הענף הראשון של המבינוג'י - פואיל נסיך דווד (חלק שני)

באחד הימים ביקר פּוּאִיל בארברת', מקום שם ניצב אחד מארמנותיו הראשיים. ארוחה חגיגית הוכנה לכבודו ואנשים רבים נטלו בה חלק. לאחר הסעודה קם פּוּאִיל לחלץ את עצמותיו. הוא פנה והלך לעבר גבעה שהתנשאה מעל לארמון ושנקראה הכס של ארברת'.

"אדוני," אמר אחד מאנשי חצרו, "יש דבר מה ראוי לציון בגבעה הזו: אם ישב איש אמיץ על הכס שבראשה לא יקום ממקום שבתו בלתי אם ארע לו אחת משתיים - או שיפגע ויפצע, או שיראה דבר פלא!"

"אינני חושש שאפגע ואפצע בהיותי מוקף אנשים כה רבים, אך יהיה זה מאוד לרצון לי לראות דבר פלא. אלך ואשב על הכס."

הנה כי כן צעד פּוּאִיל במעלה הגבעה והתיישב על הכס. וכשהתיישבו הכל סביבו ראו הם אשה רוכבת על סוס גבה קומה שצבעו לבן אפור. לבוש משי נוצץ בברק זהב עטה את גופה והיא פנתה אל הדרך העוברת סמוך לכס. סוסה, דומה שהתנהל לאיטו בקצב קבוע עד אשר חלף כמעט על פני הכס.

"אה", אמר פּוּאִיל, "היש בכם מי המכיר את הרוכבת?"

"לא, אדוני." השיבו.

"רצוני הוא שאחד מכם יפגשנה וימצא מי היא!"

אחד מאנשיו קם וצעד קדימה לקראת הרוכבת, אך בהתקרבו אליה חלפה היא על פניו. הוא דלק אחריה מהר ככל שיכול לרוץ אדם רגלי, אך ככל שהגביר את מהירותו כן גדל המרחק ביניהם, וכשנוכח לדעת כי אין לו סיכוי להשיגה, חזר האיש אל פּוּאִיל ואמר לו: "מלכי, מעשה חסר תוחלת יהיה זה לרדוף אחריה ברגל."

"האם כך הדבר?" אמר פּוּאִיל, "גש לארמון וטול את הסוס המהיר ביותר המוכר לך ודהר בעקבותיה."

האיש עשה כדברי המלך. הוא נטל את הסוס המהיר ביותר באורווה ושעט בעקבותיה. בהגיעו אל המישור, הדהיר את סוסו, אך ככל שהדהירו כן רחקה היא ממנו, ועם זאת התמידה הרוכבת בטפיפתה הקצובה בלי שתשנה כלל את מהירותה. סוסו של הרודף החל לפגר במרוץ וכשנוכח לדעת כי הסוס עייף מן הדהירה ולא יעלה בידו להשיגה, חזר למקום הימצאו של פּוּאִיל.

"אדוני, אין טעם לרדוף אחרי הגברת הזו. אינני מכיר שום סוס מהיר מסוס זה בממלכה כולה ואף על פי כן לא עלה בידי להשיגה."

"האם כך הוא מצב העניינים?" אמר פּוּאִיל, "דבר קסם יצוק כאן. אנו נשוב עתה אל הארמון."

לארמון חזרו הם והיום חלף עבר וביום המחרת קמו המלך ואנשיו משנתם ובילו את היום כמקובל עד אשר הגיעה עת הסעודה.

לאחר שסעדו הכל את לבם אמר פּוּאִיל: "אלו מכם שהיו עמי על ראש הגבעה אתמול יוכלו לבוא אף היום, ואתה," אמר, בפנותו אל אחד מאנשיו הצעירים, "הבא אתך מן השדה את הסוס המהיר ביותר המוכר לך."

האיש הצעיר עשה כדבריו. לגבעה הם העפילו והסוס צעד עמם. המלך ישב על הכס וכל אנשיו סביב לו, ובעוד הם יושבים שם נגלתה לעיניהם האשה, רוכבת על אותו סוס עצמו, לבושה באותו הבגד ומתקדמת באותה הדרך.

"הנה היא הרוכבת מיום אתמול." אמר פּוּאִיל, "היה נכון, פרש, לדלוק בעקבותיה ולגלות לי מי היא."

"מלכי," השיב, "זאת אעשה ברצון!"

עודם מדברים והנה התקדמה הרוכבת וחלפה ביעף על פניהם. האיש הצעיר עלה על סוסו, אך עוד בטרם התיישב כיאות על האוכף כבר חלפה הרוכבת על פניו ורווח נפער ביניהם, ועם זאת לא הייתה רכיבתה חפוזה יותר מאשר ביום הקודם. הנה כי כן הניח האיש הצעיר לסוסו להתנהל בלי חיפזון בהיותו משוכנע שיעלה בידו להשיג את הרוכבת על נקלה. אך עד מהרה נוכח לדעת כי טעות בידו. הוא ריפה את המושכות והביא את הסוס לכלל דהירה, אך לא עלה בידו לצמצם את המרחק כמלוא הנימה וככל שהאיץ בסוסו וחבט בצלעותיו כן רחקה היא ממנו. כאשר נוכח האיש הצעיר לדעת כי מעשה חסר תוחלת הוא להמשיך ולרדוף אחריה, חזר הוא למקום עומדו של פּוּאִיל.

"אדוני" אמר "ראה ראית כי סוס זה דהר ככל אשר יכול."

"אכן ראיתי כי לא צמחה כל תועלת מרדיפתך אחריה." אמר פּוּאִיל "אך סהדי במרומים - לאותה רוכבת בודאי יש עניין במישהו כאן. לו רק לא הייתה כה עקשנית. אנו נשוב עתה לארמון."

לארמון הם שבו ואת לילם בילו בשירה ובמשתה עד שהכל היו שמחים ומרוצים. ולמחרת היום קמו משנתם והשעות נקפו בזו אחר זו עד אשר הגיעה עת הסעודה. ולאחר שסעדו לבם אמר פּוּאִיל: "היכן הם אלה אשר הלכו עמי אתמול לפסגת הכס?"

"הנה אנחנו." השיבו.

"אנחנו נלך שוב אל הכס." אמר פּוּאִיל ובפנותו אל הסייס שלו הוסיף: "ואתה אכוף את סוסי בתשומת לב והביאהו אל הדרך והבא עמך גם את דורבנותי."

הסייס מילא אחר דבריו. הנה כי כן העפילו הכל לפסגה והמלך ישב על הכס. לא חלף זמן רב והנה נגלתה הרוכבת לעין, באה באותה דרך, רכובה על אותו סוס, לבושה באותו מלבוש ונעה באותו האופן.

"ועתה בחורי, אני רואה את הרוכבת באה. הבו לי את סוסי."

פּוּאִיל אך זה ישב על גב הסוס, והרוכבת על פניו חלפה. הוא שעט בעקבותיה, מרפה את מוסרות סוסו הדוהר. הוא ציפה להדביקה בתוך פסיעות ספורות, אך לא עלה בידו להתקרב אליה כמלוא הנימה. הוא הדהיר את סוסו ככל אשר יכול, אך במהרה נוכח לדעת כי אך לשווא ינסה להשיגה.

או אז קרא המלך בקול: "גברתי, למען האיש שאת אוהבת יותר מכל, חכי לי!"

"אחכה בשמחה." השיבה לו "והיית מיטיב עם סוסך לו ביקשת זאת מלכתחילה."

הנערה אספה את המושכות, הפשילה את צעיפה, נשאה מבטה אל פּוּאִיל ופתחה עמו בשיחה.

"גברתי," אמר לה פּוּאִיל, "מאין את באה ומה מטרת בואך?"

"הולכת אני לעסקי" אמרה לו "ושמחה אני לראותך."

"ברוך בואך" השיב לה, ואז חשב לעצמו כי פניה של כל נערה וכל אשה שראה עד כה היו מכוערות בהשוואה לפניה שלה. "גבירתי, האם תספרי לי על אודות עסקיך?"

"כן, כמובן." השיבה "עיסוקי החשוב ביותר הוא לראותך."

"ככל שהדבר נוגע לי" אמר פּוּאִיל "זהו העיסוק המוצלח ביותר שיכולת למצוא. האם תספרי לי מי את?"

"כן, אדוני." השיבה, "אני היא רִיאֵנוֹן, בתו של הֶפִיד הזקן ועומדת אני להינתן לאיש כנגד רצוני. לא הסכמתי עד כה להינשא לאיש כיוון שמאוהבת אני בך, ולא אסכים להינשא לשום בעל אלא אם כן תדחה אותי מעל פניך. באתי לכאן לגלות את תשובתך."

"יהי האל עדי," השיב פּוּאִיל "זו תשובתי לך: גם אם יכול הייתי לבחור בין כל הנערות והנשים שבתבל - את היית בחירתי!"

"טוב ויפה." השיבה, "אם זהו רצונך היכון לפוגשני בטרם אנתן לאיש אחר."

"מבחינתי, ככל שיקדם כן ייטב." ענה לה פּוּאִיל, "קבעי את המקום והזמן כרצונך."

"אעשה זאת, אדוני." אמרה לו, "בעוד שנה תמימה מהיום, לעת ערב אתקין את כל הנחוץ לחגיגה ואצפה לך בחצרו של הֶפִיד הזקן."

"נהדר!" אמר לה, "היה אהיה שם."

"אדוני, אמרה לו, "שמור על עצמך וזכור את מילתך. אני הולכת עתה לדרכי."

או אז נפרדו הם ופּוּאִיל שב אל חייליו ובני לוויתו, ואף שהרבו לשאלו על אודות הנערה לא השיב להם דבר והיטה את השיחה לאפיק אחר.

השנה חלפה. הגיע המועד לפגוש את רִיאֵנוֹן. פּוּאִיל הכין עצמו ויצא לדרך כאחד מתוך מאה רוכבי פרשים אל חצרו של הֶפִיד הזקן. וכאשר בא לחצר המלך התקבל בחמימות. אנשים רבים נאספו שם. עליזות הייתה בכל והכל היה ערוך ומוכן לסעודה, ומתנות ניתנו ביד רחבה. האולם היה מוכן והחבורה כולה ישבה סביב לשולחנות. הֶפִיד הזקן מצד אחד ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן מן הצד השני וכל היתר בהתאם לרום דרגתם. הם אכלו ושתו ושעשעו את עצמם.

וכשהתחילה השמחה לאחר הסעודה, נכנס לאולם אדם צעיר גבוה ובעל חזות פנים מלכותית. שערו היה ערמוני והוא לבש בגדי משי. כאשר הגיע אל הבימה ברך לשלום את פּוּאִיל וחבריו.

"שלום בואך וברכת מלכים עליך", אמר פּוּאִיל, "התכבד ושב."

"לא אשב" אמר האיש, "בקשה יש לי וברצוני להציגה בפניך."

"עשה זאת וברוך בואך." אמר פּוּאִיל.

"אדוני," השיב לו, "באתי לבקש ממך דבר מה."

"תהי בקשתך אשר תהיה - אתן לך את מבוקשך אם אוכל!"

"הו!" אמרה רִיאֵנוֹן "מדוע השבת לו כך?"

"אלה היו דבריו, גבירתי" אמר האיש, "והוא אמר אותם בפני אנשים אצילים."

"חבר," אמר פּוּאִיל, "מה מבוקשך?"

"הערב אתה עומד להינשא לאשה שאוהב אני יותר מכל. באתי לבקש אותה ממך, אותה ואת מסיבת החתונה הערוכה כאן."

פּוּאִיל שקע בשתיקה. הוא לא יכול היה לומר דבר.

"אתה יכול להחשות ככל אשר תאבה," אמרה רִיאֵנוֹן, "מעולם לא היה איש שוטה כמוך."

"גבירתי," השיב לה, "לא ידעתי מי האיש."

"זהו האיש אשר עמדו למסרני לידיו נגד רצוני" אמרה היא, "זהו גּוּאוֹל, בנו של קלד, איש עשיר ולו חיילים רבים. מאחר ודברת כאשר דברת מסור אותי לידיו, שאם לא כן ילעגו לך אנשים."

"גבירתי," אמר "מה תשובה היא זו. לעולם לא אעשה זאת!"

"מסור אותי לידיו" השיבה "ואני אדאג לכך שלעולם לא יקבלני."

"כיצד?" שאל פּוּאִיל.

"אתן לך שק קטן." השיבה "שמור אותו היטב. כאשר יבקש ממך את החגיגה ואת כל ההכנות לטכס, אמור לו שהם אינם שלך ואין בידך לתת לו אותם. אמור לו שאני הבטחתי את החגיגה הזו לחיילים ולכל המלווים. ואשר לי", המשיכה, "אערוך עמו הסכם להינשא לו בדיוק שנה מהיום, ואתה, בתום השנה הזו הבא עמך את השק הזה וחכה עם אנשיך בבוסתן, שם במעלה ההר. כאשר תהיה השמחה בעיצומה, בוא אליו בלבוש בלויים והשק בידך. בקש ממנו דבר אחד בלבד - למלא את שקך באוכל. אני אסובב את פני הדברים כך שהשק לא יתמלא אף אם יושמו בתוכו כל המזון והמשקאות שבכל שבע הממלכות. לאחר שישפוך לתוך שקך כמות גדולה של מזון ומשקה, יאמר: 'כלום יתמלא השק הזה אי פעם?' ואתה תאמר: 'לא, הוא לא יתמלא אלא אם כן יבוא אדם עשיר ונכבד ויכנס לתוך השק, ידרוך על המזון שבתוכו ויאמר: 'כבר נכנס לכאן די והותר'. ואז", המשיכה רִיאֵנוֹן, "אשכנע את גּוּאוֹל להיכנס אל תוך השק ולדרוך על המזון שבו. כאשר יכנס לתוכו, טלטל את השק עד אשר יהיה כל כולו בתוכו מכף רגל ועד ראש. או אז קשור את שרוכי השק והדק אותם. תזקק אז לקרן הציידים התלויה על צווארך. כאשר יהיה הוא קשור בתוך השק תקע בקרנך כסימן לאביריך, והם, בשומעם את קול הקרן, יתקיפו את החצר."

כך לחשה רִיאֵנוֹן באוזניו, וגּוּאוֹל שניצב שם לא הרחק וחיכה לתשובתו, אמר לו: "אדוני, אני ניצב כאן כבר עת רבה וטרם שמעתי את תשובתך לבקשתי."

"מה ששיך לי יכול אתה לקבל בשלמותו!" אמר פּוּאִיל.

"חבר," אמרה רִיאֵנוֹן מצידה, "הקדשתי את החגיגה הזו ואת כל ההכנות לחתונה לאיש מדווד ולחבר מלוויו וחייליו. לא אתן אותה למישהו אחר, אך שנה מהיום תיערך כאן חגיגה לכבודך, חבר, ואז תוכל לשאת אותי לאשה."

גּוּאוֹל שב לארצו שלו בעוד שפּוּאִיל שב לדווד. השנה חלפה עברה והגיע מועד החגיגה בחצרו של הֶפִיד הזקן. גּוּאוֹל בנו של קלב בא אל המסיבה אשר נערכה עבורו. הוא הגיע לחצר והתקבל שם בכבוד.

גם פּוּאִיל, מלך העולם האחר, בא לשם, ואל הבוסתן עם מאה מאנשיו הלך הוא, בדיוק כפי שהורתה לו רִיאֶנוֹן, והשק היה עמו. פּוּאִיל הלביש את עצמו בבלואים ונעל נעליים ישנות ומרופטות. כאשר הגיעו לאוזניו מצהלות השמחה לאחר הסעודה פנה וצעד אל האולם ובבואו אל הבימה ברך לשלום את גּוּאוֹל ואת כל בני לוויתו, גברים ונשים כאחד.

"ברכת אלוהים עליך וברוך בואך!" אמר גּוּאוֹל.

"אדוני", אמר לו, "ישלם לך אלוהים כפועלך. עניין לי אליך."

"ברכתי נתונה לאשר תביא בפני." אמר גּוּאוֹל "ואם תבקש ממני דבר סביר, לא אמנע אותו ממך."

"בקשתי היא סבירה למדי, אדוני." השיב לו "אני מבקש רק מתוך צורך. הייתי רוצה שתמלא את השק הזה במזון."

"אינך מבקש הרבה." אמר גּוּאוֹל "ואשמח למלא את מבוקשך. הביאו לו מזון."

משרתים רבים קמו והחלו למלא את השק, אך על אף כל הכבודה שהוטלה לתוכו לא נמלא השק."

"חבר," אמר גּוּאוֹל, "האם יתמלא שקך אי פעם?"

"לא, ויהי האל עדי," אמר הוא "לעולם לא יתמלא גם אם יוטלו לתוכו עוד ועוד מזונות, אלא אם כן יקום אדם אציל בעל אדמות ועושר וידרוך על המזון שבשק בשתי רגליו בהכריזו: 'די והותר הושם כאן!'"

"ואתה, איש טוב שלי" אמרה רִיאֵנוֹן לגּוּאוֹל, "קום על רגליך בזה הרגע ועשה כאשר אמר האיש."

"בשמחה" אמר גּוּאוֹל, ואל השק נכנס ובשתי רגליו דרך על המזון שבתוכו, ובאותו רגע עצמו טלטל פּוּאִיל את השק עד אשר היה גּוּאוֹל כל כולו בתוכו, מכף רגל ועד ראש, משך בשרוכים וקשר אותם. או אז הגיש הוא את הקרן לפיו ותקע תקיעה ממושכת. ולאות הזה התקיפו חייליו את החצר, אחזו בכל האנשים אשר באו לשם עם גּוּאוֹל ואסרו אותם בשלשלאות, בעוד פּוּאִיל משליך מעליו את בגדי הבלואים ואת הנעליים המרופטות.

וכל אחד מן החיילים אשר נכנס אל האולם העניק לשק בעיטה או מכת מקל ושאל: "מה יש כאן?"

"תחש!" השיבו לו היתר.

וכל חייל שהגיע לאולם שאל: "מה המשחק שאתם משחקים בו?"

"משחק התחש-בתוך-השק!" השיבו לו, וזו הייתה הפעם הראשונה ששיחקו את משחק התחש-בשק.

"אדוני," אמר האיש בתוך השק, "לו שמעני. להרוג אותי בתוך שק - אין זה מוות היאה לי."

"אדוני," אמר הפיד הזקן "האיש אומר דברי טעם ומן הדין הוא שתקשיב לו. אין זה מוות היאה לו."

"טוב ויפה," אמר פּוּאִיל, "אנהג על פי עצתך. אמרו לי מה אעשה בו?"

"אני אתן לך עצה." אמרה אז רִיאֵנוֹן, "במצבך עכשיו מוטלת עליך החובה למלא את חפצם של כל האנשים והנגנים אשר ישאלו ממך דברים. הנח לו ליטול את מקומך בהענקת המתנות והוצא ממנו שבועה שלעולם לא יתבע ממך מתנות אלה ולא יקח ממך נקם. זה יהיה עונש מספיק עבורו."

"הוא יקבל ממני כל זאת." אמר האיש בתוך השק.

"אסכים לכך בשמחה," אמר פּוּאִיל, "אם זאת עצתם של הֶפִיד ורִיאֵנוֹן!"

"זאת עצתנו." אמרו.

"ואני מסכים לה." אמר פּוּאִיל, "ועתה! מי יתייצב כעד עבור גּוּאוֹל?"

"אנחנו נהיה עדים עד אשר ישוחררו אנשיו שלו." אמר הֶפִיד.

או אז שוחרר גּוּאוֹל מן השק ובני לוויתו הותרו מכבליהם.

"עתה בקש מגּוּאוֹל את עֵדיו שלו. אני מכיר את האנשים שיהיה עליו לבחור." והֶפִיד מנה את שמות הערבים.

"הצג את תנאיך." אמר גּוּאוֹל.

"מה שאמרה רִיאֵנוֹן הוא מספיק טוב מבחינתי." אמר פּוּאִיל.

"אכן, אדוני, " אמר גּוּאוֹל, "אני פצוע וחבול. נפצעתי פצעים קשים ועלי לשטפם ולחובשם. ברשותך אלך מכאן ואותיר אחד מאצילי חצרי כדי שיענה בשמי לכל האנשים אשר יבקשו ממנו מתת."

"טוב ויפה." אמר פּוּאִיל, "עשה כאשר דברת."

גּוּאוֹל פנה אז לשוב אל ממלכתו.

האולם הוכן ונערך לכבוד פּוּאִיל וכל אנשי חצרו של הֶפִיד הזקן והכל תפסו את מקומם סביב לשולחנות. איש איש מהם ישב במקום שישב בו שנה קודם לכן ופּוּאִיל ורִיאֵנוֹן הלכו לחדרם ובילו בתענוגות את לילם.

"אדוני" אמרה רִיאֵנוֹן עם עלות השחר, "קום וחלק מתנות לנגנים. היום אל תשיב ריקם פני איש. תן מתנות לכל."

"זאת אעשה בשמחה," אמר פּוּאִיל, "היום וכל זמן שהחגיגה נמשכת."

פּוּאִיל קם מערש כלולותיו. הוא ציווה על משרתיו להסות את הקהל ואז הזמין את הנגנים וכל מי שחפץ לבקש ממנו דבר מה, לצעוד קדימה. הוא הודיע לכל בני החבורה כי הרשות בידם לבקש ממנו כל אשר יאבו, והוא היה נאמן למוצא פיו ונתן לכל אחד את חפצו ולא השיב ריקם פני איש כל עוד נמשכה החגיגה. וכאשר נסתיים הכל פנה פּוּאִיל ל הֶפִיד ואמר לו: "אדוני, ברשותך, מחר בבוקר אשים פני אל דווד."

"טוב ויפה," השיב הֶפִיד, "האל הטוב ישמור את פעמיך, ורִיאֵנוֹן תשהה פה עוד זמן מה עד אשר תשלים את הכנותיה לבוא בעקבותיך."

"סהדי במרומים", אמר פּוּאִיל, "אנו נצא מכאן יחדיו!"

"כלום זה רצונך, אדוני?" שאל הֶפִיד.

"אכן כך הוא." השיב פּוּאִיל.

למחרת היום עשו הם את דרכם לדווד. הם הגיעו לחצר בארברת' ושם נערכה לכבודם סעודה חגיגית. כל שועי הממלכה ואציליה, גברים ונשים כאחד, פגשו אותם שם. רִיאֵנוֹן לא הניחה לאיש לשוב לביתו בטרם תעניק לו תשורה יפה, בין אם תכשיט, או טבעת, או אבן יקרה, והשנים משלו בארץ שנה ועוד שנה מאושרים באהבתם.