שם הסיפור:

אבאציו ולשון הציפורים

פעם רבה אשה עם בעלה. האיש הצעיר שנפגע מהתנהגותה החליט ללכת לדרכו לבדו. הוא גלגל צמד סיגרים והלך אל היער. שם באמצע היער סמך עצמו אל גזעו של עץ קַמְיוֹאָה ואמר: "טָמַאִי, רוצה הייתי להיות בדיוק כמוך!"

"לא תוכל לעמוד בכך, נכדי. להיות עץ דבר קשה הוא עד מאוד. יהיה עליך להישאר ער כל הזמן. אם תיפול בשינה תמות וזהו זה." השיב הקמיואה.

על כן המשיך האיש הצעיר בשיטוטיו ואמר אותם דברים עצמם בבואו אל עץ האִיוֹורַפַּפּוּטָה: "טמאי, רוצה אני להיות בדיוק כמוך!"

"לא, אינך יכול, נכדי. לא תאריך ימים. כל מי שמבקש להתקין קשת יבוא ויחתוך את ענפיך. חיים אנו זמן מועט מאוד." השיב האיוורפפוטה.

האיש הצעיר הקשיב לו ופנה לדרכו. מעט הלאה משם חלף על פני עמוד עשן דק שהתמר בדיוק מולו. לאחר שעשה כברת דרך קצרה החליט לחזור לאחוריו ולראות מי הוא זה המעלה מדורה בלב היער. הוא שם פניו לשם באומרו לעצמו: "תמהני, מי גר שם?" בהתקרבו נוכח לדעת כי הציפורים הן שהעלו את העשן בהבעירן את העשב. כאשר הגיע אליהן שאלוהו הציפורים: "מה הביאך לכאן, גְּרַנְדְפָּה?"

"מאומה. יצאתי לשוטט מעט ועצרתי להתבונן בכן."

"אם כך הבה ונשב." הזמינוהו הציפורים.

הכל התיישבו, גלגלו סיגרים והחלו לשוחח. לאחר ששוחחו מעט אמרו הציפורים: "עליך לבוא עמנו לכפרנו. מקום זה הוא הגן שלנו ואנו מבערות ממנו את העשבים השוטים."

האיש הצעיר קיבל את הזמנתן והלך בעקבותיהן. הציפורים כולן היו מרוצות מבואו של אדם חדש, אחד מבני כפרו של אבאציו, האיש שחפצו להרוג. הציפורים לא חיבבו את אבאציו כיון שזה האחרון נהג להרוג את בני עמן - נשרים, תוכים, טוקנים וציפורים רבות אחרות.

למחרת היום אמר מנהיג הציפורים לבני עמו: "מחר עלינו לשנות את דמותו של אורחנו עד שיראה בדיוק כמונו."

המנהיג אמר זאת פעמים אחדות. הוא אמר זאת בבוקר וגם אחר הצהרים. הציפורים אשר מצאו את האיש הצעיר והביאוהו לשם, הזהירוהו: "אל תירדם לא בלילה ולא במשך היום כיון שדבר זה הוא מסוכן מאוד!"

למחרת היום עם הנץ החמה נטלו כל הציפורים נוצות כדי לשימן על האיש הצעיר. ראשית פיזרו חלב עצים דביק על גופו ואחר כך החלו להצמיד אליו את הנוצות. תחילה הדביקו את הנוצות על חזהו ועל רגליו, אחר כך הצמידו לו את הנוצות הגדולות יותר שנועדו לזנב ולכנפיים. מקורן של כל הנוצות היה הנשר הענק. כאשר היה האיש הצעיר מכוסה בנוצות ציווהו לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם נוצה כלשהי תנשור. הוא עשה כמצוותן ואף נוצה אחת לא נשרה. הן ציווהו להכות שנית בכנפיו. הפעם נשרה אחת הנוצות. בראותן זאת קראו הציפורים: "אדם צעיר זה לא יאריך ימים. הוא יפול בידיו של אבאציו!"

באומרן זאת נטלו את האיש למקום שאימנו בו ציפורים צעירות. הם הגיעו לעץ אשר על צמרתו ניצבה נמלה. הציפורים ביקשו מן האיש הצעיר לעוף למעלה ולתלוש את הנמלה ממקומה. האיש עופף כלפי מעלה אך החטיא לגמרי את הנמלה, על כן שב ודאה אל האדמה. הן אמרו לו לנסות שוב. הוא ניתק מן האדמה, עופף פעם אחת מסביב לעץ ובנסותו לחטוף את הנמלה הסתבך בין ענפיו. על כן אמרו לו הציפורים לעוף למטה מצמרת העץ, להרים סלע שהיה מונח על האדמה ולרחף אתו. האיש הצעיר עופף למטה בהחטיאו את הסלע לגמרי. הן אמרו לו לחזור ולנסות והוא החטיא שוב. לבסוף אמרו הציפורים: "אין טעם לנסות וללמדו. הוא אינו מתאים כלל!"

באומרן זאת עפו הציפורים חזרה לכפרן. הציפורים שמצאוהו הזהירו אותו שוב: "הקשב, אל תישן, עליך להישאר ער כל הלילה כולו."

בבוקר יום המחרת עזבו הציפורים והאיש הצעיר את הכפר במטרה לנסות ולתפוס את אבאציו. אבאציו היה שר בעת שהגיעו הציפורים לכפרו. הציפורים נחתו על העצים ומשם יכלו לשמוע את אבאציו מזמר בתוך הבית. האיש הצעיר נמצא ביניהן וניצב על הענף יחד אתן. הם ישבו שם בהמתינם ליציאתו של אבאציו. הציפורים אמרו: "עלינו לחכות עד שיצא החוצה."

"חכה, חכה" אמרו וחזרו ואמרו לאיש הצעיר אשר ביקש לעוף. אבאציו חדל מזמרתו והופיע בפתח מוכן לצאת החוצה. האיש הצעיר צלל לעומתו, אך החטיא את מטרתו ונלכד בידי אבאציו. אבאציו אחז בו, משכו לתוך הבית והרגו. הציפורים שבו לכפרן עצובות ונכלמות כיון שהניחו לאיש הצעיר למות.

אותו יום התאספו הציפורים כדי לדון במצב. הן שאלו את הציפורים שהביאו את האיש הצעיר לכפרן אם יש לו ילדים.

"כן, יש לו בן." השיבו.

הציפורים שמחו מאוד לשמוע זאת ואמרו שעליהן ללכת ולהביא את הנער.

השליחות הופקדה בידיו של הַאַרַרַנוֹאָה אדום הנוצות. למחרת היום הלך האררנואה לכפרו של אבאציו, אל מקום משכנו של הנער. בבואו לשם ישב על אצטבת המזון שעל גבי המרפסת בדיוק לפני הבית.

כאשר יצאה אמו של הנער להשליך את האשפה, ראתה את הציפור הקטנה על אצטבת המזון וקראה לבנה: "יש כאן ציפור אדומה קטנה. בוא ותראה."

הנער הקטן הסתער החוצה מן הבית עם קשתו וחציו. כאשר התקרב הנער לאצטבת המזון, התעופף האררנואה לעץ השכן. כאשר התקרב גם לעץ הזה, עף האררנואה לעץ מרוחק יותר. בדרך זו משכה הציפור את הנער ממקום למקום. כאשר נוכח האררנואה כי הם רחוקים דיים מן הבתים, השיר את נוצותיו, לבש דמות אדם וקידם את פני הנער באומרו: "באתי לקחתך להרוג את אבאציו."

"אשמח לעשות זאת" אמר הנער "אך תחילה הנח לי לדבר עם אמי."

"לך, אני אשאר כאן ואחכה לך."

הלך הנער וסיפר לאמו כי הציפורים באו לקחתו להרוג את אבאציו.

בשמעה את דבריו של הנער החלה האם לבכות. כאשר חדלה מבכיה אמרה לו: "יכול אתה ללכת, בני, אך הקשב לעצתי: בלכתך להרוג את אבאציו אל תתקיפו מן החזית. אביך מת בעשותו זאת. בוא עליו מאחור, כך תוכל להורגו."

לפני לכתו ביקש הנער שלוש מחצלות לשמור בתוכן נוצות. אמו נתנה לו את מבוקשו והוא יצא החוצה לפגוש את האררנואה. האררנואוה הלביש את הנער בנוצות שהביא עמו למטרה זו. הם עפו אל כפר הציפורים ובהגיעם אל מחוז חפצם הביא האררנואה את הנער לביתו. כל הציפורים באו לראותו. הן באו אחת אחר רעותה לברכו: "פַּרְקוֹ פִּיָה? פַּרְקוֹ פִּיָה? (מה שלומך, בני?)"

לאחר הברכות אמר מנהיג הציפורים: "עתה בני מוטל עליך לנקום את מותו של אביך בהורגך את אבאציו. כיצד בדעתך להורגו?"

"אם יפגשני פנים אל פנים, יכריעני." אמר הנער ופסק: "עלי לבוא מאחריו. דרך זו קלה יותר ובטוחה יותר!"

בבוקר יום המחרת התאספו הציפורים להלביש את הנער. הן פיזרו חלב עצים על גופו ומיד החלו להדביק לו נוצות יוֹאִירָפָּה - הנשר המצויץ הענק. לאחר שכיסוהו בנוצות המשיכו הציפורים והדביקו לו את הנוצות הגדולות יותר של הזנב והכנפיים. כאשר סיימו את מלאכתן ביקשו מן הנער לנפנף בכנפיו כדי לבדוק אם כל הנוצות דבוקות כראוי. שום נוצה לא נשרה. הן ציוו עליו לחזור ולנפנף בכנפיו וגם הפעם לא נמצאה נוצה שלא הודבקה כראוי. כולן היו צמודות היטב לגופו. אחר הצהרים לקחו הציפורים את הנער לשטח האימונים. שם הורו לו, כשם שהורו לאביו בזמנו, לעוף לצמרת העץ ולתלוש ממנו את הנמלה. הנער עף לשם ותלש את הנמלה ואז אמרו לו הציפורים כי עליו לעופף מצמרת העץ, להניף את הסלע ולאחוז בו. הנער דאה למטה כחץ והניף את הסלע ובעת שריחף עמו באוויר באו לעזרתו שלושה נשרים כבירים. הם התנשאו עם הסלע גבוה באוויר ואז הניחו לו לצנוח. הסלע התנפץ על הקרקע. אותו רגע החלו הציפורים לעלוז באומרן: "נער זה אכן יוכל להרוג את אבאציו"

לפני יציאתם לכפרו של אבאציו, הזהירו הציפורים את הנער שוב ושוב כי עליו לשמור את צעדיו של אבאציו, בהיותו אדם מסוכן מאוד. כאשר הגיעו לכפר היו אבאציו ובניו מזמרים ומרקדים ובעת שרקדו ניפצו את קדרות הבית כיוון שחשו בלבם שעתידים הם למות. בשירו אמר אבאציו: "אויב יש לי, גדול ציפורניים והוא עומד להרגני!"

מיד בהגיעו לשם שאל הנער את מלוויו היכן אמור הוא לחכות. הנשרים הראו לו את המקום אך הוא מצא אותו לבלתי מתאים.

"לא אשאר כאן. אחכה מאחורי הבית."

הוא עף אל הנקודה שבחר והציפורים הצטרפו אליו.

אבאציו בתוך ביתו, עדין מזמר היה, מזמר בלי הפוגה. בינתיים חנו הציפורים על העצים בחכותן לרגע שיעזוב אבאציו את ביתו. כאשר הופיע אבאציו בפתח, קשקשן דלעת בידו, עט עליו הנער, אחז בו בציפורניו בחוזקה והרים אותו מעט מעל פני הקרקע. הנשרים אשר צפו במחזה, בהווכחם לדעת כי הנער לא יוכל להרים את אבאציו בכוחות עצמו, מיהרו לעזור לו. אבאציו שנישא עתה על ידי ציפורים אחדות הועלה למרומי השמים גבוה יותר ויותר. בו בזמן אחזו יתר הציפורים באשתו ובילדיו של אבאציו ונהגו בהם באותה דרך. לאחר שנסקו לגובה רב הניחו לאבאציו ליפול ארצה. הוא נפל והתנפץ אל הקרקע מתחת.

משהשלימו את משימתן חגו הציפורים וירדו ארצה אל מקום נפילתו של אבאציו. שם בחר מנהיג הציפורים שתים מבנות שבטו ושלח אותן להזמין את קרוביהן - ציפורים שהתגוררו בכפר אחר, כדי להפיק משהו מדמו של אבאציו.

השליחים היו התור והצופית. הם עפו להביא את ההזמנה ליעדה ושבו במהרה בהודיען כי בני הכפר שהוזמן יצאו לדרך. זמן מועט אחר כך הגיעו האורחים שדיברו בלשון בני אדם. לאף אחד מהם לא הייתה לשון משלו - לשון ציפורים.

באמצעות דמו של אבאציו התכוונו הציפורים ליצור לשונות חדשות לכל. הראשונים לקבל לשון משלהם מעוצבת מדמו של אבאציו, היו נשרי הַיָּפְּקָנִי והאוֹפָּנִי. קודם לכן דיברו כמו יתר ציפורי היער בלשונם של בני האדם.

האורחים המשיכו להגיע בנוטלם מעט מן הדם ובהשתמשם בו להפקת לשונות חדשות. הצופית החלה לדבר בלשון שחיברה וכן עשה גם האָנָהוֹמָה - הצווחן המקרין, אך אז נוכחו לדעת כי לשונותיהן אינן הולמות אותן כראוי. צלילי לשונה של הצופית היו עמוקים מדי ואלו של האנהומה חדים מדי. על כן החליטו הציפורים לסחור בלשונותיהן ולהחליפן. האנהומה נטל את לשונה של הצופית והצופית אימצה את לשון האנהומה. התור החליף את לשונו בזו של הַקּוֹרַסוֹ. צלילי לשונו של התור היו רמים מדי ואלו של הקורסו חלשים מדי. שניהם רוו נחת מן ההחלפה.

אחר כך אמר הקורסו: "עתה עם ערוב היום, נשיר כולנו והדבר יהיה יפה להפליא."

אחרי שהשתלטו כל הציפורים על לשונותיהן החדשות עפו חזרה לכפרן. כאשר הגיעו לשם אמרו: "עכשיו הבה וניקח את חברנו לביתו."

אך לפני כן תלשו הציפורים נוצות רבות

משל עצמן ומסרו אותן לנער. כאשר הגיעו לכפרו אמרו הציפורים לאמו של הנער: "באנו להחזיר לך את בנך. הוא הרג את אבאציו ונקם את נקמת מותו של אביו!"

הן מסרו את הנער לידי אמו וחזרו לכפרן. בכפרו סיפר הנער את סיפורו לבני עמו. הוא סיפר להם את כל אשר אירע ולא פסח גם על פרשת יצירת הלשונות מדמו של אבאציו.

___________________________

(1) עץ הקמיואה - סוג עץ קשה שמשתמשים בו בני שבט השינגו להתקנת עמוד התווך של הבית. גזעו משמש גם בעת טכסי האזכרה למנהיגים ידועי שם ומסמל את האבות הקדומים שעל פי המסורת היו עשויים מעץ זה.

(2) טמאי - סבא, כינוי כבוד.

(3) עץ האיוורפפוטה - עץ ששימש לאינדיאנים להתקנת קשתות.

(4) אררנואה - מילולית: דם השור. סוג של ציפור אדומת נוצות.

(5) אנהומה - פלמדאה, עוף צווח מסדרת דמויי אווז.

(6) קורסו - עוף דרום אמריקאי גדול מסדרת דמויי שכווי שמוצאו באי קורסאו.

הערות:

תרגמתי מתוך ספרם של האחים בואס:

Boas, Xingu, the Indians, their myths, Souvenir press, London, 1975.

חבל האמזונס והנהרות הנשפכים אליו תופס כמעט עשרים אחוז משטחה של ברזיל. ביערות העד שרגל האדם הלבן טרם דרכה בהם חיים תושביה המקוריים של יבשת אמריקה הדרומית - שבטי אינדיאנים, המנותקים עד היום מכל מגע עם העולם התרבותי.

המעט שידוע לנו על אודות שבטים אלה, בא מפיהם של מחפשי יהלומים ושאר הרפתקנים אשר חיפשו את מזלם במעלה האמזונס ושלוחותיו, ונתקלו בשבטים אלה בדרכי נדודיהם. כך החל גם סיפורם של האחים בוֹאַס. שלושת האחים, אורלנדו, קלאודיו ולאונרדו, עמדו בראש משלחת שיצאה מחופי ברזיל בשנת 1943 לכיוון מערב, ושמה לה למטרה לתור את ליבו של אזור הג'ונגלים הטרופי, ולהכשירו להתנחלותו של האדם הלבן. אבל סופו של הסיפור היה שונה מאוד מתחילתו: שלושת האחים הוקסמו למראה היופי והעושר התרבותי של שבטי האינדיאנים שנקרו על דרכם ומשנתפזרה המשלחת, נשארו שלושת האחים על גדות השינגו, אחד מיובליו הדרומיים הגדולים של נהר האמזונס, ואימצו את שבטי האינדיאנים השוכנים לחופיו.

האחים מצאו עצמם אחראים לשמירתם והגנתם של תריסר שבטים בחבל ארץ המשתרע על פני שבעים וחמישה אלף קילומטרים מרובעים, מפני חדירתם של הרפתקנים, מחפשי יהלומים, ציידים וחבורות שודדים, שחיפשו שם את מזלם והתנכלו לילידים. במשך עשרים שנה התמודדו האחים עם תנאי הקיום הקשים (בפרק זמן זה עברו עליהם יותר ממאתיים התקפות קדחת!), ועם אי הכרתה של ממשלת ברזיל בחשיבות מפעלם. לבסוף, נשאו מאמציהם פרי, ובשנת 1961 הכריזה הממשלה הברזילאית על אזור נהר השינגו ושלוחותיו כעל שמורה סגורה האסורה בכניסה למתיישבים לבנים, וכך הובטח המשך קיומם של שבטי האינדיאנים באזור. באותה שנה עצמה מת לאונרדו, אך שני אחיו ממשיכים להתגורר באזור עד היום. במשך השנים שחלפו מאז התיישבותם שם, עסקו האחים בלימוד שקדני של המסורת והתרבות בקרב השבטים השונים והעלו את תוצאות מחקריהם על הכתב.

"לפי דעתנו" כותבים האחים בואס באחת מן החוברות שפרסמו, "ההגנה האמיתית לשבטי האינדיאנים, תהיה לכבד אותם ולהבטיח את קיומם בהתאם לערכיהם. כל זמן שאנו, בני העמים ה"תרבותיים" לא השכלנו ליצור בקרבנו את התנאים המתאימים לשילובם של שבטי אינדיאנים אלה בעולמנו, יהיה כל ניסיון לחשוף אותם לתרבותנו בבחינת גזר דין מוות על קיומם. אנו טרם בשלנו דיינו למפגש זה."

חוקר פולקלור ששהה בחבל השינגו וחקר את תרבות השבטים ומסורתם, מספר את הסיפור הזה: בעת שהותו באחד הכפרים, קשר החוקר קשרי ידידות עם בנו החורג של מנהיג השבט. אותו אינדיאני היה חולה ונזקק לניתוח. החוקר החליט להביאו לטיפול בעיר סאן-פאולו, אחת מעריה הגדולות של ברזיל. החוקר חשש מאוד שהמגע עם עולם התרבות ישפיע על האינדיאני הצעיר לרעה, וכי הוא יסרב לחזור לתנאי החיים ה"פרימיטיביים" שהיו מנת חלקו עד אז, על כן הופתע מאוד, כאשר לאחר שבוע של שהייה בעיר הגדולה, פנה אליו האנדיאני ואמר בעצב: "כמה אני מרחם עליך, על שאתה חייב לעזוב אותנו ולחיות פה. איך אתה יכול לחזור לכאן אחרי שראית כיצד אנחנו חיים? איך אתה יכול לנשום את האוויר המחניק הזה ולישון ברעש הנורא ששורר פה? איך אתה יכול לאכול מזון שתובל בטעמים שאינם טעמיו הטבעיים ולהסתכל על נשים שחוששות להיות נשים ומסתירות את עיניהן?"

אחר כך שאל אותו האינדיאני מי הם האנשים המזוינים המסתובבים בכל פינה בעיר (אנשי המשטרה הצבאית הברזילאית שנוכחותם מורגשת מאוד בעיר).

"אלה הם אנשיו של המנהיג." השיב לו החוקר.

"המנהיג שלכם הוא לא מנהיג אם הוא זקוק לשומרים מזוינים שיגנו על שלטונו!"

"האם תספר על מה שראית לבני עמך?" שאל אותו החוקר.

"לא" השיב האינדיאני, "הם לא יאמינו לי ויהיו עצובים בשומעם על המקום הנורא שאתה נאלץ לחיות בו..."

הסיפור המובא להלן הוא אחד מיני רבים שליקטו האחים בואס מפי האינדיאנים של חבל שינגו. הציורים המלווים נעשו על ידי אינדיאנים שזו להם הפעם הראשונה בחייהם להחזיק עט ונייר בידם, ואשר כל ניסיונם בציור הצטמצם עד אז לעיטור דגמים גיאומטריים על גבי כלים.

מילות מפתח:

אינדיאני - דרום אמריקה, לשון הציפורים