הסיפור השלישי

והוא הסיפור שסופר על ידי הנסיכה המאורית

ביום שני בביתן הירוק של הירח

הגיע יום שני והשאה בהרם מיהר אל הביתן הירוק, לבוש כולו בירוק. כמלאך הניצב על משמרתו בפתח גן העדן, זהר הוא באור ירוק. במחיצתה של הנסיכה המאורית בילה הוא את יומו בלב מלא גיל. ומשזרה הערב את פריחת כוכביו הלבנים על פני כפת הרקיע הנוצצת כאזמרגד ירוק, פנה השאה אל אהובתו היפה והנבונה ואמר לה: "סיפור, יקירתי. ספרי לי סיפור!"

והיא נענתה לו בחיוך עדין כקרן אור ירח והשיבה לו: "הוד מלכותך, תשומת לבך היא אושר חיינו ואנו כולנו מוכנות להקריב עצמנו למענך. מקום בו תיטה את אוהלך שם היא מלכותך, וסף אוהלך מגן הוא לכס ולכתר, אך כתר זה אצילותו מידך בלבד באה וכס המלכות יציבותו ממך נובעת כי אתה עצמך היהלום שבכתר, תקווה ומחסה לעולם כולו!"

ומשסיימה לומר שבחו בפניו הרכינה הנסיכה ראשה לאות כבוד ופתחה בסיפורה:

ספר יסופר כי בעיר אחת באסיה הקטנה חי פעם אדם ושמו בישר. היה זה אדם חביב, אדוק בדתו, ולבו היה רך כדונג ובלתי מסוגל לפגוע לרעה באיש, ומכיוון שהכל נוכחו לדעת כי טוב לבו, צדקתו וטוהר מידותיו לא היו העמדת פנים אלא נבעו ממעמקי לבו, כינו הם אותו בשם בישר שפירושו הפרוש, התייחסו אליו ביראת כבוד וראו בו דמות מוסרית הראויה לשמש דוגמא ומופת.

אך איש אינו בטוח מפני תעתועיו המרושעים של הגורל – לא עושה רע, אף לא קדוש. יום אחד, יום שלא היה שונה מכל יום אחר, יצא בישר כמנהגו לשוח.

בעת שהאיש הטוב הזה צעד בלא לחשוד במאומה והוא שלם עם עצמו ועם העולם, נקלע משהו על דרכו. הייתה זו דמות עטופה שחורים שפניה רעולות – אשה ללא ספק. ומה? לא היה בכך שום דבר יוצא דופן. בישר אך זה התכוון להסב עיניו ממנה, כאשר לפתע נופפה הרוח את הצעיף ולרגע קט חשפה את פניה של האשה.

אך להרף עין – אך די היה בכך. מה שנגלה לעיניו באותו רגע כמו הירח המלא המגיח מתוך ענן שחור, היו פנים שיופיין לא ניתן לתיאור, ובישר כמו פולח על ידי חץ, סומר למקומו למראה; ואין תמה על כך; איש מאתנו לא היה נוהג אחרת.

קסמו של המבט הנרקיסי אשר חזו עיניו די היה בו כדי להעיר אלף ישנים. פנים ענוגות וקטנות נגלו לו, עדינות כזר פרחים החבוי בתלתלי שיער עם זוג שפתיים נוטפות מור כאגלי טל על אודם עלי ורד.

חזיון פלאי זה היה מעל ומעבר למה שיכול היה בישר לשאת. הוא חש כי רגליו פקות תחתיו והוא עומד להתעלף. כנגד רצונו בקעה מפיו מעוצמת חרדתו והפתעתו, צעקה שדמתה לצעקתו של נער מעונה המשווע לעזרה, בעוד שהאשה – מפוחדת כאילו ביצעה פשע – מיהרה להשיב את הרעלה למקומה ולהתרחק משם.

בינתיים ניצב בישר נטוע במקומו כמו חולם בעיניים פקוחות, ולאמיתו של דבר זה מה שאכן עשה. כלום חלפו שנייה, או שעה, או נצח עד אשר נעור מקיפאון חושיו?

לא היה ביכולתו לומר; אדיש היה לכל, להוציא דבר אחד: עיניו שוטטו לאורכו של הרחוב מעלה מטה עד אשר, הנה, הבחינו ממש בקצה הדרך בחשכה הגוברת והולכת בדמות רעולה שנעלמה במהירות מעבר לפינת בית.

כלום נמלטה מפניו כגנב? אכן כך! והבית אשר נשדדה תכולתו כולה לא היה אלא בישר עצמו כפי שחש וידע בלבבו. מבט אחד ויחידי, מתת מחווה מקרית של נשב רוח, די היה בו כדי לחמוס את נשמתו משלוותה ולהשליך את לבו אל תוך מערבולת סוערת. התשוקה עיוורה את עיניו ותאווה פראית האיצה בו לרדוף אחרי האשה הזרה. אך הוא היסס. קול פנימי הזהיר אותו: "מה שבדעתך לעשות אינו יאה!"

"יאה או לא יאה – אינני יכולה לעצור בעד עצמי!" השיבה תאוותו, "אני חייבת! כיצד אעצור כוח ואתאזר בסבלנות?"

"ואף על פי כן סבלנות היא המרפא היחידי לענותך." חזר והזהיר הקול. "הדרך האחרת תביאך לאשמה ובושת פנים; תאוותך מבלבלת עליך את דעתך. אל תשעה לקריאתה. קבל עליך את הייסורים. הנך גבר. לא תמות מכך. הניצחון על התאווה, אות הוא לאמונה אמיתית..."

וכך נטה הקרב לכאן ולכאן בלבו של בישר. בסופו של דבר גבר היסוד הטוב שבו על הצד האפל. הוא נמנע מלעקוב אחר האשה ושב לביתו. אך מה יהיה עתה? כיצד יוכל הוא להשיב ללבו את שלוותו האבודה. יומם ולילה היו מחשבותיו נתונות ללא הרף לאותה זרה יפיפייה - לה ולאהבתו אליה.

הכל נראה לו ריק וחסר חיים בלעדיה. עולמו נראה לו כמדבר שממה שאין בו את זיוום הירוק של החיים ויפעתם. לא! הדבר לא יתכן. לא ניתן להמשיך כך! בסופו של דבר אזר בישר עוז ובא לכלל החלטה:

'אעזוב לזמן מה את העיר', חשב לעצמו, 'ואעלה לרגל לירושלים. שם אפיל תחינתי לפני אללה הכל יכול והיודע את כל הנסתרות, הטוב והרע כאחד, שיעזור לי ויחלצני ממצוקתי'.

בישר אמר ועשה. הוא יצא לדרך ולאחר תלאות רבות הגיע בשלום אל העיר הקדושה. הוא שם מבטחו באל הכל יכול וביקש ממנו בהכנעה ובאמונה שלימה לעזור לו בקרב שאסר על השדים אשר בלבו.

ואז עזב את ירושלים והחל במסע הביתה. בעוד הוא צועד בדרך נקרה על דרכו אדם שעד מהרה התברר לו כי הוא מאנשי עירו. הנה כי כן החליטו השנים, אף שזרים היו איש לרעהו, להמשיך את דרכם יחדיו. אך עד מהרה ניחם בישר על החלטתו החפוזה. ככל שהטיב להכיר את בן לוויתו מצא פחות ופחות הנאה בשהייה במחיצתו. הברנש רטן ללא הרף, מצא פגמים בכל, התיימר לדעת כל דבר טוב יותר מזולתו ולא חדל מלפטפט ומלשבח את עצמו. הוא היה אחד מאלה היודעים הכל, אך לאמיתו של דבר אינם יודעים דבר ומכיוון שאין להם דבר לאומרו, אין הם שותקים אף לרגע. בקיצור, היה זה מטרד שאין לשאתו.

אך כיצד יפטר ממנו? בישר היה יותר מדי מנומס וטוב לב. הנה כי כן המשיכו השנים את דרכם זה לצד זה, וכאשר יארע לעתים תכופות במסע ממושך, דיברו ודנו פעם בדבר זה ופעם בדבר אחר.

רוב הזמן מכל מקום היה זה הזר שדיבר, בעוד שבישר, האמון יותר על חשיבה מאשר על דיבור, הקשיב בחצי אוזן למבול ההבלים הריקים המתגלגלים מלשונו הלהגנית של בן שיחו בתקווה ששתיקתו תעצור במידת מה את השטף הגואה. אך יש לומר שדבר זה צלח בידו רק במקצת, שכן מפעם לפעם הפנה אליו בן לוויתו שאלות ישירות:

"מה שמך?"

"שמי בישר. ושמך שלך מהו?"

"ראה בישר," אמר לו בן לוויתו, "שמי הוא מְלִיכַה, ואתה – שים לב לדברי! מי אתה בכלל בהשוואה אלי? אתה, לא כלום מסכן, דע לך שאני הוא מורה לאנושות. אין דבר בין השמים והארץ, מותר או אסור, דבר הדורש מחשבה, או שיפוט, שאין אני מכירו הכרות קרובה. אני מכיר לעומקם את האומנויות והמדעים כולם – כל דבר הנמצא תחת כפת הרקיע הכחול – הרים, יערות, ימים, מדבריות, נהרות – יודע אני לבטח מה טיבם והרכבם ומה מקורם. אך בכך לא מסתיימת בקיאותי; גם הבלתי נראה והנסתר הם כספר הפתוח לפני. יודע אני את הנגזר ונעשה בתוככי השמים, את הסכנות הנסתרות מעין. אם למשל מאיימת על ממלכה סכנת חורבן והתמוטטות, שכלי החריף חוזה זאת שנים רבות בטרם יקרה הדבר. יודע אני מראש מתי ישדפו היבולים ויבוא רעב על הארץ. אני הנני כמובן גם רופא מבריק – יודע לפרש את הדופק והלחויות ולקרוא לכל התחלואים בשם ולרפא קדחת מכל סוג. כאלכמיסט מושלם לא נעלם ממני כיצד להפוך ענבר לאבני אודם, אבנים ליהלומים ועפר לזהב. בהבל נשימתי המכושפת יכול אני להפוך בין רגע חתיכת חבל צבוע לנחש אימתני. אין אוצר נסתר שברא האל שלא אוכל לגלותו, וקמיעותי עשויים לחסן כל אדם בפני כל פגעי תבל. כן חביבי, אתה תוהה ומתפלא – כזה הנני. כל דבר אשר יעלה על דעתך לשאול – יודע אני את התשובה לו. מורה חכם ממני לא תמצא!"

כך דיבר מליכה, ובישר היה מוכה תדהמה נוכח שחצנותו. אך הוא לא השיבו דבר, שכן חש בביטחון ששום תועלת לא תצמח לו מכך.

לאחר זמן מה הופיעה על קו האופק עננה שחורה. כאשר נתקל בה מבטו של מליכה, פנה הוא אל בן לוויתו ואמר:

"כלום ידוע לך מדוע עננים מסוימים צבעם שחור כשולי הקדירה בעוד שאחרים צחורים ולבנים כחלב?"

"כיוון שכך גזר אללה הכל יכול. הרי אתה יודע זאת בדיוק כמוני."

"שטויות! כל זה אינו אלא השתמטות מתשובה. אם תמשיך לחשוב כך לעולם לא תגיע לשום מקום! עליך פשוט להבין שהעננים השחורים עשויים מעשן שנוצר על ידי אש, בעוד שהעננים הלבנים מכילים לחות בלבד. דבר זה, כך אני סבור, מן הראוי שיהיה ברור לכל אדם חושב."

שעה קלה אחר כך פגע בהם משב רוח. הלהג הפטפטני נמשך הלאה:

"אמור לי, מהי הרוח הנושבת? חשוב על כך מעט. אדם אינו צריך לחיות אילם וחסר דעה כמו חמור או פרה!"

בישר הרהר במשב הרוח אשר גילה לו את פניה מתחת לצעיף והשיב:

"הרוח נושבת כי זה רצונו של אללה. בלעדיו דבר לא יקרה תחת השמש."

"עד מתי תמשיך לספר לי סיפורי מעשיות שכאלה!" גער בו מליכה בזעם, "הנח לעצמך להיות מונחה ביד המדע! הרוח נושבת בעת שהאוויר מובא לידי תנועה על ידי האדים העולים מן האדמה... אבל עכשיו, הבט אל שיאו של ההר הזה! מדוע הוא גבוה מכל היתר? אמור לי!"

"כך ברא אלוהים את העולם - הר אחד גבוה, משנהו נמוך." השיב בישר בסבלנות.

"לזה אתה קורא הסבר, הוכחה?" עיווה מליכה שפתיו בבוז. "האם לעולם לא תחדל מלהכניס כל דבר אל תוך הסל של אלוהים? לא, ההר הנמוך שוטח והונמך על ידי רוחות סער, בעוד שההר הגבוה ניצל מהן. זו היא הסיבה!"

לבסוף לא יכול עוד בישר הטוב לשאת את רברבנותו של מליכה והוא התקומם:

"האם באמת מאמין אתה שתוכל להטיל ספק בבורא של כל הנמצא?" אמר, "אני עצמי מכל מקום מבין אחדות מבעיות המדע יותר טוב ממך, אך אני גם יודע שמחשבותיו המסכנות של אדם זה או אחר לעולם לא יסירו כליל את מסך הסודות של נפלאות הבריאה. מה שאנו תופסים אינו אלא הצעיף החיצוני. אנו יודעים ומכנים בשם רק אותו יתברך, ומה שמצוי מאחריו נעלם לעד מעינינו. מה התועלת בכל הוכחותיך ומאמציך אם צועד אתה בשביל שגוי? אם מטרתך אינה משרה אימון? כאשר יבוא היום והצעיף יישור מעל חידות העולם, או אז, חושש אני, תזכו אתם, מורים מתעים ומוליכי שולל לאותו יחס גרוע שאתם מעניקים היום לתלמידיכם! והאמן לי, מוטב היה לו לא היו אנשים מנסים לקטוף בקלות ראש פירות שאין בכוחם לעכל..."

כך השיב לו בישר, אך כצפוי, למלים אלה לא הייתה כל השפעה על מליכה, אשר במרוצת הימים הבאים המשיך לדבר ולהתנהג בשחצנות גדולה אף יותר מאשר קודם לכן.

בינתיים הגיעו השנים לשטח מדברי שהיה עליהם לחצותו. לא היה שם בדל עשב, אף לא אגל מים. הכל בער בלהט השמש. החום היה כה בלתי נסבל עד שהשנים לא יכלו לא לישון ולא לאכול ואף לא לחשוב כהלכה. לשונם דבקה לחכם היבש. כל נשימה הייתה לגניחה ואפילו דברן בלתי נלאה כמליכה נאלץ בעל כורחו לתת מנוח ללסתותיו. צעד אחר צעד שרכו השנים דרכם במדבר הלוהט. הם עמדו כבר להיכנע לייאוש כאשר סוף סוף הוכתר מאבקם בהצלחה.

הם הגיעו לנווה מדבר עוטה ירק, ושם בצל העלווה הצפופה של העצים הגבוהים השתרע כר דשא נרחב שדמה לשטיח משי ירוק, ושלעיניהם הצרובות מלהט החול, נדמה כמו גילוי של אושר נצחי.

במרכז הדשא, שקועה באדמה הייתה בריכת מים בנויה מלבנים שרופות, מלאה עד גדותיה במים הזכים והצלולים ביותר שאדם צמא יכול לדמות לעצמו. כאשר השיבו שני הנודדים את נפשם ושתו לרוויה ממימי הבריכה וכאשר שבה אליהם רוחם, בא הקץ לשתיקתו של מליכה. הוא פנה אל בישר ואמר:

"שאלה אחת לי אליך, ידידי המאושר, כיצד ארע הדבר שבריכה זו נבנתה שקועה בתוך הקרקע? מי עשה אותה ולאיזו מטרה? ומאין נובעים מימיה, אם סביב סביב לכל עבר משתרע רק המדבר היבש והשטוח?"

לאמיתו של דבר קיבלה הבריכה את מימיה ממעיין תת קרקעי בלתי נראה, ובישר שהיה בדומה למלווהו, בן עיר חסר ניסיון ולא נודד הבקי בדרכי המדבר, השיב לו:

"יתכן ואנשים שביקשו לרצות את אלוהים, הביאו מים למקום הזה כדי להציל אנשים אחרים כמונו ממוות בצמא? מי יודע? וכדי לשמור על הבריכה משיני הזמן השקיעו אותה באדמה."

"איזה הבלים," נחר מליכה בבוז, "וכי מי שמע אי פעם על דבר כזה? מי ישא מים על גבו לאורך מילין רבים בדרכי המדבר רק כדי שמישהו זר לו יוכל לשתות מהם? לא! הקשב לי. אני יודע את התשובה. המקום הזה הוא מארב של ציידים. יתכן והם אלו שבנו את הבריכה, אך הם עשו זאת כמלכודת לחיות הבר החיות כאן - איילות ופראים. כאשר הן מגיעות לכאן לשתות מים מצפים להם הציידים בסבך ויורים בהם כדי להכין ארוחה טעימה מבשרן. זוהי התשובה הנכונה, ואני גיליתי אותה מיד. עליך לקחת דוגמא ממני!"

"תהי התשובה אשר תהי," השיב בישר, "שנינו ללא ספק, שופטים מנקודת המבט האישית שלנו ובטוחים שאחרים ינהגו באותה דרך שהיינו אנו עצמנו נוהגים במצבם, הנה כי כן, אל תחשוב תמיד את הדבר הרע ביותר, כיוון שעל פי מחשבותיך כך יהיו לבסוף גם מעשיך... וכמה משיבי נפש הם המים האלה לכל צמא! מדוע שתהיה להם תכלית אחרת מאשר לשבור את צימאונם של אלה הנזקקים להם?"

אבל מליכה לא קיבל דבר מכל אשר אמר. "הפסק את הלהג הזה." אמר בבוז. "איך שלא יהיה, אני מתכוון להתרחץ בבריכה כיוון שאני נוטף זיעה ומלוכלך מכף רגל ועד ראש. בטרם נמשיך במסענו ברצוני להתרחץ כהלכה, ואז לסכור את הבריכה באבנים כדי שהחיות המסכנות יהיו בטוחות ממארב. כן, זה מה שאעשה!"

כאשר שמע זאת בשיר וחש את הבוז והלעג בקולו של מליכה, הוא זועזע עד עמקי נשמתו, אך משל בעצמו והתחנן לפני מליכה: "אסור לך לעשות זאת, ידידי הטוב! לאחר שנהנית מן המים הללו בעצמך אינך מתכוון ברצינות לטנף את המקום ולהשחיתו? אל לך לירוק לקערה שאך זה שתית ממנה ואל לך להחשיך את הראי הבהיר שאך זה שיקף את דמותך. אל תעשה זאת - חשוב על כל האחרים שיגיעו לכאן אחרינו!"

הכל לשווא.

מליכה לא הקשיב, אלא החל מיד להתפשט. בישר בהיותו נרגז ופגוע הפנה לו את גבו, נמלט מן המקום ולאחר שעבר מרחק מה, התיישב בצילו של עץ. שוב לא היה ספק בלבו שמלווהו היה לא רק רברבן אלא נבל אמיתי, דבר שדכדך אותו והכביד על לבו.

מליכה לא שת לבו לדבר. הוא ערם את כל חפציו ובגדיו בערימה על הגדה וזינק עירום אל תוך הבריכה. היה זה מעשה נמהר. המים הזכים והצלולים נראו כמים רדודים, אך לאמיתו של דבר הייתה הבריכה עמוקה מאוד. רגליו של מליכה לא פגעו בקרקעית כפי שציפה. הוא שקע בתוך המים העמוקים. לא עלה בידו להתרומם ולשחות והזעזוע הראשוני שבמגע עם המים הקרים שיתק אותו. הוא ביקש לצעוק, אך רק גרגור רפה בקע משפתיו, והמים חסמו את גרונו, פיו ואוזניו. העולם חשך בעדו...

ובינתיים, בישר שלא היה מודע למה שאירע, ישב שעון אל גזע העץ. הצער גרם לו להתייפח בבכי והוא חשב לעצמו:

"איך אוכל להמשיך ולארוח לחברה לנבל כזה? הוא מטנף את המים הזכים בלכלוך שלו, אך הוא גם מלוכלך מבפנים והוא נחוש בדעתו להרוס אחר כך את הבריכה כולה. רק מוח שפל יכול להגות דבר כזה. לא, קצתי בחברתו, לא הייתי מאחל לאיש בן לוויה כמוהו. אם יטבע בבריכה יהיה זה רק גמול נאות למעשיו."

מחשבות כאלה ודומות להן התרוצצו בראשו של בישר בעוד הוא מחכה שמליכה יקרא לו, או יחפש אותו. ואז מה? מה עליו לעשות? כיצד יפטר ממליכה?

אך הוא חיכה לשווא. איש לא הגיע. לא קול צעדים, אף לא דיבור הפרו את הדממה. לבישר היה נדמה שהוא בודד על אי בלב המדבר. האם קרה משהו? לפתע מבלי שיכול היה הוא עצמו להגיד מדוע, עבר עליו גל של אי שקט. הוא זינק ממקומו, מיהר לבריכה ושם ראה מחזה לא נעים לעין: מליכה צף עירום על מימי הבריכה, טבוע! מת!

בישר הזדעזע.

בלי תנועה ניצב רגע ארוך על שפת הבריכה ונעץ מבטו בגופה. רק אז הבחין כמה עמוקה הבריכה וניחש שמקורה במעיין תת קרקעי.

הוא משך את האיש הטבוע מתוך המים, קבר אותו ולאחר שהשלים את מעשהו ישב זמן מה ליד הקבר הטרי. סביב סביב משל השקט ועצב עמוק הכביד על לבו. בקול רך, כאילו יכול היה עדין האיש המת לשומעו בערש האדמה, אמר:

"היכן היא עתה פיקחותך? כל רברבנותך? כל יומרתך לדעת יותר מאחרים? כלום הועילו לך כל אלה בסופו של דבר? כלום לא החזקת עצמך כמי שמכיר את הנעלם מעין ויודע לחזות את העתיד? כלום ראית, מסכן שכמותך, את הבאר העמוקה הפעורה למרגלותיך? אמת, כל זמן שאנו חיים אנו שוגים מידי פעם ויד איש לא תוכל להתיר את חוטי הגורל, ועם זאת איש אינו נופל כל זמן שלא הרפה מידו את הקצה לכל חוט - אללה הכל יכול... שנינו כאחד טעינו בהשערותינו על בריכת המים, אך אתה טבעת בעוד שאני ניצלתי! מדוע? אולי יצאתי בשלום משום שהייתי אסיר תודה והאמנתי בטוב שבעולם הזה, בעוד שאתה שהגית ופעלת רע, גם קיבלת וסבלת רע."

עם מחשבות אלו קם בשיר על רגליו והחל לקבץ את חפצי האיש המת. הוא קיפל את הבגדים, אך בשעה שהרים את התרמיל נשר מתוכו צרור תפוח. הוא פתח אותו ורוקן את תוכנו על האדמה ונשאר פעור פה. מה נשר מתוך הצרור? מטבעות זהב טהור, ערימה גדולה ונוצצת. כאשר מנה אותן נוכח לדעת שמספרן עולה לאלף מטבעות בדיוק.

בכל ימי חייו עד כה לא ראה בישר ובודאי שלא החזיק ברשותו כל כך הרבה כסף. האוצר ערבב עליו את חושיו. הוא לא היה נכון לגילוי כזה ואש התשוקה לזהב ניצתה בלבו.

אך עד מהרה שבו אליו עשתונותיו. הוא מיהר לצרור את המטבעות והחזירן לתרמיל, קשר אותו בקפידה וחשב לעצמו:

"אם אין ביכולתי להושיע את המסכן, לפחות אוכל לדאוג לחפציו. שמו ידוע לי ואני יודע גם שהוא התגורר באותה עיר שאני מתגורר בה. לא יהיה זה קשה לאתר את בני משפחתו ולמסור להם את רכושו יחד עם הידיעה המרה על מותו. זה הדבר שעלי לעשות. זוהי חובתי."

משקיבל בישר את ההחלטה, המשיך במסעו. הוא חצה בשלום את המדבר עד קצהו והגיע עד מהרה לעיר מולדתו. כמה מאושר היה לראותה שוב. מיד כאשר נח והתאושש מתלאות הדרך וסבלה, יצא בישר לחפש את משפחתו של מליכה. הוא חש ששלוות נפשו לא תשוב אליו בטרם ימלא את חובתו.

הוא לקח עמו את חפציו של מליכה והראה את הצניף הנהדר שלו לכל מי שפגש בתקווה שמישהו יזהה אותו. הוא שאל עוברים ושבים: "האם מוכר לכם במקרה אדם בשם מליכה שהצניף הזה שייך לו? היכן הוא מתגורר? האם הוא נשוי ובעל משפחה?"

לבסוף מצא מישהו בעל הדרת פנים שהאיר את עיניו.

"בודאי!" אמר ונקב בשמו של רחוב סמוך, "שם הוא חי עם אשתו. אינך יכול לחלוף על פני הבית מבלי להבחין בו, כיוון שהוא הגבוה והיפה בכל הבתים ברחוב, ארמון היאה למלך!"

וכך אומנם היה. בישר מצא את הבית וכאשר הקיש על שעריו פתחה את הדלת נערה נחמדה למראה, משרתת ללא ספק, ושאלה אותו למבוקשו.

בישר חשב לעצמו: 'עלי למסור את הידיעה במלוא העדינות האפשרית' ובקול רם אמר לנערה:

"ברצוני למסור משהו אישי לבעלת הבית בעניין הקשור למליכה בעלה. האם אוכל לשוחח אתה?"

הנערה הובילה את בישר לתוך חדר. דקות ספורות אחר כך נכנסה לחדר אשה רעולת פנים, לבושה בקפידה. היא ביקשה מן האורח להתיישב על אחת הכריות שבקצה השטיח, התיישבה בעצמה ואמרה לו:

"אמור לי את האמת!"

בישר לא יכול היה לעמוד בפני קולה. מתוך התחשבות ברגשותיה היה בדעתו להעלים ממנה חלק מן הפרטים, אך עתה שוב לא חשב שזהו הדבר הנכון לעשותו והוא סיפר לה את כל אשר ידע על אודות מליכה מאלף ועד תו. הוא תאר בפניה את נסיבות פגישתם, את שיחותיהם, סיפר לה על שחצנותו ויהירותו, על התעקשותו למצוא פגמים וכוונות זדוניות בכל דבר טוב, ולבסוף תאר בפניה מה קרה בבריכה שבלב המדבר, הבריכה שהאיש כפוי הטובה רצה לסתום ולהרוס ושבתוכה טבע בסופו של דבר באשמתו שלו.

"הוא מת" סיים בישר את דבריו, "אך את - מי ייתן ותאריכי שנים! את גופו הפקדתי בידי האדמה; הבה ונקווה שאותם מים שהרגו אותו גם טיהרו אותו מעוונו. את מטענו החומרי שנשא עמו הבאתי לכאן - ראי!"

ועם המלים האלה הניח בישר על השטיח לרגליה של הגברת את החבילה שהכילה את בגדי האיש המת, את תרמיל המסעות שלו ואת צרור מטבעות הזהב.

רגע ארוך נותרה האשה הרעולה דוממת ושותקת. דבריו נגעו עמוק בלבה והיא התייפחה בשקט, אך עד מהרה השתלטה על עצמה וקולה לא רעד כאשר פתחה פיה להשיב לו.

"השבח והתודה לך, שכן נהגת באצילות ובנדיבות בדיוק כפי שאללה היה רוצה שיתנהגו ברואיו. מי עוד היה נוהג כך? דבר לא פיתה אותך, לא יופי ולא מלים, אף לא זהב... ובכן מליכה מת. מה שסיפרת לי עליו - האמת גרועה פי אלף. כלום איני יודעת, אני שהייתי אשתו. הוא שיקר לי. הוא הונה אותי, אך אני עמדתי על כך רק באחור. במשך שנים נהג ברוע כלפי וכלפי רבים אחרים, גברים ונשים כאחד, כיוון שתרמית ועושק היו עסקו בעולם הזה והשנאה היא שהנחתה אותו בחייו. מאחורי כל דבר שעשה ואמר הסתתר הנחש. אך הבה נניח לו. לא נאה לדבר סרה במתים ולא אנו נהיה שופטיו. גופו שייך עתה לאדמה ואת מקומה של נשמתו אין אנו יודעים. אך אותך בישר, מכירה אני כשם שמכיר אתה אותי ואני מאמינה שאלוהים עצמו הוא שיעד אותנו איש לרעותו. האם אינך מזהה אותי? הסתכל, הסתכל עלי!"

ועם המלים הללו הסירה הגברת את צעיפה מעליה ומי נגלתה לעיניו של בישר? אני יודעת שלבטח ניחשת זאת. לפניו ישבה האשה הזרה שפניה נחשפו לעיניו באותו יום עקב משב הרוח, האשה שיופייה הרס את שלוות נפשו וגרם לו לעלות לרגל לירושלים לחפש את עזרת האל הכל יכול כנגד תאוותו האיומה.

הייתה זו היא! אללה הנחה אותו כמו אדם עיוור והראה לו את הדרך – כה ארוכה וכה קשה, המובילה מוויתור וקבלת הדין להתגשמות ומימוש. לעולם לא היה עולה בידו למצוא אותה בעצמו. כמה נפלא היה כל זה. זה היה יותר ממה שבישר יכול היה לעמוד בו. צעקה רמה בקעה מפיו והוא נפל ארצה חסר הכרה.

כאשר שב והאיר לו אור העולם ראה רוכנות מעליו את הפנים היפות מכל הפנים שראה מעודו. זיכרון מה שאירע שב אליו וראשו בער מאושר ומבושה.

"אל תחשביני למשוגע" אמר, "אהבתך היא שלכדה אותי בקסמיה כמו לחש כישוף! איך אוכל לעמוד בכך בלא שאגווע. זמן כה רב אוהב אני אותך וזמן כה רב יקדה נפשי בגעגועי אליך. האם את יודעת? האם את זוכרת? היום שהרוח קרעה מעליך את צעיפך, קרעה את הצעיף ממך ואת עצמי מעצמי. כיוון שברגע שראיתי אותך הפכתי בנשימה אחת לאסירך ואף על פי שלא שכחתי אותך מאז לרגע אחד, לא סיפרתי עליך לאיש. היית לסוד ושפתי חתמו את אהבתי. כאשר לא יכולתי לשאת עוד את געגועי, נמלטתי אל אלוהים וראי! מה שלא רציתי לשדוד כגנב היה לשלי בזכות. אלוהים עצמו בטובו ובחמלתו נתן אותך לי ואותי לך..."

כאשר שמעה האהובה את דברי בישר, ניצתה בה אש אהבתה שלה כפל כפליים, בקעה ממעטה החשיכה וזהרה כירח במלואו. המשי נצץ ללא רבב ופריחת השושנה התנשאה גבוה מעל לעשבים.

עד מהרה נישאו השנים וחיו מאושרים יחדיו. לעולם לא שכחו להודות לריבון העולמים הכל יכול ואהבתם לא קמלה עם השנים. בישר אהב לחזות ביפיפייה שלו כשהיא לבושה בירוק כיוון שירוק הוא גם לבושם של החוּרִיות בגן העדן והמלאכים בשמים.

ירוק הוא צבעו של הארז. ירוק הוא כל הצומח בשדה וירוק הוא הדבר שנשמתנו נכספת לו יותר מכל. ירוק מוליד ניצוץ בעין, ירוק הוא הניגון של כל מה שצומח והסימן לבריאות ולשלום.

זה היה סיפורה של הנסיכה המאורית וכאשר סיימה אותו מצאה מנוח על חזהו של המלך.