‏היה פעם מלך ולמלך הזה היה בן יחיד. המלך אהב מאוד את בנו וכל הזמן השגיח עליו. הוא לא היה נותן לו לצאת אל מחוץ לארמון פן יקרה לו משהו, וכך קרה שבן המלך בילה את כל ימי ילדותו במחיצת אביו ואמו בלבד.

‏הימים חלפו והם הצטרפו לחודשים והחודשים לשנים. הנער גדל וככל שגדל גדלה גם סקרנותו לדעת מה יש מחוץ לארמון.

‏באחד הימים שמע הנער קולות רעש והמולה עולים מן הרחוב. הוא השקיף החוצה מחלונו וראה שני אנשים רבים ביניהם בקולי קולות. בן המלך היה סקרן לדעת על מה ולמה הם רבים. הוא יצא מן הארמון ירד אל הרחוב וניגש לשני הניצים.

"על מה אתם רבים?" שאל אותם.

"אני מצאתי טבעת," השיב לו אחד מהם, "והברנש הזה מנסה לגזול אותה ממני!"

‏"שקר וכזב!" אמר השני, "אני הוא זה שמצאתי את הטבעת!"

הסתכל בן המלך על הטבעת ותמה: "על טבעת פשוטה כזו אתם רבים?"

"הו לא, אין זו טבעת פשוטה. זוהי טבעת פלאים. אם תניח את הטבעת על לבו של אדם ישן, הוא יתחיל לדבר ולגלות את כל הצפון בלבו!"

"אם כך," אמר בן המלך, "אין זה מן הראוי שאנשים כמותכם יחזיקו בטבעת הזו. זוהי טבעת שצריכה להיות ברשותי. מסרו לי מיד את הטבעת לפני שאשליך אתכם לכלא!"

הוא הראה להם את החותם המלכותי שברשותו, והם נבהלו ומיהרו לתת לו את הטבעת ולהסתלק משם.

לאחר אותו יום התעוררה בלב הנסיך התשוקה להכיר את העולם שמחוץ לארמון. הוא החל לשוטט בחוצות עיר הבירה, נפגש עם שרים ושופטים, כמו גם עם אנשים פשוטים, ורכש דעת וניסיון.

‏כשהגיע בן המלך לגיל בגרות, החליטו המלך והמלכה כי הגיע הזמן להשיא לו אשה. הם בחרו עבורו אחת מבנות האצילים. לזוג הצעיר נערכה חתונה מלכותית. כשהסתיימה החתונה ותם המשתה, נכנסו החתן והכלה לחדר הכלולות.

"שמעי נא כלתי," פנה בן המלך אל אשתו הטריה, "עלי לסיים את הטיפול בכמה מכתבים מלכותיים. שכבי לישון ואני אצטרף אליך עוד מעט."

וכי הייתה לה ברירה? הוא בן המלך ודעתו היא הקובעת. עלתה הכלה על יצועה. הזמן חלף ובן המלך לא הגיע. בסופו של דבר נרדמה הכלה.

כשנוכח בן המלך שאשתו נרדמה, ניגש אליה בחשאי והניח את הטבעת על לוח לבה.

לפתע פצתה הכלה את פיה והחלה לדבר: "איזה ממזר זה. רק היום התחתנו וכבר הוא זונח אותי ומתעסק בענייניו. מילא שיעשה כרצונו. יש לי מספיק מאהבים שיספקו את תשוקותי..."

די היה לבן המלך במה ששמע. למחרת היום הודיע להוריו כי הוא מגרש את אשתו.

"על מה ולמה?" שאלה אותו אמו.

"היא אינה מוצאת חן בעיני. היא לא מספיק טובה בשבילי!"

"בני," אמרה לו המלכה, "אתה מעטה חרפה על בית המלכות!"

אך בן המלך בשלו: "היא אינה כלה ראויה. אינני רוצה בה."

לא עזרו כל בקשותיה ותחינותיה של המלכה. בן המלך לא חזר בו, והכלה הטרייה נאלצה לעזוב את הארמון.

המלכה הייתה מודאגת. היא חיפשה ומצאה עבור בנה אשה חדשה והשיאה לו אותה. אך גם הפעם בחן בן המלך את צפונותיה של רעייתו הטרייה, ומה ששמע לא ערב לאוזניו. למחרת היום הודיע לאמו שהוא מגרש גם את הכלה הזו.

וכמו בסיפורים כך גם בחיים, תמיד יש פעם שלישית. המלכה מצאה לבנה כלה נוספת, אבל גורלה לא היה שונה מזה של השתיים הקודמות.

המלכה התייאשה והפסיקה לחפש כלות חדשות.

אבל בן המלך המשיך לחפש את הכלה הראויה לו. באחד הימים במהלך מסע ברחבי הארץ, נקלע בן המלך לכפר קטן ושם נקרתה על דרכו נערה יפיפייה. לבושה הדל והפשוט העיד עליה שהיא בת איכרים מדלת העם, אך הוא שם לב כי היא מקפידה על ניקיון גופה ומלבושיה. היא הותירה בו רושם של נערה צנועה ומחונכת היטב, והוא חש כי היא מושכת אותו כבחבלי קסם.

בן המלך עקב אחריה עד שגילה היכן היא מתגוררת. הוא חזר אל אמו המלכה ואמר לה: "אמא, סוף סוף מצאתי לי נערה כלבבי! היא לכדה אותי בקסמה ונפשי יוצאת אליה. אנא ממך, לכי אל הוריה היושבים בכפר פלוני ובקשי מהם לתת לי אותה לאשה."

"רגע, רגע," אמרה האם, "האם אתה מכיר אותה? האם הוריה הם בעלי ייחוס מבני האצולה?"

"לא. ראיתי אותה רק בחטף. מדובר בבת עניים, אבל אני מאוהב בה. החלטתי שרק היא תהיה לי לאשה."

"שמע לי בני," אמרה האם, "שלו פעמים חיתנּו אותך עם נערות מיוחסות ממיטב האצולה, ואתה גירשת אותן בזו אחר זו למחרת יום החתונה, ועכשיו אתה רוצה לקחת לאשה נערה פשוטה מדלת העם? אין זה לכבודנו."

"אמא, דעי לך שאם לא אשיג את הנערה הזו, אני אגווע ואמות מייסורי כמיהתי אליה!"

כשנוכחה האם לדעת כי בנה דובר מנהמת לבו ורב הוא סבלו, החליטה גם הפעם להיענות לבקשתו. היא לבשה את בגדי תפארתה ובלוויית שתיים מנשות החצר עשתה דרכה לכפר והגיעה לבית הנערה. היא דפקה על הדלת והנערה שהייתה לבדה בבית פתחה להם את הדלת. המלכה גילתה כי היא גרה בבית קטן, אך נקי ומסודר מאוד.

כשהבינה הנערה מי הן האורחות שהגיעו לביתה, היא התביישה מאוד. לא היו בבית אפילו כסאות שבהם יכלה להושיב את האורחים, רק המיטה שבחדרה.

האורחות נענו להזמנתה, ובאותו רגע הגיעה לבית אמה של הנערה שהייתה כובסת וחזרה מיום עבודה מפרך.

הנערה מיהרה לפתח ולחשה לאמהּ: "אמא, אורחות מכובדות מאוד הגיעו לבית! מהרי והחליפי את שמלת העבודה בשמלה הטובה ביותר שברשותך לפני שתיכנסי לשוחח אתן."

האם שמעה לעצת בתה. היא רחצה את פניה, ידיה ורגליה ולבשה את בגדי החג שלה. אחר כך נכנסה לחדר והחליפה אתן מלות ברכה כנהוג. אחרי שכיבדה אותן במאכל ובמשקה מהמעט שהיה ברשותה, אמרה לה המלכה: "באנו לבקש ממך את יד בתך, כלה לבנינו. האם תתני לנו את הסכמתך?"

"להשיא את בתי לבן המלך?" תמהה האשה, "הייתי מוכנה שהיא תהיה שפחה פשוטה בארמון. אתם חולקים לי כבוד רב. בשמחה ובכבוד אמלא את מבוקשכן, ואני בטוחה שבתי תשביע את רצון בנך."

"טוב ויפה!" אמרה המלכה. היא נפרדה מן האם המופתעת לשלום ומיהרה לארמון לבשר לבנה כי הנערה שבחר תהיה לו לאשה.

זמן קצר אחר כך הובאה הנערה לארמון ושוב נערכה חתונה מפוארת כיד המלך.

"שמעי נא כלתי," פנה בן המלך אל אשתו הטריה לאחר שהסתיים המשתה והם נכנסו לחדר הכלולות, "עלי לסיים את הטיפול בכמה מכתבים מלכותיים. שכבי לישון ואני אצטרף אליך עוד מעט."

"באהבה ובכבוד," השיבה לו רעייתו, "עשה את המוטל עליך, ואני אחכה לך במיטה."

עלתה הכלה על יצועה. הזמן חלף ובן המלך לא הגיע. בסופו של דבר נרדמה הכלה.

כשנוכח בן המלך שאשתו נרדמה, ניגש אליה בחשאי והניח את הטבעת על לוח לבה.

לפתע פצתה הכלה את פיה והחלה לדבר: "איזה אושר נפל בחלקי. זכיתי לחתן כה נהדר. מסכן, ענייני הממלכה טורדים את מנוחתו אפילו ביום נישואיו, אבל אני אחכה לו בסבלנות עד שיתפנה ואבטל רצוני מפני רצונו. שיהיה לי בריא ואלוהים יברכו בכל מעשיו..."

בן-המלך שמח מאוד לשמוע את הדברים. למחרת היום ניגשה אליו אמו ושאלה אותו אמו בחשש: "נו בני, האם הכלה מוצאת חן בעיניך?"

"אני חושב שמצאתי לי כלה כלבבי," השיב לה בן המלך וחיוך על שפתיו, "אחכה עוד כמה ימים ואז אחליט סופית."

במהלך הימים הבאים חזר בן המלך ובדק את מחשבותיה של אשתו הטרייה באמצעות הטבעת ומה ששמע מצא חן בעיניו עוד פי כמה וכמה.

"זו הכלה שהועיד לי אלוהים," אמר לאמו, "זאת ולא אחרת. אתה אחיה עד אחרית ימי והיא תהיה המלכה שלצדי כשאעלה בבוא היום על כס השלטון!"

מאז חיו בן המלך ורעייתו חיי אושר ושמחה. אבל לא לעולם חוסן. ערב אחד חזר בן-המלך לארמון ורוחו בל עמו. הוא היה עצוב, לא אכל ולא שתה והזעיף את פניו.

"מה קרה?" שאלה אותו אשתו בדאגה, "מה טורד את מנוחתך?"

תחילה לא רצה בן המלך לחלוק אתה את דאגותיו, אך לאחר שהפצירה בו עוד ועוד, אמר לה לבסוף: "פרצה מלחמה. האויב מתקדם ומתקרב לממלכתנו, ועלי לצאת לקרב ולהנהיג את הצבא המלכותי. צר לי על כך שאני עומד להשאיר אותך לבדך בארמון."

"אל תצטער," אמרה לו, "מלא את חובתך ובעזרת האל הטוב תנצח בקרב ותשוב אלי בשלום. אני אחכה לך ואתפלל לשובך."

למחרת היום נפרד בן-המלך מאשתו ויצא למלחמה. אשתו נתקפה בעצבות. יום אחר יום ישבה בחלון הנשקף אל הים והביטה למרחקים בציפייה לשובו של אהובה.

באחד הימים כשישבה בחלון כמנהגה והתבוננה בגלים, נעצמו עיניה והיא נרדמה.

‏באותו בוקר עצמו התקרבה לחוף אוניה ובה נסיך מארץ רחוקה שהגיע לשם במסעותיו. כשהתקרבה האונייה לחוף לקח הנסיך את המשקפת לידו והתבונן בנעשה על החוף. לפתע לכדה עינו את מראה הנסיכה הנשקפת מחלון הארמון, נמה את שנתה. די היה לו במבט אחד בפניה כדי שתוצת בלבו אש התשוקה. הוא ירד לחוף וחקר ודרש מי היא אותה יפיפייה ששרפה את לבו.

עד מהרה התברר לו כי מדובר ברעייתו הצעירה של בן המלך שיצא לקרב וטרם שב. הנסיך שוטט בחוצות העיר וטיכס עצות בנפשו כיצד יוכל להתקרב אליה ולזכות בחסדיה. כנראה שמחשבותיו מצאו ביטוי על פניו. אשה אחת מאותן בּרוּשוֹת, מכשפות זקנות מרושעות וכעורות הנמצאות בכל עיר ומדינה, הבחינה בפניו הנפולים ובעצב הנשקף מעיניו והיא הציעה לו את שרותיה: "בחור צעיר," פנתה אליו, "על מה חוורו פניך ומה מעיק על לבך?"

‏"זה לא עניינך." השיב לה, "הניחי לי!" וכדי להיפטר ממנה נתן לה מטבע.

‏"אינני זקוקה לנדבות. אני רוצה רק לעזור לך. ספר לי מה מעיק על לבך. אולי אוכל לסייע לך."

אחרי הפצרות רבות, נענה לה הנסיך וגילה לה את צפונות לבו: "נלכדתי באש תאוותי לנסיכה שבארמון ואינני יודע איך אמצא מסילות ללבה ואיך אוכל להשיגה."

"אם זה מה שמטריד אותך, הסר דאגה מלבך. תן לי שלושה דינרי זהב, ואני אדאג לכך שתשוקתך תבוא על סיפוקה."

הנסיך נתן לה את הכסף, והברושה הזקנה קנתה בשוק בשמים יקרים וסבונים ריחניים, צררה אותם לצרור נאה ואז ניגשה לארמון וביקשה לראות את פניה של הנסיכה.

"מי את?" שאלו השומרים בשער.

"אני קרובת משפחה רחוקה של הנסיכה ורצוני לארח לה לחברה ולהקל על בדידותה."

השומרים אפשרו לה להיכנס והנסיכה קיבלה את פניה.

"אינני מכירה אותך." אמרה הנסיכה המופתעת, "לא ידעתי כלל על קיומך."

"אני קרובת משפחה של אמך," אמרה הזקנה, "אבל לא הזדמן לי עד היום להכירך משום שאני מתגוררת בכפר רחוק. שמעתי שעלית לגדולה ועכשיו שהזדמנתי לעיר הבירה, עלה בדעתי לבקר אותך ולתת לך שי צנוע."

"אין לי צורך במתנות." אמרה הנסיכה, אני מוקפת בעושר."

אך הזקנה הפצירה בה לקבל את המתנה, והנסיכה שהייתה טובת לב ולא רצתה להעליב אותה, קיבלה את השי מידיה.

הזקנה נפרדה ממנה לשלום, אך למחרת היום חזרה ובאה אליה וכך נהגה ימים אחדים.

באחד הימים כאשר שוחחה אתה, פנתה אליה הזקנה בלשון חלקות ואמרה לה: "גונב לאוזני שנסיך יפה תואר הגיע לביקור בעיר. הוא ראה אותך ונפל בשבי אהבתך. את הצתת בלבו את אש האהבה. הנסיך הזה עולה על בעלך ביופיו ובעושרו. הוא מוכן לעשות למענך כל דבר שבעולם ובלבד שתעזבי את בעלך ותתמסרי לו. עצתי לך שתיעני לחיזוריו. בעלך נמצא בשדה הקרב ומי יודע אם ישוב משם בריא ושלם, או ייפול חלילה בשדה הקרב. את עלולה למצוא את עצמך אלמנה בגיל צעיר ולסבול בדידות עד סוף ימיך. נצלי את ההזדמנות שהתגלגלה לידך!"

הנסיכה הבינה, כי היא אחת מאותן "זקנות מרושעות", אך היא ידעה שמכיוון שבעלה איננו ואין מי שיגן עליה, עליה לכלכל את מעשיה בזהירות ובחכמה ולנקוט בדרכי עורמה.

‏"בסדר," אמרה לזקנה, "אני מוכנה להתמסר לו, אך לפני שאעשה זאת, אני רוצה שיוכיח לי את אהבתו ויבנה למעני ארמון מפואר, סמוך לארמוני. ליד הארמון עליו לנטוע גן גדול מוקף חומה גבוהה ובמרכז הגן עליו לחצוב בריכה ולמלא אותה במי ורדים. על שפת הבריכה, סביב סביב, אני מבקשת שישתול פרחי ציפורן זהובים שאין כמותם ליופי בשום גן אחר. וכדי שהבריות לא ידעו על הקשר בינינו ולא ילכו רכיל, עליו לחצוב גם מנהרה שתקשר בין חדרי לבין חדרו. המנהרה תתחיל בפתח נסתר בתוך הארון שבחדרי ושבעים מדרגות יוליכו משם אל חדרו שבארמון."

"אני בטוחה שהנסיך יענה ברצון לכל בקשותיך." אמרה הזקנה, ומיהרה להיפרד ממנה כדי למסור לנסיך את החדשות הטובות.

הנסיך לא חיכה אפילו רגע. הוא שכר קבלנים ופועלים כדי שיתחילו בעבודה וכמו שאומר הפתגם: ""Kuando la kaza esta yena, presto se aze la sena, "בית מלא אשר כל טוב הוא מכיל, עד מהרה יוכן בו תבשיל" לא חלף זמן רב והארמון הושלם וניצב על תלו. בחצר הארמון ניטע גן פורח, ובו בריכה המפיצה ריח ורדים ועל שפתו פרחי ציפורן זהובים מרהיבים ביופיים.

‏בזמן שהנסיך עסק בבניית הארמון, התבודדה הנסיכה בחדרה וחשבה על בעלה ועל חסדיו הרבים עמה. היא נתקפה בגעגועים עזים אליו, וכשעלה על דעתה זכרה של אותה ברושה מרשעת, חשבה לעצמה: נחייה ונראה מה יקרה בסופו של דבר.

בעוד היא שקועה בהרהוריה הופיעה הזקנה ואמרה לה: "כל בקשותיך התמלאו. עכשיו עליך לקיים את הבטחתך ועם רדת הלילה לבוא אל הנסיך לחדרו."

"כמובן," ענתה הנסיכה, "בקשי ממנו שיהיה מוכן הלילה לבואי. אני ארד במדרגות ואגיע אליו."

‏הברושה המרושעת רצה אל הנסיך ובישרה לו בשמחה: "היא תבוא אליך הלילה. היכון לבואה."

ומה אתם חושבים קרה באותו לילה? הנסיכה שמה על רגליה קבקבי עץ, נכנסה לארון והחלה יורדת במדרגות. "תך תך!" הדהדו הקבקבים בחלל המנהרה כשהניחה רגליה על המדרגה הראשונה. הנסיך ששמע את קולות הנקישה, חיכה בקוצר רוח לבואה, אך באותו רגע קראה הנסיכה בקול, כשהיא מחקה את קולה של המלכה: "כלתי, כלתי, היכן את?" ואז השיבה לה בקולה שלה: "כן, גברתי, אני באה מיד." הנסיכה עלתה את המדרגה שירדה ונעלמה בחדרה, והנסיך המאוכזב המשיך לחכות לה שעה ארוכה עד שהבין כי אהובתו לא תגיע הלילה והוא עלה על משכבו בשברון לב.

בלילה השני שוב שמע הנסיך את הדהוד פסיעותיה. "תך תך! תך תך!" הנה היא כבר במדרגה השנייה, אך שוב נשמע קולה המדומה של המלכה: "כלתי, כלתי, היכן את?"

"אני כבר באה, גברתי!" השיבה לה הנסיכה ועלתה בחזרה את ‏שתי המדרגות שירדה.

הנסיך ששמע את הצעדים וחילופי הדברים, חש שהוא עומד להתפוצץ מעוצם תשוקתו אליה, אך גם הפעם נאלץ לכבוש את יצרו ולהתאזר בסבלנות עד שיחלוף היום ויגיע הלילה.

בלילה השלישי נצמד הנסיך לדלת, בוער באש תשוקתו, והטה אוזנו לשמוע את צעדיה: הנה הנה היא יורדת: "תך תך, תך תך!" מדרגה ראשונה, מדרגה שנייה מדרגה שלישית, ופתאום קולה של המלכה הקורא לה, ולמגינת לבו הוא שומע איך היא חוזרת ועולה במדרגות ונעלמת בחדרה ושקט משתרר במנהרה.

הנסיך המסכן שנכזבה תוחלתו, צנח רועד כולו על מיטתו מעוצמת התרגשותו, מתייסר בתאוותו שלא באה על סיפוקה.

מה אומר ומה אדבר: הנסיכה לא יכלה למצוא תחבולה טובה מזו. לילה אחר לילה הייתה יורדת במדרגות בכל פעם הייתה מוסיפה עוד מדרגה, מעוררת יותר ויותר את תשוקתו ואז חוזרת ועולה לחדרה.

הנסיך האומלל חש שעוד רגע ימות משברון לב. בלילה השבעים שוב נשמע במנהרה הולם צעדיה: "תך, תך! תך, תך! תך, תך". עוד מדרגה ועוד מדרגה. הנה היא מגיעה למדרגה השישים, הנה היא מגיעה למדרגה האחרונה, הנה היא מניחה ידה על כף המנעול ומסובבת אותה. לבו דופק במהירות, הולם בחזהו כמו פטיש. עוד רגע יחבוק אותה בזרועותיו... ושוב נשמע הקול הארור: "כלתי, כלתי, היכן את?" והנסיכה הולכת ומתרחקת ממנו.

ובפעם הזאת לא עמד לו כוחו. לבו נשבר והוא צנח ארצה ללא רוח חיים.

הנסיכה שמעה את קול החבטה ושיערה לעצמה מה קרה. היא חזרה וירדה במדרגות, פתחה את הדלת ומצאה אותו מוטל שם מת לרגליה. היא נטלה את צרור המפתחות של הארמון, חתמה את גופתו בתוך תיבה אטומה ושבה לחדרה.

ימים מועטים אחר כך הגיעה הבשורה לארמון: בן-המלך גבר על האויב וניצח במלחמה והוא עושה דרכו הביתה.

כאשר נכנס הנסיך לעיר נערכה לו קבלת-פנים מפוארת. בעיר כולה נערכו חגיגות והחגיגה הגדולה מכולן נערכה בחצר המלכות. הנסיכה קיבלה בחיבוקים ובנשיקות את בעלה השב משדה הקרב. עם ערב עלו השניים על יצועם. בן-המלך חיכה עד שתשקע רעייתו בשינה ואז הניח את הטבעת על חזה, והטה אוזנו לשמוע את מוצא פיה.

"חבל עליו, מסכן שכמותו! את כל רכושו בזבז עלי ועכשיו איבד גם את חייו ומה יצא מכל זה?" בקעו המילים מפיה של הנסיכה.

‏"אהה! אמר בן-המלך בלבו, היא בגדה בי!

‏הוא שב והניח את הטבעת על לוח לבה ושוב שמע את המילים שחדרו כמו פגיון ללבו: "המאהב המסכן שלי, ינוח בשלום על משכבו."

כשהאיר היום קם בן המלך משנתו, אחז ברעייתו ומבלי לומר דבר, גרש אותה מן הארמון כשרק כותנתה לבשרה.

כאשר שמעה אמו על מה שקרה, הוכיחה אותו בתקיפות על מעשיו: "איך נואלת לעשות דבר כזה? לאן תפנה ומה תעשה המסכנה אחרי שהשלכת אותה אל הרחוב? האין רחמים בלבך? מה חטאה ומה פשעה? היא הייתה לך אשה טובה ונאמנה כל השנים. מדוע אתה מתאכזר אליה כל כך?"

אך בן המלך לא טרח להשיב לה. הוא יצא מלפניה ושב לעסוק בענייני המלכות.

והנסיכה שנזרקה לרחוב על לא עוול בכפה – מה עשתה? לאן פנתה?

היא נכנסה לארמון שבנה למענה מאהבה, נטלה משם בגדי גברים והתחפשה לגבר. בלבוש זה שוטטה באין מפריע ברחובות העיר ובכסף שמצאה בארמון רכשה תכשיטים ואבנים יקרות, הביאה אותם לביתה החדש ופתחה חנות תכשיטים ממש בחזית ארמונה ושם מכרה לכל דורש פנינים, ואבני חן, צמידים, נזמים ותכשיטים מכל הסוגים.

באחד הימים כאשר יצא בן-המלך מארמונו הבחין לראשונה בארמון שהוקם סמוך לארמונו ובחנות התכשיטים שבפתחו.

"מי הוא בעל הארמון החדש שנבנה כאן בהעדרי?" שאל את אמו.

"זהו ארמונו של נסיך יפה תואר שהגיע לכאן מארצות הים ובנה כאן את ארמונו." השיבה לו.

סקרנותו של בן המלך התעוררה. למחרת היום נכנס לחנות ופתח בשיחה עם הנסיך.

רעייתו המחופשת שהתחזתה לנסיך שוחחה אתו ברצון: "עירך מצאה חן בעיני ואני נהנֶה לגור בה. יש לי כסף די והותר. פתחתי את החנות כדי לשעשע את עצמי ולבוא בדברים עם הקונים הסרים אליה."

הם המשיכו ושוחחו על ענייני העולם ובן המלך נהנה מאוד משיחתו עם הנסיך יפה התואר שהשיב בחוכמה על כל שאלותיו. משהו במראהו של הנסיך וחן הליכותיו משך מאוד את לבו.

"אמא," אמר לאמו בשובו לארמון, "היום ביקרתי בחנותו של הנסיך החדש שהשתקע כאן. יש לו פנים עדינות ויפות והשיחה עמו משובבת נפש. לבושו הדור ומסודר וחיוכו שובה את לבי. אני חושד בו שאין הוא גבר כי אם אשה!"

"דבר כזה קל מאוד לברר," אמרה לו אמו, "הזמן אותו לסעודה בארמון שלך ותן לו לפרוס את הלחם. אם יבצע את הלחם כשהוא צמוד לחזהו, הרי זו אשה, אך אם יניח אותו על השולחן כדי לפרסו כדרך הגברים אין ספק שהוא גבר. יתרה מזו: בימים האחרונים ירדו גשמים רבים והדרכים מלאות בבוץ. התבונן בו בבואו. אם ידרוך במגפיו המרופשים על השטיחים בלי כל מחשבה, הרי זה גבר, אך אם יסיר את מגפיו בכניסתו כדי לא לטנף את ארמונך מן הסתם זו אשה."

ומי שמע את שיחתם של השניים? רעייתו של בן המלך אשר עברה במנהרה והצמידה את אוזנה לדלת הארון שבארמון.

למחרת היום הלך בן המלך לחנותו של הנסיך והזמין אותו לסעוד עמו את פת הצהרים. הנסיך קיבל את הזמנתו ברצון. בשעה היעודה נכנס אל ארמונו של בן המלך, רמס במגפיו ללא היסוס את השטיחים וטינף אותם בכתמי בוץ. כאשר הסבו לשולחן ובן המלך הזמינו לפרוס את הלחם, אחז הנסיך בלחם ובזריזות רבה בצע אותו כדרך הגברים. המלכה השתכנעה שמדובר בגבר, אך הנסיך התעקש: "הלב שלי אומר לי שזו אשה ולא גבר!"

"אם כך," השיבה לו, "לך אליו ובקר אותו בארמונו. כאשר תיכנס לחדרו, בדוק היטב אם אין שם בגדי נשים. אם תראה רק בגדי גברים מפוזרים בכל מקום ללא סדר, תוכל להיות סמוך ובטוח שמדובר בגבר. אחר כך בקש ממנו ללוות אותך לשוק הבגדים והולך אותו בכוונה בסמטה שבה מוצגים בגדי נשים ותכשיטים. אם תראה שהוא נמשך אל הבגדים והתכשיטים, הרי שמדובר באשה, אך אם לא ייתן לבו אליהם וימהר להסתלק משם הרי שטעות בידך וידידך החדש הוא גבר. ואם עדין לא תשתכנע, הזמן אותו לבלות לילה אחד בארמונך. אני אפזר עלי ורדים רעננים על מיטתו ואכסה אותם בסדין. אם אגלה בבוקר כי העלים קמלו במהלך הלילה, הרי זה סימן מובהק לכך שמדובר באשה, אך אם הם יישארו רעננים, אין ספק שהוא גבר."

אינני צריך לספר לכם שגם לשיחה זו צותתה הנסיכה.

למחרת היום סר בן המלך לביקור בארמונו של הנסיך. זה האחרון קיבל אותו בסבר פנים יפות כמנהגו: "ברוך בואך. בדיוק התכוונתי להזמינך לביקור בביתי, ואתה הקדמת ובאת ביוזמתך."

בן המלך הביט סביבו וראה את בגדי הנסיך מפוזרים בכל מקום, על המיטה על הספה ועל הכיסאות. לא היה שום סימן לבגדי אשה או כלי איפור.

"אשמח אם תתלווה אלי לקניות בשוק" אמר בן המלך לנסיך, "אני זקוק למעיל חדש."

הנסיך התלווה אליו ברצון. בדרכם חלפו השניים על פני חנויות לבגדי נשים ותכשיטים. הנסיך פסע במהירות ולא שלח אפילו מבט אחד אל הסחורה שהוצגה שם.

כשסיים בן המלך את קניותיו, הזמין את הנסיך לבוא ולהתארח בארמונו. גם להצעה זו הסכים הנסיך בשמחה.

עם תום הסעודה הוליך בן המלך את הנסיך לחדר שייעד לו. הנסיך המדומה נעל את הדלת מבפנים. אחר כך קימט את הסדין כדי ליצור את הרושם שישנו עליו בלילה, אך לא שכב עליו בפועל. הוא השתרע על השטיח שלרגלי המטה ושם העביר את הלילה. פעמים אחדות במשך הלילה הזליף מים על עלי הורדים מתוך בקבוק שהביא עמו. בבוקר נפרד מבן המלך לשלום, נכנס לארמונו ומיהר לעלות במדרגות המנהרה לשמוע מה יגיד בן המלך לאמו.

בן המלך סיפר לאמו על תוצאות ביקורו בבית הנסיך ועל התנהגותו בשוק. המלכה מצדה סיפרה לו שעלי הורדים נשארו רעננים אף על פי שהנסיך ישן עליהם כל הלילה. "לו הייתה זו אשה," אמרה לו, "היו העלים קמלים ונובלים, אבל אם טרם השתכנעת, הזמן אותו לבקר אתך בבית המרחץ. שם תתגלה האמת במערומיה..."

למחרת היום שב וביקר בן המלך בחנותו של הנסיך.

"אני בדרכי לבית המרחץ," אמר לו "וחשבתי להזמין אותך להתלוות אלי. זהו בית מרחץ מהודר ונקי, ואתה תהנה מאוד לרחוץ בו."

"הצעה מצוינת," השיב הנסיך, "אצטרף אליך בשמחה. כבר מזמן לא ביקרתי בבית מרחץ שיהיה לרוחי."

הם הלכו יחדיו לבית המרחץ. כאשר הגיעו לשם פגשו באנשים רמי דרג, שופטים ושרים. בעוד בן המלך משוחח עם ידידיו, מיהר הנסיך לרחוץ את פניו, ידיו ורגליו ואז עטה את כובעו התנגב וישב במקומו. כאשר התפנה בן-המלך ונכנס לאולם הרחצה, הציע לידידו לפשוט בגדיו ולהיכנס אתו אל המרחץ.

"צר לי." השיב הנסיך "בזמן ששוחחת עם ידידיך כבר הספקת להתרחץ ועכשיו אחרי שהתנגבתי, אין טעם שאכנס לשם שוב."

כך נכשל גם ניסיונו זה של בן המלך לגלות את סודו של הנסיך.

בן-המלך שב לארמון וסיפר לאמו את מה שארע.

"אין ספק שטעות בידך, בני, אילו היה הנסיך אשה הוא לא היה מעז ללכת אתך אל בית המרחץ, אבל אתה יכול לערוך עוד ניסיון אחד אחרון: גש לביתו מיד עם שחר והפתע אותו. הסתכל מה מצב הבית. אם תמצא שם אי סדר, כלים בכיור ולכלוך על הרצפה זהו סימן מובהק לגבר. אשה לא הייתה עולה על משכבה בטרם תסדר את הבית ותשטוף את הכלים."

הבן שמע לעצת אמו. למחרת היום עם שחר סר לביקור בביתו של הנסיך. הנסיך קיבל את פניו כשחלוק עוטה את גופו. ניכר בו שזה עתה קם משנתו. הרצפה הייתה מטונפת והכיור מלא בכלים מלוכלכים.

"אני מתנצל בפניך על אי הסדר והלכלוך. קמתי זה עתה ועוד לא הספקתי לשטוף ולנקות. אולי נצא ונטייל בגן שבארמוני. לא נעים לי לקבל את פניך בחדר לא מסודר."

הוא הוליך את בן המלך אל הגן. בן המלך היה מופתע מיופיו הבלתי רגיל של הגן. הריחות העולים מבריכת מי הורדים ומן הפרחים הרבים שהקיפוה, שיכרו את חושיו. במיוחד התפעל מפרחי הציפורן הזהובים שלא ראה כמותם מעולם בשום גן אחר. הוא התכוון לקטוף אחד מהם, אך הנסיך עצר בעדו: "הפרחים האלה נועדו לפאר את הגן ולהדגיש את יופייה של הבריכה. אתה יכול להתבונן בפרח אך אסור לך לגעת בו או לקֹטפו."

בן המלך התחנן בפני הנסיך שירשה לו לקטוף את הפרח, אך הנסיך סרב בכל תוקף לבקשתו.

חלשה דעתו של בן המלך. "אם לא תניח לי לקטוף את הפרח, אגווע ואמות כאן לנגד עיניך!" אמר לו.

באותו רגע הסיר הנסיך את כובעו, פרע את שערותיו הארוכות והזהובות והניח להן לגלוש על עורפו וכתפיו.

"אישי," אמרה לו, "אתה שהנך בן מלך, השפלת עצמך בפני בגלל פרח אחד, ואילו אני שהנני בת למשפחה דלת יחס, הנחתי לנסיך יפה-תואר שחיזר אחרי לאבד את חייו וארמונו בניסיון לפתותני, מבלי ששלחתי לעברו אפילו מבט אחד, אך אתה גירשת אותי מארמונך בלי לחקור ובלי לדרוש וזרקת אותי לרחוב בלי לחשוב פעמיים. מזלי הוא שהאומלל הזה הותיר בידי את הארמון שאם לא כן, לאן הייתי הולכת?"

באותו רגע צנחה הנסיכה ארצה והתעלפה. בן המלך זיהה בה את רעייתו שאליה ערגה נפשו במסתרים. הוא הִזה עליה מי ורדים מן הבריכה והשיב את רוחה אליה. אחר כך נְשָׂאַהּ על כפיו אל ארמונו ושם התוודה לפניה על הטבעת שברשותו ועל הסיבה שגרמה לו לגרשה.

‏¬"אם כך," אמרה הנסיכה, "לא אשוב אליך, ולא אחזור להיות רעייתך, אלא אם כן תמסור לי את הטבעת הארורה הזאת על מנת שאשליכנה במו ידי אל מעמקי הים."

הנסיך מילא את דרישתה. הטבעת שקעה ואבדה במצולות ים ואתה גם רגשות הקנאה של בן המלך. נאמנות ואהבה מילאו את לבם והשלום והשלווה שבו לשכון במעונם.

הם בורכו באושר וחן

ואנחנו גם כן.