כלום נמלטה אהובתי מתוך לבי?

מֶהֵר בָּאבַּא

לפני כמה מאות שנים חיו מלך ומלכה אשר שלטו בממלכה קטנה. הם אהבו איש את רעהו והיו מאושרים יחדיו. המלך היה אדם נבון ושליט צדיק ותחת שלטונו פרחה הממלכה ושגשגה. שקט ושלום שררו בארץ.

הנתינים היו שמחים ומאושרים, בקיצור הייתה זו ממלכה מושלמת, אך היה פגם אחד, דבר שולי אחד שהעב על אושרה של המלכה: נראה היה שלמלך אין כל עניין באלוהים. לא שהיה לו משהו נגד אלוהים. הוא לא הביע כל התנגדות לכך שנתיניו או רעייתו יעבדו את אלוהים בדרך שחשבו לנכון, אך נראה שהוא עצמו מעולם לא נטל בכך חלק.

מכיוון שהמלך היה אדם טוב וחייו, מטבע הדברים, רצופים במעשים טובים, לא היה זה ברור מיד שהמלך הוא כופר. אך ככל שחלף הזמן התברר למלכה שהמלך מוצא שוב ושוב תירוצים שלא ליטול חלק באירועים דתיים, ואף שהבינה כי חובות השלטון לא אפשרו לו לעסוק בעבודת האלוהים באופן סדיר כמוה, הנה התחוור לה עם הזמן שלא רק שלא ראתה אותו מעולם נוטל חלק בטכסים דתיים, היא אף לא ראתה אותו נושא אי פעם תפילה. למעשה לא שמעה אותו מעולם מבטא בשפתיו את שמו של האל.

והנה, המלכה עצמה הייתה מאוד אדוקה בדתה וכאשר החלה לחשוד שהמלך, בעלה, אינו אוהב אלוהים, דיכא אותה הדבר מאוד.

היא עשתה כמיטב יכולתה לשכנע אותו לחבור אליה בעבודת הקודש, אך לא משנה כמה השתדלה - תמיד מצא אמתלה שלא להצטרף אליה. זה היה הדבר היחידי שהעב על אושרה, אך עם חלוף הזמן החל הדבר להטריד אותה יותר ויותר. "בעלי הוא אדם כה טוב, ממלכתו שלווה ומשגשגת, נתיניו מאושרים. רק נסי לדמות בנפשך כמה מושלמים יכלו החיים להיות אם הייתה בלבו אהבת האלוהים."

לעתים היה תוקף אותה פחד שמא בגלל העדר אהבת האל בלב בעלה יאבדו מן הממלכה השקט והשגשוג, וככל שהרהרה בדבר כן גבר בה דיכאונה. היא החלה לאבד עניין בחובותיה כמלכה. מעל לכל ריחפה המחשבה שבעלה אינו אוהב את אלוהים כפי שצריך. בהשוואה לכך שום דבר לא נראה עוד חשוב. היא החלה לבלות זמן רב יותר ויותר בבית התפילה של הארמון. עיניה שעד אותו זמן נצצו תמיד באושר, איבדו את הברק והזוהר. חיוכה העליז פינה מקומו להבעה קפואה. המלך התבונן בה והדבר העציב את רוחו, אך בכל פעם שחקר את המלכה לסיבת עצבותה פטרה אותו בלא כלום. היא כבר אמרה למלך כי תשמח אם תראה אותו מבקר באופן סדיר בבית התפילה, אך המלך השיב לה: "בקשי ממני כל דבר, רק לא זה."

וכך נמשכו חייהם כשהמלך עסוק בחובותיו והמלכה שוקעת יותר ויותר בתהום הייאוש.

והנה ארע שיום אחד לאחר שמצב העניינים הזה נמשך כבר זמן רב, קם המלך משנתו ויצא לטייל כהרגלו על המרפסת הגדולה של ארמונו המשקיפה על כל העיר והממלכה. משם, כך חש תמיד, יכול הוא לחוש בדופק החיים של הממלכה כולה. הוא למד לדעת, רק מתוך עמידה על המרפסת, על כל צער ואומללות בממלכה הדורשים את התערבותו.

והנה, באותו בוקר, בהביטו למטה הופתע לגלות שאנשים רבים כבר ניעורו משנתם ועסקו בהתקנת קישוטים ודגלים ברחבי העיר. אחרים עסקו בניקוי הרחובות והבתים וברור היה שחגיגה גדולה עומדת להתקיים. דבר זה התמיה את המלך. לא עלה בדעתו שום חגיגה או פסטיבל האמורים להתקיים בעונה זו של השנה. הוא קרא לראש השרים ושאל אותו מה מתרחש.

"זהו צו המלכה, אדוני," השיב השר.

"צו המלכה?"

"כן, אדוני, היא קמה מוקדם בבוקר וצוותה שיום זה יהפוך ליום שמחה וחג. היא הורתה להודיע לכל נתיניך שיום זה הוכרז כיום חג."

"מדוע עשתה זאת?"

"אינני יודע, אדוני. היא לא אמרה."

המלך תמה. אומנם היה זה כמובן בסמכותה של המלכה לתת הוראה כזו, אך מאחר ולאורך תקופה ארוכה מיעטה לגלות עניין בעסקי הממלכה נראה הדבר כתעלומה גמורה בעיני המלך. מדוע שתיתן פתאום הוראה מעין זו? הוא הלך לראות את המלכה, וזו האחרונה קידמה את פניו לבושה במיטב בגדיה וחיוך עולץ על פניה.

"האם ציוות להכריז על יום זה כיום חג?" שאל המלך.

"כן." הודתה המלכה.

"מדוע? מה הדבר? מה קרה שאת כה מאושרת לפתע?"

"הו, מלכי," הסבירה המלכה, "אני כה מאושרת. סוף סוף התגשם הדבר שפיללתי לו שנים כה רבות. אתמול בלילה, בעת שישנת, התהפכת על משכבך ושמעתי אותך מבטא את שם האלוהים. זו הסיבה שהכרזתי על יום חג."

"מה!" קרא המלך, "כלום נמלטה אהובתי מתוך לבי ועברה את דל שפתי!" ובאומרו זאת צנח המלך באנחה ארצה ומת.