אוצר הסיפורים
של יואל פרץ
שבע הנסיכות סיפור הנסיכה היווניה
הסיפור השני אשר סופר על ידי הנסיכה היווניה ביום ראשון בביתן הצהוב של השמש ביום ראשון, עת שפכה שמש הבוקר את זהבה על פני הרים ועמקים, התחרה בה המלך בהרם בעטותו בגדי זהב מכף רגל ועד ראש. הוא נטל עמו את גביע הזהב ואת כתר הזהב וענד לאצבעו טבעת שגונה צהוב כרכום כצבע הענבר. בלבוש זה פסע אל הביתן הצהוב תוך שהוא משליך מטבעות זהב לנתיניו ומכפיל את הנאתו שלו בפזרו אותן בין הבריות. במהלך היום כולו השתעה בחברתה של הנסיכה בזמרה ובשתיית יין, וכאשר החשיכה, צעיף האוהבים, נפרשה על פני היקום, ביקש המלך את הנסיכה היפיפייה לספר לו סיפור ולמלא את ביתנה בהרמוניה. בקשתו של שליט כמוה כצו שאיש אינו יכול להתעלם ממנו, אשר על כן אמרה הנסיכה היוונית המקסימה: "הנדיב בשליטים, מלך המלכים! מי ייתן ויאבדו כל אלה שאינם חפצים לשרתך" ואז החלה לספר: "באחת מעריה של ארם נהריים שלט מלך אדיר. הוא זרח כמו השמש בשמי העולם. הוא היה יפה תואר כמו יומו הראשון של האביב ובקי בכל האומנויות. רק צל אחד העיב על חייו: הוא לא חפץ לשאת לו אשה, וזאת משום שקרא בהורוסקופ שלו שאשה תערער את עולמו ותטיל בו אנדרלמוסיה. הוא החליט על כן כי מלכתחילה לא יחשוף עצמו לסכנה זו. תקופת מה חי המלך לבדו, אך כלום יאה למלך בדידות שכזו? הוא חש כי ללא אהבה חולפים להם חייו בחדגוניות נוגה ודרך שכזו לבטח אינה פתרון ראוי. הנה כי כן, שלח המלך את אנשיו לחפש ברחבי הממלכה שפחות יפות תואר שבחברתן יוכל מלך למצוא מנוחה ומרגוע. כלום נקל למלא בקשה זו? האם לא היו נערות כאלה מעל ומעבר לנחוץ? אין ספק בכך שרבות מהן הובאו עד מהרה לארמון והוצגו לפני המלך. אך מה מוזר הדבר! אף לא אחת מהן שהתה שם לאורך זמן. לאחר שבוע, עתים מעט יותר, לפעמים אף פחות, אותן נערות שבתחילה נדמו מתונות וצייתניות כשיות תמימות, חל בהן שינוי מוזר. הן איבדו חיש קל את ראשיהן שבתחילה הורכנו בהכנעה ולפתע נשאו אותם אל על בגאווה ויהירות. המשרתות הפכו לגבירות מתנשאות. במקום להישאר אסירות תודה לאהדה ולמתנות שהרעיף עליהן אדונן המלכותי, הן הרימו את אפיהן החמודים ודרשו עוד ועוד. מה הייתה הסיבה לשינוי מהיר זה לרעה שחל בהן? הקשב! בין המשרתות בארמון המלכותי הייתה מכשפה זקנה בעלת גיבנת, אשר מתחת למסווה של מתיקות הסתירה הרבה קנאה וזדון. היא הייתה טיפשה, אך כך גם היו קורבנותיה. משאך הובאה יפיפייה חדשה אל המלך, התגנבה אליה הזקנה השפלה בדברי חנופה מתרפסים וטפטפה לאוזנה ארס מסווה כדבש. "את הנך נסיכה מכף רגל ועד ראש" הייתה לוחשת באוזנה, "בושה וחרפה שנוהגים כאן במישהי כמוך כבמשרתת פשוטה." וכך השחיתה את הנערות שהקשיבו לה ברצון ובטחו בה יתר על המידה. וככל שהתמידו בכך, הפכו הן לנרגנות והזניחו את חובותיהן. אבוי למי שמחזיק תחת קורת ביתו מחרחרת-ריב שכזו ההורסת בסתר את שלום הבית! זה מה שאירע למלך שלנו. שוב ושוב גילה הוא, כפי שניבא ההורוסקופ, כי נשים רק מביאות עליו אומללות, וכל נערה שחיבב אותה בהתחלה, אך נאלץ לסלקה ממחיצתו כיוון שנעשתה יהירה מדי, חיזקה את נחישותו שלא להינשא לעולם, בזוכרו את הרוע שהשחית את שורשיה. טבעי הדבר שלא היה מחסור בלעג. הסיפורים על שפחות המלך נפוצו סביב סביב, ומכיוון שהבריות שופטות רק על פי רושם חיצוני, באו הן לכלל מסקנה כי המלך הוא אדם שלא ניתן לספקו ומאחורי גבו קראו לו "הסוחר בנערות". כל האכזבות האלה הותירו מרירות בלב המלך וערערו את בטחונו. הוא שקע יותר ויותר בבדידותו, כשהוא חולם על אהבה טהורה, אשר, כך חשש, לא ניתן למוצאה בעולם זה של בגידה ורמייה. זה היה מצב העניינים כאשר, באחד הימים, סופר למלך כי הגיע לעיר סוחר מסין הרחוקה ועמו קרוב לאלף נערות וכל אחת מהן מושכת יותר מרעותה. בין הנערות האלה הייתה אחת אשר, כך סופר, דמתה יותר לבת פיות מאשר ליצור אנושי. היא הייתה כה קורנת, כאילו גנבה את אורו של כוכב השחר, ויופייה, כך נאמר, היה אחד מפלאי עולם. ועם זאת היא השליכה את כל אלה שפגשו בה לתהום הייאוש בסירובה להתמסר למי מהם, וככל שהיה חיוכה מתוק, כך היו מילותיה מרות. אפילו סוחרי שפחות ותיקים ומנוסים שלבם התקשה עם השנים סונוורו על ידי יופייה ונשבעו כי מעולם לא ראו נערה כמותה. בשומעו את החדשות ציווה המלך מיד כי הסוחר מסין ונערותיו יובאו לפניו. ואכן אין ספק – בין כל אותן יפיפיות שדמו ללבנה במלואה, הייתה היא היהלום שבכתר. היא הייתה יפה אף יותר מהתיאור שנמסר למלך, והוא לא יכול היה להסיר מבטו ממנה. ועם זאת, כלום עתידה היא באמת להיות טובה יותר מכל אלה שקדמו לה? האם לא מצפה לו למלך אותה התפכחות מאשליה, אותה אכזבה כמו קודם, רק שהפעם אולי תהיה היא מכאיבה יותר ומרה יותר? 'אמור לי', אמר על כן לסוחר, 'איזה אופי יש לה? עליך לדעת שאם יתברר לי כי היא נעימת הליכות כפי שהיא יפה, אשלם עבורה כל מחיר שתשית עלי.' 'ובכן' השיב הסיני, 'נערה זו יכולה הייתה להיות מושלמת לולא פגם אחד שיש בה – פגם אחד בלבד, אך זהו פגם מהותי ומאוד לא נעים: יפיפייה זו אינה מסוגלת לאהוב. כל מי שאי פעם מכרתיה לו החזיר לי אותה עד מהרה, כיוון שיחסה הצונן העמיד בסכנה את חיי מאהביה. לבם קפא בקרבם אם לא שילחו אותה חיש קל מעל פניהם. סיפור דומה מספרים גם עליך, הוד מלכותך. כפי ששמעתי, לעתים רחוקות, אם בכלל, היית מאושר באהבתך, אשר על כן, אני מרשה לעצמי לתת לך עצה: עזוב אותה לנפשה. עד מהרה תחזיר לי אותה ומה טובה תצמח מכך? קרע את עצמך מעליה ובחר לך אחת מבין היתר – את מי שתאבה. היא תהיה שלך בלא תשלום. אתן לך אותה כמתנה.' כך אמר הסוחר הסיני. כלום צדק? או שמא טעה? המלך היה חסר ישע. הוא לא יכול להסיר מבטו ולקרוע את לבו הרחק מאותה יפיפייה הרת אסון, ועם זאת לא העז לזרות לרוח את אזהרותיו של הסוחר, כיוון שחש שאין הן חסרות יסוד. מה עליו לעשות? הוא הביט בהיסוס על יתר הנערות, אחת אחר רעותה, אך לא היה מקום להשוואה! לא, לא נותרה לו כל ברירה; קצר רוח, בין אם רצה בכך ובין אם לאו, עיניו שבו והוסבו אל אותה נערה אחת ויחידה, ולבסוף גברה התשוקה על שיקול הדעת והזהירות. כלום עשויה האכזרית באכזבות, חשב המלך, להיות כואבת ומייסרת יותר מאשר ויתור שעתיד הוא להתחרט עליו כל חייו? הוא קנה על כן במיטב כספו את הנערה עם ירכי הכסף ובאותה עת עצמה היה נחוש בדעתו לנהוג בזהירות ולמנוע מדרקון התשוקה שבלבו לקרוע את אסוריו. וכך הצטרפה הנערה פַּרִירוּ – פני פייה – לחצר השאה ומהר מאוד התברר שהיא שונה מכל יתר הנערות שזכו לחיבתו של המלך. היא עשתה את כל עבודתה בתשומת לב רבה, הייתה ידידותית במנהגה ולא באה בטענות אל איש. שום משימה לא הייתה מתחת לכבודה. היא שמרה על לשונה ונעלה את דלתה בפני סכסכנים ורכלנים. אמונו של המלך, שצפה בה בסתר ונהנה לשהות בחברתה, הלך וגבר. תשומת הלב שנתן לה לא גרמה לה להיות יהירה ומתנשאת. להפך, היא התנהגה בצניעות בנוכחותו של המלך והייתה כמו צל לרגליו, וגם אם הסתירה ממנו את לבה כמו ציץ חבוי של פרח, חש הוא בחיבתה החבויה אליו. ומה באשר לזקנה הגיבנת? היא מצדה עשתה כל שביכולתה בדברי חנופה ובלשון חלקות ובגלולות רעל מומתקות בסוכר להשחית את הנערה ולכופף את הנוצה הישרה, אך הייתה זו הפעם הראשונה שהדבר לא צלח בידה. פרירו לא אבתה בכל שיג ושיח עמה, גינתה אותה על רכלנותה ודרשה ממנה להניח לה לנפשה. הגיבנת הזקנה לא נכנעה, אך הנערה התעלמה ממנה כאילו לא ראתה ולא שמעה אותה. בייאושה נהגה הזקנה בפזיזות ופעם אחת שמע המלך באקראי את דבריה. הוא ניחש כי היא זו שסובבה את ראשיהן של הנערות הצעירות וגרש בזעם את המרשעת מארמונו. כך שב אליה זדון לבה והיא נלכדה באותו פח עצמו שטמנה פעמים כה רבות לאחרות. אהבתו של המלך לנערה המוזרה גברה מיום ליום. כלפי חוץ הייתה היא שפחתו, אך למעשה ההפך מכך היה נכון: הוא עצמו היה שבוי באהבתו אליה. אך הוא ריסן את להטו בזוכרו את אזהרותיו של הסוחר הסיני, כמו גם את כוונותיו הטובות שלו עצמו והדחיק את הרגשות שהציפו בעוצמה את לבו ועוררו את כל חושיו. ופרירו? הנערה בעלת פני הפייה? כלום הייתה היא קרירה כפי שנראתה? או שמא רק בחנה את סבלנותו? האם לא ניחש שהיא רק משחקת תפקיד? אך מדוע? ולכמה זמן? אלו היו השאלות שהמלך תהה עליהן ללא הרף. היה עליו למצוא את התשובה, לשמוע אותה מפיה שלה וערב אחד נראה היה שנפלה לידיו ההזדמנות. הנערה היפיפייה ארחה לו לחברה. הם שוחחו על דא ועל הא, ועכשיו, עטויה משי ופרווה, ישבה היא בסמוך אליו. הוא היה שרוע על משכבו. היא אחזה בידיה את רגליו וערסלה אותן על ברכיה. כלום לא סימנה מחווה זו את שפת העדינות? האם לא קרא אהבה בעיניה? האם האש שלהטה בורידיו לא בערה גם בה? 'בבת נשמתי ונשמת עיני!' פתח השאה ואמר, 'פניך יפים כירח במלואו והברוש לצדך אינו אלא עשב דל. את כה יפה. האם תעני על שאלתי? תעני באמת ובתמים? זכרי כי אושרי תלוי בתשובתך!' אך עוד בטרם יכלה הנערה להשיב, הוא המשיך בחיפזון: 'ראשית, ברצוני לספר לך סיפור קטן שעשוי לעודד אותך לספר לי את האמת. הקשיבי: פעם אחת, עת כוכב נוגה, גבוה בשמיים הבטיח אושר לכל האוהבים, ישב המלך שלמה עם אשתו בַּלְקִיס, מלכת שבא, בדיוק כפי שאנו יושבים כאן. היה להם רק ילד אחד, ילד קטן שזרועותיו ורגליו היו משותקות. "אמור לי, שליח האל", אמרה בלקיס לשלמה, "אנו חזקים ובריאים. מדוע בננו לא בריא כמותנו? האם אין מזור לסבלו? הבה וננסה למצוא לו רפואה. בפעם הבאה כשהמלאך גבריאל יבוא אליך בשליחות, בקש ממנו לקרוא ולספר לך כל מה שרשום על אודות סוד זה בלוחות השמימיים של הגורל. יתכן ויש סיכוי להחלמתו של הילד – מי יודע?" המלך שלמה נענה לה וימים אחדים אחר כך, כאשר הופיע המלאך, הציג בפניו את משאלתו. גבריאל הלך לדרכו, אך עד מהרה שב עם ברכות למלך. ברכות ממי? מה דעתך? מבורא כיפת התכלת של הרקיע בכבודו ובעצמו! וכך אמר לו: "דע לך! שני דברים נחוצים על מנת שילדך יחזור לאיתנו, ושניהם יקרים ונדירים בעולם הזה. הבעל חייב לספר את האמת לרעייתו והרעייה לבעלה." כאשר שמעה זאת בלקיס, היא הייתה מאושרת מאוד ופנתה אל בעלה: "חקור ושאל אותי, כדי שאשיב לך כרצון האל." שלמה חשב רגע ואז השיב: "יופייך הוא מטרה לכל עין, אך את עצמך, כלום חשת אי פעם תשוקה למישהו אחר זולתי?" "תרחק ממך כל עין רעה!" השיבה בלקיס, "עבורי אתה קורן יותר מן השמש ועליון על פני כל אדם וכל דבר – לא רק בזכות יופייך הרענן, טוב לבך ועדינותך. אתה מציע לאורחיך גן עדן עלי אדמות, ואתה עצמך הוא השומר של גן העדן הזה. כל אשר קיים כאן למטה, נראה או נסתר, שייך לך, כיון שיעוד כוחך כנביא הוא לשמור את העולם הזה ולהגן עליו, ועם זאת, אני, על אף יופייך הרענן, על אף מלכותך וחסדך, אירע לי שבהתבונני בצעיר זה או אחר לא נותרתי חופשייה מתשוקה..." אך הניחה בלקיס לוידוי זה לצאת מדל שפתיה, והנה, הפלא ופלא, הרים הילד שלצדה את ידיו הקטנות חסרות הישע, שלח אותן לקראתה וקרא: "הביטי, אמא, הביטי! הן זזות!" מאושרת עד עומק לבה, פנתה בלקיס לשלמה ואמרה: "אישי ואדוני הטוב והחכם, שליט השדים והפיות: עכשיו, למען ילדנו, חייב אתה לענות על שאלתי, אם אין הדבר רע בעיניך, כדי שרגליו ירפאו באמצעות תשובתך לי, בדיוק כשם שזרועותיו נרפאו הודות לתשובתי לך. יש ברשותך יותר אוצרות בעולם הזה משיש לכל אדם אחר. אמור לי אם על אף כל עושרך חמדת אי פעם את מה שבבעלותו של שכנך?" אשר על כן השיב על כך הנביא המלכותי: "את צודקת. איש לא החזיק ברשותו כמוני כל כך הרבה עוצמה וכל כך הרבה אוצרות בין השמיים לארץ. ועם זאת עלי להתוודות שאני משתוקק תמיד ליותר מכך ותכופות אני מתבונן בסתר בידיהם של אלה הבאים לחלוק לי כבוד, תוהה לעצמי כמה מתנות הם מביאים..." המלים אך זה נאמרו, עת נהר של חיים זרם לרגליו של הקטן והוא החל לבעוט ולזחול. הודות לחסד האל נרפא הילד כיוון שהוריו לא הסתירו איש מרעותו את האמת על אודות עצמם...' 'ועל כן,' הוסיף השאה לאחר שסיפר את סיפורו לפרירו היפיפייה, 'נראה לי נכון שגם אנו נספר את האמת זה לזו. מדוע את, נערה חמודה וחיננית, כה צוננת באהבה? מדוע את עוצרת בעד עצמך, מדוע את מניחה לי לסבול? מה פירוש הדבר?' כאשר הציב המלך את כל השאלות האלה כמו ראי בפני הנערה, לא התחמקה פרירו, אלא השיבה לו: 'שמע נא, גורל אכזר מרחף מעל משפחתנו. כל הנשים במשפחתי, מרגע שמסרו לבן לגבר, נגזר גורלן למות בעת לידתן. אמור לי, האם יש מי שירצה להביא על עצמו מוות מרצונו הטוב? האם רגע אחד של תשוקה שווה חיים שלמים? האם יש אדם שישתה רעל במודע, גם אם עטוף הוא בדבש? לא! לפחות אני עצמי אוהבת חיים, אוהבת אותם אף יותר מכל מאהב! זהו סודי. עתה חשפתי אותו בפניך ואתה מבין אותו. הנח לי לנפשי, או מכור אותי – עשה בי כרצונך. אך תחילה, מקווה אני שתתיר לי לשאול אותך שאלה אחת בדיוק כשם שהמלך שלמה התיר לבלקיס. הרבה נערות יפות, כך סופר לי, הובאו אליך שנה אחר שנה, אך כל פעם, ברגע שלמדת להכירן, עייפת מהן. מדוע? מדוע לא דבק לבבך באחת מהן אף לא לחודש? מדוע החלפת את כוכביך לעתים כה תכופות וכה מהר, תחילה רוממת אותן לשמיים עם מתנותיך ועדינותך, ואז הטלת אותן חזרה לאדמה לארץ מסכנות ומיוסרות? מהי הסיבה להתנהגותך זו?' 'אומר לך!', השיב השאה במרירות. 'לאף אחת מאותן נערות לא היה אפילו משב אחד של אהבה כלפי. כולן לא חשבו אלא על עצמן. הן היו יפיפיות בהופעתן החיצונית, אך רקובות מבפנים. ברגע שקודמו מעט הן ביקשו יותר, וכל משימה נעשתה משעממת ומייגעת מדי עבורן. כל אחת בדרכה שלה, בלתי מסוגלת לנהוג אחרת – לחם לבן מדי יום ביומו אינו דבר טוב לכל בטן. יש לזכור זאת, ובכל מקרה, אסור לסמוך על נשים. הן מצפות לגברים שיהיו נדיבים מטבעם, אך חושבות אך ורק על היתרונות שיפיקו מכך. נשים הן קלות כמוץ והרוח מעיפה אותן לכל אשר תאבה. פירות משתפרים והולכים ככל שהם מבשילים, אך במקרה של נשים ההפך הוא הנכון: הן טהורות וטובות כל זמן שלא הבשילו, ונפגמות בהבשילן. אשה כמוה כלילה; אורה הוא אורו של הגבר השט כמו ירח בשמיה. אך די בכך. בכל אותן נערות ששאלת אותי עליהן לא מצאתי אלא אהבה עצמית. את בלבד שונה. תמיד מלאת את חובתך ואף יותר מכך. אני אומר זאת אף שאת מאמללת אותי, את לא מניחה לתשוקתי להתגשם, אך אני חש אף יותר חסר מנוחה בעת שאני נפרד ממך...' במהלך אותו לילה הביע המלך הרבה מחשבות דומות, אך ללא הועיל. היפיפייה נותרה אדישה, החץ נותר הרחק ממטרתו. כלום לא צדק הסוחר הסיני? האם יש גורל קשה יותר לאוהב? ימים ולילות חלפו. הלבנה התמלאה וחסרה. משא התשוקה שלא התמלאה העיק יותר ויותר על המלך אשר חש עצמו כמשוטט בגיא שאין לו לא התחלה ולא סוף. נהר הזמן חלף על פניו, אך הוא נותר על הגדה, צופה מן הצד, בלתי מסוגל להרוות את צימאונו. הוא היה חסר ישע. מה תועלת יש בסבלנות? ועם זאת, מה עוד יכול היה לעשות? כל עוצמת מלכותו לא הועילה לו כנגד שפחה צייתנית, אשר אהבתו אליה הפכה אותו לעבד ואשר הפכה את לבו בן ערובה בידיה המלטפות. ואז אירע דבר שאיש לא חזה, לא המלך ולא אף אחד אחר. לזקנה הגיבנת שגורשה מן הארמון בידי השאה לאחר שרשעותה נחשפה על ידי פרירו, נודע בדרכי מרמה על צערו של המלך ואומללותו באהבה, דבר שכמובן לא נעלם מעיניהם של המשרתים ואנשי החצר. חכי ותראי! חשבה לעצמה אותה מכשפה זקנה ומרושעת בשמחה לאיד. חכי ותראי, ילדתי! את עוד תרקדי לצלילי חלילי! אני עוד אראה לך! אני ארקיד אותך בעריסת השמש שלך, בובה קטנה שלי, והחיים בארמון הירח יהפכו לך לחומץ. או אז תחשבי פעמיים בטרם תחבטי בגיבנת זקנה כמוני... בצניעות מתחנפת ביקשה מן המלך לקבל אותה לראיון ללא עדים, והמלך נענה לה. כאשר נכנסה לחדר ראתה את אותות הצער על פניו והסיקה מכך שמה ששמעה היה אמת לאמיתה. ללא היסוס אמרה לו: 'הוד מלכותך, האם זוכר אתה כיצד מכניע פרש סייח בלתי מרוסן? אם יש לך חיה כזו באורוותך שלך, בלתי נגישה, משליכה מעליה אוכף ורסן, הבא למחיצתה סייחה אחרת שכבר אולפה ורכב עליה ולטף אותה לנגד עיניה של אותה סייחה לא מרוסנת, עד אשר יסורו ממנה עקשנותה והתנגדותה.' המלך הבין מיד למה כוונתה. הוא הרהר בדבר; עצתה קסמה לו וככל שהגה בה נראתה לו יותר. בסופו של דבר הביא לארמון בובה קטנה מתוקת שפתיים – אחת מאלה שמיום לידתן לא למדו אלא כיצד לרצות גברים בכל אומנויות הפיתוי. היא הייתה מנוסה היטב במאות משחקי אהבה. אך כלום זה מה שהשאה רצה? הדבר רק גרם לו לחוש ביתר שאת כי הוא לכוד ברשת האהבה ואין לו שום חופש בחירה. החתולה החנפנית הקטנה הותירה אותו אדיש. גרוע מכך – היא החלה לשעמם אותו. אך אז זכר את עצתה של המכשפה התחבלנית והכריח את עצמו לשחק את המשחק שלא נהנה ממנו. כדי לנצח את פרירו תינה אהבים עם הבובה הקטנה, האמת היא שהמשיך ליהנות בחברתה של פרירו כמו קודם; במהלך היום והערב שוחח עמה והשתעה בחברתה, אכל ושתה אתה, והיא הייתה לו לאשת סוד בכל, אך כאשר נפרדה ממנו בעלותו על משכבו, קרא לבובה הקטנה שתארח לו לחברה למשך הלילה. ועם זאת גם בחשכת הלילה הגה רק בפרירו... היא מצדה – לקנאה יש עיניים חדות – הבינה עד מהרה איזה תפקיד משחקת הנערה החדשה בחיי המלך. היא התייסרה בסתר ופניה, היפים כפני הירח, הועבו בעצב. אך מה יכלה היא לעשות? המלך ופרירו היו עתה שניהם אומללים, האחד כמו רעותו, אך מכיוון שהיו גאים ועקשנים באותה מידה, לא הראה זאת איש מהם לזולתו. פרירו עבדה בארמון ומילאה את חובותיה כבת לווייתו של המלך בנאמנות גדולה אף יותר. מעבר לכך היא השימה עצמה כמי שאינה רואה ואינה יודעת. דבר זה לא היה לה קל כלל ועיקר. יום ולילה סבו מחשבותיה על המלך ועל מתחרתה החמודה: מה עושים הם יחדיו בהיותם לבדם? פרירו ידעה היטב את התשובה והמחשבה על כך הייתה כמו סכין שננעצה בגופה שוב ושוב. לבטח אותה מכשפה זקנה ניצבת מאחורי כל זאת, חשבה. איש זולתה לא יכול היה ליזום תעלול שטני זה! אך אני אתמיד בסבלנותי ואצפה לבאות – עד מהרה היא תגרום למלך למאוס באותה בובה קטנה, כמו בכל האחרות שקדמו לה. אך אהה – סבלנות! איזו נחמה דלה יש בה עבור האוהבים! ערב אחד כאשר פרירו הייתה לבדה עם המלך, הכאב שבלעה לאורך זמן כה רב, הכריע אותה והציף את נשמתה. 'אדון מלאכי וטהור שלי', אמרה לו, 'במלכותך אתה מגן האמונה והצדק, דובר אמת ודואג לכך שהצדק יישאר על כנו. הענק לי אותו יחס עצמו. אני יודעת שהלילה בא בעקבות היום, אך אינני מבינה מדוע הענקת לי תחילה דבש, צח כמו אור השחר, ואז האכלתני בחומץ שחור כמו הלילה – מדוע? כלום ראויה אני לכך? אם עייפת ממני, כפי שאני מאמינה, מדוע אינך הורג אותי חיש בחמלה עם חרבך? מדוע אתה מענה אותי תחילה באכזריות כה רבה? מדוע אינך משליך אותי לפני מלתעות הארי? מדוע אתה מכריח אותי להתמודד עם דרקון, עם נחש? מדוע אתה מניח לי לגווע לאיטי מצער? מי הנחה אותך ללכת בדרך זו, מי הציע לך משחק זה? ענה לי! אני שרויה בחשיכה ואם לא תענה לי עכשיו תעופף נשמתי הרחק ממך – היא נעשתה קלה והיא פורשת את כנפיה. אך אם תדבר ותאמר לי את האמת, נשבעת אני לך בשם האל ובנשמתי, שאעניק לך רשות להיכנס אל תוך אוצר היהלומים שלי!' כאשר שמע המלך מלים אלה ונוכח לדעת עד כמה כנה היא בכוונת דבריה, השיב לה בגילוי לב: 'את היא זו שהציתה בלבי את אש התשוקה שבה אני טובע! אך ראי נא, לא סייעת לי לכבותה, וכך התפשטה היא וסבלותי גדלו מדי יום ביומו; חשתי חולה ואיבדתי את כל כוחי... ואז הופיעה הזקנה, המכשפה הגיבנת והציעה את התרופה הידועה לך. מה היה עלי לעשות? אלוהים הוא היודע. אהבתי רק אותך מהרגע שבו נחו עליך עיני, אך את נשארת צוננת באותה מידה שאני הייתי לוהט. איך יכולתי להחם את מימיך ולהמיס את הקרח? שפטי נא בעצמך! היה עלי לגרום לך סבל כדי שאני עצמי אוכל להחלים. כאבך היה המזור היחידי למחלתי... שכחי זאת, בדיוק כשם שאשכח זאת אני! עכשיו שהאביב נמצא כאן אל נא נחשוב על החורף. המכשפה הזקנה התכוונה להרע לנו, אך הצליחה רק לעזור לנו. רשעותה ועורמתה הם גאולתנו; במקום להפריד בינינו כפי שהתכוונה, היא הביאה לאיחודנו!' כך דיבר השאה וכך אירע. המלך שלא רצה להתחתן והנערה שלא רצתה לאהוב, חברו יחדיו. הם גילו כי פחדו של המלך מן ההורוסקופ וחרדתה של הנערה מגורלה המר לא היו אלא תמרורים בדרך לאושרם המשותף. לא עוד נעלה האהובה את גן התענוגות בפני מאהבה. מה אירע? כלום תוכלו לשער? זמיר התיישב על כתר הניצן, הניצן נבקע לרווחה והזמיר השתכר. התוכי של השאה ראה שולחן ללא זבובים, אך עמוס בממתקים, הוא בזק עליו סוכר ועוד סוכר. דג צלל לתוך האגם, תמר נפל אל תוך החלב ומתיקות התערבבה עם מתיקות. כאשר הרים המלך את צעיף המשי מעל התמונה ופתח את המנעול המוזהב של תיבת היהלומים, מצא בתוכה אוצר היאה לו וצבע אותו בצהוב עם עיטורי זהב. צהוב נושא עמו שמחה ועליצות, צהוב נותן טעם לחלבה המתובלת בכרכום. כלום אין הכרכום צהוב? וכי איזה צבע אחר עשוי להיות לו? עליך רק להתבונן בחיוכם של אלה האוכלים אותו. אור הנר זורח כמו מבעד לרעלה צהובה. צהוב הוא זהב המציע עונג כה רב. אפילו עגל הזהב של משה קיבל ממנו את ערכו. צהוב הוא הטיט יקר הערך ביותר. הנסיכה היווניה סיימה את סיפורה. המלך נטל אותה בזרועותיו ושניהם שקעו מאושרים בשינה.
החמסה של נזאמי המשורר הפרסי נֵיזַאמָדִּין אבו מוחמד אליאס אבן יוסוף, הידוע יותר בשם נִזַאמִי, נולד בעיר קטנה בפרס בשנת 1141. עוד בימי חייו הלכה תהילתו לפניו ורבים ניסו לחקותו וללכת בדרכיו. הוא נודע בכינוי "הראי לבלתי נראה". חפיז, סעדי וּדְשַׁמִי, המשוררים הפרסיים הנודעים שחיו ופעלו אחריו, הרבו לשבחו. כמו פִירְדוּסִי (932-1025) לפניו, שזכה לתהילת עולם ב"ספר המלכים" (שה נאמה) כגדול המשוררים האפיים של פרס, כך גם נזאמי שהושפע ממנו רבות, היה לגדול משוררי האהבה של פרס בזכות חמשת ספריו: "חדר האוצרות של המיסטריות", "חוּסראו ושִׁירין", "ליילה ומג'נון", "ספר אלכסנדר" ו"שבע הנסיכות" המצטרפים יחדיו ל"חַמְסֵה" – "החמישייה". האפוס הרומנטי "שבע הנסיכות" (הַפְט פַּיְיקַר) הושלם על ידי נזאמי בשנת 1197, שנים מועטות לפני מותו, וזהו הספר האחרון שכתב. באחד התיאורים הנדירים שכתב נזאמי על עצמו ועל יצירתו הוא אומר: "הפניתי גבי אל העולם. אני יושב לילה אחר לילה, ספון בפינתי, כמו נחש המצטנף על ערמת אוצרות, וכל המזון הדרוש לי למסעי הוא פת שיפון." נזאמי שכל ימיו עברו עליו בשקט בעיר הולדתו ושככל הידוע לנו ערך רק מסע אחד אל מחוץ לגבולות מולדתו אל אזרביג'אן השכנה, עשה את המסע הגדול מכל – המסע אל אוקיינוס הנשמה, אוקיינוס החים הפנימיים שאין לו התחלה וסוף, והוא מוביל אותנו מאי לאי ומראה לנו את יפעתו של אותו ים. שבעת הסיפורים שמספרות שבע הנסיכות למלך בהרם, פורשים לפנינו שבעה גילויים של הגורל וחיי אנוש. כל אחד מהם קשור לחלק מסוים של העולם, יום אחד מימי השבוע, כוכב אחד מבין שבעת כוכבי הלכת של העולם העתיק וצבע אחד, וכך נוצר אפוס סימבולי חובק כל של החיים והעולם. הצבע הפותח את היצירה הוא השחור והצבע הנועל אותה – לבן. בין שני ניגודים אלה נפרשת לעינינו קשת מגוונת של צבעים וטעמים וכל סיפור נקשר לקודמו ולזה שבא אחריו לרצף אחד של מסע. היצירה נכתבה במקורה בחרוזים ותורגמה לראשונה לשפה אירופאית בתרגום מילולי מדויק על ידי ס. א. וילסון (לונדון, 1924). היצירה המקורית כוללת מלבד סיפורי הנסיכות גם אפוס שלם על חייו של המלך בהרם. להלן אני מביא את תרגומי העברי ליצירה, על פי תרגומם האנגלי של אליס וג'ורג' היל לתרגום הגרמני בפרוזה של ד"ר ר. גלפקה שתירגם את היצירה מן המקור הפרסי. Nizami, The story of the seven princesses, Bruno Cassirer, London, 1976. התרגום עדין בעיצומו. סיפורה של הנסיכה הראשונה וכן גם סיפוריהן של הנסיכה החמישית, השישית והשביעית טרם תורגמו.