הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק שלישי)

ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן משלו בארץ באושר בשנה הזו ובשנה שלאחריה. אך בשנה השלישית החלו האנשים להתעצב אל לבם ושוב לא היו מאושרים שכן ראו כי אדון הארץ האהוד, מלכם שלהם, אחיהם המאומץ, איו לו יורש.

“אדוננו" אמרו לפּוּאִיל, "אינך צעיר כמו אחדים מאתנו ואנו חוששים פן לא תוכל רעייתך לתת לך יורש. קח אשה אחרת על פניה כדי שתלד לך יורש לכיסאך. אינך עתיד לחיות לנצח," אמרו לו "וגם אם אתה עצמך מאושר ללא יורש, אנו לא נוכל לשאת זאת."

"אמת ויציב" אמר פּוּאִיל, "לא נחיה לעד ותאונות עלולות לקרות, אך הניחו לי להתמודד עם הדבר במשך שנה אחת. בעוד שנה מהיום נשוב ונפגש כאן ואז אשמע לעצתכם."

הצעה זו נתקבלה על דעת כל.

עוד בטרם חלפה שנה והגיע מועד הפגישה, נולד לפּוּאִיל בן בארברת'. בלילה שהילד נולד בו, הזמינו לשם אשה שתשגיח על התינוק ואמו, אך אשה זו נרדמה על משמרתה וכך גם רִיאֵנוֹן, אמו של הילד. וכך ארע הדבר: שש נשים היו שם והן השגיחו עליה בחלקו הראשון של הלילה, אך בטרם הגיעה שעת חצות נרדמו כולן ורק לקראת עלות השחר התעוררו. הן הביטו בעריסה שהניחו בה את העולל, אך לא נותר ממנו כל סימן וזכר.

"הו," אמרה אחת מהן, "התינוק נעלם!"

"מה נעשה?" שאלה אחרת.

"מה יהיה?" אמרו כל היתר.

ואחת מהן אמרה: "יש כאן כלבת ציד עם גורים. אנחנו נהרוג אחדים מן הגורים ונמרח את פניה ואת ידיה של רִיאֵנוֹן בדם ואת עצמותיהם נשליך בקרבתה ונשבע כי היא עצמה רצחה את התינוק. היא לא תוכל לסתור את דברתן של שש מאתנו!"

כל היתר קיבלו את הצעתה.

כאשר האיר היום התעוררה רִיאֵנוֹן ושאלה: "הו נשים, היכן הוא עוללי?"

"גבירתנו" השיבו לה, "אל תשאלי אותנו על העולל שלך. יש לנו חבורות שחורות וכתמים כחולים בכל גופנו מן המאבק אתך, ולמען האמת, מעולם לא ראינו רוח קרב כזו בשום אשה. אך הכל לשווא: את עצמך הרגת את בנך. אל תבקשי אותו מידינו!"

"נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "למען האל הטוב היודע כל נסתרות, אל תטילו עלי אשמת שווא. אלוהים, אשר דבר לא נסתר מנגד עיניו, הוא היודע שאתן מוליכות אותי שולל. אם אתן חוששות ממשהו, נשבעת אני לכן שאגן עליכן!"

"אכן," השיבו לה, "אין בדעתנו לעשות שקר בנפשנו כדי לחפות על מעשיו של מישהו אחר."

"נשים מסכנות," אמרה רִיאֵנוֹן, "כל רע לא יאונה לכן מאמירת האמת."

אך על כל אשר אמרה במלים צודקות ורחומות, קיבלה מהן אותה תשובה עצמה.

ובינתיים התעורר פּוּאִיל משנתו וכך גם חייליו ובני לוויתו ושוב לא ניתן היה להסתיר את האסון. הסיפור פשט על פני הארץ וכל האצילים שמעו אותו. הם נועדו יחדיו ושלחו לפּוּאִיל מסר ובו דרישה לשלח את אשתו כעונש על רצח תינוקה.

"יש להם סיבה אחת בלבד לדרוש ממני לגרש את רעייתי." אמר פּוּאִיל, "והיא: היותה חשוכת ילדים. אך אני יודע שנולד לה ילד ולא אשלֵחַ אותה. ואם פעלה שלא כיאות יהיה עליה להיענש בעונש הראוי לה."

רִיאֵנוֹן כינסה חכמים ומלומדים שיעמדו לצידה, אבל אז החליטה שמוטב לה לקבל את עונשה מאשר להתווכח עם הנשים. והעונש שהוטל עליה היה זה: שבע שנים תשהה בחצר המלכות בארברת' . מקום מוגבה היה שם מחוץ לשערי החצר ושם ניטל עליה לשבת כל יום ולספר את סיפורה לכל עובר אורח אשר סבורה הייתה שטרם שמע אותו, ואז היה עליה להציע למבקרים ולעולים לרגל להניח לה לשאתם על גבה אל תוך החצר (כל מי שיאבה בכך), אך רק לעתים נדירות הסכים מישהו שתישאהו על גבה. וכך עברו עליה אותן שנים.

בגוונט-איז-קואד משל באותה עת טְיֵירנוֹן. והוא היה המובחר שבין בני אדם. בחצרו הייתה סוסה ובכל הממלכה כולה לא היו לא סוס ולא סוסה שיעלו עליה ביופיים. כל שנה בערב האחד במאי הייתה הסוסה ממליטה סייח אחד, אך איש לא ידע מה עלה בגורלו.

ערב אחד שוחח טְיֵירנוֹן עם רעייתו: "הקשיבי," אמר "אנשים רכים וחלושי אופי אנחנו בהניחנו לסייחים של הסוסה להילקח כל שנה על ידי מישהו נעלם בלא שנעשה דבר!"

"מה יכולים אנו לעשות בקשר לכך?" שאלה.

"הערב הוא ערב האחד במאי. יעניש אותי האל אם לא אגלה את כוח הרע הגוזל את הסייחים!"

טְיֵירנוֹן ציווה להכניס את הסוסה אל תוך הבית. הוא חימש את עצמו והחל לשמור. עם רדת החשיכה המליטה הסוסה סייח איתן, רחב גרם, שמיד ניצב על ארבע רגליו. טְיֵירנוֹן קם ממקומו כדי לבחון אותו מקרוב ובעוד הוא מתבונן שמע קול רעש גדול ואחר הרעש חדרה לשם יד עם ציפורניים גדולות ואחזה את הסייח ברעמתו. טְיֵירנוֹן נטל את חרבו והכה על הזרוע בין פרק היד למרפק עד כי נפלה היד האוחזת בסייח אל תוך הבית. ואז שמע טְיֵירנוֹן קול רעש גדול עם קול צווחה. הוא פתח את הדלת ורץ בעקבות הרעש. לא עלה בידו לראות מה מקורו, כי הלילה היה אפל מאוד, אך הוא דלק בעקבותיו. לפתע נזכר כי שכח את הדלת פתוחה והוא חזר לבית. על סף הדלת שכב תינוק עטוף בבגדי משי. הוא הרים את התינוק וראה כי היה חזק מאוד לגילו. טְיֵירנוֹן הבריח את הדלת וניגש אל החדר שרעייתו שהתה בו.

"גבירתי," שאל "האם את ישנה?"

"לא", השיבה, "ישנתי, אך הקיצותי משנתי כאשר נכנסת."

"יש כאן תינוק, אם תרצי בו." אמר, "דבר שלא היה לך מעולם."

"אדוני," אמרה, "מאין הגיע לכאן?"

"אספר לך הכל." אמר טְיֵירנוֹן וסיפר לה את הסיפור כולו.

"אדוני," אמרה, "מהם הבגדים שהתינוק לבוש בהם?"

"בגדי משי." אמר טְיֵירנוֹן.

"בן אצילים הוא." אמרה היא, "אדוני, אשמח אם תצא השמועה ותתפשט בקרב הנשים כי הבאתי תינוק לעולם, אם זהו רצונך."

"אני תמים דעות אתך בעניין זה." אמר לה, וכך נהגו.

הם הטבילו את הילד וקראו לו בשם גּוּרִי זהוב השער, כיוון שמעט השער שעל ראשו היה זהוב כפז. הילד גדל בחצר המלך עד היותו בן שנתיים. בטרם מלאה לו שנה כבר התהלך היטב, והיה גדול בגופו מילד בן שלוש - יותר מילד בן שלוש הגדול מכפי גילו! בתום השנה השנייה היה גדול כילד בן שש ובטרם הגיע לגיל ארבע כבר נהג לחלות את פני הסייסים כי יניחו לו לנהוג את הסוסים אל המעיין.

"אדוני," אמרה אשת טְיֵירנוֹן לבעלה, "היכן הסוס שהצלת בלילה שמצאת בו את התינוק?"

"מסרתי אותו לסייסים ואמרתי להם להשגיח עליו." אמר.

"אדוני, כלום לא יהיה זה רעיון טוב לאלף אותו ולמסרו לנער?" אמרה. "היה זה באותו לילה עצמו שמצאת את הנער והצלת את הסייח שנולד."

"אין לי כל התנגדות לכך." אמר טְיֵירנוֹן, "אני מרשה לך לתת לו אותו."

"אדוני," השיבה, "יגמול לך אלוהים. אני אתן לו את הסוס."

הסוס ניתן לנער. אשתו של טְיֵירנוֹן הורתה למאמנים ולסייסים להשגיח על הסוס ולאמנו כדי שיהיה מוכן ליום שהנער יהיה מבוגר דיו לרכוב עליו. היא דרשה מהם שידווחו לה באופן קבוע כיצד מתקדם האימון.

באותו זמן הגיעו אל טְיֵירנוֹן ורעייתו החדשות על אודות רִיאֵנוֹן ועונשה, ומכיוון שמצא תינוק, השתדל טְיֵירנוֹן לכרות אוזן ולחקור חקור היטב עוברי אורח שהזדמנו לארמונו. מפי רבים מהם שמע תלונות רבות על העונש מעורר הרחמים שהוטל עליה. טְיֵירנוֹן הרהר בדבר והביט מקרוב בפני הילד. הוא נדהם בראותו מה גדול הדמיון בין הילד לבין פּוּאִיל, מלך העולם האחר. מעולם לא ראה דמיון כה רב בין בן לאביו כדמיון הזה. הוא הכיר היטב את מראה פניו של פּוּאִיל כיוון שאירח אותו בביתו פעמים רבות במשך השנים. הנה כי כן חש טְיֵירנוֹן נקיפות מצפון על שהוא ממשיך לגדל את הילד בעוד הוא יודע כי זה ילדו של איש אחר. בהזדמנות הראשונה כאשר היה עם רעייתו בגפו, אמר לה כי אין זה מן הראוי להמשיך ולהחזיק את הילד ברשותם וכך להביא כאב כה רב על גבירה חסודה וטובה כמו רִיאֵנוֹן, מה גם שהילד הוא ילדו של פּוּאִיל, מלך העולם האחר.

אשתו של טְיֵירנוֹן הסכימה לשלוח את הנער אל פּוּאִיל, "ובשלושה דברים נזכה בעשותנו זאת" אמרה, "הכרת תודה על ששחררנו את רִיאֵנוֹן מעונשה, הכרת תודה מפּוּאִיל על כך שגידלנו את ילדו והשבנו לו אותו, והדבר השלישי הוא זה: אם יגדל הנער ויהיה איש כבוד, יהיה הוא לנו לבן מאומץ ויעשה למעננו ככל אשר יוכל." הם הגיעו לתמימות דעים.

למחרת היום הכין טְיֵירנוֹן את עצמו לצאת לדרך בלווית שנים מאציליו והילד היה הרביעי בחבורה, רכוב על הסוס שנתן לו טְיֵירנוֹן. הם רכבו לכיוון ארברת' והדרך לא ארכה להם. בהתקרבם אל החצר יכלו לראות את רִיאֵנוֹן יושבת על המושב המוגבה. כאשר ניגשו אליה, קראה להם: "הו אדונים, אל נא תוסיפו ללכת. אני אשא איש איש מכם על גבי אל החצר. זהו עונשי על שהרגתי את ילדי."

"גבירתי," אמר טְיֵירנוֹן, "אינני סבור שמישהו מן הנוכחים כאן יניח לך לשאתו על גבך."

"ירכב על גבה מי שיאבה", אמר הנער, "אני לא אעשה זאת."

"אכן" אמר טְיֵירנוֹן, "גם אנו לא נסכים."

והם באו אל חצר המלך והתקבלו שם בחמימות. פּוּאִיל אך זה חזר ממסע ברחבי דּוֹוֵד ושמח לראות את טְיֵירנוֹן. אל האולם ניגשו הם להתרחץ וליטול את מקומם ליד השולחן. טְיֵירנוֹן ישב בין פּוּאִיל לרִיאֵנוֹן ושני חבריו של טְיֵירנוֹן ישבו גבוה יותר והנער ביניהם.

או אז סיפר טְיֵירנוֹן את הסיפור כולו על הסוסה והילד וכיצד אימצו, הוא ואשתו, את הילד לבן וגידלו אותו.

"וזהו ילדך, גבירתי!" אמר טְיֵירנוֹן "ומי שאי פעם הפיץ עליך שקרים, גרם לך עוול גדול. כאשר שמעתי על עונשך נעצבתי אל לבי והתחלתי לדאוג ואינני סבור שיש בזה ולו גם אחד אשר לא יזהה נער זה כבנו של פּוּאִיל."

"אין כאן איש המטיל ספק בכך." השיבו לו הכל.

"סהדי במרומים," אמרה רִיאֵנוֹן, "אם אמת הדבר, בא הקץ לדאגתי."

"גבירתי," אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד, "בחרת בשם טוב לנער - פְּרִידֵיְרִי. פְּרִידֵיְרִי פירושו 'דאגתי'. השם ההולם אותו יותר מכל הוא פְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר."

"יתכן ושמו שלו מתאים לו יותר." אמרה רִיאֵנוֹן.

"איזה שם?" שאל פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד .

"גּוּרִי זהוב השער" הוא השם שהענקנו לו." אמר טְיֵירנוֹן.

"פְּרִידֵיְרִי" אמר פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד "יהיה שמו."

"זה הדבר הטוב ביותר" אמר פּוּאִיל "ליטול את שם הנער מן המלים שהשמיעה אמו בהגיע לאוזניה הבשורות הטובות אודותיו." והכל הסכימו לכך.

"טְיֵירנוֹן," אמר פּוּאִיל, "ישלם לך אלוהים כפועלך על שגידלת את הנער הזה, ואם יגדל הוא ויהיה לאיש כבוד, יהיה זה מן היושר שיגמול לך על חסדך."

"אדוני," אמר טְיֵירנוֹן, "איש בעולם לא יעצב יותר על אובדנו מן האשה אשר גידלה אותו. מן הראוי הוא שיזכור מה עשינו, אנוכי והאשה הזאת למענו."

"יהי האל עדי." אמר פּוּאִיל, "אני אגן על ממלכתך כל זמן שאוכל להגן על ממלכתי שלי, ואם יהיה פְּרִידֵיְרִי עצמו כאן למלך, יהיה זה אף יותר ראוי לו להגן עליך מאשר לי. ועתה אם מקובל הדבר עליך ועל כל האצילים הנאספים בזה, נמסור את הילד להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד , ואתם תהיו לידידיו ולהורים המאמצים שלו."

"זוהי הצעה מצוינת." אמרו הכל.

וכך נמסר הנער להשגחתו של פֵּנְדַרַן דּוֹוֵד ואצילי הארץ באו לארח לו לחברה. טְיֵירנוֹן נפרד אז מהם וחזר עם ידידיו לארצו שלו באהבה ובשמחה. הוא לא יצא לדרכו בטרם הוצעו לו כמתנות אבני החן היפות ביותר ומיטב הסוסים וכלבי הצייד, אך הוא לא הסכים לקבל דבר.

מיני אז שבו הכל, איש איש לממלכתו, ופרידירי בן פּוּאִיל, מלך העולם האחר, גודל במסירות כיאה לו עד שהיה לעלם חמודות, המחונך והמחונן ביותר בכל הממלכה. וכך חיו הם שנה אחר שנה עד אשר הגיעו חייו של פּוּאִיל מלך העולם האחר לקצם. פְּרִידֵיְרִי שלט אז בהצלחה על שבעת המחוזות של דּוֹוֵד , אהוב על בני עמו ועל כל הסובבים אותו, ועם השנים כבש הוא את שלושת המחוזות של וסטרד וטווי וארבעת המחוזות של קרידיג'ון והללו קרויים היום שבעת המחוזות של סייטילוך. ופְּרִידֵיְרִי בן פּוּאִיל מלך העולם האחר עסק בכיבושים אלה עד שנתן דעתו לשאת לו אשה. והאשה שבחר בה הייתה קִיגְוָה, אחותו של גְּוֵון המזהיר, בן למשפחה הטובה ביותר באי הזה. וכאן מסתיים הענף הראשון מארבעת ענפי המבינוג'י.