפוטיו אשר נבעו מרחשי לבו.

רצה הגורל והוא נזכר בכד האוצר שמצא באדמתו ושבגינו הוא נמצא כאן במעצר. הוא דימה לנגד עיניו את גודלו של הכד שנראה כאשה בחודש התשיעי להריונה. הוא הניף ידיו מעל בטנו ואמר: "בגודל כזה? שמן כזה?" ואחר כך חיבר את אגודלו עם אצבעו בצורת עיגול ודימה בעיניו את הקף וגודל המטבעות שהיו בכד ואחזה בו שמחה ועליזות. ובעוד אצבעותיו מתוות צורת עיגול, הוא פלט מפיו: "ככה!" ועיקם את פניו בסימן של פליאה ושאל את עצמו: "איך? איך זה יכול להיות?"

באותו הרגע הודיעו השומרים על כך לשר היועץ, והיועץ בא והתחיל לחקור אותו על תנועותיו המשונות והפטפוטים שהוציא מפיו.

אך הוא לא ענה להם כלל, וכאשר המשיכו ודרשו ממנו הסבר, אמר להם: "זהו סוד שאינני יכול לגלות לאיש, אלא אם המלך בכבודו ובעצמו יהיה מעוניין לשאול אותי ולשמוע אותו ממני."

בלית ברירה הודיעו למלך, והמלך הסכים לקבל אותו שנית.

הוא הופיע לפני המלך, והמלך שאל אותו על העניין. האיכר ענה: "המלך ירום הודו, אתה בודאי תסכים אתי שזהו פלא גדול מאוד שהשר היועץ שלך הוא כל כך ארוך וכל כך שמן. ואיך זה יצא מהפתח הצר של אמו שאינו גדול יותר מזה?" ותוך כדי דיבור חזר והתווה באצבעותיו את צורת העיגול ואת יתר התנועות שעשה בזמן מעצרו והמשיך ואמר: "האם זה לא פלא?"

המלך לא ידע איך להגיב אם לצחוק או לכעוס. בסופו של דבר הצחוק גבר על הכעס. הוא פקד על יועצו להוציא את האיכר השוטה מעל פניו.

היועץ היה נבוך מאוד ובתחושת בושה יצא עם האיכר מחדר המלך. הוא הטביע בזרועו מכוות חותם המעידה על כך שהיה במעצר ושוחרר, וברוגז רב שחרר אותו לביתו.

האיכר כבר קיבל יותר עכשיו יותר אומץ. נשכח ממנו הפחד שהיה לו מפני השלטונות. בהגיעו לביתו פנה ישר אל האוצר שבאדמתו, הוציא חופן אבני חן, לקח אותן למקום רחוק ממקום מגוריו ושם מכר אותן. בכסף שקיבל תמורתן הוא הזמין אומנים ומהנדסים, הביא אותם לאדמתו וביקש שיתכננו לו ארמון הדומה לארמון המלך ויבנו אותו תוך שנה.

המהנדסים והבנאים האומנים טענו תחילה כי הדבר בלתי אפשרי מכיוון שהזמן מועט והמלאכה מרובה, אבל הוא לא אבה לשמוע להם ואמר: "הכסף יענה את הכל! אם תזמנו לכאן יותר פועלים ותשלמו להם יותר כסף, והכל על חשבוני, בודאי יתנהל הכל כשורה."

הם קיבלו את דעתו והתחילו לתכנן ולבנות. בינתיים הלך האיכר ובכל מקום פרסם את הידיעה כי מכר את אדמתו לאדם עשיר וקיבל סכום הגון תמורתה. הוא סיפר כי העשיר אוהב את מזג האוויר בכפר ובונה על האדמה שרכש ממנו ארמון יפה כארמונו של המלך.

הארמון כמוסכם, נבנה תוך שנה וניצב על מכונו ועד מהרה התפרסם דבר בנייתו בכל הערים, עד שהדבר הגיע לאוזני המלך.

והמלך היה מעוניין מאוד לדעת מי הוא בעל הארמון.

שלח המלך אנשים להתעניין, ולשליחי המלך נודע שבעל הארמון הוא אדם מאוד מכובד והוא מבני שבט מיוחד במינו אשר בא לטייל ולסייר באזור. המקום מצא חן בעיניו והוא קנה את האדמה והתחיל לבנות עליה ארמון.

כאשר נודע למלך על עושרו וגדולתו ומעמדו של בעל הארמון, ראה לנכון להזמין אותו ולארח אותו בבית מלכותו.

האיכר קיבל את ההזמנה ברוח טובה ובשמחה רבה והופיע לפני המלך בלבוש יפה ומפואר. אחרי שכרע ברך לפני המלך והשתחווה לו וקיים את כל כללי הטקס הנהוגים בפני מלכים, הגיש למלך כשי וכדורון כמה פנינים יקרות ערך בשלל צבעים.

המלך שמח על הדורון שקיבל, צבען המגוון של הפנינים וגודלן העצום מאוד מצאו חן בעיניו, כי באוצרו שלו לא היו קיימות פנינים כאלה. הוא שאל אותו על מקור הפנינים, והאיכר ענה שירש אותן מאבות אבותיו. דבר זה העלה את חינו של הבחור יותר ויותר בעיני המלך, ועוד יותר בעיני בתו של המלך, אשר שמה עליו עין. תוך כדי שיחה נודע להם שהוא טרם נשוי והוא מחפש נערה יפה וחכמה מבית אצילים.

הבחור הצעיר הזמין את המלך לביקור גומלין ובביקור זה, שבו ארח את משפחת המלך בארמונו, כבר הפכו הבחור והמלך לידידים וחשו כבני בית איש במחיצת רעהו.

לא עבר זמן רב והבחור שהיה בנו של איכר עני הפך לחתנו של המלך.

אבל כאשר ראתה בת המלך את סימן הזיהוי של העצורים על זרועו של בעלה, הדבר לא מצא חן בעיניה והיא הודיעה על כך לאביה המלך.

המלך חקר את חתנו בזעם, וחתנו סיפר לו את כל האמת על עברו ותיאר איך בקלות רבה עלה בידו להוליך שולל את יועצו של המלך עד לרגע האחרון, ולבסוף אמר למלך: "מלכי ירום הודו, הרי אתה לא נתת לי את הבת שלך, אלא בזכות העושר שברשותי ועושר זה ממשיך להתקיים! ועתה, ההחלטה בידך: אם לסלוח לי על חטאי, ואם לדחות את קרבתי ולהשליכני ובמקרה כזה – זה הראש שלי וזו החרב שלך!"

אבל המלך שראה את חוכמתו ועורמתו ונוכח לדעת כי האיכר גבר בחוכמתו על חוכמת יועצו החכם, ראה לנכון למחול ולסלוח לו. בני הזוג חיו חיים טובים ושלווים והשמחה הייתה במעונם, ובן האיכר אף לרגע לא שכח שהוא היה בעבר איכר עני ואומלל והיטיב תמיד עם בני עמו!